בכורות כח ע"ב

מתני' נמי דיקא ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור שמע מינה קנסא קא קניס רבי מאיר שמע מינה איבעיא להו מפני המשתנין וכולהו משתני או דלמא איכא דמשתני ואיכא דלא משתני למאי נפקא מינה לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהו ואי אמרת איכא דמשתני ואיכא דלא משתני סמכינן עלייהו מאי ת''ש דאמר רבה בר בר חנה שח לי רבי יאשיה דמן אושא בא ואראך בדוקין שהן משתנים מדקאמר ליה בא ואראך מכלל דאיכא דמשתני ואיכא דלא משתני: מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו: לימא תנן סתמא כר' מאיר דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל: תנא כשהוא משלם משלם רביע לדקה ומחצה לגסה מאי טעמא אמר רב פפא זה הפסד מרובה וזה הפסד מועט אי הכי לפום פסידא לישלם אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה:
מתני' דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם היה מומחה לב''ד פטור מלשלם:
גמ' לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי א''ר אילעא אמר רב כגון שנשא ונתן ביד בשלמא חייב את הזכאי כגון שנשא ונתן ביד אלא זיכה את החייב היכי דמי אי דאמר ליה פטור אתה והא לא נשא ונתן ביד אמר רבינא כגון שהיה לו משכון ונטלו הימנו: טימא את הטהור דאגע בהו שרץ טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו:
מתני' ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה (ואמר) תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו ר' עקיבא ר' טרפון אתה מומחה לב''ד וכל המומחה לב''ד פטור מלשלם:
גמ' ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה וטעה בדבר משנה חוזר חדא ועוד קאמר חדא דטעה בדבר משנה חוזר ועוד א''נ בשיקול הדעת טעיתה מומחה לב''ד אתה וכל המומחה לב''ד פטור מלשלם:
מתני' הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות אין שוחטין על פיו אא''כ היה מומחה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא דבמומין שבגוף שאינם משתנים פליגי.

דקתני, רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ומשמע שטעמו של רבי מאיר לאוסרו הוא רק משום ששחטו שלא על פי הוראת חכם. ואם מחלוקתם היתה בדוקין שבעין הוה ליה למתני רבי מאיר אוסר הואיל ומשתנין.

שמע מינה: קנסא קא קניס רבי מאיר.

ומסקינן: שמע מינה.

איבעיא להו: הא דאמרינן דגזרינן מומין שבגוף מפני מומין המשתנים, האם אמרינן - וכולהו משתני! והיינו, האם כל מומין שבדוקין שבעין משתנים.

או דלמא: איכא מומין שבעין דמשתני, ואיכא דלא משתני.

למאי נפקא מינה? והא בלאו הכי אסירו דשמא נשתנו.

ומבארינן: לאכחושי סהדי. אם באו עדים והעידו בפנינו שמום שנמצא בדוקין שבעין לא נשתנה לאחר שחיטה ממה שהיה קודם לכן.

אי אמרת, כולהו משתני. הני סהדי שקרי נינהו. ואי אמרת איכא מומין דמשתני, ואיכא מומין דלא משתני - סמכינן עלייהו.

והנפקא מינה היא אליבא דרבי יהודה, דלא קניס ליה משום שלא הראה קודם שחיטה לחכם, אלא רק חייש דלמא נשתנה המום לאחר שחיטה. ולכן באופן שעדים מעידים שלא נשתנה יהיה מותר.

מאי הוי עלה?

תא שמע: דאמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: שח לי רבי יאשיה דמן אושה. בא ואראך מומין בדוקין שבעין שהן משתנים.

ומדייקינן: מדקאמר ליה "בא ואראך", מכלל, דאיכא מומין בדוקין דמשתני, ואיכא דלא משתני. ורצה להראותו שלפעמים משתנה.

שנינו במשנה: מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ונשחט על פיו - הרי זה יקבר.

ומוכחינן: מדקתני יקבר, משמע אף שיש בו מום קבוע.

לימא תנן סתמא כרבי מאיר דאמר דבכל אופן קנסינן ליה.

ודחינן: דלמא איירי במום שהוא בדוקין שבעין, ודברי הכל יקבר דחיישינן שמא נשתנה.

שנינו במשנה: וישלם מביתו.

תנא, כשהוא משלם לכהן, אינו משלם דמי כל הבהמה. אלא משלם רביע לבהמה דקה. ומחצה לבהמה גסה. דדלמא אם היה מראה המום לחכם היה אומר שאין בו מום קבוע. ואולי לא היה נופל בו מום לעולם. ולכך מספק משלם פלגא. [ועיין תוד"ה רביע].

והוינן בה: מאי טעמא משלם רביע לדקה ומחצה לגסה?

אמר רב פפא: זה, בבהמה גסה, הפסד מרובה. וזה, בבהמה דקה הפסד מועט, דאינה שוה הרבה.

ומקשינן: אי הכי - לפום פסידא לישלם!? דבכל אופן ישלם מחצה - לזה חצי מהרבה ולזה חצי מהמועט, ולמה ישלם "רביע"?

אמר רב הונא בר מנוח, משמיה דרב אחא בר איקא: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה. דכיון שגידולה של דקה הוא טורח מרובה, וזה, שהתירו בשחיטתו מנעו לכהן מטורח זה, כי שמא אם היה מראה לחכם אחר לא היה מתירנו והיה לו טורח רב להמשיך ולטפל בו, להכי אינו משלם אלא רביע ^[8].

מתניתין:

דיין שדן את הדין, וטעה, וזיכה את החייב. או - וחייב את הזכאי.

וכן חכם שבאו לשאלו על טהרות אם הם טמאים, והוא טימא את הטהור, או - וטיהר את הטמא, ולאחר שהורה עירבום לטהרות שנטמאו עם פירות שהיו בוודאי טהורים.

מה שעשה - עשוי. וישלם את מה שגרם להפסיד מביתו.

ואם הדיין שטעה היה מומחה לבית דין, הרי זה פטור מלשלם. דעשה כדין מה שהורה לפי דעתו, מה שאין כן באינו מומחה דלא הוה ליה להורות.

גמרא:

והוינן בה: מדקתני וישלם מביתו - לימא תנן סתמא כרבי מאיר, דדאין דינא דגרמי.

"גרמא בנזקין" - לכולי עלמא פטור בדיני אדם מלשלם, וחייב בדיני שמים.

מזיק ב"גרמי" - נחלקו רבי מאיר וחכמים האם חייב לשלם או לא. "גרמא בנזקין" הוא כגון: הפותח דלת של חצר חבירו ועל ידי כך אבדה פרתו. [ב"ק כ"ה, ב].

"גרמי" הוא כגון: שורף שטר חוב של חבירו, שלא הזיק לו ממון גמור. שהרי השטר אינו אלא אסמכתא לגביית החוב. [ב"ק צ"ח, ב].

ביסוד ההבדל שבין "גרמא", שלכולי עלמא פטורים מלשלם, ל"גרמי", שרבי מאיר מחייבו לשלם, נאמרו בראשונים כמה הסברים:

א. בגרמי הוא עושה את הנזק בידו.

ב. בגרמי הנזק בא בשעת העשייה לאלתר. ג. יש ראשונים שסוברים שיסוד דין גרמי הוא קנס חכמים, ולכן קנסו רק במקום הרגיל ושכיח. [תוס' ב"ב כ"ב, ב].

והכא במתניתין בדיין שטעה וחייב את הזכאי הרי לא היזיקו אלא ב"גרמי", וקתני חייב לשלם. ואם כן לימא מתניתין רבי מאיר היא? ^[9]

ודחינן: אמר רב אילעא, אמר רב: מתניתין איירי במזיק בידים. כגון שנשא ונתן ביד. שנטל הדיין את הכסף ממי שהיה סבור שהוא חייב, ונתנו לשני. והרי היזיקו בידים, ואין חיובו מדינא דגרמי.

ופרכינן: בשלמא הא דקתני חייב את הזכאי. איכא לאוקמא כגון שנשא ונתן ביד.

אלא הא דקתני זיכה את החייב. היכי דמי?

כגון דאמר ליה: פטור אתה מלשלם.

והא בכהאי גוונא לא נשא ונתן ביד אלא דיבורא הוא בלבד, ולא הוי מזיק ממש אלא גרמי?

ומתרצינן: אמר רבינא: מתניתין בהכי איירי:

זיכה את החייב איירי בכגון שהיה לו למלוה משכון של הלוה שיוכל לגבות ממנו. ולאחר שפסק שפטור מלשלם, ["זיכה את החייב"], ונטלו למשכון הימנו, והוי מעשה בידים ולא גרמי.

טימא את הטהור איירי בכגון דאגע בהו החכם בפירות שרץ. וטמאם.

טיהר את הטמא איירי בכגון שעירבן עם פירותיו. שבא לשאול לחכם על פירות אם הם טהורים או לא ונטל החכם את הפירות ששאל עליהם, וערבן עם פירות שהיו ודאי טהורים, ונמצא שהזיקו בידים בטמאו את פירותיו.

מתניתין:

ומעשה בפרה שניטלה האם - בית הרחם שלה. ושאלו לרבי טרפון האם טריפה היא?

והורה רבי טרפון שהיא טריפה. והאכילה רבי טרפון לכלבים. שעל פי הוראתו האכילוה הבעלים לכלבים ^[10].

ובא מעשה לפני חכמים שהיו ביבנה. והתירוה.

אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריה של מצרים, שאין חותכין האם שלה כדי שלא תלד. והיו עושים כן משום שהיו הפרות המצריות מעולות יותר ממקומות אחרים והיו נמכרות ביוקר. וכדי שלא יתעברו מחוץ למדינתם היו נוטלים "האם" שלהם. ואף שהיו עושין כן, היתה הפרה נשארת בחיים. ומוכח שאין הבהמה נטרפת בנטילת "האם".

אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון! ואמר זאת על עצמו שעל ידי שפסק שלא כהלכה, הלכה חמורו והפסידה. שצריך עתה לשלם לבעלים את הנזק שנגרם להם.

אמר לו רבי עקיבא: רבי טרפון אתה מומחה לבית דין. וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם אף על פי שטעה.

גמרא:

ומקשינן: מאי טעמא אמר רבי עקיבא לרבי טרפון שהוא פטור מלשלם מפני שהוא מומחה.

ותיפוק ליה, דטעה בדבר משנה הוא, והטועה בדבר משנה חוזר בו ממה שפסק.

והכא נמי הוי טעה בדבר משנה, שהרי במשנה בחולין למדנו: "ניטלה האם כשירה" ^[11].

ואילו הפרה היתה קיימת היה יכול לחזור בו ולהכשירה. ואף שהבעלים כבר האכילוה לכלבים על פי הוראתו של רבי טרפון. מכל מקום על זה אי אפשר לחייב את רבי טרפון לשלם.

ומתרצינן: "חדא, ועוד" קאמר ליה. טעם נוסף אמר לו.

חדא, טעה בדבר משנה את. ולכך אתה יכול לחזור.

ועוד, אי נמי בשיקול הדעת טעית ולא מצית הדרת בך, מכל מקום אין אתה צריך לשלם, שהרי מומחה לבית דין אתה, וכל המומחה לבית דין שטעה פטור מלשלם.

מתניתין:

חכם הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות - אין שוחטין בכורות על פיו, כיון שחוששים שמא מתוך שנטל שכר התיר.

הערות

^[8] פירוש אחר, משום גזירת מגדלי בהמה דקה. דגזרו שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, נגעו בה. קנסו חכמים דמשלם לו רק רביע.

^[9] התוספות מקשים מדוע במשנה הקודמת לגבי מי שאינו מומחה ושחט את הבכור שהוא "משלם מביתו". מדוע שם הגמרא לא אמרה "לימא רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי"? והרי"ט אלגאזי באות ל' הביא מה שכתבו התוס' חיצוניות וז"ל: ואומר ר"י "דנשחט על פיו" של זה שאינו מומחה, היינו שצוה לעבדיו ובני ביתו לשחטו, דהוי כמו ששחטה בידים, ולכן אליבא דכולי עלמא חייב לשלם. עכ"ד. ועי"ש בריט"א שפלפל בדבריהם

^[10] עיין רש"י ד"ה ותיפוק ליה. וסמ"ע חו"מ סי' כ"א ס"ק ד' מש"כ בזה.

^[11] ועיין מה שהקשו תוס' חולין נ"ו, ב ד"ה איבעיא.

מתניתין נמי דיקא [לשון משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, ששנינו בה: השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה — אסור. שמע מינה [למד מכאן]: קנסא קא קניס [קנס קונס] ר' מאיר, על שלא הראהו למומחה, ולא אסרו מספק שמא השתנה המום לאחר מיתה, ובעצם אין זה מום. ומכאן שמדובר במומי הגוף שאינם משתנים, ואין זה אלא גזירה משום דוקין שבעין, שהם משתנים על ידי המיתה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

בענין זה איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מה ששנינו בברייתא מפני הדוקין שבעין המשתנין, האם כוונתו — וכולהו משתני [וכולם, כל הדוקין שבעין, משתנים]. או דלמא [שמא] איכא דמשתני ואיכא דלא משתני [יש שמשתנים ויש שאינם משתנים]?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [למה, איזו מסקנה הלכתית יוצאת ממנה, משאלה זו] — לאכחושי סהדי [להכחיש עדים], שמעידים שמומים אלו היו בו בחייו, ולא נשתנו. אי אמרת [אם אתה אומר] שכולהו משתני [כולם משתנים] — שקרי נינהו [שקרנים הם], ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי איכא דמשתני ואיכא דלא משתני [יש שמשתנים ויש שאינם משתנים] — סמכינן עלייהו [סומכים אנו עליהם]. אם כן מאי [מה] הדין?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רבה בר בר חנה: שח (סיפר) לי ר' יאשיה דמן אושא: בא ואראך בדוקין שבעין שהן משתנים. מדקאמר ליה [ממה שאמר לו] "בא ואראך" — מכלל הדברים אתה למד דאיכא דמשתני ואיכא דלא משתני [שיש שמשתנים ויש שאינם משתנים], והראהו אותם שהם משתנים.

א שנינו במשנה: מי שאינו מומחה להכיר במומי הבכור ולהתירו, וראה את הבכור ונשחט על פיו — הרי זה יקבר, וישלם לכהן מביתו. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו בסוף משנתנו בסתם] כר' מאיר, בתחילת המשנה, שאוסר את הבכור בכל מקרה שנשחט שלא על פי מומחה? ודוחים: לא, דלמא [שמא] מדובר כאן בדוקין שבעין, שהם משתנים לאחר מיתה, ואז הוא דברי הכל, וגם לשיטת ר' יהודה.

ובענין תשלום זה ששנינו, תנא [שנה החכם]: כשהוא משלם לכהן על הבכור שאיבד ממנו — משלם רביע (רבע) מערכו של הבכור לבהמה דקה, ומחצה מערכו של הבכור לגסה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב פפא: זה, בבהמה גסה — הפסד הכהן מרובה, שהשקיע הרבה בגידולה, וזה, בבהמה דקה — הפסד מועט.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שהולכים לפי ההפסד — לפום פסידא לישלם [לפי ההפסד ישלם], ומדוע לא ישלם מחצית לדקה גם כן? אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בר איקא: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, שגזרו חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל.

ב משנה דיין שדן את הדין וטעה, כגון שזיכה בדיני ממונות את החייב וחייב את הזכאי, או שבאה לפניו שאלה בדיני טומאה וטהרה, וטימא את הטהור או טיהר את הטמא — מה שעשה עשוי, כלומר, הדין שדן — קיים, וישלם את ההפסד מביתו.

ואם היה מומחה לבית דין, חכם שנטל רשות מבית דין לדון — פטור מלשלם.

ג גמרא שנינו במשנתנו שדיין שטעה בדינו צריך לשלם על הנזק שנגרם על ידי כך. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו במשנתנו בסתם] כדעת ר' מאיר, דדאין דינא דגרמי [שהוא דן דין של גורמים], שמחייב אדם על נזק שהוא גורם, גם אם אינו עושה מעשה בידו? אמר ר' אילעא אמר רב: יש לפרש משנתנו גם למי שאינו דן "דינא דגרמי" וכגון באופן שנשא ונתן ביד, כלומר, שהוא בעצמו לקח חפץ מאדם אחד ונתן לשני, ואם כן עשה מעשה.

ושואלים: וכיצד יכול אתה להסביר כך את משנתנו? בשלמא [נניח] מה ששנינו שחייב את הזכאי — כגון שנשא ונתן ביד, שלקח מן הזכאי ונתן לידו של החייב. אלא זיכה את החייב היכי דמי [כיצד מדובר]? אי דאמר ליה [אם שאמר לו] "פטור אתה" — והא [והרי] לא נשא ונתן ביד שום דבר! אמר רבינא: כגון שהיה לו למלוה משכון של הלווה בידו, שעל ידו יכול היה להיפרע מן הלווה, ונטלו הדיין בידיו הימנו (ממנו), ונתנו ללווה בחזרה שלא כדין.

וכן מה ששנינו: טימא את הטהור — דאגע בהו [שהגיע בהם] שרץ בפירות, שהיה ספק אם הם טמאים, כדי להבטיח שינהגו בהם דין טומאה. וכיוצא בזה מה ששנינו: טיהר את הטמא — שעירבן את הפירות שהיה בהם ספק עם פירותיו הטהורים של השואל, להראות שטהורים הם, ואחר כך הוכרע על פי חכם מומחה שהם טמאים, ואם כן עשה נזק בידיו ממש.

ד משנה שנינו במשנה הקודמת, שדיין שהוא מומחה לבית דין וטעה — פטור מלשלם. ומוסיפים: ומעשה בפרה שניטלה האם (רחם) שלה, ובא הדבר לפני ר' טרפון, וסבר שהיא טריפה, ואסורה באכילה לבני אדם, והאכילה ר' טרפון לכלבים, כלומר, עשו כן על פי פסיקתו. ובא מעשה זה לפני חכמים בבית הדין ביבנה, והתירוה משום טריפה,

וטעמם, שהרי אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה קודם שתצא משם, בשביל שלא תלד במקום אחר. שהיו להם גזעים מובחרים של בהמות, שמחירם גבוה, ולא רצו שיתרבו במקומות אחרים. והואיל והפרות הללו חיות זמן רב לאחר מכן, הרי זה מוכיח שאינן נעשות טריפה על ידי כריתת הרחם.

אמר ר' טרפון על עצמו: הלכה חמורך טרפון, כלומר, הפסדת את חמורך, שתצטרך למוכרו כדי לשלם עבור הפרה שהטרפת! אמר לו ר' עקיבא: ר' טרפון, אתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.

ה גמרא ושואלים על דברי ר' עקיבא: ותיפוק ליה [ותצא לו] שר' טרפון פטור, משום שטעה בדבר משנה, שהרי שנינו במשנה שבהמה שניטלה האם שלה אינה טריפה, וחכם שטעה בדבר משנה — הרי הוא חוזר בו, כלומר, אין תוקף למה שהורה. ומי שהאכילה לכלבים — מתוקף הוראה בטילה עשה!

ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טענה אחת ועוד אחת הוא אומר]: חדא [אחת] — שטעה בדבר משנה חוזר. ועוד, אי נמי [אם גם כן] בשיקול הדעת טעיתה, ולא בדבר משנה, ובמקרה זה אין הדין חוזר — בכל זאת מומחה לבית דין אתה, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.

ו משנה הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות, אם יש בהם מום, ולהתירם — אין שוחטין על פיו את הבכור, אלא אם כן היה מומחה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna is also precisely formulated, as it states that Rabbi Meir says: Since it was slaughtered not according to the ruling of an expert, it is prohibited. Conclude from this wording that Rabbi Meir penalizes him for not showing it to an expert. In other words, this indicates that the animal is deemed prohibited as a penalty. It is not due to any uncertainty, as blemishes on the body do not change after death, but it is due to a rabbinic decree. The Gemara comments: Conclude from it that the mishna should be understood as Rabba bar bar Ḥana explained.

A dilemma was raised before the Sages: The baraita states: Due to the blemishes on the cornea, which change. But does this mean that all blemishes on the cornea of the eye definitely change after the death of the animal? Or perhaps there are some that change after death and there are others that do not change.

The Gemara asks: What is the practical difference of this dilemma? The Gemara explains: The difference is with regard to contradicting witnesses who claim that the animal had the identical blemishes in its eye when it was alive. If you say that all corneas change after the death of the animal, they are liars. But if you say that there are some that change after death and there are others that do not change, the court relies on such witnesses. Therefore, what is the resolution of the dilemma?

The Gemara answers: Come and hear a baraita, as Rabba bar bar Ḥana says: Rabbi Yoshiya from Usha told me: Come and I will show you the corneas that change. Since he said to him: Come and I will show you those that change, one can conclude by inference there are some corneas that change after death and there are others that do not change.

§ The mishna teaches: In a case involving one who is not an expert, and he examined the firstborn animal and it was slaughtered on the basis of his ruling, that animal must be buried, and the non-expert must pay compensation to the priest from his property. The Gemara asks: Shall we say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who deems a firstborn animal forbidden in all cases where it was not slaughtered based on the ruling of an expert? The Gemara rejects this suggestion: No; perhaps this is referring only to a case where there was a blemish on the cornea of the eye, which changes after the death of the animal, and everyone agrees with the ruling of the mishna in such a case.

§ The Sages taught in a baraita: When one pays the priest for a firstborn that became forbidden, he pays one-quarter of the value of a small animal, i.e., a sheep or goat, or half of the value of a large animal, i.e., a bull. The Gemara asks: What is the reason for this discrepancy? Rav Pappa says: The loss of this bull is a relatively great loss, and the loss of that sheep or goat is a small loss.

The Gemara raises a difficulty: If so, let him pay in accordance with the actual loss incurred. In other words, if he paid the same proportion of the value of a sheep or goat, he would still be paying less than half the value of a bull. Rav Huna bar Manoaḥ says in the name of Rav Aḥa bar Ika: The Sages touched upon it and determined that he should pay only one-quarter, due to the decree against those who raise small livestock in Eretz Yisrael, as these animals cause damage to the land. As a result, such animals may be raised only in specific areas, which means the priest was spared exertion, and therefore the Sages required one to pay only one-quarter of the value.

MISHNA: If a judge issued a judgment and erred, so that he exempted a liable party or found an innocent party liable, or if he ruled that a pure item is impure or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, then what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. And if the judge was an expert for the court, he is exempt from liability to pay.

GEMARA: The mishna teaches that a judge who errs must pay compensation for the damage he caused. The Gemara suggests: Shall we say that we learned the unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that there is liability for damage caused by indirect action? Rabbi Ile’a says that Rav says: This is referring to a case where a judge took the item in question from one litigant and gave it to the other litigant with his hand, and therefore he directly caused the damage.

The Gemara raises a difficulty: Granted, the case where he finds an innocent party liable is in a case where the judge took the item in question from the innocent party and gave it to the other litigant with his hand. But what are the circumstances of his giving the item from one to another with regard to the clause of: He exempts a liable party? It is if the judge said to the litigant only: You are exempt from liability to pay, but the judge did not take the item in question from one litigant and give it to the other litigant with his hand. Ravina said: It is referring to a case where the lender had collateral from the borrower, and the judge took it from him and gave it back to the other party.

In the case of: He ruled that a pure item is impure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he had the litigant’s ritually pure item touch a creeping animal to emphasize that he believes it was already impure, and he thereby imparted impurity to it. In the case of: He ruled that an impure item is pure, how could he cause a loss with his own hands? It is where he mixed this impure produce of the litigant’s with the litigant’s ritually pure produce, and he thereby caused all of the produce to be considered impure. When an expert judge later rules that that produce is actually impure, the result is that the entire mixture contains impure produce, and the judge caused this damage directly.

MISHNA: Apropos the previous mishna, which taught that a judge who was an expert for the court and who erred is exempt from payment, this mishna teaches: There was an incident involving a cow whose womb was removed, and when Rabbi Tarfon was consulted he ruled that it is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], which is forbidden for consumption. And based on the ruling of Rabbi Tarfon, the questioner fed it to the dogs. And the incident came before the Sages of the court in Yavne, and they ruled that such an animal is permitted and is not a tereifa.

And Theodosius [Todos] the doctor said: A cow or pig does not emerge from Alexandria of Egypt unless the residents sever its womb so that it will not give birth in the future. The breeds of cows and pigs in Alexandria were of exceptional quality and the people of Alexandria did not want them reproduced elsewhere. The fact that these animals lived long lives after their wombs were removed proves that the hysterectomy did not render them tereifot.

Upon hearing this, Rabbi Tarfon said: Your donkey is gone, Tarfon, as he believed he was required to compensate the owner for the cow that he ruled to be a tereifa. Rabbi Akiva said to him: Rabbi Tarfon, you are an expert for the court, and any expert for the court is exempt from liability to pay.

GEMARA: The Gemara asks: But let Rabbi Akiva derive his ruling from the fact that Rabbi Tarfon erred concerning a matter that appears in the Mishna, as the ruling permitting an animal whose womb has been removed is recorded in a mishna (see Ḥullin 54a), and with regard to anyone who erred concerning a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked, as this is considered an obvious mistake. In other words, Rabbi Tarfon’s decision was not binding, and therefore when the owner fed the cow to the dogs, he acted on the basis of a ruling with no validity and thereby caused his own loss.

The Gemara answers: Rabbi Akiva states one reason and adds another reason. One reason is that in the case of one who errs in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked. Another reason is that even if you erred in a deliberation, you are a judge accepted as an expert for the public, and any judge accepted as an expert for the public is exempt from liability to pay.

MISHNA: In the case of an individual who takes payment to be one who examines firstborn animals to determine whether they are blemished, one may not slaughter the firstborn on the basis of his ruling, unless he was an expert

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתניתין נמי דיקא דקניס ר' מאיר. דקאמר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור אע"ג דהשתא הוי מום קבוע:

לאכחושי סהדי. כגון דהשתא לאחר מיתה מיתחזי מום קבוע. ואתו סהדי ואמרי דודאי כי האי גוונא חזיניה קודם שנשחט:

דאי אמרת דכולהו משתני הוו סהדי שקרי ואסור הבכור:

בא ואראך. אלמדך:

לימא תנן סתמא כר' מאיר. כלומר דאע"ג דמתחזי השתא אחר שחיטה מום גמור אפילו הכי יקבר היינו כר' מאיר דקניס:

לא בדוקין שבעין ודברי הכל. משום הכי יקבר דמשתנין:

משלם רביע לדקה. ואית דאמרי משום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון מוטל בספק הואיל ואיכא דוקין דלא משתני. למ"ה^א)נראה דצ"ל ואית דאמרי דמשו"ה משלם מחצה לגסה משום דאמרינן וכו' ועי' בב"ב דף קמו ע"ב ובדברי רבינו שם ובדברי הרשב"ם בד"ה ושמין וצ"ע. ומחצה לגבוה משום דאמרינן דמשלם דמי בשר בזול:

מ"ט. להאי מחצה:

דזה בהמה גסה מפסידו הרבה הילכך משלם הרבה מחצה:

וזה. בהמה דקה דהפסדה מועט דאינה גדולה כ"כ משלם רביע:

אי הפסדה מועט לשלם לפום פסידה. כלומר מחצה מההוא מועט ומאי שנא רביע:

לא משום קנס מגדלי בהמה דקה. דאסור לגדל בהמה דקה בא"י:

ועסקינן דהאי בכור של בהמת כהן הוא והוא גידל הבהמה דקה:

ואם היה מומחה. לרבים דלא טעה אלא בשקול הדעת פטור מלשלם:

דדאין דינא דגרמי. בב"ק בפרק הגוזל עצים. והאי גורם בדבורו לאבד ממון:

שנשא ונתן ביד. שנטל בידים מזה ונתן לזה. ולא גורם הוא אלא גוזל:

כגון שהיה לנתבע משכון בידו של תובע ונטלו הימנו ונתנו לזה:

דאגע בהו שרץ. בידים:

טיהר את הטמא. כגון שנטל פירות טמאין ואמר טהורין הן ועירבן בפירות חברו דקא עבד בידים דהפסיד פירותיו:

האם. בית ולד שלה:

והאכילה לכלבים. דאמר דטרפה היא:

הלכה חמורך טרפון. כלומר הפסדת חמורך. כלומר שתפרע לו חמורך תחת פרתו שהפסדתו:

ותיפוק ליה. דפטור מלשלם משום דטועה בדבר משנה חוזר דתנן ניטלה האם שלה כשרה:

אין שוחטין על פיו. דאיכא למימר בשביל שכר שנוטל מתירו:

בפירש"י בד"ה מתני כו' אלא ודאי ליכא ריעותא כו' פליגי וקנסא כו' משום דוקין הס"ד ואח"כ מ"ה דכולהו משתנין כל דוקין כו' ובד"ה לאכחושי כו' [הי' לו מחיים הס"ד ומה"ד שקרי נינהו] ואסור לדברי הכל הס"ד ואח"כ מ"ה סמכינן כו' ובד"ה סתמא כר"מ דאמר לעיל כו' מתחזי קבוע הס"ד ואח"כ מ"ה דלמא כו' הכל משתנין הס"ד ובד"ה מ"ט כו' לגסה הס"ד ובד"ה לפום כו' המועטין הס"ד ואח"כ מ"ה משום גזירת מגדלי כו' ובד"ה האם שלה כו' לכלבים הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה רביע לדקה ומחצה לגסה ואע"פ כו' דהוה ממון כו' דה"נ קי"ל כרבי כו' דהיינו טעמא דמשלם מחצה כו' נותן לה כפלים בחולין כו' ובד"ה דן את כו' דהא מיירי כולהו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה משום גזירת מגדלי בהמה דקה. ל"א כו' קנסוהו חכמים כו'. וכן פירש הרמב"ם בפרק ג' מהל' בכורות. והראב"ד שם פי' כפי' התוספות. ומש"כ התוי"ט שכן מסיק הרא"ש כפי' הרמב"ם וכ"כ הב"י בסי' ש"י ביו"ד. אין הכרע כלל כי הרא"ש אינו מביא בשם הרמב"ן אלא לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ וזה עולה ג"כ לפירוש התוספות והראב"ד וכ"מ בט"ז ובש"ך:

תד"ה רביע. אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. עיין לקמן (מח) בתד"ה דאר"א:

בא"ד וגם לא פליג בין מום. פשוט דר"ל דלא רצו חכמים לחלק בין מום למום לומר במומין שבגוף ישלם כולו ובדוקין רביע כו'. וכתבו עוד ואי הוה מיירי כו' בדוקין כו' הוה ניחא טפי ר"ל במה שאינו משלם כולו דשמא לא הוי מום קבוע ולא היה מתירו חכם. והצ"ק לא הבין כן:

גמרא א"ר אילעא א"ר כגון שנו"נ ביד כו'. משמע דלא הוצרך לאוקמי בנו"נ ביד אלא משום הא דמשלם ולאפוקי מדר"מ אבל הא דמה שעשה עשוי אתיא ליה שפיר אפי' בלא נו"נ ביד. וקשה דכיון דבאמירתו דטמאות הן כבר נחלט הדין וע"ז אינו חיוב דגרמא היא. וא"כ אמאי חייב במאי דאגע בהו שרץ כיון דכבר טמאות היו. וזה דמי להא דבב"ק (קיז) מעיקרא מיקלי קלייה. ועיין בב"ק (ק) בתד"ה טיהר:

רש"י ד"ה אין שוחטין. דלמא משום אגרא קשרי ליה. קשה דהא משמע אפי' דומיא דאילא דנוטל בין בתם ובין בבע"מ וכדמפרש בגמרא דתרי זימני לא הוה נוטל א"כ תו ליכא חשדא. וי"ל דלתירוץ הב' של התוספות שם יש לחשדו שיתירנו כדי לינצל מטורח של פעם שני בחנם. ולתירוץ הא' י"ל שיתירנו משום נשיאות פנים שקבל ממנו שכרו או איפכא שיאסרנו כדי שיבואו אליו פעם שני וכיון דאינו מחוייב לראותו לא יראה עד שיתן לו מתת בסתר. ועי' בהרע"ב מש"כ בשם הרמב"ם אודות השוחטים וכ"פ בשו"ע סי' י"ח. ולכאורה אכתי לא פלטי מחשדא שיאמרו כשרה היא ואטריף לה כדי שיביא אחרת לשחוט תחתיה ויקבל שכר וכדפריך הגמרא על אילא תם נמי אמרי בע"מ הוא כו':

במשנה רבי טרפון אתה מומחה. נ"ב בנוסחת המשניות נוסחא אריכא:

רש"י ד"ה ותיפוק לי' וכו' אשתכח דמה שאמר לאו כלום הוא וזה שהאכילו כצ"ל ונ"ב ר"ל בעל הפרה ודתנן והאכילה ר"ט לא ר"ט הוא שהאכילה בידו. אלא כיון שבגרמתו האכילה בעל הפרה כמאן דהאכילה איהו דמי:

תוס' ד"ה רביע וכו' אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. עי' ב"ב סג ע"ב תד"ה אתמר:

ואמר תודוס הרופא אין פרה וכו'. עיין מה שכתב הרב בית חדש בתשובותיו סימן קנ"ו דמקשה ומשני בזה ואנכי עפר דל כתבתי בקונטריסי מחזיק ברכה באורך על דבריו ודברי האחרונים ואשר נראה לדעתי הקצרה בישוב הדברים בס"ד:

מתני' נמי דיקא. דבמומין שבגוף פליגי אבל בדוקין לא פליגי: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה. דלא משכח ביה ר' מאיר שום ריעותא אלא קנסו דשחטו שלא על פי מומחה ואי בדוקין שבעין הוה ליה למתני ר' מאיר אוסר הואיל ומשתנין אלא ודאי ליכא ריעותא דבמומי הגוף פליגי וקנסא קניס גזירה משום דוקין: דכולהו מישתנו. כל דוקין שבעין משתנין או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני ומיהו למומין שבגוף גזרינן אטו הנך דוקין משתנין: למאי נפקא מינה. הא אפילו איכא דלא משתני הואיל ולא קים לן הי מישתני והי לא מישתני כולהו אסירי אם נשחטו בלא מומחה: לאכחושי סהדי. אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינא ליה קבוע וקיימי סהדי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים: שקרי נינהו. ואסור לדברי הכל: סמכינן עלייהו. ושרי לר' יהודה דלא קניס: סתמא כר' מאיר. דאמר לעיל אחד זה ואחד זה אסור דקתני יקבר ואע''ג דהשתא מיתחזי קבוע: דלמא בדוקין שבעין. אמר יקבר דלדברי הכל משתנין: כשהוא משלם. לכהן נותן רביע דמיו משום בכור בהמה דקה ולבכור בהמה גסה חצי דמיו. משום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדלמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות: מ''ט. רביע לדקה ומחצה לגסה: גסה הפסידה מרובה. לפיכך תשלומין מרובין: לפום פסידא לישלם. לזה חצי דמיו המרובין ולזה חצי דמיו המעוטין: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה. משום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דלא משלם אלא רביע ל''א מפני גזירת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן ב''ק (דף עט:) אין מגדלין בהמה דקה בא''י קנסוהו חכמים דלא לישקל אלא ריבעא. ולא מפי המורה: מתני' ואם היה מומחה לב''ד פטור. דלא מצי מימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקי בדיני: גמ' ר''מ דאין דינא דגרמי. בב''ק בפרק הגוזל עצים (דף ק.) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו: בשלמא חייב את הזכאי משכחת נשא ונתן ביד. שנטל הוא המעות ממנו בידו ופרעו לבעל דין: אלא זיכה את החייב היכי דמי. בעל כרחך לא משכחת לה דעביד מידי אלא פטור אתה קאמר ליה: שהיה לו משכון. למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה: דאגע בהו שרץ. הביאו טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד ונגע בהן כדי שלא יהא עוד ספק בהן ויעמיד דבריו: שעירבן עם פירותיו. שהביא טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טהורות ונטלן הוא עצמו ועירבן עם פירותיו של נשאל לסוף אמר חכם מומחה טמאות הן וטימאו את השאר שנתערבו בהן: מתני' האם שלה. רחם שלה: והאכילה ר''ט לכלבים. ששאלו לו עליה אם טריפה היא והאכילה לכלבים: שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרין אותן ביוקר ורוצין שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהו צריכין להם וחותכין האם שלה ואינה מתה הילכך לאו טריפה היא: הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמור שתשלמנו לבעל הפרה: גמ' ותיפוק ליה. דאי נמי לאו מומחה הוא פטור דטועה בדבר משנה הוא דתנן באלו טריפות (חולין דף נד.) ניטלה האם כשירה וטעה בדבר משנה חוזר בדיבורו בסנהדרין (דף לג.) וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למיהדר ביה ולמשרייה אישתכח דמה שאמר לאו כלום הוא זה וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה: אי נמי בשיקול הדעת טעית. דאפילו הוה קיימא לא מצי למיהדר ביה ולמישרייה ואישתכח דאיסורו איסור ואתה הפסדתו אפילו הכי פטור אתה מלשלם דמומחה אתה. שיקול הדעת מפרש בפרק קמא דסנהדרין (דף ו.) כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגייא דעלמא כחד מינייהו ואזיל האי ועבד כאידך מה שעשה עשוי ומשלם מביתו: מתני' אין שוחטין. דלמא משום אגרא קשרי ליה: אלא אם כן היה מומחה

רביע לדקה ומחצה לגסה. ואע''פ שפי' בקונטרס משום דהוי ממון המוטל בספק שמא יתירנו חכם על מום ושמא לא יתירנו לאו משום דתיתי כסומכוס אלא תקנת חכמים בעלמא הוא ואע''ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ''מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה וגם לא פליג בין מום ואי הוה מיירי הך ברייתא בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי דה''נ קיימא לן כרבי יהודה כדפרישית ולדידיה אינו נקבר אלא בדוקין שבעין ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כ''ז שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה של חולין כדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות דף נח.) כל מקום שהוזכר תרומה נותן לה כפלים בחולין ומיהו לא דמי ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור מומין שרי לגמרי כצבי וכאיל: משום גזירת מגדלי בהמה דקה. פירוש שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול ואינו שוה אלא רביע דהיינו מחצה פחות מן הגסה וגם בקונטרס פירש כן מפני טורח גזרו לה אבל לא דקדק ליישב לשון גזירה: דן את הדין כו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ו.) פריך מינה לר' אבהו שאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ותימה מנא ליה דמיירי ביחיד אי משום דקתני דן את הדין לשון יחיד הא בריש אלו טריפות (חולין דף מד:) קתני דן את הדין ולא מיירי ביחיד כדקתני וכולן רשאין ליקח ויש לומר דהתם קתני דומיא דעדים אבל מתני' דהכא מיירי כולה ביחיד דקתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין כו' ומעשה בר' טרפון כו' ורישא נמי מי שאינו מומחה וראה את הבכור: לימא תנן סתמא כרבי מאיר כו'. תימה דלא דייק הכא מרישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו דההיא מה נפשך כרבי מאיר אתיא דדאין דינא דגרמי דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני ובהגוזל קמא (ב''ק דף ק.) לא משכח התם משנה דדאין ר''מ דינא דגרמי אלא מברייתא דמחיצת הכרם והוה ליה לאיתויי מהך ובהגוזל בתרא (שם דף קיז:) גבי ההוא דאחויי אחוי דסבר למיחייביה ממתניתין דדן את הדין וקדחי אמאי לא חייביה מהך: