בכורות כז ע"ב

וכי הזאה יש לנו אמר ליה רמי בר חמא לא ליחוש ליה לסבא אדהכי אתא רב עמרם אמר להו הכי אמר רב טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה דאמר מר זוטרא משמיה דרב ששת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ ולית הלכתא כוותיה: בכור נאכל שנה בשנה כו': מדקאמר נולד בו מום בתוך שנתו למימרא דלשנה דידיה מנינן מנא הני מילי דאמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא {דברים טו-כ} לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסת בחברתה הוי אומר שנה של בכור דבי רב תנא שנה בשנה יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד דבי רב מנא להו ילפי מקדשים וקדשים גופייהו מנלן אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא {ויקרא יב-ה} כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם ורב נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא ליה נפקא ליה {במדבר יח-יח} מובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין הקישו הכתוב לחזה ושוק של שלמים מה להלן שני ימים ולילה אחד אף כאן שני ימים ולילה אחד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

וכי בזמן הזה הזאה של מי פרה יש לנו? ואם כן, הוא הדין דלא בעי הערב שמש.

אמר ליה רמי בר חמא: לא ליחוש מר לסבא? וכי לא נחוש לכבודו של רבי עמרם שאינו כאן ונורה הוראה שלא בפניו.

אדהכי, אתא רב עמרם. אמר להו: הכי אמר רב, טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ. וסבר דטבילה בעי, והערב שמש לא בעי.

ולית הילכתא כוותיה. אלא טמא מת לא בעי טבילה.

אמר מר זוטרא משמיה דרב ששת: טמא שרץ - טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ. דסבירא ליה דבעי טבילה.

ולית הלכתא כוותיה. ולא בעי טבילה.

שנינו במשנה: הבכור נאכל שנה בשנה:

ומדייקינן: מדקאמר במתניתין "נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש".

למימרא - דלשנה דידיה מנינן. והיינו, שהשנה שמונין לו היא ממועד לידתו ולא מתשרי - לתשרי. ולכן התנא כתב נולד בו מום בתוך "שנתו".

והוינן בה: מנא הני מילי?

ומבארינן: דאמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא, "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה". איזוהי שנה שנכנסת בחברתה? דהכי משמע לישנא שנה - בשנה.

הוי אומר שנה של בכור. ששנתו של בכור נכנסת בתוך שנת מנין עולם.

דבי רבי תנא דילפינן ענין אחר מהאי קרא, והכי דרשי ליה: "שנה בשנה" - יום אחד בשנה זו, ויום אחד בשנה זו.

לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד. שאם שוחט את הבכור ביום האחרון של שנתו [מיום שנולד בו], יש לו לאוכלו יום אחד בשנה זו, דהיינו, היום האחרון של שנתו הראשונה, ויום אחד בשנה זו - ביום הראשון של השנה השניה. שזהו זמן אכילת הבכור שני ימים ולילה אחד.

והוינן בה: ולדבי רבי מנא להו דשנתו של הבכור נמנית לפי שנותיו.

ומתרצינן: דבי רבי ילפי מקדשים. דכל הקדשים מחשבין להם לפי שנתם. [וכגון היכא דבעי כבש דהוא בן שנה - אזלינן בתר שנה דידיה].

ותו מקשינן: וקדשים גופייהו מנלן שמחשבים להם לפי שנתם?

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא, "כבש אחד בן שנתו". ומשמע שנתו - שלו. ולא שנה של מנין עולם.

והדר מקשינן: ורב, דיליף מקרא ד"לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה" לשנתו שלו, הא שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד - מנא ליה?

ומתרצינן: נפקא ליה מהאי קרא האמור גבי בכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה". הקישו הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים. מה להלן זמן אכילתן שני ימים ולילה אחד. אף כאן גבי בכור, זמן אכילתו, שני ימים ולילה אחד.

וכי הזאה של מי פרה אדומה יש לנו לטהר את מי שנטמא במת? ומה תועלת יש בכך? אמר ליה [לו] רמי בר חמא: וכי לא ליחוש ליה לסבא [נחשוש לו לזקן], לרב עמרם, שלא לענות תשובה עד שישוב? אדהכי אתא [בינתיים בא] רב עמרם, אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ.

ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו]. שהרי אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב ששת: טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ, והוסיף מר זוטרא: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

א שנינו במשנה: בכור נאכל שנה בשנה כו'. ומעירים: מדקאמר [ממה שהוא אומר] בהמשך הדברים: "נולד בו מום בתוך שנתו", ולא "בתוך שנה", למימרא [יש לומר] שלשנה דידיה [שלו], כלומר, לפי שנתו שלו מנינן [מונים אנו], שהוא נאכל עד שתימלא לו שנה מיום שנולד, ולא עד ראש השנה. ואומרים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

שאמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא [שאומר הכתוב] בענין זה: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ), איזוהי שנה שנכנסת בחברתה, כלומר, בתוך שנה אחרת? הוי אומר: שנה של בכור, שאם נולד באמצע השנה — שנתו הראשונה נכנסת לשנה הבאה למנין העולם.

דבי [החכם מבית מדרשו] של רב תנא [שנה] דרשה אחרת על פסוק זה: "תאכלנו שנה בשנה" יש להבינו — שיהא נאכל יום אחד בשנה זו, ויום אחד בשנה זו שאחריה, ובכך לימד על הבכור, שהוא נאכל ( כשמקריבים אותו בבית המקדש) לשני ימים ולילה אחד (שביניהם), וכדין קרבן שלמים.

ושואלים: ולפי זה, דבי [החכמים מבית מדרשו] של רב, מנא להו [מנין להם] שמונים לבכור שנה מיום הולדתו, ולא למנין העולם? ומשיבים: ילפי [לומדים הם] משאר הקדשים שכאשר נאמר שיש להביא בן שנה או שנתיים, הרי זה למנין השנים שלו ולא של עולם. ושואלים: ושאר קדשים גופייהו [עצמם], מנלן [מנין לנו] שכך דינם? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב] "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו) — לומר: שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.

ושואלים: ורב, אותה הלכה שבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, מנא ליה [מנין לו]? ואומרים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר לאהרן ולבניו ביחס לבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח, יח) — הקישו (השווה אותו) הכתוב את הבכור לחזה ושוק של קרבן שלמים, שצריך אדם לתת לכהן במתנה: מה להלן, בשלמים — הריהם נאכלים בשני ימים ולילה אחד, כפי שמפורש בכתוב (ויקרא ז, טז), אף כאן בבכור — שני ימים ולילה אחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But do we have sprinkling of the ashes of the red heifer? Since without such sprinkling one remains impure after contact with a corpse, how does it help to immerse in a ritual bath? Rami bar Ḥama said to him: Shouldn’t Rav Naḥman be concerned for the opinion of the old man, i.e., Rav Amram? Wouldn’t it be better to wait until he returns before answering? Meanwhile, Rav Amram came back. He said to them that this is what Rav says: One who became impure with impurity imparted by a corpse may immerse and partake of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael.

The Gemara comments: But the halakha is not in accordance with his opinion. Mar Zutra said in the name of Rav Sheshet: One who became impure through contact with the carcass of a creeping animal may immerse in a ritual bath and partake of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael. But the halakha is not in accordance with his opinion.

§ The mishna teaches: The firstborn animal is eaten year by year, i.e., within its first year, whether it is blemished or unblemished. The Gemara comments: From the fact that the mishna says: If a blemish developed within its first year, rather than within the first year, that is to say that we count according to its year, not by the calendar year. In other words, the year is calculated from the day of the animal’s birth. From where is this matter derived?

It is derived from a verse, as Rav Yehuda says that Rav says that the verse states: “You shall eat it before the Lord your God, year by year [shana beshana] in the place that the Lord shall choose, you and your household” (Deuteronomy 15:20). The phrase “shana beshana,” which can also be translated as: A year in a year, indicates that the verse is referring to one year that enters another year. Which type of year enters another year? You must say that this is speaking of the year of the firstborn animal, which enters the following calendar year, since if the animal is born in the middle of the year, its first year includes part of the subsequent calendar year.

The school of Rav taught that there is a different halakha derived from the phrase “year by year.” This phrase indicates that it may be eaten on one day of this year and one day of that next year. The verse thereby taught with regard to an unblemished firstborn animal, which is sacrificed in the Temple, that it is eaten for two days and one night, like a peace offering.

The Gemara asks: From where does the school of Rav derive the halakha that a firstborn must be eaten within its own year and that its year is not calculated according to the calendar year? They derive it from the halakha of other sacrificial animals, whose age is counted from their birth rather than by the calendar year. And with regard to the other sacrificial animals themselves, from where do we derive that their age is counted from their birth? Rav Aḥa bar Yaakov says that the verse states: “And when the days of her purification are fulfilled, for a son or for a daughter, she shall bring a lamb in its first year for a burnt offering, and a pigeon or a dove for a sin offering, to the door of the Tent of Meeting, to the priest” (Leviticus 12:6). This description of the lamb is referring to its own year, and not a year of the counting of the world.

The Gemara asks: And Rav, from where does he derive that a firstborn is eaten for two days and one night? The Gemara answers: He derives it from a verse in which Moses spoke to Aaron and his sons with regard to eating the firstborn: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:18). The verse thereby juxtaposed the halakha of the firstborn with the breast and thigh of a peace offering. Just as there, it may be eaten for two days and one night, as stated explicitly in a verse (see Leviticus 7:16), so too here, a firstborn may be eaten for two days and one night.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכי הזאה יש לנו. בזמן הזה שיהא צריך להמתין שלישי ושביעי. ולית הלכתא כוותיה. דלעולם טמא מת אינו אוכל בתרומה דאורייתא וכל הני באותה של אור קתני וכן בטמא שרץ בתרומת האור קתני:

נאכל שנה בשנה לכהן כל שנתו של בכור כדמפרש בגמרא בין תם בין בעל מום בזמן בהמ"ק שנאמר לפני ה' וגו':

נולד בו מום בתוך שנתו. ואין שם כהן שיתנו לו:

רשאי לקיימו כל י"ב חדש. עד שישלים שנתו שמא יבא כהן ויטלנו:

האי רשאי דקאמר חייב הוא:

לאחר שנתו. אם נולד בו מום אינו רשאי. אינו חייב לקיימו אלא ל' יום שהם חשובין שנה כדאמרינן בגמ':

אלמא דנאכל נמי בשנה אחרת דכתיב שנה בשנה. ואם לא בא כהן עד ל' יום שוחטו ישראל ומולחו ותוליהו עד שיבא כהן ויקחנו^א)דברי רבינו אלו צריך ביאור דלמה לא יאכלו הבעלים בעצמם קודם שיסריח דהא בכור בע"מ מותר לזרים וצ"ע. ואם יסריח יקברנו:

אי זו היא שנה שנכנסת בחברתה הויא זו של בכור. שאם נולד בניסן או באייר אין אומרין לכשיבא תשרי שהוא ראש השנה כבר עיברה שנתו אלא נותנין לו י"ב חדש מיום שנולד והיינו נכנסת בחברתה אע"ג דשנתו נכנסת בשנה שניה למנין עולם אזלינן בתר שנתו דכל י"ב חדש הוי כאן שנה:

להכי כתיב שנה בשנה דנקיט יום משנה זו ויום משנה זו היינו ב' ימים מיכן שנאכל לשני ימים:

ורב. הדר כתיב בסיפיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור. כלומר יום אחד יותר מתודה:

בפירש"י בד"ה זו שנה כו' עולם מתשרי הס"ד ובד"ה ולדבי רב מנא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכי הזאה כו' אין סברא שתקנו כו' ולפנים שתי חלות וטבול יום אוכלה כו' וכי הזאה יש לנו ורבי יוסי אומר אפילו כו' בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע"פ שכתוב בה לרבי יהודה כו' מפני שהוא מד"ת ושל כו' וטבול יום אוכלה רבי יוסי כו' הד"א בע"ז כי אין לומר שאותה כו' אותה של מעלה ששנויה בקוצר בפרק קדשי כו' דומיא דכל הנהו של אותו הפרק כו' דכל שהוא למכות והאי כו' אע"פ שתרומת עם הארץ אינה נתנת אלא לכהן כו' בתרומת חו"ל לא גזרו כו' א"נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לע"ה עני כו' והשתא דפרישית הא דקתני טבול כו' נראה לומר דה"ה כו' יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה כו' קודם טבילה כמו בבעל קרי כו' ובד"ה שנה בשנה כו' כדדרשינן בתמורה בפ' כו' בפרק שני דזבחים ובפ"ק דר"ה כו' מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כו' ובד"ה ה"א בחזה כו' לר"ע לית כו' ומפרש התם דפליגי בהימנו וד"א כו' כצ"ל:

תד"ה וכי. כדמוכח בנזיר בפרק כה"ג שהמאהיל על חרב כמאהיל על המת. שם לא נמצא הוכחה מבוררת. אם לא שכוונו למש"כ שם בס"ד בתד"ה חרב:

בא"ד כדתניא במס' שמחות כל טה"מ שאין הנזיר מגלח כו'. כצ"ל והוא שם פ"ד משנה כ"א:

בא"ד ולהכי מסתברא שבלא הזאה היו אוכלין אותה. כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבת וטבילה:

בא"ד וכן משנה במס' ערלה כו' במסכת עבודת כוכבים הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. כצ"ל:

בא"ד כי אין לומר כו' היא אותה של מעילה כו' כמו שפירש ר"ת שאותה של מעילה כו'. כצ"ל:

בא"ד ולאסור במאתים בתערובתם. כצ"ל:

גמרא מנה"מ אר"י כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

שם איזוהי שנה שנכנסת בחברתה כו'. כצ"ל:

שם יום אחד בשנה זו ויום א' בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים כו'. ק"ל דהא אף אם נאמר דאינו נאכל אלא ליום ולילה כתודה נמי קרינן ביה שנה בשנה אם נשחט ביום דמישלם ביה שנתו ובלילה נכנס בשנה שניה. ואין לדחות דלילה לא חשיבא למיקרי מחמתה שנה שניה וכמו דספירת לילה לאו ספירה היא (מגילה כ ב) הא קי"ל לקמן (לט ב) דשעות פוסלות בקדשים. ומ"ל שפיר אם נולד ד"מ בחצות היום ובאותו יום עצמו לשנה הבאה נשחט בבוקר ושנתו נשלמת בחצי היום ויהא נאכל חצי יום ולילה שלימה משנה השניה. ואין לומר משום דבעינן יום שלם לחשיבת שנה. דהא מוכח בר"ה (י ב) דלמ"ד יום א' בשנה חשוב שנה סגי במקצת יום. וכאן נמי קרי למקצת היום דשנה העברה שנה. וי"ל משום דקי"ל שם (ו ב) דמונין לתם משעת הרצאה. והוא אינה אלא מיום השמיני דוקא (זבחים יב) וע"ש בתד"ה יום. וא"כ אין שנתו משלמת ג"כ אלא בבוקר לשנה הבאה ונכון מאד בס"ד:

שם ורב נאכל לשני ימים כו' מנ"ל נפקא ליה כו'. ק"ל דאכתי מיבעי האי שנה בשנה דמותר לשחטו בסוף שנתו אף שיהא נאכל אחר שנתו. דבשלמא שה דפסח דכתיב ביה ג"כ בן שנה ומשמע בזבחים (כה ב) דלאכלו רשאי אפילו לאחר שנתו. דהא לא כתיב ביה בן שנה באכילתו. אבל הכא כתיב תאכלנו שנה בשנה:

תד"ה שנה. גבי כשכיר שנה בשנה דרשינן שכירות כו' דדרשינן בכל חד כו'. כצ"ל:

שם בא"ד דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. וכן העתיק התוי"ט. שם כתיב שנה שנה בלא בי"ת. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:

תוס' ד"ה הוה. לרבי ישמעאל לית ליה כו'. כצ"ל ע"ש בזבחים:

תוס' ד"ה וכי הזאה וכו' והשתא דפרישית וכו' היינו טבול יום דבעל קרי ולא בעי הערב שמש וכו' נראה לומר וכו' יוצאה מגופו לא בעי הערב שמש כצ"ל:

גמ' דבי רב תנא. ע' שבת מג ע"ב תוס' ד"ה דכ"ע:

וכי הזאה יש לנו. בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי: לא ליחוש ליה לסבא. בתמיה וכי לא נחוש לכבוד רב עמרם שאינו בכאן ואין טוב להורות שום הוראה עד שיבא: טובל ואוכל. ואין צריך הערב שמש: ולית הלכתא כוותיה. הש''ס קמהדר ליה: דלשנה דידיה מנינן. דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור: זו שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור היא נכנסת בחברתה דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שניה למנין עולם מתשרי: יום אחד בשנה זו. דכי שוחטו ביום אחרון לשנתו יכול לאוכלו אותו היום ויום המחרת שהוא משנה שניה דהיינו שני ימים: ולדבי רב מנא להו. דלשנה דידיה מנינן: מקדשים. משאר קדשים הבאים בני שנה דכתיב בהו כבש בן שנתו: ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. בבכור מישתעי בסדר ויקח קרח: תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה והמורם ממנה דהיינו חזה ושוק כיוצא בה הוא:

מדמעת דאע''ג דתרומת חוצה לארץ מדמעת כדתניא במנחות בפ' רבי ישמעאל (דף) ושמא אפילו השניה במקומות השנויים במשנה אינה מדמעת ונראה לרבי דבין הכא ובין התם אף במקום שהחמירו להפריש חלה שניה לא החמירו להפריש שתי תרומות דהא לא מצריך במשנה להפריש שתים אלא בחלות ויש ליתן טעם שבחלה יש יותר לחוש שלא תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל עסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: וכי הזאה יש לנו. ולא היה נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וחוזרים ואוכלים בתרומה דמשום טומאת חוצה לארץ לא חשו בחלת חוצה לארץ אבל בכל הטומאות דאורייתא אסור כל זמן שלא טבל כיון דמן התורה אפילו לחולין כי אין סברא שתקנו חלת כהן בחוצה לארץ שאין יכול לאוכלה אלא אם כן ילך ויזה בארץ ישראל ומטומאת המת אי אפשר להזהר דאע''ג דצריכין ליזהר מחמת כהונתם מכ''מ מטומאת חרב שהיא כחלל אפילו על ידי אהל כדמוכח בנזיר בפ' כהן גדול (דף נג:) שמאהיל על חרב כמאהיל על המת ובריש אהלו' מוכח שהשפוד נעשה כחלל ע''י אהל המת מאותם לא היו יכולים ליזהר וגם אין צריכין לפרוש כממת כדתניא בריש תוספתא דאהלות כל טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ולהכי מסתברא שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה וצריך לפרש מתוך הלכה זו דהא דתנן במסכת חלה (פ''ד מ''ח) מן הנהר עד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן כו' וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א''צ טבילה ואסורה לזרים כו' בטבול יום דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אע''פ שטומאה יוצאה עליו מגופו דאי בטמא מת וכי הזאה יש לנו ור' יוסי אומר אפילו בעל קרי א''צ טבילה תדע מדקתני סיפא ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ולא חשיב בעל קרי וההיא דסיפא לא צריכא אלא לר' יוסי כדקאמר בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע''פ שכתוב בה לר' יהודה דומה טעות סופר ולר' יוסי גרסינן ואגב גררא אפרש תחלה המשנה (שם) דתנן שלש ארצות לחלה מא''י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור שמקום טומאה הוא ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהם בטהרה מחמת שסמוך הוא לארץ העמים וחלותיהן טעונות שריפה ולכך מפרישין שתי חלות אחת לאור שהיא חלה טמאה דאורייתא שפירותיהן גדילין בא''י ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהוא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהוא מדברי סופרים והדר קתני ומן אמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ומפרש בירושלמי ושל אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת ושתיהן מדברי סופרים והדר קתני וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א''צ טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן והיא המשנה דמייתי בריש כל הבשר (חולין דף קד.) אלא שהש''ס מביאה שם בקוצר וכן דרך הש''ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך כי ההיא דספק ביאה שמביא הש''ס (פסחים דף י.) על משנת נכנס לבקעה והיא שנויה על משנה אחרת שלמעלה הימנה בסמוך לה במס' טהרות וכן משנה במסכת ערלה שמביא בהשוכר את הפועל במסכת ע''ז (דף סח:) בערלה ובכלאי הכרם מצטרפין ר''ש אומר אין מצטרפין והיא שנויה באורך במס' ערלה (פ''ב מ''א) והש''ס מקצר שם במס' ע''ז כי אין לומר שאותה משנה שמביא שם זו היא אותה שלמעלה ששנויה בקוצר פרק קדשי מזבח (מעילה דף יח.) כי אין פירושם שוה כמו שפירש רבינו תם שאותה של מעלה בצרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו של אותו הפרק ואותה שמביא במסכת ע''ז מיירי לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתה כדמוכח גופה דמתני' דערלה ודוק ותשכח ולהכי מייתי במסכת ע''ז ראיה ממנה דאיסור ואיסור לא מצטרפין לר' שמעון לנתינת טעם ולחמץ דפירש מילתיה דר' שמעון דקתני עלה ר' שמעון אומר אין מצטרפין היינו ליתן טעם דבהכי איירי תנא קמא ומילתיה דרבי שמעון דמעילה מפורשת בגמ' דמעילה (דף יח.) אין מצטרפין א''צ צירוף דכל שהוא למכות והאי וניתנת לכל כהן הוי פירושא לכל כהן אפילו לכהן עם הארץ אע''פ שתרומת (עם) הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ובתרומת חו''ל לא גזרו שמא יאכלה בימי טומאתו וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה ומכ''מ אם יש חבר ועם הארץ לא יתן לעם הארץ כדאמר בפרק הזרוע (חולין דף קל:) מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים תורת ה' מחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאין מחזיק אין לו מנת ולא כמו שפירש הקונטרס בכל הבשר (שם דף קד:) דלכל כהן אתא לאשמועינן שאפילו אין מחזיק יתנו לו חלת ח''ל דהא משנה שאחר זו אי אפשר לומר כן דקחשיב בה מתנות דאמרי עלייהו שאין ניתנות אלא למחזיקים אלא ודאי היכא דליכא חבר מיירי הכא א''נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לעם הארץ עני שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין והשתא דפרישית הא דקתני טבול יום אוכלה היינו טבול יום (קא בעי לה) ולא בעי הערב שמש ואע''פ שטומאה יוצאה עליו מגופו נראה לומר דה''ה חלת האור בבבל ודידן אע''פ שאסורה למי שטומאה יוצאה מגופו לא בעיא הערב שמש ואין להחמיר יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה ומיהו אין ראיה כל כך כי שמא אע''פ שהחמירו בה בטמא שרץ קודם טבילה כמו בבעל קרי בטבול יום דשרץ שמא הקילו בה יותר ובהלכות גדולות כתוב בהלכות חלה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ועוד כתוב בהלכות גדולות דחלה בא''י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ונראה דעכשיו כיון ששורפין אותה לפי שאין להם הזאה בכל א''י צריך להפריש שניה כמו מכזיב עד הנהר ועד אמנום שמפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה: ולית הלכתא כוותיה. בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ולשון הקונ' לא משמע כן: שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחברתה. גבי כשכיר שנה בשנה (ויקרא כה) שכירות של שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת (ב''מ סה.) דרשינן בכל חד מעניינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דדרשינן לקמן (דף נג:) שאין מתעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש וצריך לאוקמא הך שמעתא דשנה בלא רגלים שברגלים לחודייהו בכל שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ''ק דר''ה (דף ו:) וא''ת והא מיבעי לכדדרשינן בתמורה פ' ואלו קדשים בסופו (דף כא:) ואין נפסל משנה לחברתה ובן עזאי דריש בפ' שני דזבחים (דף כט.) ובפ''ק דר''ה (דף ו.) המקריב אותו לא ירצה אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לשאר קדשים וי''ל דהך דשמעתין דהכא נפקא ליה מדאחרים דהתם בזבחים (דף כט.) ובר''ה (דף ה:) ובתמורה (דף כא:) מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה כו' ובתמורה (שם:) נמי קאמר דאחרים מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כאחרים: הוה אמינא בחזה ושוק של תודה. לר' עקיבא לית ליה כי הך סברא בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ומפרש דהתם פליגי בהימנו ודבר אחר אי הוי היקש או לא:

בכורות כז ע"ב - טקסט הדף

דף כז - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד