דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בכורות כז ע"א - טקסט הדף

טובת הנאה לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר ואמר לו הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר אם היה כהן לכהן אסור ותנא מאי טעמא לא קאמר מתנות כהונה אמר לך תרומה דקדושת הגוף היא דכיון דלא מתחלא לא אתי למיטעי בה הני כיון דקדושת דמים נינהו אתי למיטעי בהון דבר מיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי ואתא למינהג בהן מנהג דחולין אמר רבא תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות רב חמא יהיב ליה לשמעיה אמר שמואל תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו רב הונא בריה דרב יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה ושקיל חד מיכן ואילך רמי חדא ושקיל חדא ואמר שמואל תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואח''כ מפריש ואמר שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה חלה ואוכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלה לה בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא סליק רב עמרם לאפנויי אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו אמרה להו טמא מת מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

תנא, ובכולן יש בהן  טובת הנאה לבעלים. והתנא מפרש מה היא טובת ההנאה: כיצד: ישראל שהפריש תרומה מכריו, ועדיין לא נתנה לכהן. ומצאו ישראל אחר. ואמר לו: הא לך סלע זה ותנהו את התרומה לבן בתי שהוא כהן - מותר לעשות כן.

אבל אם היה כהן אומר לישראל הא לך סלע ותן לכהן אחר, שהוא קרוב שלי, את התרומה שהפרשת - אסור. מפני שהתרומה ראויה לאותו הכהן עצמו, ונראה הדבר ככהן המסייע בבית הגרנות.

ומקשינן: ותנא דברייתא שאמר שבכולן יש טובת הנאה לבעלים והדר פריש "כיצד - ישראל שהפריש תרומה", מאי טעמא לא קאמר נמי מתנות כהונה, וכגון טבח שהפריש מתנותיו, ורועה שנולדו לו בכורות.

ומתרצינן: אמר לך: תרומה - הטעם שהותרה טובת הנאה שבה, כיון דקדושת הגוף היא.

דכיון דלא מתחלא, שלעולם קיימא בקדושתה, לא אתי אנשי למיטעי בה ולחשוב שהמעות שנתן עבורם חיללו את קדושת התרומה.

אבל הני מתנות כהונה, דקדושת דמים נינהו, שאם הכהן רצה למכור לישראל זרוע לחיים וקיבה רשאי, הרי כיון דאין בהם קדושת הגוף [שמותרים באכילה לזר], אתו למיטעי בהון.

שיתכן וקא סבר אותו שנתן את המעות לכהן - תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי שנתן לכהן עבורם, ואתא למינהג בהם מנהג דחולין, בכך שלא יאכלם דרך גדולה וכבוד, בצלי וחרדל, ולכן אין בהם טובת הנאה לבעלים.

מדין תורה חיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא רק בארץ ישראל. ונביאים שהיו בזמן חורבן הבית הראשון התקינו שיהיו מפרישין תרומות ומעשרות גם בבבל מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל.

והחכמים שהיו אחר דורו של עזרא תקנו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. [2]

להלן בסוגיה כמה דינים בהן הקילו בתרומת חוצה לארץ מתרומת ארץ ישראל. [3]

אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שחובתה מדרבנן - אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות. דלא חמירא כל כך.

רב חמא יהיב לשמעיה. היה נותן למשמשו שהיה כהן, תרומה בשכרו.

אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב חולין. מה שאין כן תרומה דאורייתא שבטילה באחד ומאה. ותרומה זו שבטלה ברוב מותרת לזר [4].

רבה, שהיה כהן, היה מבטלה לתרומת חוץ לארץ ברוב. ואוכלה לה בימי טומאתו.

רב הונא בריה דרב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא דתרומה, כשהיה לו יין מתרומת חוצה לארץ, הוי רמי, היה נותן לתוך כלי אחד, תרי נטלי שני ספלים יין דחולין, וחדא נטלא וספל אחד יין דתרומה. והיינו, שהיה מערב שני חלקים של יין חולין עם חלק אחד של יין תרומה.

ומכאן ואילך, רמי חדא ושקיל חדא. היה נוטל מאותה התערובת שבכלי ספל אחד יין, ומניח בכלי ספל יין אחר של תרומה. ובצורה שכזאת היה מבטל את כל התרומה.

ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ - אוכל והולך ואחר כך מפריש. דמשייר כדי תרומה ממה שאוכל, ומפרישה לאחר אכילה [5].

ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה, אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. והן: בעלי קרי, וזבין וזבות, ונדות ויולדות. אבל טמא מת וטמא שרץ מותר לאוכלה.

והני מילי שאסורה בטומאה היוצאת מן הגוף - לאכילה. אבל בנגיעה לית לן בה. ואף על גב שמטמאה לא איכפת לן, כיון שאינו מוזהר לשומרה שלא יטמאנה.

אמר רבינא: הילכך, כיון שלמדנו שנגיעה מותרת. אשה שטמאה נדה - קוצה לה חלה! יכולה היא להפריש חלה מהעיסה.

ואוכל לה כהן קטן שעדיין לא ראה קרי, ולא נטמא בטומאה היוצאת מגופו.

ואי ליכא כהן קטן - שקלה לה לחלה שנטמאה על ידה בריש מסא [הכלי שחותים בו גחלים], ושדיא בתנורא. שתשליכנה לתנור באמצעות הכלי שרגילה לחתות בו גחלים כדי להמנע ככל האפשר מנגיעה בטומאה.

והדר - מפרשא חלא אחריתי! שתקנו חכמים שתפריש חלה נוספת, כי היכי דלא תשתכח תורת חלה. ואוכל לה לחלה האחרת אפילו כהן גדול שהגיע למצוות. שהרי החלה האחרת אין בה קדושה, וכל חיוב הפרשתה הוא מכח תקנה שלא תשכח תורת חלה.

רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא, היו הולכים בספינה. סליק רב עמרם לאפנויי לנקביו.

אתאי ההיא איתתא, עלת קמייהו. אמרה להו: טמא מת - מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ מיד לאחר טבילתו, קודם הערב שמש.

אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא:

הערות

[2] עיין רמב"ם תרומות פ"א ה"א.

[3] יש הסוברים שתרומת חוצה לארץ דסוגיין כוללת אף את סוריא. ויש סוברים שאין סוריא בכלל. ויש אומרים שכל הארצות הסמוכות אינם בכלל. והסוגיה כאן היא רק לגבי תרומה של בבל שהיא יותר מרוחקת משאר מקומות ואין חשש שתתחלף בתרומת הארץ. דרך אמונה פ"ז מתרומות ס"ק נ"א.

[4] ועיין בתוס' שהכוונה שיאכלנה כהן טמא.

[5] הראשונים והאחרונים דנו במסכת ביצה [ט א] כיצד מועילה הפרשה אחר אכילה. הרשב"א כתב שחלת חו"ל אין בה משום טבל, וכן פסק בפסקי חלה [שער ד'], וכן נקט בעל המאור שאינה טבולה כל עיקר. ועיין בר"ש [פ"ד דחלה משנה ח'] ובמאירי חולין צח ב, ובטור [יו"ד שכ"ג] שהלכו בדרך זו. והוסיף הראב"ן [סימן נ"ד], שההפרשה בסוף נתקנה רק בכדי שלא תשכח תורת תרומה. וכתב מהרי"ט אלגאזי [פ"ד אות מ"ז] ובית מאיר [יו"ד שם] שלדבריהם לא גזרו טבל בעיסת חו"ל אלא חייבו אותה במצוות הפרשה בעלמא, כמו חיוב ראשית הגז, שאינו אוסר את הצמר. ובאמת אם לבסוף לא יפריש חלה, אינו עובר איסור באכילתו. ועיין חלקת יואב [או"ח י"ד] שהוכיח כן. אולם בדרך אמונה [תרומות פ"א צה"ל י"ח] דחה הראיה מדברי הראשונים, וביאר שאמנם אין העיסה טבולה לאכילה קודם הפרשה, אך כל היתרה הוא רק משום ההפרשה לבסוף. וברא"ש כתב, שאם לא הופרשה חלה מעיסת חו"ל עובר משום אכילת טבל, וכן משמע ממה שכתב הרשב"א [בברכות מה ב] בשם הראב"ד, שאינו מצטרף לזימון כיון שאין מזמנים על מי שאכל דברים האסורים. וכן פסק המגן אברהם [תק"ו ס"ק ח'] ובחתם סופר [ח"ז תשובה מ"ג]. ולדברי הסוברים שיש בעיסה איסור טבל אם לא הופרשה לבסוף, צריך לבאר כיצד מועילה ההפרשה על דבר שכבר אינו בעולם. ובט"ז [יו"ד שם ס"ק ט"ו] הביא תשובת מהר"י וויל שכתב, שבדין דרבנן יש ברירה, ואמרינן הוברר למפרע שהחלק הנשאר בעיסה הוא היה חלה מעיקרא. וכבר תמהו על כך החכם צבי ועוד, שהרי דין ברירה שייך רק כשקרא שם על דבר שאינו מסוים, ואילו בחלה לא קרא שם כלל קודם שאכל. וביאר החזו"א [דמאי ג' י"ד] את כוונת המהרי"ו, שתנאי בית דין הוא שתוקדש החלה העתידה מיד כשחל החיוב על העיסה. ועיין עמודי אור כ"ג.

טובת הנאה לבעלים, כלומר, יכולים הבעלים ליהנות מן הזכות ליתן את המתנות לכהן מסויים.

כיצד? ישראל שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), ומצאו ישראל אחר, ואמר לו: "הא לך סלע (מטבע ששוויו ארבעה זוזים) זה, ותנהו את מה שהפרשת כתרומה לבן בתי שהוא כהן" — הרי זה מותר. אבל אם היה זה כהן שנתן סלע לבעלים, כדי שיתן את התרומה לכהן אחר — אסור, שהכהנים אינם רשאים ליתן דבר תמורת מתנותיהם.

ושואלים: ותנא מאי טעמא לא קאמר [והתנא, מה טעם אינו אומר], אינו מזכיר שיש טובת הנאה לבעלים גם במתנות כהונה, כלומר, בזרוע לחיים וקיבה שצריך כל שוחט בהמה לתת לכהן, אלא רק בתרומה? ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך בתשובה: תרומה — דבר שיש בו קדושת הגוף היא, דכיון דלא מתחלא [שכיון שאינה מתחללת], שלא ניתן לפדותה, ולעולם יש לה דין תרומה — לא אתי למיטעי בה [יבוא הכהן לטעות בה], ולנהוג בה מנהג חולין, גם אם יקבל הבעלים מטבע של סלע בטובת הנאתה, שלא יחשוב שנתחללה באותה מטבע.

אבל הני [אלה], מתנות כהונה, כיון שקדושת דמים נינהו [הם], שיכול הכהן שקיבלם למוכרם, ומאותה שעה חולין גמורים הם, הרי אם יתנם הבעלים לכהן בטובת הנאה — אתי למיטעי בהון [יבוא הכהן לטעות בהם], ולומר דבר מיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי [שניתן היה לחלל את קדושתם על אותם ארבעה זוזים], כלומר, על אותו סלע שניתן לבעלים (שיש ארבעה זוזים בסלע), ואתא למינהג [ויבוא לנהוג] בהן מנהג של חולין, שלא כדין מתנות כהונה, שצריך הכהן לאוכלם בכבוד.

א בענין האיסור לכהן לסייע לבעלים בבית הגרנות, ובתמורה לכך לקבל את התרומה, אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שתיקנו חכמים להפריש מן התבואה בחוצה לארץ — אין בה משום איסור כהן המסייע בבית הגרנות. וכן מסופר שרב חמא יהיב ליה לשמעיה [היה נותן לו לשמשו], שהיה כהן, תרומה בשכרו.

ועוד בענין תרומת חוצה לארץ, אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ שנתערבה בחולין — בטילה ברוב, ולא באחד למאה, כתרומת ארץ ישראל. מסופר, רבה, שהיה כהן, היה מבטלה ברוב חולין לכתחילה, וכך היה אוכל לה [אותה] בימי טומאתו, למרות שאסור לאכול תרומה בטומאה.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא [כאשר היה מזדמן לידו יין] של תרומה של חוצה לארץ, הוה רמי תרי נטלי [היה מטיל, שופך לכלי גדול, שני ספלים] של יין חולין,

וחדא נטלא [וספל אחד] של יין תרומה, כדי לבטל את התרומה ברוב, ושקיל חד [ונוטל משם ספל אחד] ושותה אותו. מיכן ואילך, רמי חדא [היה שופך ספל אחד של יין תרומה] לכלי זה שנתבטלה בו תרומה ברוב, ושקיל חדא [ונוטל אחד], ושותה. וכך היה חוזר ועושה בכל יין התרומה שבידו, שהיה מטיל ממנו ספל לכלי זה שבו התערובת, ונוטל מן הכלי ספל ושותה.

ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ אינו צריך להפריש אותה תחילה, כדי להתיר את התבואה באכילה, אלא אוכל והולך מן התבואה ואחר כך מפריש.

ב ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה לכהן טמא אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעל קרי, או נדה. אבל לא בכהן שנטמא במת, או בשרץ, או בנבילה. והני מילי [ודברים אלה אמורים] באכילה, שאסור לכהן שהוא טמא בטומאה כזו, לאוכלה. אבל בנגיעה — לית לן [אין לנו] בה, שאין איסור על הטמא לגעת בתרומת חוצה לארץ.

אמר רבינא: הילכך, נדה, שהיא טמאה בטומאה היוצאת מגופה, קוצה (מפרישה) בידה חלה מן העיסה בחוצה לארץ, ואוכל לה [אותה] כהן קטן, שלא ראה קרי, שדין חלת חוצה לארץ כדין תרומת חוצה לארץ. ואי ליכא [ואם אין] כהן קטן שיאכלנה בטהרה — שקלה לה בריש מסא [נוטלת אותה הנדה בקצה שיפוד], ושדיא בתנורא [ומשליכה אותה לתנור], כדי שתישרף שם. והדר מפרשא חלה אחריתי [וחוזרת ומפרישה חלה אחרת], ולא מצד הדין, אלא כי היכי [כדי] שלא תשתכח תורת חלה, שלא יישכח החיוב ליתן חלה לכהן. וחלה זו אוכל לה [אותה] כהן שהוא גדול, גם כשהוא טמא.

מסופר, רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא [היו הולכים, מפליגים, בספינה], סליק [הלך] רב עמרם לאפנויי [להתפנות לצרכיו], אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו [באה אישה אחת ונכנסה לפניהם], לפני רב נחמן ורמי בר חמא, אמרה להו [להם]: טמא מת מהו שיטבול, וכך אוכל תרומת חוצה לארץ? אמר ליה [לו] רב נחמן לרמי בר חמא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the benefit of discretion for the owners of the produce, i.e., benefit accrued from the option of giving teruma and tithes to any priest or Levite of their choosing.

The baraita continues: How so? With regard to an Israelite who separated teruma from his pile of grain, and another Israelite found him and said to him: Take this sela coin for yourself and give the teruma and tithes to my daughter’s son who is a priest, it is permitted. But if it was a priest who gave the sela coin for the right to give the teruma and tithes to another priest, it is prohibited. Priests may not pay for the gifts that they receive.

The Gemara asks: And according to the tanna of this baraita, what is the reason that he does not state that the owners also have the benefit of discretion with regard to the gifts of the priesthood, i.e., the foreleg, jaw, and maw, which must be given to the priest from every non-sacred animal that one slaughters? Why does he mention teruma alone? The Gemara answers that he could have said to you: In the case of teruma, which has inherent sanctity, and which therefore cannot be redeemed, the priest will not come to err with it and treat it as though it has no sanctity, even if the owner receives payment for it.

By contrast, with regard to these gifts of the priesthood, since they have sanctity that inheres in their value, which means that once the priest has received them he may sell them, the priest might come to err with them by saying that the sanctity that they have can be redeemed with four zuz, i.e., the one sela, and he might come to treat them in the manner that one treats non-sacred food. This would be a mistake, as a priest must eat his priestly gifts in a dignified manner, i.e., roasted and with seasoning (see Ḥullin 132b).

§ On a related topic, Rava says: Teruma from outside of Eretz Yisrael does not have any prohibition due to a priest assisting at the threshing floor. The Sages decreed that one must separate teruma from produce grown in certain places outside of Eretz Yisrael. Yet, the halakhot governing this teruma are not as stringent as those that apply to teruma from produce grown within Eretz Yisrael. Consequently, one may give such teruma to a priest for helping at the threshing floor. In support of this claim, the Gemara relates that Rav Ḥama gave teruma from outside of Eretz Yisrael to his servant, who was a priest, as his wages.

With regard to teruma from outside of Eretz Yisrael, Shmuel says: Teruma from outside of Eretz Yisrael that became mixed with non-sacred produce is nullified in a majority, unlike ordinary teruma, which requires one hundred parts of non-sacred produce to nullify it. The Gemara relates that Rabba, who was a priest, would nullify his teruma from outside of Eretz Yisrael in a majority ab initio and eat it during his days of impurity. Both of these acts are prohibited in the case of teruma from produce grown in Eretz Yisrael.

The Gemara relates: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, when he would happen to have wine of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael, would pour two jugs of non-sacred wine and one jug of teruma wine into a vat in order to nullify the teruma wine, and then take out one jug’s worth of wine to drink. Having done so, from here onward every time he received more teruma wine grown outside of Eretz Yisrael, he would pour one jug of teruma wine into the same vat, which still contained two jugs’ worth of wine, and take out one jug’s worth of wine.

And Shmuel further says: Teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael does not need to be separated before one eats the produce. Rather, one may proceed to eat and afterward separate the teruma from the remainder.

And Shmuel also says: Teruma from outside of Eretz Yisrael is prohibited only to a member of a priestly household whose impurity comes from his body, e.g., a man who experiences a seminal emission or a menstruating woman. It is not prohibited to a priest who came into contact with a corpse, an animal carcass, or the carcass of a creeping animal. And this statement, that such teruma is forbidden to one whose impurity comes from his body, applies only with regard to eating it. But with regard to touching teruma from outside of Eretz Yisrael, we have no problem with it.

Ravina says: Therefore, a menstruating woman, whose impurity comes from her body, may separate ḥalla from dough outside of Eretz Yisrael, and a minor priest, who has never experienced a seminal emission and is therefore ritually pure, may eat it. And if there is no minor priest available, she takes the ḥalla with the top of a skewer [massa] and throws it in the oven, and then separates another piece from the dough as ḥalla, not because it is necessary but so that the halakhic category of ḥalla should not be forgotten. And an adult priest may eat it, even if he is ritually impure.

The Gemara relates that Rav Naḥman, Rav Amram, and Rami bar Ḥama were traveling in a ferry. Rav Amram went to relieve himself. A certain woman came before Rav Naḥman and Rami bar Ḥama and said to them: In the case of one who is impure through contact with a corpse, what is the halakha with regard to whether he may immerse himself in a ritual bath and partake of teruma from outside of Eretz Yisrael? Rav Naḥman said to Rami bar Ḥama:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טובת הנאה. שיכול ליתנה לכהן שירצה ולקבל בה דבר מועט כדקאמר כיצד ישראל וכו':

אם כהן לכהן. כלומר אם היה כהן אותו שנותן לו הסלע כדי לזכות בהא)נראה דצ"ל כדי לזכות בה לכהן אחר אסור דנראה כמו דמוכרה לאותו הכהן באותו הסלע וכו'. הכהן אסור דנראה כמו לאותו כהן מוכרה באותו הסלע והוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

ותנא קמא דקאמר אין נותן להן תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי. להכי קאמר ות"ק משום דהאי דקאמר ובקשו חכמים לקונסו כו' הוי תנא אחריתי:

אמר לך. דכיון דלא מיתחלא שלעולם אין פדיון לתרומה להוציאה לחולין לא אתי למטעא בה דאע"ג דאמרינן הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למיכל בטומאה. אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למיטעא בהו ואתי למינהג בהו מנהג זלזול דחולין ושמא יאכילו לכלבים והוי בזיון. אין בה משום כהן כו'. דלא חמירא כ"כ:

יהיב ליה לשמעיה. כהן בשכרו ולא חייש לנראה כמסייע:

מבטלה ברוב. אחד בשנים ולא צריך אחד במאה כמו תרומת הארץ:

ואכיל ליה. אפילו ישראל ביומי טומאה כמו חולין. ורבה כהן הוה:

ורב הונא נמיב)נראה דצ"ל ורב הונא נמי היה עושה כן: רמי תרי נטלא דחולין וחדא וכו'.. וחדא דתרומה ושקיל חדא ואכיל [ושתי] לה ומיכן ואילך ראמי חדא דתרומה באותן תרי נטלי ושקיל חדא וכן היה עושה עד שכלה כל התרומה ומבטלה כן:

ואח"כ מפריש. אפילו לבסוף:

כהן שטומאה יוצא מגופו. כגון זב ובעל קרי:

אבל בנגיעה לית לן בה. אפילו אותו שטומאה יוצא מגופו יכול ליגע בה:

הילכך נדה קוצה לה חלה. בחוצה לארץ דנדה נמי טומאה יוצאה מגופה:

ואכיל לה כהן קטן. שאין טומאה יוצאה מגופו. והך (תרומה) [חלה] דתנינן הכא דאכיל כהן קטן כלומר שאסורה למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו כולה בשל אור קתני דשתי חלות (דהיינו תרומות) יהבינן בזמן הזה אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ואותה של אור היא תרומה מן התורה ובהכי שדינן לה לאור דלא מצינא למיתבא לכהן לפי שחוצה לארץ בחזקת טמא וכבית הפרס דמיא ולהכי יהבינן לה לאור וההיא דיהבינן לכהן כי היכי דלא תישתכח תורת חלה מישראל והכי מסתבר דהך תרומה בתרומה של אור עסקינן דאי תרומה של כהן למאי אצטריך ליה למיתבה לכהן קטן אפילו כהן טמא מצי אכיל לה דהכי גרסינן במסכת חלה בפרק האחרון בשתי נשים שעשו שני קבין. רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה כו' וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה. למ"ה:

ברישא מסא. ראשית העיסה:

בא"ד הנהו דמפרשי חלתא מאחוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר כו' גבי סוכת החג בחג חייבת בעירוב כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה תיתחל כו' מנהג דחולין שלא יאכלן כו' ומשו"ה לא תנינהו והאי כו' טובת הנאה הס"ד ואח"כ מ"ה תרומת חו"ל כו' ובד"ה לשמעי' כהן הס"ד ובד"ה חמרא דתרומה הס"ד ובד"ה טומאה כו' ובעל קרי אבל לטמא מת שריא הד"א והס"ד ובד"ה כהן קטן כו' הרי הוא כקטן ל"א להכי נקט כו' מפרש הכי הס"ד ואח"כ מ"ה בריש מסא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואתי למנהג כו' ובלחיים ובקיבה כדמשמע כו' ובד"ה תרומת חו"ל כו' מוכח במנחות בפ' ר"י כו' שהוא פטור חלתו נאכלת כו' ובד"ה אוכל והולך כו' ישאר מכריו שיתקיים בו מוקף כו' ובד"ה הלכך כו' לישנא דשקלה בריש כו' ואע"ג דלא מזכיר לה כו' שהקטן היה מאבדה כו' ובד"ה בריש מסא כו' דלית לן בה ולגמרי כו' מסא דקא חרכא ריפתא כו' ומגדלא דרדקי שקלתיה כו' וכדאמר טחנה לשה כו' דכשבא לרדותה שורפה כו' ובד"ה פסק כו' אלא היכא דליכא כהן קטן ולא כהנהו מקומות כו' וגם אינה טעונה להפריש אלא כו' כצ"ל:

גמרא ותנא מ"ט ל"ק מת"כ כו' הני כיון כו' אתי למיטעי בהון. וק"ל דהתנן בערכין ספ"ח הבכור כו' בין בע"מ מחרימין אותו כו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו כו'. ואילו היה אסור אפי' מדרבנן לא ליחול עליה ההקדש. ובקדושין ספ"ב אמר עולא טה"נ אינה ממון ואותבי' ר"א מהא דהמקדש בתרומות כו' מקודשת. ואם איתא לימא ליה ולטעמיך במתנות דאין בהם טה"נ מא"ל. וע"ש בתוס' ד"ה אלמא דלפרש"י אפי' באה"נ דרבנן גמור אין חוששין לקדושין. וזה יש לדחות דאפשר דמקודשת בההיא הנאה דתוכל לתתן לכל כהן שתרצה. וראיתי להרמב"ם בפי"ב מהלכות תרומות ה"כ שכתב ורשאי ישראל לומר כו' הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי כו'. והראה הכ"מ להגמרא שלפנינו. ותמוה איך לא הרגיש דנהפוך הוא שהוא נגד הגמרא. שוב מצאתי להטור יו"ד של"א שהעיר על הרמב"ם בזה. והב"י נדחק שם ליישבו. ולעד"נ דסמך על המתני' דערכין שהבאתי וסבר דפליגא אהברייתא (וכמ"ק לישני ותנא כו' אמר לך) ופסק כמתניתין והב"י שם סוף סי' ס"א הביא בשם רי"ו דאסור לישראל ליקח פשוט מישראל כדי שיתן זרוע כו' לבן בתו כהן כו'. (והביאו הרמ"א שם סכ"ח). ונראה דאישתמיט מכתה"ג דברי הרמב"ם והטור שהבאתי. והש"ך שם סקט"ז כתב עיין לקמן סי' של"א. ונראה שכוון לעיין בטור כי בשו"ע שם לא נזכר ענין זה:

רש"י ד"ה כהן קטן. ל"א להכי נקט כו'. נראה למחוק תיבות ל"א:

תד"ה דלמא. ובדמאי והלוקח מן העובדי כוכבים כו'. כצ"ל בוי"ו:

תד"ה הלכך. והכי משמע לישנא דשקלה כו'. כצ"ל:

תד"ה בריש (בסופו). וכדאמר טחנה לשה ואפאה כו'. הוא בב"ק צד:

תד"ה פסק. ולא מתחזיא כו' כחלת הארץ טמאה לא גזרו כו'. כצ"ל בלא ו':

(כז רע"א) ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה וכו'.—כתב הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"כ): "ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זה ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי וכל כיוצא בזה". ואין דבריו עולים כפי גירסת רש"י ופירושו כאן. ועי' במהרי"ט אלגאזי בביאורו על הל' בכורות להרמב"ן כאן, שנדחק ליישב דברי הרמב"ם, והביא משמ"ק שכתב גירסא אחרת בשם ספרים ישנים, דאחר הא דאיתא לפנינו "אם היה כהן לכהן אסור" נוסף בהם: "ר"ש בן אלעזר אף במתנות כהונה כן כיצד ישראל שהפריש מאתים זוז למתנות כהונה ומצאו ישראל אחר וא"ל הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן מותר ואם היה כהן לכהן אסור ותנא קמא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה". וכתב בשם תוס' הרא"ש, שכ"ה בספרי ספרד*ובפי' ר"ג אינו גורס הוספה זו, ומ"מ היתה הגירסא לפניו: ותנא קמא מ"ט וכו', ונדחק לפרשו (ע"ש).. וכתב עוד בשם הרא"ש, דה"פ שהפריש מאתים זוז להלוותן לכהן להיות מפריש עליהן מתנות כהונה כזרוע לחיים וקיבה ובכורות, וכההיא דגיטין (ל ע"א) המלוה מעות את הכהן (ע"ש שפירושו דחוק, ועוד שלפ"ז ג"כ מוכרח למחוק מלת "קמא" כמו שמחקו רש"י). והנה בתוספתא דמאי פ"ה ה"כ איתא נמי הא דרשב"א בשינוי לשון: "אף במתנות מקודש בכהנים כן", ואין לזה מובן. ועי' בהגהות "אור הגנוז" שם מתוספתא כ"י דגריס "אף במתנות מקדש בכהנים כן", וגם זה אינו מובן. אבל נראה לנו להגיה כאן: "אף בחרמי כהונה כן וכו' ותנא קמא מ"ט לא קאמר חרמי כהונה אמר לך וכו' הני כיון דקדושת דמים נינהו*פי' כדאיתא בערכין כט א: "חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן וכו' נתן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין". והרי מפורש שאין קדושתן קדושת הגוף, אלא שכל זמן שהן בבית בעלים קדושים בקדושת דמים. אתי למיטעי בהון למינהג בהו מנהג דחולין"*ומה שבינתיים, "סבר תיתחל [כהגהת שמ"ק והב"ח] קדושתייהו אארבעה זוזי", מיותר ואינו מסוגיית התלמוד, וליתא בפי' ר"ג, והביאו במהרי"ט שם.. ולפי גירסא זו סבר ת"ק, דכל מתנות כהונה, שיש בהן קדושת הגוף, יש בהן טובת הנאה לבעלים לבד מחרמים, שאין קדושתם אלא כקדושת דמים בעלמא. ופסק הרמב"ם כת"ק. וגם בתוספתא דמאי שם תני, דאף בבכור מותר ישראל ליתן סלע לישראל אחר כדי שיתננו לבן בתו כהן; ומשנה שלימה שנינו בערכין כח ב (והביאה גם בהגהות הרש"ש): "אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו". ונראה שמכאן נובעים דברי הרמב"ם שכתב (הל' בכורות פ"א הט"ו): "ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה" פי' ולאו דוקא לאנשי משמר, וכן פירש מהרי"ט כאן. ותלה אותו הרמב"ם ב"יראה לי" משום שמצינו בתוספתא סוף סוכה וירושלמי חלה פ"ד הי"א: "הבכורות והבכורים לאנשי משמר", וא"כ אין בו טובת הנאה לבעלים. וגם במל"מ הל' ערכין פ"ו ה"ח כתב, ד"חרמי כהנים פשיטא דלא שייך בהן התפסה, דהא ליכא טובת הנאה לבעלים, שהרי בין קרקע בין מטלטלים ניתנים לכהנים שבאותו משמר"*ומ"ש דגם את המטלטלים נותנים לאנשי משמר היינו לדעת הרמב"ם (שם פ"ו ה"ה), אבל רשב"א דהכא דסבר דגם בחרמי מטלטלים יש טובת הנאה מוכרח דסבר דחרמי מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה, וכר' חייא בר אבין בערכין (כח א). והכא הוה מצינן למימר דת"ק לא קאמר חרמי כהונה, משום דסבר דגם חרמי מטלטלין לאנשי משמר, אלא דהדרינן ומוקמינן מילתיה אפי' כר' חייא בר אבין. ואפשר נמי דסוגיא דעלמא הכא כוותיה. וכן היא שיטת ירושלמי חלה שם, דחרמי מטלטלין לכל כהן שירצה.. ודוחה הרמב"ם את התוספתא והירושלמי מהלכה. אבל מ"מ קשה, שהרי בתוספתא דמאי מפורש, שיש בבכור טובת הנאה לכהן, וכמו שנתבאר למעלה, וגם א"א שיחלקו על משנה שלימה דערכין הנ"ל. לכד נראה ליישב דעת הירושלמי והתוספתא באופן זה, שאע"פ שצריך ליתן את הבכור לכהן מאנשי משמר דוקא. מ"מ אם פירש לכהן שנתן לו, שהוא נותן את הבכור לו לעצמו בלבד בזמן שהוא מאנשי משמר של שבוע זה, הרי זה זוכה בו לעצמו ואין לשאר הכהנים ממשמר שלו חלק בו. ודוקא אם נתנו הבעלים סתם יש לכל הכהנים שבמשמר חלק בו, מה שאין כן במפרש. וכעין זה מצאתי להרי"ח לאנדע בהגהותיו ליומא (כו ב), דהיחיד שמביא קרבנו למקדש יכול הוא לבחור איזה כהן שירצה מאותו בית אב של משמר שעובד בו ביום, וזה עושה את כל עבודתו. וכבר הקדימו רש"י בזה לקמן נג ב ד"ה "הקדש עילוי".

ודע שגם מפשטות הסוגיא בזבחים (קב ב) משמע שהבכור מתחלק לאנשי משמר, דאמרינן התם: "לימא ליה תן לי מבכור ואוכל וכו'"; אבל לא כן דעת רש"י שם (ע"ש).

(שם רש"י) ד"ה כהן קטן וכו' ל"א להכי נקט וכו'.—אינו מובן, וכבר תמה ע"ז הגרי"ב בספרו שאילת שלום על השאילתות פ' קרח. ועי' בהגהות הרש"ש כאן שהגיה; אבל העיקר כנוסח שבלקוטי רש"י שעל הרא"ש הל' חלה, וכ"ה בשמ"ק כאן, דלפירוש א' ענין הקטן כשלא הביא ב' שערות, שעדיין אינו בר עונשין; ולפירוש ב' היינו דוקא פחות מבן תשע שנים, שאינו מזריע, ואין בו חשש קרי.

(שם תוספות) ד"ה פסק וכו' לא החמירו להפריש ב' תרומות וכו' ויש ליתן טעם וכו'.—כבר נתבאר טעמו של דבר בירושלמי חלה פ"ד ה"ז (והעתיקו הר"ש שם מ"ח): "ר' אבין בר חייא בעי כמה דתימר שתי חלות בסוריא ודכוותה שתי תרומות בסוריא א"ר חגיי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת אותה תרומה שהוא מפריש טבולה למעשרות" (ועי' תוס' לעיל כו ב ד"ה דילמא). ועי' ראב"ן סי' נד וראבי"ה סי' קסד בתשובת ר' אפרים שם.

טובת הנאה. דבר מועט ואם היה כהן נותן סלע כדי שיתננו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזיא הוי נראה ככהן המסייע: ה''ג ותנא מ''ט לא אמר מתנות כהונה. ולא גרס ותנא קמא בכולן יש בהן טובת הנאה ומפרש כגון ישראל שהפריש תרומה מכריו מאי טעמא לא אמר נמי או טבח שהפריש מתנותיו ורועה שהיו לו בכורות: אמר לך תרומה. היינו טעמא דשריא טובת הנאה דידה דקדושת הגוף היא דכולי עלמא ידעי דלא נפקא לחולין ולא אתי האי כהן דיהב אבי אמו הסלע בגיניה למיטעי ולמנהג בה ענין חול ולמימר איתחלא לה בהאי סלע דיהב ליה אבי אמו: אבל הני מתנות בכור דקדושת דמים נינהו. דאם רצה כהן למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ליה לישראל למיכלינהו בצלי ובחרדל כי היכי דעביד כהן הילכך אתי האי כהן למיטעי בהון וסבר כיון דבני קנין נינהו: תיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי. דיהיב אבי אמו דהיינו ד' זוזי ואתי למינהג בהו מנהג דחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפרק הזרוע והלחיים והקיבה (חולין דף קלב:) ומשום הכי לא תנינהו והאי דנקט ובכולן הכי קאמר ובכולן התרומות והמעשרות יש בהן טובת הנאה: תרומת חוצה לארץ. דרבנן היא ויכול ליתנם לכהן המסייע: לשמעיה. כהן: בטילה ברוב. לאוכלה לזר ולא בעינן אחד ומאה ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאה לאחר שביטלה: רבה. כהן היה דמדבית עלי קאתי: חמרא דתרומה. דחוצה לארץ: אוכל והולך. הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה: טומאה יוצאת מגופו. כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: בנגיעה לית לן בה. ואע''ג שמטמאה לא איכפת לן דאינו מוזהר עליה לשומרה שלא יטמאנה: הילכך. דבנגיעה אינו מוזהר נדה קוצה לה חלה ואכיל לה: כהן קטן. ולא גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל''א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דרב אחאי מפרש הכי: בריש מסא. פורגו''ן דכמה דאפשר לאיזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם: כהן גדול. כהן שהגיע לכלל מצות: [לאפנויי. לנקבים]: מהו שיטבול ויאכל תרומת חוצה לארץ. בלא הערב שמש:
מקומות צריך לחלק בדברים כי ההיא דפסחים בריש מקום שנהגו (דף נא.) גבי הנהו דמפרשו חלתא מארוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר באנפייהו דלמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ובפ''ק דיומא (דף י.) גבי סוכת החג בחג חייבת [בעירוב] ובמזוזה ובמעשר דקאמר התם דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן דלמא אתא לאפרושי מן הפטור על החיוב ובדמאי הלוקח מן עובד כוכבים למ''ד יש קנין חייבו חכמים ולא חשו לכך: ואתי למינהג בהו מנהג דחולין. ובעינן (זבחים דף כח.) למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי ובחרדל ובכל מתנות כתיב למשחה אפילו בזרוע ובלחיים ובקיבה כדמשמע הכא וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר: תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב. להתירה לכהן טמא קאמר כדקאמר רבה מבטל לה ברוב (ואפילו) בימי טומאתו ולא כמו שפירש הקונטרס לאוכלה זר ולא בעיא אחד ומאה דבהדיא מוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) דאסורות לזר גבי חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת דדייק התם הא דישראל מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא באחד ומאה: רבה מבטל לה ברוב כו'. רבה גרס שהיה כהן דאמרינן רבה מדבית עלי קאתי אבל רבא לא היה כהן כדמוכח בפרק הזרוע (חולין דף קלג.) דא''ל רבא לשמעיה זכי לי מתנות כו': אוכל והולך ואח''כ מפריש. משמע דלא בעי מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר מכריו שיתקיים בו מוקף אבל בקונטרס פי' דאוכל והולך וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה: הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. יש קצת תימה אמאי נקט כהן קטן והלא אפילו גדול יכול לאוכלה אחר שטובל וטהר מקריו ואי משום טורח טבילה והלא גם בא''י טובלין לתרומה וגם בבבל היו טובלים לתרומת חוצה לארץ כדמשמע לעיל דלא אכיל לה רבה ברוב אלא בימי טומאתו ובריש בנות כותים (נדה דף לב.) שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ונראה לר''י מתוך כך דאין לחלה זו שיעור ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא דשקליה בריש מסא שהדבר מועט הוא ואע''ג דלא מזכיר לה אלא גבי שריפה מ''מ משמע דההיא נמי דנותנה לקטן דבר מועט וגם אותה שנשרפת הוצרך להזכיר בריש מסא לפי שבה משליכה בתנור אבל תרומה שלהם שהיתה מן התבואה לא היתה ראויה כל כך לינתן לכהן קטן אפילו לא היה לה שיעור שקטן היה מאבדה וכן יין ושמן ועוד י''ל שהתרומה יש לה שיעור כגון תרומת מעשר: בריש מסא ושדי לה בתנורא. פי' בקונטרס דכמה דאפשר לאזדהורי מליגע בה מאחר שקרא עליה שם מיזדהר וקשיא לפירושו דהא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע אלא נקט ריש מסא לפי שדרך להפך בו גחלים ועצים כמו שפי' בקונטרס מסא פורג''א בלע''ז ויכול להכניס יפה החלה בתנור בתוך האור ונראה דמסא היינו מרדא שרודין בו את הפת כדמשמע בתענית (דף כה.) גבי דביתהו דר' חנינא דקאמר לה שיבבתה אייתי מסא דקא חרכא ריפתא וקאמרינן התם אף היא להביא מרדא נכנסה אבל מתארא יכול להיות פורגו''ן כמו שפי' הקונטרס בפ''ק דחגיגה (דף ד:) גבי [מרים] מגדלא דרדקי שקלתיה למתארא וקא מהדרא תנורא שהיתה אוחזת האוד של תנור שקורין מכבדת את התנור ולפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה כגון סופגנין ודובשנין בפ' כל שעה (פסחים דף לז.) וכדאמר טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה נקט שקיל לה בריש מסא דכשבא לרדותה שורפה ומשליכה באש בראש המרא עצמה: פסק והדר מפרשא חלה אחריתי משמע שלא החמירו להפריש חלה שניה . אלא היכא דליכא כהן קטן ולא כהנהו מקומות דקתני במסכת חלה (פ''ד מ''ח) שלעולם מפרישין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן דאותן מקומות קרובין לא''י ומתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה וטעונה שריפה דגזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור מחמת שהיא טמאה ולכך מפרישין לעולם של אור וחלה שניה שלא תשתכח תורת חלה כדמפרש נמי הכא אבל כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה ולא גזרו עליו שום איסור מחמת טומאה עצמה ולכך התירוה גם לכהן טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו וגם התירו לבטל ברוב והשניה אוכל כהן גדול אפילו זב דלא מפליג הכא כלל דאע''ג דבחלה שניה דהתם תנן (גם זה שם) ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות ואין ללמוד דהא דהכא לאוסרה לזבים ולזבות שהיא בבבל רחוק מא''י וגם אינה טעונה להפריש אלא היכא דליכא כהן ממקומות הקרובים הקבועים להפריש שתי חלות לעולם ויש פירושים שמוגה בהם דהך חלה אחריתי דהכא אין קורא עליה שם חלה דלית ליה תורת חלה ומסתברא דאינה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד