בכורות לב ע"א

דבר שאינו נישום מחיים, כגון העור והגידים, שאין מוכרים בהמה בחייה בשביל גידיה ועצמותיה — לא גזור רבנן [לא גזרו חכמים] שלא למוכרם לאחר שחיטה, ולכן כשרוצה למכור בשר יכול להבליעו בעור וגידים, כפי ששנינו בסוף הברייתא. וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [וביתומים העמידו אותה חכמים על דין תורה], שלאחר שחיטה מותר למכור את בשר המעשר, גם בלא הבלעה.

ומעירים: ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא [סבור כשמועה זו] שאמר רבא, שמן התורה מותר למכור מעשר בעל מום שנשחט, ולכן התירו חכמים לעשות כן במעשר של יתומים בלא הבלעה. שאמר רב שמואל בר רב יצחק: מנין למעשר בהמה של יתומים שנפל בו מום ונשחט, שמוכרים אותו כדרכו?

שנאמר לגבי בהמות קדשים שנפל בהן מום: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך" (דברים יב, טו), איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים, שאסור ליהנות ממנו כלל בעודו חי, אלא לאחר שחיטה ("תזבח... כברכת ה' ")? הוי אומר זה מעשר בהמה, שנאמר בו "לא יגאל", ואסור למוכרו בחייו, אלא רק לאחר שחיטה. שנינו בברייתא לעיל כי חכמים התירו להבליע מחיר בשר מעשר במכירת העור והחלב, הגידים והקרנים שלו.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: מהו להבליעו את מחיר בשר המעשר בתוך מחיר העצמות של המעשר? ר' חייא ור' שמעון ברבי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: מבליעו, וחד [ואחד מהם] אמר: אין מבליעו.

ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים], הא [זה] שאמר שאין מבליעים — בבהמה דקה, שאין העצמות ראויות לעשות בהן דבר, ואין מוכרים אותן, וממילא לא ניתן להבליע בשר בדמיהן. הא [זו] בגסה שמעצמותיה אפשר לעשות כלים שונים, והן עומדות למכירה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אידי ואידי [זה וזה] מדברים בגסה, ולא פליגי [ואינם חלוקים], מר כי אתריה, ומר כי אתריה [חכם זה כמקומו, וחכם זה כמקומו], שיש מקומות שעושים כלים מעצמות ומוכרים אותן, ויש מקומות שאין עושים כלים מעצמות, ואין מוכרים אותן.

א גופא [ושבים לדון בגופה] של הברייתא ששנינו לעיל: בבכור הוא אומר: "לא יפדה" ("אך בכור שור... לא תפדה" במדבר יח, יז), ואין רשאים לפדותו ולהוציאו לחולין, אבל הוא נמכר, שרשאי הכהן שקיבלו למוכרו. ואילו במעשר נאמר "לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ולפיכך, לא רק שאינו נפדה, אלא גם אינו נמכר, לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שמה שנאמר במעשר "לא יגאל" מלמד על איסור מכירה?

אמר רב חיננא אמר רב, וכן אמר רב דימי אמר ר' יוחנן: נאמר "לא יגאל" במעשר (ויקרא כז,לג), ונאמר "ולא יגאל" בחרמים, כלומר, בנכסים שאדם מקדיש בלשון חרם, והם עוברים לרשות הכהנים. שכך נאמר בהם: "אך כל חרם... לא ימכר ולא יגאל" (ויקרא כז, כח), ולמדים איפוא בגזירה שווה: מה להלן, בחרמים, איסור מכירה עמו (עם איסור הגאולה), אף כאן, במעשר בהמה — איסור מכירה עמו.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: חייבים לומר שהכתוב "לא יגאל" מפני [מופנה] לגזירה שווה זו, ואינו נצרך כדי ללמוד ממנו דבר אחר (ובאופן זה לא ניתן להקשות על לימוד זה מן הסברה, משום שכאילו נאמר הדבר בתורה במפורש). דאי לא מפני [שאם אינו מופנה], איכא למפרך [יש לפרוך] השוואה זו, ולומר: מה לחרמים שיש בהם חומרה מיוחדת, שכן חלים על הכל, על כל דבר שאדם מחרים מנכסיו. מה שאין כן במעשר בהמה, שאינו שייך אלא בבהמות כשרות.

ומעירים: לאיי אפנויי מפני [ובאמת מופנה הוא הכתוב], שכן אפשר היה שלא יאמר "ולא יגאל" בחרמים, ויגמר [וילמד] הלכה זו ממעשר: מה מעשר קדוש ואינו נגאל, שאינו נפדה — אף חרמים קדושים ואינם נגאלין. אם כן, "ולא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? הרי זה לאפנויי [להפנות אותו לדרשה] זו.

ודוחים: עדיין יש לומר כי "לא יגאל" שנאמר בחרמים הוצרך לגופו ואינו מופנה, שכן איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה למעשר, ולומר: מה למעשר, שהוא חמור יותר, שכן קדוש לפניו ולאחריו, שאם טעה במנין הבהמות, וקרא בטעות "עשירי" לתשיעי, וגם לאחד עשר, הרי אלו מוקדשים. מה שאין כן בחרמים, שהקדש בטעות אינו חל כלל. ולכך הוצרך להיאמר גם בו "לא יגאל" ללמד שאינו נפדה!

אלא כך צריך לומר: לא יאמר "לא יגאל" בחרמים, ויגמר [וילמד] מבכור: מה בכור קדוש ואינו נגאל, שהרי נאמר בו "לא תפדה" — אף חרמים קדושין ואינן נגאלין. אם כן, "לא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בחרמים למה לי? לאפנויי [להפנות] אותו, כדי ללמד על מעשר בגזירה שווה שאינו נמכר.

ודוחים: אף כאן איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה של חרמים לבכור, ולומר: מה לבכור שכן קדושתו מרחם, מה שאין כן חרמים, שצריכים להקדישם, ולכך הוצרך לומר בהם "לא יגאל"!

אלא כך יש לומר: לא יאמר "לא יגאל" במעשר, ויגמר [וילמד] בגזירה שווה העברה העברה מבכור, שבמעשר נאמר: "אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב), ובבכור נאמר: "והעברת כל פטר רחם לה' " (שמות יג, יב), מה בכור קדוש ואינו נגאל, אף מעשר קדוש ואינו נגאל. אם כן, "לא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במעשר למה לי? לאפנויי [להפנות אותו], כדי ללמוד בגזירה שווה מחרמים, שגם במעשר יש איסור מכירה.

ומקשים: ואכתי [ועדיין], מה שנאמר "לא יגאל" במעשר נמי [גם כן] לא מפני [אינו מופנה], והוא נצרך ללמד שמעשר עצמו אינו נפדה. דאיכא למיפרך כדפרכינן [שהרי יש מקום לפרוך את ההשוואה של מעשר לבכור, כמו שכבר פרכנו] את ההשוואה של חרמים לבכור, מכך שבכור קדוש מרחם!

ומשיבים: "והעברת" האמור בבכור קרא יתירא [כתוב מיותר] הוא, ומופנה לדרשה זו, כאילו היא מפורשת בכתוב, ולא ניתן לפורכה.

ושואלים: בכור נמי [גם כן], נילף [נלמד] בגזירה שווה גאולה גאולה מחרמים, שאסור למוכרו, כפי שלמדנו מחרמים למעשר! ומשיבים: גאולה הכתובה במעשר — מפני [מופנה], ללמוד דין זה בגזירה שווה מחרמים. אבל מה שנאמר בבכור — לא מפני [אינו מופנה], אלא לגופו, שאין פודים את הבכור.

ושואלים: ומאי חזית [ומה ראית לומר] ש"לא תפדה" שכתוב בבכור — לגופיה [לגופו] הוא שנאמר, וזה שנאמר במעשר — לאפנויי [להפנותו] לדרשה? ואימא [ואמור כך]: של מעשר — לגופיה [לגופו] הוא נצרך, ללמד שאינו נפדה, ואילו של בכור — לאפנויי [להפנות אותו] לדרשה, ללמוד מחרמים בגזירה שווה שאינו נמכר!

ומשיבים: דנין לשון גאולה שבמעשר מלשון גאולה שבחרמים, ואין דנין לשון פדייה שבבכור מלשון גאולה שבחרמים.

ודוחים: מאי נפקא מינה? הא תנא דבי [הרי בכגון זה שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט), ונאמר "ובא הכהן" (ויקרא א, מד), ואומרים אנו: זו היא שיבה זו היא ביאה, כלומר, בשני המקרים המשמעות היא שבא הכהן אל הבית, ולפיכך למדים בגזירה שווה זה מזה, למרות שהמילים אינן זהות, אלא רק תוכנן!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאפשר ללמוד גזירה שווה ממילים שאינן זהות, אמורים היכא דליכא דדמי ליה [במקום שאין כתוב אחר שדומה לו] בדיוק, שיכול להילמד בגזירה שווה, אבל איכא דדמי ליה [במקום שיש דומה לו] — מדדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים].

ומקשים עוד: ולילף [ושילמד] בכור בגזירה שווה העברה העברה ממעשר, שאסור למוכרו, דהא [שהרי] לגבי מעשר נמי [גם כן] כבר גמר [למד] דין זה בגזירה שווה גאולה גאולה מחרמים!

ומשיבים: מיעט רחמנא [מיעטה התורה] בכור מאיסור זה גבי [אצל] חרמים, שאמרה "הוא" ("קדש קדשים הוא לה' ". ויקרא כז, כח) — להדגיש: הוא ולא בכור. ומקשים: ואימא [ואמור] כי "הוא" בא להדגיש: ולא מעשר! ומשיבים: מעשר דומה לחרמים, שיש בו לשון גאולה כמותו.

רבא אמר, איסור מכירה של מעשר נלמד באופן זה: "לא יגאל" של חרמים המלמד שאין פודים אותו, לא צריך כלל לאומרו, דאיתנהו היכא [שהרי היכן נמצאים החרמים הללו] המיועדים לכהנים? אי בי [אם בבית] הבעלים — הקדש נינהו [הם] ואין בכוחו לפדותם, אי בי [אם בבית] הכהן הם נמצאים כבר — חולין נינהו [הם], והכהן יכול למוכרו לכל מי שירצה.

דתניא [ששנויה ברייתא]: חרמים, כל זמן שהן בבית בעלים — הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח), ואם נתנן לכהן — משעה שהגיעו לידו הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). ואם כן, "לא

But with regard to an item that is not appraised when an animal is sold when alive, e.g., the hide and sinews, as these are not primary contributing factors to the animal’s value, the Sages did not decree that one may not sell such items after the animal’s slaughter. Consequently, the meat of an animal tithe offering may be sold by means of inclusion in the animal’s hide, fat, sinews, and horns. And with regard to a case of young orphans, the Sages established the halakha as if by Torah law, and therefore the meat may be sold in its usual manner.

The Gemara notes: And even Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak holds in accordance with that opinion of Rava, that by Torah law, the meat of a blemished animal-tithe offering may be sold in the normal manner. As Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak says: From where is it derived that one may sell the meat of a blemished animal-tithe offering of young orphans in its usual manner, without having to resort to the method of inclusion?

It is derived from a verse, as it is stated in a verse discussing consecrated animals that became blemished: “Notwithstanding, after all the desire of your soul, you may slaughter and eat flesh, according to the blessing of the Lord your God” (Deuteronomy 12:15). Now which is the item that has no blessing when it is alive, i.e., it is prohibited to derive benefit from it, but it does have a blessing after its slaughter, as indicated by the verse “You may slaughter…according to the blessing of the Lord your God”? You must say that this is the meat of the animal tithe offering.

§ The baraita cited earlier teaches that the Sages permitted the inclusion of the value of a blemished animal-tithe offering’s meat in the cost of its hide, fat, sinews, and horns. In this regard, a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to including the value of the meat in the cost of the animal’s bones? Rabbi Ḥiyya and Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, disputed this matter. One says that one may include the value in the cost of the bones, and one says one may not include it.

The Gemara notes: And they do not disagree. This one, who maintains that one may not include the value in the cost of the bones, is referring to a small, domesticated animal, whose bones are incapable of being fashioned into utensils and are therefore never sold. That one, who holds that one may include the value in the cost of the bones, is referring to a large, domesticated animal, whose bones can be used and are therefore sold.

And if you wish, say instead that both this one and that one are referring even to a large, domesticated animal, and still they do not disagree. This Sage rules in accordance with the custom of his locale, and that Sage rules in accordance with the custom of his locale. In other words, in certain places the custom is to use the bones and sell them, while elsewhere they do not.

§ The Gemara returns to the matter itself, stated in the baraita: With regard to a firstborn male animal offering the verse states: “You shall not redeem” (Numbers 18:17), but it may be sold while alive, by the priest to whom it belongs. By contrast, with regard to the animal tithe offering, it is stated: “It shall not be redeemed” (Leviticus 27:33), indicating that its sanctity can never be removed from it, and it cannot be sold, not when alive and not when slaughtered, not when unblemished and not when blemished. The Gemara asks: From where is this matter derived, that the phrase “it shall not be redeemed” is referring to the prohibition against selling the animal tithe offering?

Rav Ḥinnana says that Rav says, and similarly, Rav Dimi says that Rabbi Yoḥanan says: It is stated: “It shall not be redeemed,” with regard to the animal tithe offering, and it is stated: “And it shall not be redeemed,” with regard to dedications [baḥaramim], i.e., property that one consecrated by means of the expression: Ḥerem. With regard to dedications, the verse states: “Notwithstanding, any dedicated item…may neither be sold nor redeemed” (Leviticus 27:28). This is a verbal analogy: Just as there, with regard to dedications, the prohibition against selling is mentioned together with the prohibition against redeeming, so too here, with regard to the animal tithe offering, the prohibition against selling is mentioned together with the prohibition against redeeming.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: It must be that at least one of the phrases “It shall not be redeemed” is free, i.e., at least one of these terms is superfluous in its context, which means that it is included for the specific purpose of the verbal analogy. In such a case the verbal analogy cannot be refuted by logic, whereas if neither phrase is free one can refute the analogy if there is a significant difference between the two cases. As, if these terms are not free, the verbal analogy can be refuted: What is notable about dedications, in contrast to the animal tithe offering? They are notable in that they apply to all items one wishes to dedicate, whereas an animal tithe offering applies only to kosher animals.

The Gemara notes: This is not so [la’ai], as at least one of the phrases: “It shall not be redeemed,” is certainly free. How so? Let the verse not state: “It shall not be redeemed,” with regard to dedications, and instead one could derive the prohibition from an animal tithe offering: Just as an animal tithe offering is sacred and may not be redeemed, so too, dedications are also sacred and may not be redeemed. Why then do I need the phrase “It shall not be redeemed” that the Merciful One writes, in the case of dedications? It is evidently to be considered free to enable the verbal analogy.

The Gemara rejects this suggestion. It is still possible that the phrase “It shall not be redeemed,” written with regard to dedications, is not free, as the suggested derivation stated above can be refuted: What is notable about the animal tithe offering? It is notable in that there is sanctity before it and after it. If, instead of proclaiming as the tithe the tenth animal that one counted, one inadvertently proclaimed either the ninth animal or the eleventh animal as the tithe, the mistakenly proclaimed animal assumes the sacred status of the animal tithe offering. By contrast, one cannot inadvertently dedicate property to the Temple. Since the case of the animal tithe offering includes a stringency not shared by dedications, the phrase “It shall not be redeemed” is required to teach that dedications may not be redeemed, and is therefore not free for the verbal analogy.

The Gemara cites an alternative suggestion. Rather, let the verse not state: “It shall not be redeemed,” with regard to dedications, and instead one can derive the prohibition from the firstborn offering: Just as the firstborn offering is sacred and may not be redeemed, as the verse states: “You shall not redeem it” (Numbers 18:17), so too, dedications are also sacred and may not be redeemed. Why do I need the phrase “It shall not be redeemed” that the Merciful One writes in the case of dedications? It is evidently to be considered free to enable the verbal analogy to the animal tithe.

The Gemara rejects this suggestion as well: It is possible that the phrase “It shall not be redeemed” is not free, as the above derivation can be refuted: What is notable about the firstborn offering? It is notable in that its sanctity is from the womb, whereas dedications require an act of consecration.

Rather, let the verse not say: “It shall not be redeemed,” with regard to the animal tithe offering, and instead one can derive the prohibition from a verbal analogy from the term of passing stated there and the term of passing stated in the case of a firstborn. With regard to an animal tithe offering the verse states: “Whatsoever passes under the rod” (Leviticus 27:32), and in the case of the firstborn offering it is stated: “And you shall cause to pass all that opens the womb, to the Lord” (Exodus 13:12). Just as the firstborn offering is sacred and may not be redeemed, so too, an animal tithe offering is also sacred and may not be redeemed. Why do I need the phrase “It shall not be redeemed” that the Merciful One writes with regard to animal tithe offerings? It is evidently to be considered free to enable the verbal analogy to dedications.

The Gemara asks: But still, the phrase “It shall not be redeemed,” written with regard to the animal tithe offering, is itself not free, as the analogy between the animal tithe offering and the firstborn offering can be refuted as we refuted the analogy between the firstborn offering and dedications, since the firstborn offering is notable in that it is sanctified from the womb.

The Gemara answers: The term “And you shall cause to pass,” written in the context of the firstborn, is a superfluous verse, as it could have simply stated: All that opens the womb is to be for the Lord. Consequently, it is free to enable the verbal analogy. In sum, the Gemara is suggesting that due to the term “And you shall cause to pass,” there is a verbal analogy between the animal tithe offering and the firstborn offering, from which it is derived that the animal tithe offering may not be redeemed. This means that the phrase “It shall not be redeemed,” written with regard to the animal tithe offering, is free to enable the verbal analogy with dedications, from which the prohibition against selling the meat of the animal tithe offering is derived.

The Gemara raises a difficulty: With regard to a firstborn offering as well, let us derive that one may not sell its meat from a verbal analogy between the expression of redemption written there and the expression of redemption written in the context of dedications. This would contradict the ruling of the baraita that a firstborn offering can be sold after it enters the possession of the priest. The Gemara answers: The expression of redemption in the context of the animal tithe offering is free to enable the verbal analogy to dedications, but the expression of redemption in the context of a firstborn offering is not free, as it is required in its own context to teach that the firstborn offering may not be redeemed and as the source for the halakha of the animal tithe offering.

The Gemara asks: And what did you see that you said that the phrase “you shall not redeem” written in the context of a firstborn offering is not free, but is necessary for itself, i.e., to teach that it may not be redeemed, and yet the expression of redemption written with regard to the animal tithe offering is free to enable the verbal analogy, as the halakha of its redemption is derived from the firstborn? But one can say the reverse, that the expression of redemption written in the context of the animal tithe offering is for itself, whereas that written with regard to a firstborn offering is free.

The Gemara answers: We derive the expression of redemption [geula] written in the context of the animal tithe offering from the expression of redemption [geula] written in the context of dedications, but we do not derive the expression of redemption [pediya] written in the context of a firstborn offering from the different expression of redemption [geula] written in the context of the dedications.

The Gemara asks: What difference is there whether or not an identical expression is used for a verbal analogy? Didn’t the school of Rabbi Yishmael teach a verbal analogy with regard to leprosy of houses? The verse states: “And the priest shall return [veshav] on the seventh day” (Leviticus 14:39), and another verse with regard to the priest’s visit seven days later states: “And the priest shall come [uva] and look” (Leviticus 14:44). This returning and this coming have the same meaning and one can therefore derive by verbal analogy that the same halakha that applies if the leprosy had spread at the conclusion of the first week also applies if it had spread again by the end of the following week. Here too, the different terms of pediya and geula should not prevent the application of a verbal analogy.

The Gemara answers: This statement, that the phrases used for a verbal analogy do not have to be identical, applies only where there are no terms that are equivalent to it. But where there are terms that are equivalent to it, we derive the verbal analogy from the terms that are equivalent to it, rather than from the terms that are not equivalent.

The Gemara raises a difficulty: But let one derive that it is prohibited to sell the meat of a blemished firstborn offering from the verbal analogy between the expression of passing and the expression of passing, from the case of the animal tithe offering. This should be possible, as the sale of the meat of a blemished animal-tithe offering is also prohibited, as derived by a verbal analogy between the expression of redemption written in its context and the expression of redemption written with regard to dedications, as explained earlier.

The Gemara answers: The Merciful One limits the extension of the prohibition against selling with regard to dedications by adding the term “it” in the verse: “It is most holy to the Lord” (Leviticus 27:28). The term “it” teaches that the prohibition against selling applies only to it, i.e., dedications, but not to a firstborn offering. The Gemara raises a difficulty: But one can say instead that the term “it” teaches that the prohibition against selling applies to dedications, but not to the animal tithe offering. The Gemara answers: The prohibition against selling applies to the animal tithe offering, with regard to which the expression of redemption is written, just like dedications, while the term “it” limits the prohibition to the firstborn offering.

§ Rava says that there is an alternative explanation for the prohibition against selling the animal tithe. The phrase “It may not be redeemed,” written with regard to dedications, is unnecessary and is therefore free to enable a verbal analogy with the animal tithe offering. Rava explains: As where are the items of dedication, designated for the priests, located? If they are in the owner’s possession, they are considered consecrated and may not be redeemed. And if they are in the priest’s possession, they are considered non-sacred and the priest may sell them.

This is as it is taught in a baraita: Dedications, as long as they are in the owner’s possession, are like consecrated property in all respects, as it is stated: “Every dedicated item is most holy to the Lord” (Leviticus 27:28). Once the owner gave them to the priest, they are like non-sacred property in all respects, as it is stated: “Every dedicated item in Israel shall be for You” (Numbers 18:14). Rava continues: Accordingly, concerning the phrase “It may not