בכורות לא ע"א

תנו רבנן וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר חזרו במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן איכא דאמרי אם עשו דבריהן במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר''ש ור' יהושע בן קרחה אומרים בין כך ובין כך מקבלין אותן משום שנאמר {ירמיה ג-יד/כב ??} שובו בנים שובבים א''ר יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן הלכה כאותו הזוג ת''ר בראשונה היו אומרים חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבירתו פירש אין מקבלין אותו חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא הוה עייל גביה רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן שמע דאתו קטיר להו ארבע מאה תכתקי לסוף שמעו דנעשה גבאי שלחו ליה זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה שלח להו הדרי בי רב יוסף לא אזל רבה אזל רב יוסף אמר תנינא פירש אין מקבלין אותו רבה אמר תנינא חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם: תנו רבנן כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו אמר מר כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו במאי עסקינן אילימא בחד מי מהימן אלא בתלתא ומי חשידי והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין לעולם בחד וכדאמר רב חסדא א''ר יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשיל עלייהו ומעשרותיו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה ונשאל על טהרותיו דהא חזא ליה בימי טומאתו:

הדרן עלך עד כמה ישראל חייבין

מתני' כל פסולי המוקדשין (הנאתן להקדש) נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים פסולי המוקדשין הנייתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - א

תנו רבנן: וכולן, שקבלו עליהם דברי חבירות, וקלקלו מעשיהם - אין מקבלין אותן עולמית. דכיון שחזרו לסורם ולא עמדו בה שוב אין מקבלין אותם, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אם חזרו במטמוניות שבגלוי היו מעשיהם כשל חבירים, ובצנעא חזרו בהם ולא נהגו כחבירים - אין מקבלין אותם. כיון שהם גונבים דעת הבריות ומראים עצמם כחבירים אף שאינם כאלו. אבל אם חזרו בפרהסיא, שאף בפרהסיא לא נהגו כחבירים - מקבלין אותם, דתלינן דכשם שקלקלו לגמרי, כך חזרתם עתה תהיה חזרה גמורה.

איכא דאמרי: אם עשו דבריהם במטמוניות, שלא חללו שם שמים בפרהסיה, מקבלין אותם. אבל אם עשו בפרהסיא אין מקבלין אותם.

רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אומרים: בין כך, ובין כך, בין בצנעא ובין בפרהסיא, מקבלין אותם. משום שנאמר: "שובו בנים שו בבים".

אמר רבי יצחק איש כפר עכו, אמר רבי יוחנן: הלכה כאותו הזוג. רבי שמעון, ורבי יהושע.

תנו רבנן: בראשונה היו אומרים: מי שהיה חבר, ונעשה גבאי - ממונה מהמלך לגבות מס, דוחין אותו מחבירתו.

ואף אם פירש מגבאותו אין מקבלין אותו. חזרו לומר: פירש - הרי הוא ככל אדם. וצריך לקבל חבירות כבתחילה ^[31].

רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתה. שהיו חכמי ישראל צריכים לשאול ממנו הלכות.

הוה עייל גביה, רבה ורב יוסף, וארבע מאה זוגא דרבנן.

שמע רב הונא דאתו רבנן, קטיר להו ארבע מאה תכטקי. קשר והכין להם ארבע מאות כסאות.

לסוף שמעו רבנן, דנעשה רב הונא גבאי.

שלחו ליה: זיל לחשיבותיה, זיל לקדמותיה. לך למקום שבחרת כבר מקודם, שהוא חשוב, אבל אנו לא נלך אליך.

שלח להו רב הונא: הדרי בי, מגבאות.

רב יוסף, לא אזל לגביה. אף שכבר פרש.

רבה אזל, הלך אצלו.

רב יוסף אמר: מה הטעם שאיני הולך? תנינא: פירש מגבאותו, אין מקבלין אותו.

רבה אמר: תנינא: חזרו לומר: פירש הרי הוא ככל אדם.

תנו רבנן: כל הבכורות אדם רואה, ובודק אם יש בהם מום, חוץ משל עצמו. שאינו יכול לבדוק את שלו ^[32].

ורואה את קדשיו, אם יש לו קרבן שלמים בביתו, בודקו אם יש בו מום מום קבוע, ויפדה.

ואת מעשרותיו. וכמו כן בודק את המעשר בהמה אם יש בהם מום.

ונשאל על טהרותיו. אם הוא בקי בהלכות טהרה, יכול הוא לדון ולפסוק בעצמו על שאלותיו, ולא צריך ללכת לחכם אחר לשוא לו.

אמר מר: כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו.

והוינן בה: במאי עסקינן?

אילימא בחד, שהוא לבדו בודקו.

מי מהימן להתיר בכור. הא קיימא לן נשחט על פי שלשה.

אלא איירי בתלתא, ובעל הבכור הוא אחד מהם. ועלה קא אמרינן שאינו רואה בכורות עצמו אפילו אם יצטרף עם אחרים.

ומקשינן: ומי חשידי האחרים שמצטרפים שיתירו בשבילו שלא כדין!?

והתנן: דיין, אשר יבמה מיאנה לפניו ביבם שלה, או שחלצה בפניו - ישאנה! שמותר לו לדיין שהחליצה היתה בפניו לישא את אותה אשה.

והטעם: מפני שהוא בית דין. שאותו הדיין לא היה יחיד אלא בצירוף אחרים. ואחרים לא חשידי.

ומתרצינן: לעולם, לא איירי בשלשה אלא בחד. שרק הוא לבדו יראה את הבכור.

וכדאמר רב חסדא, אמר רבי יוחנן לגבי התרת נדרים, דמספיק שיתירו את הנדר ביחיד מומחה. הכא נמי, בראיית הבכור, סגי שייבדק ביחיד מומחה.

וזהו פירושה של המשנה "כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו" ביחיד מומחה שיכול לבקר את הבכור ביחיד. אך לעצמו אינו רואה.

ומה ששנינו: ורואה את קדשיו. ומדוע אינו נחשד על של עצמו?

ומבארינן: כיון דאי בעי להוציאם לחולין - מיתשיל עליהו. שהרי יכול הוא להוציאן לחולין על ידי שישאל אצל חכם על הקדישו ולומר בטעות הקדשתיו. וכיון שיכול לעשות באופן המותר, לא חשדינן ליה באיסור.

והא דתני: ומעשרותיו. שיכול לראותם אם הם תמימים. מאי טעמא נאמן לעצמו?

ומבארינן: גם מעשר בהמותיו יכול הוא להוציאן לחולין באופן המותר.

דאי בעי, שדי ביה מומא בכוליה עדריה. דכל זמן שלא העבירם תחת שבטו אינם קדושים, ויכול לעשות את כל עדרו בעלי מומין ואחר כך לעשרם. ומעשר בהמה חל על בעל מום שנאמר: "לא יבקר בין טוב לרע". ומכיון שיכול לעשות באופן המותר, לא חשדינן ליה באיסור.

ומה ששנינו: ונשאל על טהרותיו, שאינו חשוד לטהר את הטמא. מבארינן: דהא חזא ליה בימי טומאתו. שאינו צריך לחוס על הפסד ממונו כיון שיכול לאוכלם בימי טומאתו ^[33].

הדרך עלך עד כמה ישראל חייבין

הערות

^[31] רמב"ם.

^[32] חוץ מבכורות עצמו, שאינו יכול להתיר את הבכור של עצמו, משום שחושדים בו שהוא יתיר את הבהמה שלא כדין. לפי דעת הר"ש במסכת נגעים [ב ה], הטעם שאינו מורה לעצמו, הוא משום שחושדים בו שיתיר שלא כדין, בין בנגעים, בין בנדרים לפי רבי יהודה, ובין בבכור. והקשה הר"ש, מדוע בכל הוראות של איסור והיתר החכם יכול להורות לעצמו, ולא חושדים בו שיתיר שלא כדין? ותירץ, שבמשנה מדובר באופן שיש חזקת איסור, והוא בא להתיר נגד החזקה, ובאופן הזה גם בכל הוראות של אסור והיתר אינו נאמן לפסוק לעצמו, משום שחכמים החמירו לחשוד בו, ורק כשאינו מורה נגד החזקה, או שהוא בא להחמיר על עצמו, הוא נאמן לפסוק לעצמו. אך הרא"ש כתב לבאר את התוספתא, שאדם נאמן לראות את הנגע לעצמו, ורק לאמירה אינו יכול לומר לעצמו, משום שנאמר "והובא אל הכהן", ומבואר שלא חושדים בו שיתיר שלא כדין, ומשמע שאף נגד חזקה נאמן, ואם כן, צריך ליישב מדוע לגבי בכור חושדים בו יותר משאר דיני איסור והיתר? ותירץ התפארת ישראל, שבבכור יש טירחה מרובה לשמור עליו בקדושה, ולכן יש יותר חשד שיתיר שלא כדין. והחזון איש [ד יא] תירץ, שכל דבר שמפורסם לרבים, החמירו שלא יתיר לעצמו, ובכור זה דבר מפורסם לרבים. הקשה המשנה אחרונה, איך נאמן החכם להתיר את הבכור לאחרים, הרי אין עד אחד נאמן באיסורים נגד חזקה, משום שחוששים שהוא משקר, וגם כאן החכם מעיד שיש בבכור מום קבוע, ועל ידי זה הוא מתיר אותו נגד חזקת איסור, ומדוע לא נחשוש שהוא משקר? ותירץ החזון איש [ד ט], שחכם המורה את הדין, אין זה נחשב נגד חזקה מכמה טעמים: א. דוקא כאשר העד בא לחדש מקרה, זה נחשב נגד חזקה, משום שלפני שהעד בא לפנינו, לא היה ספק כלל, ועכשיו הוא בא לחדש דבר, ולכן אינו נאמן. אך האדם שבא לחכם עם שאלה, יש ריעותא לחזקה, משום שהיה כאן מקרה שגורם לנו להסתפק, ולכן הוא נאמן לפסוק את הדין, שאינו מורה נגד חזקה. ב. החכם אינו מדבר על המקרה כלל, אלא הוא מורה דין באופן כללי, שבנידון זה וזה הדין הוא כך, והדין אינו נגד חזקה, ומה שיוצא מזה שנצטרך לשנות את מה שהוחזק לנו, זה לא סיבה שלא להאמין לחכם, כיון שהוא לא מדבר על המקרה, אלא על הדין. ג. הוראת דין נחשבת כדבר שברשותו, ובדבר שברשותו, הרי הוא נאמן גם נגד חזקה.

^[33] ועי' תוד"ה דהא, בדין תרומה טמאה דליכא האי טעמא].

פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין

מתניתין:

כל פסולי המוקדשין, כל הקרבנות שנפל בהם מום, שדינם ליפדות ולצאת לחולין ומדמי הפדיה קונים קרבן אחר תמורתם, כיון שהנאתן, הנאת מכירתן, היא להקדש, שככל שימכרו יותר ביוקר הריוח יהיה להקדש -

לכן הם נמכרין באיטליז, בשוק ולא בבית, כי בשוק מחירם יקר.

וכמו כן, נשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, נמכרין במשקל ולא באומד, כדי שההקדש לא יפסיד, ואין חוששין לביזוי קדשים בכך שהן נמכרין כדרך בשר חולין.

דינים אלו אמורים בכל הקרבנות חוץ מן הבכור והמעשר, שנפל בהם מום, שהנייתן לבעלים. שהבכור והמעשר שנפל בהם מום אינם נפדים אלא הם של הבעלים, הבכור שייך לכהן והמעשר לישראל שעישרו, והריוח ממכירתם ביוקר הוא של הבעלים. ומשום כך, הם אינם נמכרים באיטליז ועל ידי משקל, אלא בבית ובאומד. ואף על פי שעל ידי כן הבעלים מפסידים, לפי שאין מזלזלים בקדשים למכרם באיטליז ובמשקל משום הנאת הדיוט.

מה שאין כן, פסולי המוקדשין, שהנייתן להקדש, ולכך הם נמכרים באיטליז, ובליטרא.

ושוקלין מנה של חולין, כנגד מנה בבכור. שאף על פי שאסור לשקול את בשר הבכור בליטרא מכל מקום מותר לקחת חתיכת בשר של חולין שיודע כמה משקלה, ולשקול בשר בכור כנגדה ^[1].

הערות

^[1] ובמעשר גם זה אסור, עיין רע"ב ותפא"י, ובכ' הגרי"ז כתב שאף במעשר מותר.

א ובענין עמי הארץ שקיבלו על עצמם דברי חבירות, תנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן שחזרו בהן ממה שקיבלו על עצמם — אין מקבלין אותן עוד עולמית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם חזרו בהם במטמוניות (בסתר), אבל בפרהסיא המשיכו לנהוג כחברים — אין מקבלין אותן, שהם חשודים בגניבת דעת. אבל אם חזרו בהם מחבירותם בפרהסיא — מקבלין אותן, שאין לחשוד שהם מרמים.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: אם כשקיבלו עליהם מתחילה דברי חבירות, עשו דבריהן (דברי חבירות) גם במטמוניות, הרי למרות שחזרו בהם וקלקלו — מקבלין אותן עכשיו, אבל אם מתחילה עשו דברי חבירות רק בפרהסיא, הרי אם חזרו וקלקלו — אין חוזרים ומקבלין אותן.

ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין אותן, משום שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד), שאפילו כאשר הם שובבים (חוטאים) יכולים הם לשוב. אמר ר' יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן: הלכה כאותו הזוג, שלעולם מקבלים אותם.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו אומרים, מי שהיה חבר ונעשה גבאי (גובה מסים) של מלך, שהוא חשוד על הגזל — דוחין אותו מחבירתו, וגם אם פירש מהגבאות — אין מקבלין אותו שוב. חזרו לומר לאחר מכן: אם פירש — הרי הוא ככל אדם, ומקבלים אותו.

ובענין זה מסופר, רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא [הוצרכה לו השעה], שהיו חכמים צריכים אותו, הוה עייל גביה [היו נכנסים אצלו] רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן [וארבע מאות זוגות של חכמים, תלמידים, איתם]. שמע דאתו [כאשר היה שומע שהם באים] היה עושה להם כבוד גדול, קטיר להו ארבע מאה תכתקי [היה קושר, מתקין, להם ארבע מאות כסאות] לכבודם. לסוף שמעו חכמים שנעשה גבאי של המלכות. שלחו ליה [לו] החכמים: זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה [לך לחשיבותך, שבחרת להתמנות לגבאי, וגם לך לקדמותך], למה שהיית בתחילה, ששוב איננו נצרכים לך. שלח להו [להם]: הדרי בי [חוזר אני בי] מן הגבאות. רב יוסף לא אזל [הלך אליו], רבה אזל [הלך].

וכך הסבירו את נימוקיהם,

רב יוסף אמר: הרי תנינא [שנינו], חבר ונעשה גבאי, גם אם פירש מגבאותו — אין מקבלין אותו; רבה אמר: הרי תנינא [שנינו], חזרו לומר: פירש — הרי הוא ככל אדם, ומקבלים אותו.

ג ועוד בענין נאמנות, תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הבכורות אדם רואה אם יש בהם מום ומתירם לשחיטה, חוץ מבכורות של עצמו, מפני שהוא נוגע בדבר. ואולם רואה אדם את קדשיו, שאם הקדיש בהמות — יכול הוא בעצמו לראות אם נפל בהן מום, ולפדותם. וכן רואה אדם את מעשרותיו (מעשר בהמה שלו), ויכול להחליט שהם פסולים, ואינו צריך לעלות ולהקריבם במקדש. וכן נשאל אדם על טהרותיו של עצמו, שאם היתה בהם שאלה של טומאה, יכול הוא לפסוק שטהורים הם, ואינו חשוד לומר על טמא שהוא טהור. ודנים בפרטי ברייתא זו.

אמר מר [החכם]: כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? באיזה מקרה מדובר? אילימא בחד [אם תאמר באדם אחד] שרואה את המום — וכי יחיד מי מהימן [האם הוא נאמן] להתיר בכורות? והלוא שנינו (להלן לו,ב) שאין מתירים בכור אלא על פי שלושה אנשים! אלא ודאי מדובר פה בתלתא [בשלושה] שרואים את הבכור, ואחד מן השלושה הוא בעליו. ואולם על כך יש לתמוה: שלושה שדנו יחד מי חשידי [האם הם חשודים] כשאחד מהם נוגע בדבר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: חכם שאשה מיאנה בבעלה בפניו, או שחלצה ליבם בפניו — ישאנה, ואין חוששים שהתיר לה למאן או לחלוץ מפני שהוא נוגע בדבר, ורוצה לשאת אותה לאשה. מפני שהוא חבר בית דין, שהרי יש שם עוד שני דיינים!

ומשיבים: לעולם מדובר כאן בחד [בדיין אחד], וכדאמר [וכמו שאמר] רב חסדא שכך אמר ר' יוחנן בענין אחר, שמדובר ביחיד מומחה שרשאי לדון לבדו, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר ביחיד מומחה, שהוא רשאי להתיר בכור לבדו. ומכל מקום אינו נאמן לראות בכורות שלו, משום שהוא נוגע בדבר. וממשיכים לברר את פרטי הדינים בברייתא זו.

נאמר לגבי חכם: ורואה את קדשיו, ומחליט שיש בהם מום. ומסבירים: מדוע אין חושדים בו? משום דאי בעי [שאם היה רוצה] להוציאם לחולין — יכול היה לעשות זאת בהיתר, שהיה מיתשיל עלייהו [נשאל עליהם], הולך לחכם ומבקש שיתיר את נדרו, שנדר בהמות אלו להקדש.

ומה שאמרו שאדם רואה את מעשרותיו, מעשר בהמה שלו, אם יש בהם מום, ואין חושדים בו, הרי זה משום דאי בעי [שאם היה רוצה] להיפטר מלהקריבם, יכול היה לעשות זאת בהיתר, שדי ביה מומא בכוליה עדריה [שהיה מטיל מום בכל עדרו], מתחילה, כשיש בכולו רק בהמות חולין, ואחר כך מעשרו.

ומה שאמרו בברייתא שנשאל אדם על טהרותיו, ואינו חשוד לומר על טמא שהוא טהור, טעמו — מפני שאינו מפסיד אם נטמאו, דהא חזא ליה [שהרי הדבר הטמא ראוי לו] לאכילה בימי טומאתו.

א משנה כל פסולי המוקדשין, קדשים שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה, והם נפדים — הנאתן, הרווח ממכירתם, הריהו להקדש. ומשום כך, כדי שההקדש לא יפסיד, הריהם נמכרין באיטליז במקום השוק, שם מרובים הקונים, ומחירם גבוה. ואין אומרים שיש בזה זלזול בקדשים. וכן נשחטין, פסולי המוקדשים שנפדו, באיטליז, בבית המטבחיים שבשוק, וכן כשמוכרים את בשרם הריהם נשקלין בליטרא, במשקל, כדרך ששוקלים בשר רגיל.

חוץ מן הבכור והמעשר (מעשר בהמה), שכשנפל בהם מום והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ואינם נשחטים אלא בתוך ביתו, ואינם נשקלים בליטרא אלא באומד, כיון שהנייתן אינה אלא לבעלים (הבכור — לכהן, והמעשר — לבעליו), ולא להקדש, שהרי אין להם פדייה. והואיל ואין להקדש רווח בכך — אין נוהגים בקדשים מנהג חולין. אבל פסולי המוקדשין — הנייתן להקדש.

ומוסיפים: למרות שבשר בכור אינו נשקל בליטרא, מכל מקום שוקלין מנה כנגד מנה בבכור, שאם יש לו בשר חולין במשקל ידוע — מותר לשקול כנגדו חתיכה מן הבכור ולמוכרה כך, לפי שאין זו דרך שקילה של בשר חולין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to an am ha’aretz who accepts upon himself the stringent practices of a ḥaver, the Sages taught in a baraita: And with regard to all of them, when they retract and return to being amei ha’aretz, they are never accepted as ḥaverim; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If they retracted in private, while in public they continue to act as ḥaverim, they are not accepted, but if they retract in public [befarheseya], they are accepted, as they can be trusted.

There are those who say another version of this discussion: If they performed their actions as ḥaverim even in private, when they initially accepted the status of ḥaverim, then they are accepted when they wish to return to that status. Conversely, if they performed their actions as ḥaverim only in public, they are not accepted.

Rabbi Shimon and Rabbi Yehoshua ben Korḥa say: Both in this case and in that case they are accepted, as it is stated: “Return, you backsliding children; I will heal your backslidings” (Jeremiah 3:22). Rabbi Yitzḥak of the village of Akko says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of that pair, Rabbi Shimon and Rabbi Yehoshua ben Korḥa, i.e., those who return are accepted in both cases.

§ The Sages taught in a baraita: Initially, the Sages would say with regard to one who is a ḥaver and became a tax collector that he is rejected from his status as a ḥaver. Even if he later resigns from his position as a tax collector, he is not accepted. In later generations they went back to saying that if he resigns from his position as a tax collector he is like any other person and may be accepted once again as a ḥaver.

The Gemara relates that one time the Sages needed Rav Huna bar Ḥiyya for a certain matter. Rabba and Rav Yosef and four hundred pairs of Sages ascended to his home. When he heard that they were coming, he tied for them four hundred chairs [takhtekei] to sit on. Eventually the Sages heard that he had become a tax collector. They sent him the following message: Go to your important position as a tax collector, and go to your former status, as we no longer need you. He sent to them the following message: I have repented and am no longer a tax collector. Rav Yosef did not go to him, but Rabba went to him.

Rav Yosef said in explanation of why he did not go: We learn in a baraita that even if such an individual resigns from his position as a tax collector he is not accepted. Rabba said: We learn in the baraita that in later generations they went back to saying that if he resigns from his position as a tax collector he is like any other person and may be accepted once again as a ḥaver.

§ The Sages taught in a baraita: A person may inspect all firstborns for blemishes except for his own firstborns, as he has a vested interest. And despite his vested interest in these cases, one may inspect his own sanctified animals that he consecrated for the Temple, to determine whether they have blemishes and may be redeemed; and he may inspect his animal tithes to decide whether they are fit for sacrifice in the Temple; and one may ask himself with regard to his ritually pure foods, i.e., he may decide for himself whether or not they have become impure, and he is not suspected of claiming that impure food is actually pure.

The Gemara analyzes the baraita. The Master said: A person may inspect all firstborns except for his own firstborns. What are we dealing with here? If we say that we are dealing with a case of one person examining a blemish, is he trusted by himself to deem any firstborn animal permitted for slaughter? The mishna on 36b states that only three people may permit a firstborn animal to be slaughtered. Rather, it must be dealing with one of three who jointly decide the status of the firstborn animal. And is he suspect in such a case? But didn’t we learn in a mishna (Yevamot 25b): A judge before whom a woman performed refusal when she was a minor, by declaring that she did not desire the husband chosen for her by her family, or before whom she performed ḥalitza, may marry her,because he was only one member of the court, and therefore there is no suspicion of conflict of interest?

The Gemara answers: Actually, we are dealing with a case of a single judge, and this is as Rav Ḥisda says that Rabbi Yoḥanan says with regard to a different matter: Vows may be dissolved even by a single expert, and a three-member court is not always necessary. Here too, we are dealing with a single expert who deems the firstborn animal permitted. A single expert may rule with regard to the firstborn animals belonging to others, but not his own animals, due to his vested interest.

The Gemara analyzes the last section of the baraita. And despite his vested interest, one may inspect his own sanctified animals. Why is it permitted for him to inspect them? The reason is that if he wants to avoid giving the animal to the Temple, he can issue a request from a halakhic authority to annul his oath. Consequently, he does not truly have a vested interest.

The baraita also teaches: And he may rule with regard to his own animal tithes to decide whether they are fit to be sacrificed in the Temple. The Gemara explains that the reason is that if he wants to avoid bringing the animals as offerings, he can inflict a blemish upon his entire herd before separating the tithe, which would render them all unfit for sacrifice in the Temple.

Finally, the baraita states: And one may ask himself with regard to his ritually pure foods, i.e., he may decide for himself whether or not they have become impure, and he is not suspected of claiming that impure food is actually pure. The Gemara explains that his vested interested in this case is not so great, as the food is fit for him to eat in his days of impurity.

MISHNA: With regard to all disqualified consecrated animals that were disqualified for sacrifice due to blemishes and were redeemed, all benefit accrued from their sale belongs to the Temple treasury. In order to ensure that the Temple treasury will not suffer a loss, these animals are sold in the butchers’ market [ba’itliz] and slaughtered in the butchers’ market, where the demand is great and the price is consequently higher. And their meat is weighed and sold by the litra, in the manner that non-sacred meat is sold.

This is the halakha with regard to all consecrated animals except for the firstborn offering and an animal tithe offering. When these become blemished and their slaughter is permitted, they are sold and slaughtered only in the owner’s house and are not weighed; rather, they are sold by estimate. The reason is that all benefit accrued from their sale belongs to the owner, i.e., the priest in the case of the firstborn and the owner in the case of the animal tithe offering. It is not permitted to treat disqualified consecrated animals as one treats non-sacred animals merely to guarantee that the owner will receive the optimal price. This is in contrast to disqualified consecrated animals, where all benefit accrued from their sale belongs to the Temple treasury, and therefore the animal is sold in the market to ensure that the optimal price is received.

And although the meat of the firstborn is not weighed and sold by the litra, nevertheless, if one has non-sacred meat weighing one hundred dinars, one may weigh one portion of non-sacred meat against one portion of the meat of the firstborn, because that is unlike the manner in which non-sacred meat is weighed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכולן שחזרו בהן. אשת חבר שניסת לעם הארץ ובתו של חבר ועבדו של חבר ועכשיו רוצין להיות שוב חבירים אין מקבלי':

חזרו במטמוניו'. ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן:

איכא דאמרי אם עשו דברים במטמוניות. כלומר אם במטמוניות לא הקפידו בטהרות מקבלין דלא נתפרסם לרבים שלא שמרו טהרות הילכך מקבלין דדומה שהן בחזקתן שהיו תחילה:

ונעשה גבאי. מוכס:

פירש. מגבאותו:

איצטריכא ליה שעתא. לישאל ממנו דבר הלכה לפי שהיה חכם גדול. ואיכא דאמרי חלש היה והיו צריכין לבקרו. למ"ה:

קטר להו ת' תכתקי. עיטר להם. (עיטר להם) ד' מאות כיסאות:

זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה. כלומר הואיל והיה כבר גבאי ילך לו לחשבותו ולאומנותו הראשון ואנו לא נלך אצלו:

מי חשידי. אפי' בשל עצמן:

וכדאמר רב חסדא ביחיד מומחה. רואה בכורות הכא נמי ביחיד עסיקי' דאינו רואה של עצמו משום חשד:

ורואה את קדשיו. ונאמן לומר מום קבוע הוא ויכול לפדותן אפי' כדשמואל:

הואיל דאיבעי מיתשיל עלייהו. לפני חכם ויכול לומר לא זה הקדשתי אלא אחר ולא היה מוקדש הם הכי נאמן להתירו:

ומעשרות להתירן במומן שלא יצרכו לאוכלן לפנים מן החומה הואיל דאי בעי שדי מומא בכוליה עדריה והוי המעשר בעל מום מעצמו:

ונשאל על טהרותיו. דבני ביתו יכולין לשאל לו אם נולד ספק טומאה בטהרותיו ונאמן להתיר הואיל והא חזו ליה כשהן טמאין לאוכלן בימי טומאתו אמרינן מה לו לשקר ונאמן הוא:

הדרן עלך עד כמה

אטליז. בשוק של קצבין. הואיל והנאתן להקדש. דמיהן רשאי בהן לזלזל ולמוכרן באטליז ולשוקלן. שבשוק נמכרין ביוקר ויהא ריוח להקדש. אבל בכור הואיל והנאת דמיו לבעלים אין רשאי לזלזל בהן ואע"פ שאין שוקלין כנגד ליטרא עצמה אבל יכול לשקול בשר בכור כנגד ליטרא בשר חולין. והיינו מנה כנגד מנה:

גמרא רבי שמעון ור"י בן קרחה אומר כו' עייל גביה רבה כו' מאה תכתקי לסוף כו' כצ"ל וכ"ה בערוך בערך תכי ובע"י:

בפירש"י בד"ה קטר להו כו' ד"מ תכתקי כסאות הס"ד ואח"כ מ"ה זיל לחשיבותיה כו' נלך אצלו הס"ד ובד"ה שדי מומא כו' דלהוי כמטיל מום כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכולן כו' דע"ז אגזלנים ועמי הארץ קאי שחזרו כו' דמשמע דאין תקנה ליעשות ע"ה חבר כו' פעם אחרת ועוד כו' מקבלין אותן וכי זו דרך רשעים שיהיו מעשיהם מקולקלים בגלוי ויהיו ירא שמים בסתר כו' דברי חבירות כו' גר שקבל כו' לגמרי א"ד כו' הד"א דברי חבירות כו' כצ"ל ובד"ה דהא חזו כו' האי צורבא כו' כצ"ל:

במשנהנמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חוץ מן כו' דאין נוהגין בזיון בדבר כו' כצ"ל:

ר"י ור"ש אומרים בין כך כו'. שנאמר שובו בנים שובבים לפי פירש"י ניחא דמייתי גם שעשה עבירות בפרהסיא דהיינו שובבים קאמר קרא שובו לקבלו אבל לפי' התוס' שם שעשה דברי חבירות בפרהסיא לא ידענא מאי ראייה וק"ל:

שם רב הונא ב"ח איצטריכא ליה שעתא כו' פירש"י שהיו חכמים צריכין לו לשאול ממנו הלכות עכ"ל ועי"ל דאצטריכא ליה שעתא מחמת דבר מה להיות גבאי וק"ל:

במשנה כל פסה"מ הנאתן להקדש. ק"ל דהא גם בהם מ"ל הנייתן לבעלים כגון באומר הרי עלי שור במנה והפרישו ונסתאב והוזל צריך להשלים המותר מביתו. וכן אפילו בסתמא הרי הל"מ דיביא הוא ונסכיו במנה כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. וכן ואשם שדמו קצוב בתורה וצ"ע:

שם ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. מש"כ התו"ח דבע"מ אינו מתחלק רק נותן לכהן אחד. גם תם יכול ליתנו לכל כהן שירצה כדמוכח בספ"ח דערכין במשנה:

תד"ה חוץ. ע"כ מדאורייתא היא כו'. עי' זבחים (עה ב) ברש"י ד"ה ופרכינן ובתד"ה התפיס. ולפמש"כ כאן דמשום קרא נפ"ל דא"נ בזיון בדבר שא"ה להקדש א"ש בעיא דשם אפי' אם הוא מדאורייתא:

גמ' הלכה כאותו הזוג. נ"ב מיי' ספ"ג מהל' תשובה וע"ס (רח"א):

שם ונעשה גבאי. נ"ב י"ל רע במקרא בשם עצם אדם גבי סלי:

תוס' ד"ה דהא חזו וכו' חזי לנפשי'. נ"ב התם למיסר סכינו קמי חכם. כיון שאינו אלא משום כבודו דהא אינש דעלמא מהימן. דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין וגם היא מלתא דעבידא לאגלויי והלכך גבי צ"מ מחיל לי' חכם ליקרי':

יָזִיל לֵיהּ לַחֲשִׁיבוּתֵיהּ, יָזִיל לֵיהּ לְקַדְמוּתֵיהּ. נראה הכונה כיון דהוא אזל בתר חשיבות של שררה של גביית המס אז חכמתו מסתלקת ויזיל לקדמותיה בזמן שעדיין לא למד תורה וחכמה ולמה נלך אצלו ללמוד ממנו מאחר דאין בידו כלום כי אבד ודאי השגת החכמה שהיה לו.
ובדרך רמז יש לומר יזיל לקדמותיה כי קודם אותיות 'הונא' יש אותיות 'הדם' כי קודם א' לא יש אות ואותיות הדם רמז למעות שלוקח מישראל בשביל המס דחשיב כאלו נוטל נפשם וכמו שאמרו על פסוק כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ (דברים יב, כג) וכן אמרו עתה יזיל לקדמותיה הוא הדם של המס שלוקח מישראל הרמוז קודם שמו.

תוס' ד"ה דהא וכו' וכי לא יהיה נאמן. עי' בר"ש סוף פ"ב דנגעים:

ייזיל ליה לחשיבותיה ייזיל ליה לקדמותיה. אפשר לומר דרמזו לו השתא ייזיל ליה לחשיבותיה אחר החשיבות שלו ויהיה לו לבדו ואנחנו לא נלך אצלו. אך התקון הוא ייזיל לקדמותיה ויפרוש מהגבאות וכן עשה ואמר הדרי בי ודעת רב יוסף פירשתי בפתח עינים בס"ד עיין שם. ואפשר דבדרך נסתר וסתום רמזו לו להסתכל בג' דברים מאין באת ולאן אתה הולך והפכו הסדר להסתיר הדברים אך כונתם ייזיל לחשיבותיה לרמוז להיכן אתה הולך כי במה נחשב הוא והוא למקום עפר ייזיל לקדמותיה לרמוז מאין באת והוא הבין מאי דמחוו ליה במחוג ואמר הדרי בי ודוק:

ורב ששת מאי נפקא ליה וכו'. כתב הרב פנים מאירות ז"ל דמה שהיו מקפידים הוא דהשומעים סוברים דהאומר ההלכה הוא מדעתו ואינם מקבלים ממנו דאינו חשוב בעיניהם אך אם היה אומר בשם רבותיו היו מקבלים והיו שונים ההלכה ושפתותיו של בעל השמועה דובבות אך אם האומר היה גדול שמקבלים הימנו ושונים ההלכה לא אכפת אם יזכירו שם אומרה דכבר ה' יודע מאן אמרה:

ייזיל ליה לחשיבותיה ייזיל ליה לקדמותיה. אפשר לומר דרך דרש דכיון דהלך אחר עניני העה"ז נמשך אחר החומר ואומרים לו יתוש קדמך כי לענין החומר היתוש קדם היאמר חומ"ר יתוש קדמו וכמו שפירשו המפרשים והבאתי דבריהם אני בעניי בקונטריס חסדי אבות הנדפס עם שם הגדולים ח"א ע"ש ריש פ"ג. וז"ש ייזיל לחשיבותיה כלומר מה שהוא מחשיב העה"ז דלגבי דידיה הוא חשיבות לא לנו וזהו לחשיבותיה דייקא. ונמשך מזה ייזיל לקדמותיה דיתוש קדמו ואין ראוי שילכו אצלו:

רב יוסף לא אזל אמר תנינא פירש אין מקבלים אותו. יש להרגיש והא קתני סיפא חזרו לומר מקבלין דהרי הוא ככל אדם וכמאי דאמר רבה ומאי דעתיה דר"י ונראה פשוט דכונת ר"י היינו דכשנעשה גבאי תכף אבד החברות אלא דאם רצו לקבלו בהא הוא דברישא אמור רבנן אין מקבלים. והדר אמרי דמקבלים וביני ביני לא רצה רב יוסף לילך כיון דעתה אין לו דין חבר. ורבה אזל דעתה רוצה לקבל ומקבלים אותו:

וכולן שחזרו בהן. סיפא דהך ברייתא דלעיל היא דקתני הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכן כהן שקיבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד וכן בלוי שקיבל עליו דברי לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותן שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' בזמן שהכהנים עושין רצונו של מקום מה כתיב בהם חלקם נתתי אותם מאשי וכשאין עושין רצונו של מקום מה כתיב בהן מי גם בכם ויסגור דלתים וכולן שחזרו בהן אין מקבלין אותם עולמית כו' בתוספתא דמסכת דמאי בפ' האורז במקומו מותר בחלת אנטוכיא: עשו דברים במטמוניות. שלא חיללו שם שמים בפרהסיא מקבלין אותם: כאותו הזוג. ר''ש ור' יהושע בן קרחה: גבאי. ממונה למלך לגבות מס מישראל: פירש. מן הגבאות: איצטריכא ליה שעתא. שהיו חכמים צריכין לו לשאול הימנו הלכות: קטר להו. קשר ותיקן להם ארבע מאות: תכתקי. כסאות: זיל לחשיבותיה. ילך לחשיבותיה אחר החשיבות שבחר לו להיות מוכס ואנו לא נלך אצלו: הדרי בי. מגבאות: ורואה את קדשיו. אם יש לו שלמים בביתו ונפל בהן מום יראה אם קבוע הוא ויפדם ויוציאם לחול: מעשרותיו. מעשר בהמה שנפל בהם מום: ונשאל על טהרותיו. הוא עצמו אם בקי בהלכות נשאל לעצמו על טהרותיו אם אירע בהן ספק ואינו צריך לילך אצל חכם אחר: חוץ משל עצמו. שאין כהן רשאי לראות מום של בכורותיו ולהתירו: וחד מי מהימן. להתיר בכור ואפילו של אחרים והאנן תנן לקמן בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לו:) בכור שניסמית עינו ונקטעה ידו הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת: אלא בתלתא. וכהן בעל הבכור אחד מהן: ומי חשידי. כולהו בשבילו: והתנן. ביבמות: מיאנה או שחלצה. אשה לפני החכם מותר לישאנה ואינו נחשד לומר על מנת כן התירה: מפני שהוא ב''ד. כלומר שלא היה לבדו שם אלא בית דין שלשה היו שם: כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה. במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (דף עח.): ורואה את קדשיו. ואינו נחשד לומר על מום עובר שהוא קבוע דמה לו לשקר הא אם היה רוצה להוציאן לחול יכול לעשות בהיתר ולישאל לחכם ולפתוח בחרטה דהקדש טעות ולומר בטעות הקדשתיו אבל בבכור דאיהו לא אקדשיה דהא מרחם קדוש ליכא למימר הכי ונחשד: ומעשרותיו. דאינו נחשד לומר על עובר שהוא קבוע דאי הוה בעי מעיקרא הוה עביד בהיתירא קודם שיעשר עדרו: שדי מומא בכולהו. דעדיין אינן קדושים דליהוי כמטיל מום בקדשים ואח''כ יעשר דמעשר בהמה חל על המום דכתיב (ויקרא כז) לא יבקר בין טוב לרע הילכך אינו נחשד: ונשאל על טהרותיו. אינו חשוד לומר על טמא טהור דאם טמאות הן מה יפסיד הא חזא ליה בימי טומאה ובחולין קמיירי דתרומה טמאה לא חזיא ליה אפילו בימי טומאתו: מתני' כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהן מום: הנאתן להקדש. אם מוכרין אותן ביוקר הנאת הקדש היא ובגמרא מפרשא כולה: באיטליז. בשוק שלוקחין הרבה ונמכר ביוקר: ונשקלין בליטרא. כדרך שהקצבין מוכרין בשר חולין: בכור ומעשר. אם נמכרין ביוקר: הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן ומוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן נוטל דמיו ולכהן קרי בעלים של בכור ומעשר הנאת מכירתו ביוקר לבעליו ישראל היא ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למוכרו באיטליז אלא בביתו ואף על פי שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד ואם יפסיד לית לן בה: ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה:

וכולן שחזרו בהן כו'. פ''ה בפ''ק דע''ז (דף '.) אגזלנים ועמי הארץ קאי שחזרו מרשען למוטב וזהו תימה למה אין מקבלין אותם דמשמע דאין תקנה לעשות עם הארץ [חבר] שמקבל עליו דברי חבירות כו' ועוד דלשון עולמית משמע שכבר קבלו פעם אחרת ועוד דאמר רבי יהודה חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן שאם חזרו למוטב במטמוניות ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן וכי זו ירא שמים בסתר ואומר ר''ת דקאי ארישא דקתני בתוספתא דדמאי בפרק שני עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות כו' (עובד כוכבים שקבל עליו דברי חבירות כו') גר שקיבל עליו דברי תורה כו' כהן שקבל עליו כהונה כו' לוי שקבל עבודת לויה כו' והדר קתני וכולן שחזרו בהן כלומר שחזרו לסורם וקלקלו מעשיהם אין מקבלין אותן עולמית כיון דלא יכלו לעמוד בה ר' יהודה אומר במטמוניות כלומר שחזרו לסורם במטמוניות ובגלוי נזהרין על דברי חבירות אין מקבלין אותן שגונבין דעת הבריות ואין עושין אלא לפנים אבל אם לגמרי קלקלו מעשיהם אף בפרהסיא מקבלין אותן כשישוב דכשחוזרין חזרה לגמרי: איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות. שהכרנו בהם מתחלה קודם שחזרו לסורם שהיו נוהגין דברי חבירות אף בסתר מקבלין אותם כשישובו אבל אם לא הכרנו בהם מעולם שעשו דברי חבירות כי אם בפרהסיא ובצנעה לא היו נזהרין היטב אין מקבלין אותם שגונבי דעת הבריות הם: דהא חזו ליה בימי טומאתו. תימה ותרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהיה נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדיא אמרינן בריש הדר (עירובין ד' סג.) האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה: מתני' חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים. אע''פ שמפרש טעם משום דהנאתן לבעלים על כרחין מדאורייתא היא כדמוכח בפרק קמא דתמורה (דף ח.) ובסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש: