דלג לתוכן

בכורות ל ע"ב - טקסט הדף

חשוד על המעשר ומאן חכמים ר' יהודה וחד אמר החשוד על המעשר חשוד על השביעית ומאן חכמים ר' מאיר דתניא עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד הגר שקיבל עליו דברי תורה אפי' נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר נפקא מינה דאי קדיש קידושיו קידושין ת''ר הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה וכהן שבא לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו שנאמר {ויקרא ז-לג} המקריב את דם השלמים וגו' העבודה המסורה לבני אהרן כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה ת''ר הבא לקבל דברי חבירות אם ראינוהו שנוהג בצינעה בתוך ביתו מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו ואם לאו מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו ר''ש בן יוחי אומר בין כך ובין כך מקבלין אותו והוא למד כדרכו והולך: ת''ר מקבלין לכנפים ואח''כ מקבלין לטהרות ואם אמר איני מקבל אלא לכנפים מקבלין אותו קיבל לטהרות ולא קיבל לכנפים אף לטהרות לא קיבל: ת''ר עד כמה מקבלין אותו בית שמאי אומרים למשקין שלשים יום לכסות שנים עשר חודש ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה לשנים עשר חודש אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל אלא בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה לשלשים: (סימן חב''ר תלמי''ד תכל''ת מכ''ם חז''ר גבא''י בעצמ''ו) תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חבירים ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל בפני שלשה חבירים רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל: תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חבירים זקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים שכבר קיבל עליו משעה שישב אבא שאול אומר אף תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים ולא עוד אלא שאחרים מקבלין לפניו אמר רבי יוחנן בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו רבי יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות שדרו רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחוה דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה אתו אמרי ליה לר' יהודה ור' יוסי אמר להו ר' יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים אמר לו ר' יוסי כבוד זקן יהא מונח במקומו אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם: תנו רבנן חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן עד שיחשדו וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתיפסל: תנו רבנן אשת עם הארץ שנשאת לחבר וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ אין צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה ר''מ אומר אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה ר''ש בן אלעזר אומר משום ר''מ מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין על ידו נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו:
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

חד מהם אמר: אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית  חשוד על המעשר.

ומאן חכמים? רבי יהודה היא. דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית.

וחד אמר: החשוד על המעשר, חשוד על השביעית. ומאן חכמים? רבי מאיר היא.

בסוגיה שלפנינו דיני קבלת חבירות [26].

ואמרינן: מאי רבי מאיר? דתניא: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, ונחשד לאחר זמן לדבר אחד שאינו נזהר בו. הרי זה נחשד לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר שנחשד בו בלבד.

וגר שקבל עליו דברי תורה. ונחשד לדבר אחד, ואפילו חשוד לכל התורה כולה. כגון שעובד עבודה זרה. הרי הוא כישראל מומר. ולא אומרים שמכיון שראינוהו שאינו מקיים את התורה הרי הוא גוי גמור כאילו לא נתגייר.

נפקא מינה, דאי קדיש אשה - קידושיו קידושין.

תנו רבנן: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות. ורוצה לקבל הכל, חוץ מדבר אחד. אין מקבלין אותו להיות חבר.

עובד כוכבים שבא לקבל על עצמו דברי תורה, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו אין מקבל על עצמו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים - חומרא דרבנן, אין מקבלין אותו.

וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה, לשורר, ולשרת, ולהיות שוער, בבית המקדש. ומקבל על עצמו הכל, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.

כהן שבא לקבל דברי כהונה, ומקבל הכל, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.

שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרון לו תהיה שוק הימין למנה". וילפינן מכאן: העבודה המסורה לבני אהרן - כל כהן שאינו מודה בה ואפילו בדבר אחד, אין לו חלק בכהונה.

והכי דרשינן: "מבני אהרן" - מי שנוהג בכל דיני בני אהרן - "לו תהיה שוק הימין למנה".

תנו רבנן: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות. אם ראינוהו קודם שבא לפנינו שנוהג דיני חבירות בצינעה, בתוך ביתו, מקבלין אותו. ומחזיקים אותו ל"חבר" לטהרות ול"נאמן" למעשרות.

ואחר כך מלמדין אותו, דיני טומאה וטהרה, או דיני תרומות ומעשרות.

ואם לאו, שלא ראינוהו שנוהג כן בצנעה, מלמדין אותו הדינים. ואחר כך מקבלין אותו. רבי שמעון בן יוחאי אומר: בין כך ובין כך, בין שנהג בצנעה ובין שלא נהג, מקבלין אותו, והוא למד כדרכו והולך.

תנו רבנן: כשבא לקבל דברי חבירות - מקבלין אותו תחלה לכנפים. להזהר בטהרת ידים. ואחר כך מקבלין אותו לטהרות. שנחזיק טהרותיו - טהרות גמורות, ותרומתו תרומה טהורה.

ואם אמר: איני מקבל על עצמי אלא לכנפים. שיזהר בטומאת ידים שיטלם קודם אכילה, וקודם שיגע בטהרות - מקבלין אותו.

קיבל על עצמו חבירות לטהרות, ולא קיבל עליו חבירות לכנפים - לטהרת ידים. אמרינן: כיון שאינו יכול להזהר מן הקלות - אף לטהרות, שזהירותן קשה יותר, לא קבל.

תנו רבנן: עד כמה מקבלין אותו? כמה זמן צריך לנהוג דברי חברות בכדי שנחזיקנו לחבר - לטהרות.

בית שמאי אומרים: למשקין, שלשים יום. שאם נהג שלשים יום דברי חבירות, נאמן על טהרת משקין.

לכסות, שנים עשר חדש. שאם נהג שנים עשר חדש דברי חבירות מחזיקין כסותו בטהרה ככסות חבר.

ובית הלל אומרים: אחד זה, ואחד זה, בין לכסות ובין למשקין, עד שנהג חבירות שנים עשר חדש.

ופרכינן: אם כן דבית הלל מחמירין יותר מבית שמאי, הוה ליה הך פלוגתא, מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ואמאי לא תני לה במסכת עדיות כשמנו המקומות שהקילו בית שמאי יותר מבית הלל?

ומתרצינן: אלא אימא הכי: בית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה שלשים יום. וסבירא להו דכשם שלטהרת משקין סגי בשלשים יום, הוא הדין לטהרת כסות.

תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ובניו ובני ביתו אינן צריכים לקבל חבירות בפני שלשה חבירים. מפני שאביהן מלמדן ומרגילן בדרך טהרה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים.

וטעמו: לפי שאינה דומה זהירותו של חבר שקיבל, לבן של חבר שקיבל. שאין לו קבלה עצמית אלא רק הרגל מבית אביו [27].

תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ואפילו אם הבא לקבל הוא תלמיד חכם, גם כן צריך לקבל בפני שלשה חבירים.

ואם הוא זקן ויושב בישיבה, אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים.

והטעם: מפני שכבר קיבל עליו משעה שישב.

אבא שאול אומר: אף מי שהוא תלמיד חכם, אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים [28].

ולא עוד, לא רק שתלמיד חכם לא צריך לקבל חבירות בפני שלשה, אלא שאחרים מקבלים חבירות לפניו. כלומר, דנחשב חבר גמור.

אמר רבי יוחנן: בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, נשנית משנה זו שאפילו תלמיד חכם צריך לקבל חבירות בפני שלשה חבירים.

ומייתינן עובדא היכי הוה:

רבי יהודה ורבי יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות. שאירע להם איזה מעשה ונסתפקה הלכה.

שדרו רבנן, שלחו זוג תלמידי חכמים לגבי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס. ואמרו להם: זילו, אמרו ליה לעיין בה. לכו אליו ואמרו לו שיעיין בהלכה זו.

אזלו, הלכו אליו. אשכחיה, דקא טעון טהרות. שהיה נושא טהרות [29].

שאלוהו את ההלכה. אותיב רבנן מדידיה לגבייהו. הושיב לפניהם מתלמידיו שהיו חבירים כדי שישמרו על טהרותיו, וקאי איהו לעיוני בה. והלך לעיין בשאלתם.

אתו, חזרו השלוחים, ואמרי ליה השלוחים לרבי יהודה ורבי יוסי כיצד היה המעשה, שהושיב את תלמידיו ביניהם כדי לשמור טהרותיו.

אמר להו רבי יהודה: אביו של זה ביזה תלמידי חכמים, אף הוא מבזה תלמידי חכמים [30].

אמר לו רבי יוסי: כבוד זקן של רבי חנינא ובנו יהא מונח במקומו. כלומר, אל תחשדיה שמבזה תלמידי חכמים.

אלא מאי טעמא נהג כן?

מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול - מעלה, בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם, ואפילו לתלמידי חכמים, עד שיקבל עליו דברי חבירות. וכיון שרבי חנינא היה כהן לכן בנו נהג כן.

תנו רבנן: אשת חבר הרי היא כחבר. חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן - שהם חבירים עד שיחשדו, שאינם זהירים בטהרה.

וכן חצר שמוכרין בה תכלת לציצית והיו מוחזקין בכשרות, שלוקחין ממנה סתם ואין צריך בדיקה, הרי היא בחזקתה עד שתפסל, עד שתחשד שמכרו בה "קלא אילן", שהוא צבע הדומה לתכלת, ואין יוצאים בו ידי חובת תכלת.

תנו רבנן: אשת עם הארץ, שנשאת לחבר. וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר. וכן עבדו של עם הארץ, שנמכר לחבר - כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה לפני שלשה, לפני שנחזיקם בחבירות.

ואף שאמרו בניו ובני ביתו של חבר אין צריכין לקבל, הכא שהם לא היו אצלו בשעה שקבל, צריכים לקבל.

אבל, אשת חבר, שנשאת לעם הארץ. וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ. וכן עבדו של חבר, שנמכר לעם הארץ - אם חזרו אל תחת יד חבר, אין צריכין לקבל דברי חבירות בתחילה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות בתחלה, ולא סומכים על מה שהיתה נשואה לחבר.

שהיה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת - קושרת לו תפילין על ידו. ואחר כך נשאת לעם הארץ, והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, חותמות שיש למוכסים להכיר מי נתן כבר מכס.

וחזינן דעל ידי שנשאת לעם הארץ נעשתה כמוהו, ולכן בשעה שחוזרת, צריכה לקבל חבירות.


הערות

[26] תחילה נקדים הקדמה בדיני "חבר". א. חכמים גזרו על עמי הארץ ועל בגדיהם טומאה. ב. רוב עמי הארץ מעשרין. ובימי יוחנן כהן גדול ראו חכמים שעמי הארץ זהירים בהפרשת תרומה גדולה, אך אין כולם זהירים בהפרשת שאר תרומות ומעשרות אלא רק רובם. ואף על גב דמדאורייתא אפשר לסמוך על הרוב, ומותר לאכול את הפירות מבלי לעשרם, בכל זאת תקנו חכמים שפירות עמי הארץ יחשבו בגדר ספק מעושרים. וזה הנקרא "דמאי". והקונה מהם פירות, צריך לעשרם שוב מספק. ג. מי שהוא "חבר" אינו בכלל זה. "חבר לטהרות" - הוא מי שקיבל על עצמו לנהוג בדברי חבירות. והן: שיהיה נזהר בטומאות - שלא יטמא בהן. ובטהרות - שלא יטמא אותם. ויזהר בנטילת ידים, ובטהרתן. ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו. קבלת חברות היא בפני שלשה חברים. ואחרי שראינוהו שנזהר שלשים יום בגדיו טהורים. "נאמן למעשרות" - הוא מי שקיבל עליו להיות מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ. ולאחר שקיבל עליו הנהגות אלו ברבים, ונזהר בהם. הרי זה נאמן לומר על פירותיו שהן מעושרין. עפ"י רמב"ם פ"י ממשכב ומושב. ופ"י ממעשר.

[27] ויש מפרשים: האי לפי שאינו דומה. טעמא דתנא קמא הוא: מה טעם בני ביתו של חבר אינם צריכים לקבל? משום שאינו דומה חבר שקיבל שלא נהגו בבית אביו טהרה. לבן חבר שקיבל. שנהגו כך בבית אביו ולכן לא חשיד.

[28] כיון שהתלמידי חכמים הם בחזקת טהרה הרי הם נאמנים ואינם צריכים לקבל דברי חבירות [רמב"ם].

[29] ויש מפרשים שהיה שומר על טהרות. ובמהרש"א כתב שכך מצא בגמרא מוגה.

[30] ולא שאכן אביו היה מבזה תלמידי חכמים, אלא אגב ריתחיה קאמר. רש"י.

חשוד גם על המעשר, ומאן [ומי הם] חכמים אלה? ר' יהודה, ששביעית במקומו חמורה יותר, והחשוד על החמור — חשוד על הקל. וחד [ואחד מהם] אמר: החשוד על המעשר — חשוד על השביעית, ומאן [ומי הם] חכמים אלו? ר' מאיר, הסבור שחשוד לדבר אחד — חשוד לכל התורה כולה. והיכן נאמרו דברי ר' מאיר?

דתניא [ששנויה ברייתא]: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, כלומר, קיבל על עצמו לנהוג בזהירות בכל הדברים שהחברים, המקפידים בענייני טומאה וטהרה, ובהפרשת תרומות ומעשרות, נזהרים בהם, וקיבלוהו חכמים להיות נאמן על כך, ואולם לאחר מכן נחשד לדבר אחד, שראו שהוא עובר עליו — נחשד מאז לכל התורה כולה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד, ולא על דברים אחרים.

ועוד שנינו בברייתא: הגר שקיבל עליו דברי תורה בזמן שנתגייר, אפילו נחשד לאחר מכן לדבר אחד מדברי תורה — הוי [הריהו] חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל משומד (שהמיר דתו, שעובר באופן קבוע על דברי תורה). ומסבירים: מה שאמרנו שהריהו כישראל משומד, הרי נפקא מינה [יוצא מזה] להלכה, דאי קדיש [שאם אותו גר מקדש אשה] מישראל — קידושיו קידושין, כלומר, קידושיו תופסים, ואשת איש היא. ואין אנו אומרים כי מכיון שהוא חשוד לכל התורה כולה — כאילו לא נתגייר, ואין הקידושין חלים.

א ועוד בעניינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לפני חכמים לקבל על עצמו דברי חבירות, חוץ מדבר אחד שאינו רוצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו, ואין סומכים עליו גם על שאר דברים. וכן גוי שבא להתגייר על מנת לקבל עליו כל דברי תורה, חוץ מדבר אחד — אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו לא רצה לקבל עליו דקדוק אחד מדברי סופרים, גם אז אין מקבלים אותו.

וכן בן לוי שבא ומוכן לקבל דברי לויה, כלומר, לעבוד את עבודת הלויים שבמקדש חוץ מדבר אחד, וכהן שבא ומוכן לקבל דברי כהונה, חוץ מדבר אחד, שלא רצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו כלל. ואף אין אותו כהן נוטל חלקו במתנות הכהונה, שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג). כלומר, העבודה המסורה לבני אהרן, להקריב את הדם ואת החלב וכו', כל כהן שאינו מודה בה ומקבל אותה על עצמו — אין לו חלק בכהונה.

ב ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: עם הארץ הבא לקבל דברי חבירות, ולהיחשב כחבר, אם ראינוהו קודם לכן שנוהג זהירות בטהרה ובהפרשת תרומות ומעשרות, בצינעה בתוך ביתו, ולא רק למראית עין — מקבלין אותו כחבר, ואחר כך מלמדין אותו כיצד לנהוג בדיוק. ואם לאו [לא], שלא ראינוהו נוהג כן מתחילה — קודם מלמדין אותו מה יעשה, ואחר כך מקבלין אותו. ר' שמעון בן יוחי אומר: בין כך ובין כך, גם אם לא ראינוהו נוהג כן מתחילה — מקבלין אותו, והוא למד כדרכו והולך, כלומר, בתוך שהוא עושה את הדברים, הוא לומד מאחרים כיצד לנהוג.

ג ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מקבלין עם הארץ תחילה כנאמן לכנפים, כלומר, לטהרת הידיים, לסמוך על כך שהוא נוטל ידיו, ואם נגע בטהרות — אין חוששים שנפסלו, ואחר כך מקבלין אותו כנאמן לענייני טהרות בכלל. ואם אמר: איני מקבל אלא לכנפים — מקבלין אותו לענין זה בלבד. אבל אם קיבל על עצמו להקפיד בטהרות ולא קיבל לכנפים, שלא קיבל על עצמו ליטול ידיו, שדבר קל הוא — אף לטהרות לא קיבל, ואין סומכים עליו.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: עד כמה מקבלין אותו? כמה זמן יעבור עד שיתקבל כחבר גמור, ונסמוך עליו בענייני טהרה? בית שמאי אומרים: לענין טהרת משקין — שלשים יום,

לטהרת כסות (הבגד), שהיו החברים מקפידים על טהרת כסותם — שנים עשר חודש. ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה — לשנים עשר חודש.

על נוסח הברייתא שואלים: אם כן, הוה ליה [הרי זה] אחד מהדברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שבית שמאי מקילים בהם ובית הלל מחמירים, והרי לא שנינו כן ברשימה שבמסכת עדיות! אלא, כך צריך לשנות: בית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה לשלשים יום.

ה (סימן להלכות הבאות: חבר, תלמיד, תכלת, מכס, חצר, גבאי, בעצמו).

תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים. ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל על עצמם חבירות בנפרד בפני שלשה חבירים, אלא די במה שהוא עצמו קיבל בפניהם, ובני ביתו נגררים אחריו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים, לפי שאינו דומה חבר שקיבל על עצמו במפורש ומרצונו, לבן חבר שקיבל מחמת אביו, ואין לסמוך על כך.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] עוד: הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים, ואפילו תלמיד חכם הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל בפני שלשה חבירים. זקן, שנסמך כחכם, ויושב בישיבה ודן עם החכמים — אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים, שאנו אומרים: כבר קיבל עליו דברי חבירות משעה שישב בישיבה. אבא שאול אומר: אף תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ולא עוד אלא שאחרים מקבלין דברי חבירות לפניו, אף על פי שהוא לא קיבלם על עצמו בפני שלושה.

אמר ר' יוחנן: בימי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו, שתלמיד חכם צריך לקבל בפני שלושה חברים, כדי שיסמכו עליו כחבר. שכן מסופר, ר' יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא [נסתפק להם דבר] בהלכות טהרות, שדרו רבנן לגבי [שלחו חכמים, מתלמידיהם, אצל] בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, וכך אמרו להם: אזילו אמרו ליה [לכו ואמרו לו]: לעיין [שיעיין] בה אדוני, בבעיה זו. אשכחוה דקא טעין [מצאו אותו, אותם חכמים, שהוא טוען, נושא] טהרות. ומתוך שחשש שיטמאום אותיב רבנן מדידיה לגבייהו [הושיב חכמים משלו, מתלמידיו, לידם] ליד התלמידים שבאו לשאול, כדי להשגיח עליהם שלא יגעו בטהרות, וקאי איהו לעיוני בה [ועמד הוא לעיין בה] בבעיה זו.

אתו אמרי ליה [באו התלמידים ואמרו לו] לר' יהודה ור' יוסי שכך נהג בהם, כבעמי הארץ. אמר להו [להם] ר' יהודה: אביו של זה כלומר, ר' חנינא בן אנטיגנוס עצמו, ביזה תלמידי חכמים, שכך היה נוהג שלא לסמוך עליהם בעניינים אלה, אף הוא מבזה תלמידי חכמים!

אמר לו ר' יוסי: כבוד זקן יהא מונח במקומו, חכם הוא וראוי לכבוד. ואין זה משום שהוא מבזה תלמידי חכמים, אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול (מעלה) בעצמן, שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם, ולכן יפה עשה, שהוא כהן.

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: חבר שמת — אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן, והם נאמנים בדברי חבירות, עד שיחשדו, שיתברר שאינם נאמנים. וכן חצר שמוכרין בה תכלת לציצית — הרי היא בחזקתה, שמוכרים בה תכלת ולא תחליף תכלת, שהוא זול יותר, עד שתיפסל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אשת עם הארץ שנשאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר — כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, קודם שיהיו נאמנים, ואין סומכים על מה שנכנסו לרשותו. אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ, הואיל והיו מורגלים בדברי חבירות — אין הם צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, שבחזקת נאמנים הם.

ר' מאיר אומר: לא כן, אלא אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה, משום שמשבאו לרשות עם הארץ פעמים שהם משנים את מנהגם. וכן ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר' מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת (קושרת) לו תפילין על ידו, לאחר זמן נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, כלומר, היתה מסייעת לו בעניני המכס, שיש בהם ענייני גזלנות. משמע שאישה לפעמים הולכת אחר בעלה, ואין לסמוך על מה שנהגה מתחילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is suspect with regard to tithe. And who are the Sages referred to here as the Rabbis? It is Rabbi Yehuda, as in his locale they treated the prohibition of produce of the Sabbatical Year stringently. And the other one says: One who is suspect with regard to tithe is suspect with regard to produce of the Sabbatical Year. And who are the Sages referred to here as the Rabbis? It is Rabbi Meir.

As it is taught in a baraita (Tosefta, Demai 2:4): With regard to an am ha’aretz, i.e., one who is unreliable with regard to ritual impurity and tithes, who accepts upon himself the commitment to observe the matters associated with ḥaver status, i.e., that he will be stringent in all matters observed by ḥaverim, including teruma, tithes, and ḥalla, and also undertake to eat only food that is ritually pure, and the Sages accepted him as trustworthy but subsequently he was suspected with regard to one matter in which others saw him act improperly, he is suspected with regard to the entire Torah. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He is suspected only with regard to that particular matter.

It is also taught in a baraita (Tosefta, Demai 2:4): With regard to a convert who accepted upon himself upon his conversion matters of Torah, i.e., all of the mitzvot, even if he is suspect with regard to one matter alone, he is suspect with regard to the entire Torah, and he is considered like a Jewish transgressor [meshummad], who habitually transgresses the mitzvot. The Gemara explains that the practical difference resulting from the fact that he is considered like a Jewish transgressor is that if he betroths a woman, his betrothal is a valid betrothal, and they are married. Although he is suspect with regard to the entire Torah, he does not return to his prior gentile status.

The Sages taught in a baraita: In the case of one who comes to accept upon himself the commitment to observe the matters associated with ḥaver status except for one matter, which he does not wish to observe, he is not accepted, and he is not trustworthy even with regard to those matters that he does wish to accept upon himself. Likewise, in the case of a gentile who comes to convert and takes upon himself to accept the words of Torah except for one matter, he is not accepted as a convert. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even if he refuses to accept one detail of rabbinic law, he is not accepted.

The baraita continues: And similarly, in the case of a Levite who comes to accept the matters of a Levite, or a priest who comes to accept the matters of priesthood, except for one matter, he is not accepted. As it is stated: “He among the sons of Aaron, that sacrifices the blood of the peace offerings, and the fat, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). This means that with regard to the Temple service, which is handed over to the sons of Aaron, any priest who does not admit to it in its entirety has no share in the priesthood.

The Gemara continues on a similar topic. The Sages taught in a baraita: In the case of one who comes to accept upon himself a commitment to observe the matters associated with ḥaver status, if we have seen that he practices such matters in private, within his home, he is accepted, and afterward he is taught the precise details of being a ḥaver. But if we have not seen him act as a ḥaver in his home, he is taught first and afterward accepted. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Whether in this case or that case, he is first accepted, and he then continues to learn in the usual manner, i.e., as a ḥaver he learns from others how to behave.

The Sages taught in a baraita: An am ha’aretz who wishes to become a ḥaver is accepted first with regard to hands, i.e., he is presumed to be stringent concerning the ritual purity of his hands by making sure to wash his hands before handling pure items, and afterward he is accepted as trustworthy for purity in general. And if he says: I wish to accept purity only with regard to hands, he is accepted for this. If he wishes to accept upon himself the stringencies of a ḥaver with regard to ritual purity but he does not accept upon himself the stringencies with regard to hands, i.e., to wash his hands, which is a simple act, he is not accepted even for purity in general.

The Sages taught in a baraita: Until when is he accepted, i.e., how much time must elapse before he is considered trustworthy as a ḥaver? Beit Shammai say: With regard to liquids, thirty days. With regard to impurity of clothing, about which ḥaverim would be careful as well, twelve months. And Beit Hillel say: Both with regard to this, liquids, and that, clothing, he must maintain the practice for twelve months before he is fully accepted as a ḥaver.

The Gemara raises a difficulty: If so, this is one of the rare cases of the leniencies of Beit Shammai and of the stringencies of Beit Hillel, and yet it is not included in tractate Eduyyot, which lists all of the cases where Beit Shammai are more lenient than Beit Hillel. Rather, the text of the baraita must be emended so that it reads: Beit Hillel say: Both with regard to this, liquids and that, clothing, he must maintain the practice for thirty days before he is fully accepted as a ḥaver.

§ The Gemara provides a mnemonic to remember the topics from here until the end of the chapter: Ḥaver; student; sky-blue dye [tekhelet]; tax; return; tax collector; by himself.

The Sages taught in a baraita: One who comes to accept upon himself a commitment to observe the matters associated with ḥaver status must accept it in the presence of three ḥaverim. But his children and the members of his household are not required to accept the status of ḥaver separately in the presence of three ḥaverim. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even his children and the members of his household must accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim, because a ḥaver, who accepted it himself in the presence of three others, is not comparable to the son of a ḥaver, who accepted that status only due to his father but did not accept it himself explicitly, and their accepting the status not in the presence of three people is insufficient.

The Sages taught in a baraita: One who comes to accept upon himself a commitment to observe the matters associated with ḥaver status must accept it in the presence of three ḥaverim, and even a Torah scholar who wishes to become a ḥaver must accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim. But an elder who sits and studies Torah in a yeshiva is not required to accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim, as he already accepted it upon himself from the moment he sat and dedicated himself to study Torah in yeshiva. Abba Shaul says: Even a Torah scholar is not required to accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim; and not only does he have the status of ḥaver without an explicit declaration in the presence of three ḥaverim, but others can accept that they wish to become a ḥaver in his presence.

Rabbi Yoḥanan says: This mishna, i.e., the ruling that a Torah scholar must declare his intent to become a ḥaver in the presence of three ḥaverim, was taught in the days of the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus. At that time, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were uncertain about a certain matter of ritual purity. The Sages sent a delegation of their students to the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus and told them to go and tell him to examine this matter. The students found him while he was carrying items that were ritually pure. The son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus seated Sages from his own yeshiva next to the students who came to ask the question, because he did not trust these students to keep his items pure. And he stood and examined the matter.

The students returned and came and told Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei that the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus had treated them as though they had the status of amei ha’aretz. Rabbi Yehuda said to them in anger: This one’s father, i.e., Rabbi Ḥanina ben Antigonus, degraded Torah scholars by not trusting them with matters of ritual purity. And he too, the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus, degrades Torah scholars.

Rabbi Yosei said to him: Let the honor of the elder, i.e., both the father and son, be left in its place. He did not act in this manner to degrade Torah scholars. Rather, from the day the Temple was destroyed, the priests were accustomed to act with a higher standard for themselves, and they decided that they will not pass ritually pure items to any other person. Therefore, the son of Rabbi Ḥanina, as a priest, acted appropriately.

The Sages taught in a baraita: In the case of a ḥaver that died, his wife and children and members of his household retain their presumptive status until they are suspected of engaging in inappropriate deeds. And similarly, in the case of a courtyard in which one sells sky-blue dye, it retains its presumptive status as a place in which fit sky-blue dye is sold until it is disqualified due to the merchant’s unscrupulous behavior.

The Sages taught in a baraita: The former wife an am ha’aretz who later marries a ḥaver, and likewise the daughter of an am ha’aretz who marries a ḥaver, and likewise the slave of an am ha’aretz who is sold to a ḥaver, must all accept upon themselves a commitment to observe the matters associated with ḥaver status. But with regard to the former wife of a ḥaver who later marries an am ha’aretz, and likewise the daughter of a ḥaver who marries an am ha’aretz, and likewise the slave of a ḥaver who was sold to an am ha’aretz, these people need not accept upon themselves a commitment to observe the matters associated with ḥaver status ab initio, as each of them is already accustomed to behave as a ḥaver.

The baraita continues: Rabbi Meir says: They too must accept upon themselves a commitment to observe the matters associated with ḥaver status ab initio. And similarly, Rabbi Shimon ben Elazar would illustrate this point and say in the name of Rabbi Meir: There was an incident involving a certain woman who married a ḥaver and would tie [koma’at] for him phylacteries on his hand, and she later married a tax collector and would tie for him tax seals on his hand, which shows that her new husband had a great influence on her level of piety.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דיורא בת דיורתא. גר בת גיורת:

קדושיו קדושין. ובעיא גט:

חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. דאמרינן הואיל ואין יכול לעמוד באותו דבר [ודאי לא יעמוד נמי באחרים]:

אפילו דקדוק אחד. אגר שבא לקבל עליו כל דברי תורה קאי ברייתא (ודאי לא יעמוד נמי באחרים):

אם ראינוהו שנוהג בצנעא בתוך ביתו קודם לכך מקבלין אותו מיד ואח"כ מלמדין אותו:

מקבלין לכנפים לנטילת ידים אם קיבל עליו להזהר שלא לאכול בלא נטילת ידים ובכל דבר שצריך לנטילת ידים:

אח"כ מקבלין אותו לטהרות. ליכל חולין בטהרה:

אף לטהרות לא קיבל. כלומר שאין סומכין עליו אף לכמה שקיבל דאמרינן מדלא יכול לעמוד במה שצריך נטילת ידים כ"ש בשאר טהרות:

עד כמה מקבלין אותו. כלומר כמה חזינן ליה דאיזדהר בטהרה דמקבלין ליה בנאמן על הטהרות:

למשקין. לטהרת משקין ל' יום:

לכסות לטהרת בגדים כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים כו':

לפי שאינו דומה חבר שקיבלא)נראה דצ"ל חבר שקיבל לבן חבר שקיבל הכי משמע וכו' שצריך לקבל בפני ג'. ט"א אינו דומה וכו' את"ק קאי דמשו"ה אמר בניו ובני ביתו וכו'. ט"א אינו דומה חבר שקיבל וכן שקיבל הכי משמע כיון דאמרת דחבר עצמו צריך לקבל בפני ג' כ"ש בן חבר שצריך לקבל בפני ג' מש"ה הת"ק קאי דאמרינן בניו ובני ביתו אינו צריך לקבל אע"ג דאיהו גופיה צריך לקבל בפני ג' אינו דומה חבר בן עם הארץ לבן חבר. דחבר בן עם הארץ לא למד בבית אביו וצריך לו לקבל בפני ג' אבל בן חבר דסריך בטהרות שנוהג בבית אביו אין צריך לקבל בפני ג':

בימי בנו של ר' חנינא נשנית משנה זו. דת"ח צריך לקבל בפני ג' דאיהו הוה חשיד אפי' ת"ח בטהרותיו אא"כ קבלו בפני ג':

אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו לשמור טהרותיו עד שהלך לעיין בדבר:

אמרו ליה. לר' יהודה היאך נהג בהם שלא רצה להאמין להם טהרותיו. א"ל ר' יוסי לר' יהודה כבוד זקן יהא מונח במקומו כלומר אל תחשדיה במבזה ת"ח:

אלא מיום שחרב בהמ"ק נהגו חכמים סילסול חומרא:

גמרא אשכחוה דקא טעין טהרות כו' כצ"ל ובגמרא מוגה מצאתי דקא נטר טהרות כו' וק"ל:

שם רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה דברי חבירות כו' ואת שהוא לוקח הס"ד ובד"ה לטהרות לחומר כו' טהורה הס"ד ואח"כ מ"ה מקבלים דאינו משייר כו' חולין בטהרה הס"ד ואח"כ מ"ה אף לטהרות לא קבל כו' כ"ש בשאר הס"ד ואח"כ מ"ה עד כמה כו' ובד"ה נשנית כו' צריך לקבל הס"ד ובד"ה שדרו כו' זוג דרבנן הס"ד ובד"ה בחזקתה כו' לשום תכלת הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה וחכ"א כו' לרבי אילעאי דלעיל כו' ולא אתא [אלא] כו' ובד"ה אביו כו' תלמידים שלנו על כו' שעשה בנו עכ"ל כצ"ל:

גמרא מאן חכמים ר"מ דתניא ע"ה שקבל כו' ונחשד לדבר אחד כו'. לכאורה לתירוץ ר' ינאי ברי"ש לעיל אין מכאן ראיה שיחלוק ר"מ על מתניתין. ועי' ישוב לזה ברא"ש פרק דלקמן סוף סי' ח' בשם הרר"י:

רש"י ד"ה צריכין לקבל ד"ח בתחלה. ואע"ג דאמרן לעיל בניו וב"ב א"צ לקבל כו'. הן שם איתא אצ"ל בפני ג' חברים דמשמע אבל קבלה מיהא בעו. ולכן יש ליישב גירסת כבתחלה ור"ל כמו שיבואו בתחלה לקבל עליהן ד"ח שלא קדמן קבלת בעליהן ונכון בעז"ה:

גמ' ואפי' ת"ח צריך וכו'. נ"ב לטהרות דקסבר אין קבלת טהרות מתנאי ת"ח. לפיכך אינו נאמן על הטהרות עד שיקבל. אבל זקן יושב בישיבה אין ממנין עד שיקבל עליו דברי חבירות לטהרות. וכיון שכן מוחזק הוא שכבר קבל ואינו צריך ראי' אע"פ שסתם ת"ח צריך:

שם אתו אמרי להו כצ"ל:

(ל ע"ב) מקבלין לכנפיים וכו'.—עי' פי' רש"י. אבל בירושלמי דמאי פ"ב ה"ג [כג רע"א] איתא: "א"ר יצחק בן אלעזר כנפיים מדפות הסיטות. טהרות מעשרות". וענין "טהרות מעשרות" צ"ל דהיינו שמעשר שני שלו יהיה בחזקת טהור, כשהוא אומר ששמרו מן הטומאה, ומותר לאוכלו בירושלים על פיו. אבל זה דחוק, ולכך הגיה הגר"א שם: "טהרות ידים".

חשוד על המעשר חשוד על השביעית. וכ''ש חשוד אשביעית חשוד אמעשר: ומאן חכמים ר' מאיר. דאמר לקמן חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה: הרי הוא כישראל מומר. ולא אמרינן דליהוי עובד כוכבים גמור כאילו לא נתגייר: דאי קדיש. אשה לאחר שהמיר דתו קידושיו קידושין: דברי חבירות. מפרש בתוספתא במסכת דמאי שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. דקדוקי סופרים. חומרא דרבנן: דברי לויה. לשורר ולשרת ולהיות שוער: מבני אהרן. משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה: שנוהג בצינעה. קודם שקיבל בפנינו היה נוהג עליו דין חבירות שאין לחושדו ולומר לפנים הוא עושה: מקבלין אותו. שנחזיקנו כחבר וכנאמן לכל דבריו: לכנפים. שיטול ידיו קודם אכילה וקודם שיגע באוכלין דתרומה דידים שניות הן: לטהרות. לחומר שאר טהרות ונחזיק טהרותיו כטהרות גמורות לאכול תרומתו כתרומה טהורה: מקבלין אותו. דאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נטילת ידים וזהו עיקר אכילת חולין בטהרה: אף לטהרות לא קבל. דכיון דבדין נטילת ידים שדבר קל הוא לעשות אינו יכול לעמוד כל שכן בשאר: עד כמה מקבל אותו. דברי חבירות שנקבלנו לאלתר ונחזיקנו בחבר: למשקין שלשים יום. שאם קיבל עליו דברי חבירות עד שלשים יום מהמנינן ליה מכאן ואילך בטהרות משקין שטומאתן קלה דטומאת משקין מדרבנן בפ' קמא דפסחים (דף טז:): לכסות. להחזיק כסותו כחבר דאמר במסכת חגיגה (דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: שנים עשר חודש. אם קיבל עליו דברי חבירות לשנים עשר חדש: הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. וליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל במסכת עדיות (פ''ה מ''א) דאמרינן ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל ואם איתא ליתני הא ל''א עד כמה מקבלין אותו דאמרן לעיל אם נהג מתחלה בצינעא בתוך ביתו מקבלין אותו מיד ועד כמה ינהג מתחלה שנקבלנו מיד: לפי שאינו דומה חבר שקיבל. הוא עצמו לבן חבר מחמת קבלת אביו שאין לו שום קבלה אלא סרך אביו דודאי אביו מיזדהר טפי ל''א האי לפי שאינו דומה תנא קמא קאמר ליה מה טעם בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל אביו דבן חבר לא חשיד ובתוספתא גרסינן שאין דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל במסכת דמאי: נשנית משנה זו. דאפי' תלמיד חכם צריך לקבל: בטהרות. בסדר טהרות לא גרסי'. בטהרות עצמן אירע להן מעשה ונסתפקה הלכה: שדרו רבנן. שדרו זוג דרבנן: אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו שקיבלו עליהן דברי חבירות אותיב בהדי הנך שלוחים וקאי איהו לעיוני בשאילתם: אבא של זה כו'. אגב ריתחיה קאמר ולא היא: כבוד זקן. האב והבן: סילסול. מעלה. ר' חנינא בן אנטיגנוס כהן היה: בחזקתה עד שתיפסל. שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת: צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה גרסי' ולא גרסי' כבתחלה ובתוספתא גרסינן הכי בבתחלה כלומר מתחלה קודם שנחזיקנו בחבירות ואע''ג דאמרן לעיל בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל הכא שאני הואיל ובשעת קבלה לא הוו גביה ואיכא למימר דסרכייהו קמא נקטי: אין צריכין לקבל. אם חזרו תחת יד חבר: קומעת. קושרת: קשרי מוכס. שיש חותמות למוכסים וכשנותנין להן המכס הם נותנין לו חותם כדי שלא יתבענו מוכס שני:
וחכמים אומרים אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. לר' אילעאי דלעיל דחשוד על הטהרות חשוד על השביעית אלא היכא שראינוהו נוהג בצינעא הא דקאמר הכא אינו נאסר אלא לאותו דבר לאו דוקא אלא לאותו דבר וכיוצא בו ולא אתא אלא לאפוקי בכל התורה כולה: אביו של זה ביזה תלמידים שלנו. על הטהרות כמו שעשה בנו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד