בכורות לד ע"א

אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה ת''ל כל מום אחד מום ואחד כל מום הכא בקראי פליגי דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר''ל וכן אמר ר''נ אמר רבה בר אבוה {במדבר יח-ח} ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי ר''א סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומ' טהורה ואחת תרומ' תלויה ואמר רחמנא עביד לה שימור ורבי יהושע תרומתי כתיב למימרא דר' אליעזר סבר יש אם למקרא ורמינהי {שמות כא-ח} בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר''ע ר''א אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה אלא הכא בהא קמיפלגי ר' יהושע סבר הראויה לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור ור''א הא נמי ראויה היא שמא יבוא אליהו ויטהרנה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''ש מתקיף לה ר''נ בר יצחק הי ר''ש אילימא ר''ש דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר והא ר' חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יהודה ורב חנין בר אשי אמר שמואל הלכה כר''ש ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר''ש אלא ר''ש דברייתא ורב שישא בריה דרב אידי מתני לה בהדיא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר''ש דברייתא:
מתני' הצורם אוזן בבכור הרי זה לא ישחוט עולמית דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים נולד בו מום אחר ישחוט עליו:
גמ' ומי קניס רבי אליעזר לעולם ורמינהי מי שהיתה לו בהרת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

דתניא: "מום לא יהיה בו". אין לי אלא שלא יתן בו מום בידים.

מנין שלא יביא דבילה ובצק, ויניחנה על האוזן של בהמת הקרבן כדי שיבא הכלב ויאכלנה, ועל ידי זה יגרם מום לקרבן?

תלמוד לומר: "כל מום" לרבות: אחד מום, ואחד כל מום. דהיינו אפילו על ידי גרמא ^[17].

הכא, בתרומה, בקראי פליגי.

דאמר רב יהודה, אמר שמואל: וכן אמר ריש לקיש, וכן אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: כתיב: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי". רבי אליעזר סבר: תרומתי לשון רבים הוא ובשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה תלויה, שהיא ספק טהורה. ואמר רחמנא עביד לה שימור. כדכתיב "משמרת", ואפילו לתרומה התלויה. ולכן סובר רבי אליעזר שאם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע.

ורבי יהושע סבירא ליה: "תרומתי" לשון יחיד כתיב. ואין הכתוב מדבר אלא בתרומה טהורה. ולכן סובר רבי יהושע שאם היתה מונחת במקום המוצנע רשאי להוציאה למקום התורפה, כיון שאין חובה לשמור בטהרה, אלא תרומה טהורה.

[יש פעמים שיש שינוי במקרא בין צורת כתיבת אותיות התיבה, הנקראת "מסורת", לבין צורת קריאתה.

ויש מחלוקת האם יש "אם למקרא" או "אם למסורת", דהיינו: האם העיקר כצורת הכתיבה, או העיקר כקריאה].

והוינן בה: מהא דרבי אליעזר דרש "תרומותי" לשון רבים, דמשמע שתי תרומות, אף שבמסורת כתוב "תרומתי" בלא וי"ו - למימרא, דרבי אליעזר סבר: יש "אם למקרא"?!

[נחלקו תנאים אם מוכר אדם את בתו הקטנה ל"שפחות אחר שפחות" דהיינו אם מכר אותה לשפחה ונשתחררה מהאדון בעודה קטנה, ביובל או לאחר שש שנים, האם יכול אביה למוכרה שוב. וכן נחלקו אם מוכרה ל"שפחות אחר אישות", דהיינו אם השיאה אביה ונתגרשה מבעלה האם יכול עתה למוכרה].

ורמינהו: תניא: כתיב "לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה". האי "בבגדו" לשון בגד הוא, שכיון שפירש האדון טליתו עליה, דהיינו שנשאה לאשה וגירשה אחר כך, שוב אינו רשאי האב למוכרה, שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. כי נישואי האדון הם כאילו מכרה האב לאישות [ולאו דוקא בנישואי האדון אלא אפילו אם נישאה לאיש אחר הדין כן]. אבל אם לא נשאה האדון אלא נשתחררה ממנו יכול האב למכרה שוב, דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: "בבגדו" - לשון בגידה הוא, שכיון שבגד בה אביה בכך שמכרה לשפחות [אפילו לא נשאה האדון] שוב אינו רשאי למוכרה, דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. אבל אם לא מכרה האב אלא השיאה יכול למוכרה אחר שנתגרשה, דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר אישות.

ופלוגתייהו תליא ביש אם למקרא או למסורת. שרבי עקיבא סובר יש אם למקרא והקריאה היא בחירי"ק תחת הבי"ת השניה של "בבגדו", דהיינו לשון בגד. ורבי אליעזר סובר יש אם למסורת, ומאחר דלא נכתב יו"ד אחר הבי"ת השניה הרי זה כאילו הבי"ת נקודה בקמץ, דהיינו לשון בגידה.

וקשיא מהתם אהא דאמרינן הכא דרבי אליעזר סבר יש אם למקרא?

ומתרצינן: אלא, הכא ב"לך" קמיפלגי. דכתיב: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי".

רבי יהושע סבר: "לך" - תרומה הראויה לך, שמור. ושאינה ראויה לך - דהיינו תרומה שהיא ספק טמאה, לא תשמור.

ורבי אליעזר סבר: הך תרומה שהיא בספק טומאה, הא נמי ראויה היא, שמא יבא אליהו ויטהרנה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון!

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: הי רבי שמעון דאמרת הלכה כמותו?

אילימא, רבי שמעון דמתניתין, דאמר: יקיז, אף על פי שעושה בו מום. דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר. וכי עד השתא לא אשמעינן שמואל דקיימא לן דבר שאין מתכוין מותר?

והא רב חייא בר אשי אמר רב: הלכה כרבי יהודה דאמר: דבר שאין מתכוין אסור.

ורב חנין בר אשי אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוין מותר.

ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי, בלא רב חייא ורב חנן. אלא: רב אמר: הלכה כרבי יהודה.

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון.

וכיון דכבר אשמועינן שמואל דהלכה כרבי שמעון למה ליה לאשמועינן תרתי זימני?

ומתרצינן: אלא, מאי רבי שמעון דקאמר הלכה כמותו? רבי שמעון דברייתא, דאמר: אף ישחט על אותו המום. דכיון שלא הטיל את המום מתוך כונה להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה.

ורב שישא בריה דרב אידי מתני לה בהדיא: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון דברייתא.

מתניתין:

כהן הצורם, הפוגם, אוזן בכור, כדי לעשותו בעל מום ולהוציאו לחולין - הרי זה לא ישחוט עולמית את הבכור הזה ואפילו אם יפול בו מום אחר, דברי רבי אליעזר. דקנסינן ליה על שהטיל מום בקדשים.

וחכמים אומרים: כשיולד בו מום אחר, ישחוט עליו. שלא קנסו אלא על אותו מום שעשה.

גמרא:

ומקשינן: ומי קניס רבי אליעזר שלא יהיה מותר לעולם?

ורמינהו, תנן: מי שהיתה לו בהרת שהיא נגע טמא שאסור לקוצצו במטרה להטהר,

הערות

^[17] המנחת חינוך [מצוה רפז] דן אם האיסור לגרום מום בקדשים הוא מדאורייתא או שזה מדרבנן וגזרו שגם אם גרם מום לא יוכל לשחוט על מום זה. והתוס' בבכורות סברו שזה אסור מדאורייתא, וכתב המנ"ח שבודאי אף לשיטתם אין על זה חיוב מלקות.

אלא שלא יתן בו מום בידיים. ומנין שלא יביא דבילה או בצק ויניחנה על גבי האוזן של הבכור, כדי שיבא כלב ויאכלנה, ובתוך כך יפגום את האוזן? תלמוד לומר: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא) — אחד מום שעושה בידים, ואחד כל מום, לרבות גרמא. הרי שלענין הקזת דם הבכור יש לפרש שנחלקו בדרשת הכתובים.

וכן הכא [כאן], לענין תרומה שנולד בה ספק טומאה, יש לומר כי בקראי פליגי [במקראות הם חלוקים], שאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ריש לקיש, וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: נאמר לאהרן ולבניו "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יז, ח), שצריך אתה לשמור על טהרתן,

ר' אליעזר, האומר שצריך להצניע את חבית התרומה, סבר [סבור]: בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה (ספק טמאה), ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: עביד [עשה] לה שימור, שגם התלויה צריכה שמירה שלא תיטמא. ור' יהושע, האומר שמותר לגרום לה ליטמא, סבור — "תרומתי" כתיב [כתוב], בלשון יחיד, ורק בתרומה טהורה מדובר.

ומקשים על הסבר זה: למימרא [האם לומר] שר' אליעזר סבר [סבור] כי יש אם למקרא, שסומכים על דרך הקריאה של המלים בתורה, ולא על דרך הכתיבה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: נאמר באמה העבריה שחזרה לבית אביה: "לעם נכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה" (שמות כא, ח), לומר: כיון שפירש האדון טליתו ("בגדו") עליה ויעדה כאשה לעצמו, אם נתגרשה או נתאלמנה, שוב האב אינו רשאי למוכרה, אלו דברי ר' עקיבא.

ר' אליעזר אומר: כיון שבגד בה האב, במה שמכרה לאמה, אם השתחררה מן האדון, שוב האב אינו רשאי למוכרה. משמע שאינו למד מן הקרי, ש"בגדו" עניינו לשון בגד, אלא מן הכתיב, שמשמעו לשון בגידה!

אלא, יש לדחות הסבר זה ולומר: הכא בהא קמיפלגי [כאן, לעניין תרומה תלויה, בזה הם חלוקים], במה שנאמר באותו כתוב "לך" ("ואני נתתי לך את משמרת תרומתי"); ר' יהושע סבר [סבור]: את התרומה הראויה לך לאכילה — שמור, ושאינה ראויה לך (משום שיש בה ספק טומאה) — לא תשמור. ור' אליעזר אומר: הא נמי [זו גם כן] ראויה היא, ומדוע? שמא יבוא אליהו ויטהרנה, שיאמר שלא נטמאה.

א ושבים לעיקר ההלכה, בענין הקזת דם לבכור שאחזו דם. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' שמעון. מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: הי [לאיזה] מדברי ר' שמעון מתכוונים? אילימא [אם תאמר] ר' שמעון דמתניתין [של משנתנו], שמתיר להקיז את דמו אף על פי שהוא עושה בו מום, משום שאינו מתכוון לכך אלא לרפאותו — על כך יש לתמוה: וכי עד השתא לא אשמעינן [עד עכשיו לא השמיע לנו] שמואל הלכה זו, שדבר, מעשה אסור, שאין מתכוין לעשותו, מותר?

והא [והרי] ר' חייא בר אשי אמר בשם רב: הלכה כר' יהודה, הסבור שדבר שאין מתכוון אסור, ורב חנין בר אשי אמר בשם שמואל: הלכה כר' שמעון, הסבור שדבר שאין מתכוין מותר. וכן רב חייא בר אבין מתני [היה משנה] לתלמידיו את ההלכה הזו שאמרנו בלא גברי [אנשים] שמסרו אותה, אלא במישרין — רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון! אלא הכוונה היא לדברי

ר' שמעון שנאמרו בברייתא, שלא זו בלבד שאין איסור בעצם המעשה, אלא שמותר לשחוט את הבכור בגלל המום שגרמה ההקזה. ומעירים: ורב שישא בריה [בנו] של רב אידי מתני לה בהדיא [היה שונה אותה במפורש כך], אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי ר' שמעון שבברייתא.

ב משנה הצורם (עושה פגם) באוזן בבכור — הרי זה לא ישחוט את הבכור הזה עולמית, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אם נולד בו מום אחר לאחר מכן — ישחוט עליו.

ג גמרא ושואלים: ומי קניס [והאם קונס] ר' אליעזר על מי שעבר עבירה, שיהיה אסור לעולם? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו במשנה: מי שהיתה לו בהרת, נגע צרעת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

only the prohibition that one may not directly cause a blemish. From where is it derived that one may not bring pressed figs or dough and place it on the animal’s ear so that a dog will come and eat it, thereby biting off part of the animal’s ear and leaving it blemished? The verse states: “There shall not be any blemish in it” (Leviticus 22:21), indicating that the same prohibition applies both when the blemish is caused directly and when it is any blemish, even one caused indirectly.

After demonstrating that the tanna’im in the baraita discussing the firstborn offering disagree with regard to the exposition of certain verses, the Gemara clarifies that the tanna’im here, in the baraita discussing teruma whose status concerning impurity is uncertain, also disagree with regard to the exposition of verses. As Rav Yehuda says that Shmuel says, and Reish Lakish likewise says, and Rav Naḥman likewise says that Rabba bar Avuh says: It is stated in a verse addressed to Aaron and his sons: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot [terumotai]” (Numbers 18:8), with “terumotai” written in plural.

Rabbi Eliezer, who holds that the barrel of teruma must be safeguarded from ritual impurity, holds that the verse is speaking of two terumot: Both teruma that is definitely ritually pure and teruma that is in abeyance, i.e., teruma whose status with regard to impurity is uncertain. And based on the plural “My terumot,” it is understood that the Merciful One states: Make a protection for it, i.e., safeguard even teruma whose status concerning impurity is uncertain. And Rabbi Yehoshua, who holds that one may expose to ritual impurity the teruma contents in the barrel, holds that the term terumotai is written so that it can be read as terumati, meaning: My teruma, in the singular. Therefore, the requirement to safeguard teruma applies only to that teruma whose status is definitely pure.

The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Eliezer holds that the vocalization of the Torah is authoritative, i.e., one derives halakhot based on the pronunciation of the words, although it diverges from the spelling? And the Gemara raises a contradiction from a baraita discussing a Hebrew maidservant’s return to her father’s house. The verse states, with regard to her master: “He shall have no power to sell her to a foreign people, seeing that he has dealt deceitfully with her [bevigdo bah]” (Exodus 21:8). The term “bevigdo” shares a root with a word for garment, beged. Therefore, the verse indicates that once the master has spread his garment over her, thereby designating her as his wife, if the maidservant is subsequently divorced or widowed, her father may no longer sell her. This is the statement of Rabbi Akiva, who maintains that the vocalization of the Torah is authoritative, and he interprets bevigdo as related to bigdo, his garment.

Rabbi Eliezer says: The word bevigdo is written without a yod and therefore is written in a manner that it can be read: Bevagdo. Accordingly, bevigdo bah means that since the father dealt deceitfully [bagad] with her by selling her once, he may not sell her again. Evidently, Rabbi Eliezer maintains that the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, and one derives halakhot based on the spelling of the words. This contradicts his derivation with regard to teruma, which is based on the pronunciation of the words.

Rather, here, the tanna’im disagree with regard to this: The verse states: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8). Rabbi Yehoshua holds that the term “you” teaches that only teruma that is fit for you to eat, i.e., teruma that is definitely ritually pure, you must safeguard. But teruma that is not fit for you, i.e., teruma whose status with regard to impurity is uncertain, you do not need to safeguard. And Rabbi Eliezer holds that this teruma, whose status with regard to impurity is uncertain, is also considered fit for you, because perhaps Elijah will come and deem it ritually pure.

§ The Gemara again discusses letting the blood of a firstborn offering. Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this: To which opinion of Rabbi Shimon is Shmuel referring? If we say he is referring to the opinion of Rabbi Shimon in the mishna, that the blood may be let despite the resulting blemish, because the purpose of the treatment is solely medical, that cannot be correct. After all, hasn’t Shmuel taught us until now that an unintentional act, i.e., a permitted action from which a prohibited result inadvertently ensues, is permitted?

But doesn’t Rav Ḥiyya bar Ashi say that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who maintains that an unintentional act is prohibited, and Rav Ḥanin bar Ashi says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that an unintentional act is permitted. And Rav Ḥiyya bar Avin teaches these rulings directly, without citing additional men in their transmission. He simply states that Rav says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and Shmuel says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Evidently, Shmuel could not be referring to the opinion of Rabbi Shimon in the mishna, as if so, he would be repeating himself.

The Gemara answers: Rather, Shmuel is referring to the opinion of Rabbi Shimon in the baraita (33b), that not only may one let the blood of the dying firstborn animal despite the resulting blemish, but it is even permitted to eat the animal’s meat on account of the blemish. And the Gemara notes that Rav Sheisha, son of Rav Idi, teaches this explicitly: Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon as stated in the baraita.

MISHNA: In the case of one who slits [hatzorem] the ear of a firstborn offering, that person may never slaughter that animal. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: If another blemish later develops in the firstborn, he may slaughter the animal on account of that second blemish.

GEMARA: The Gemara asks: But does Rabbi Eliezer penalize for a transgression forever? And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Nega’im 7:5): In the case of one who had a snow-white leprous mark [baheret] on his body,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר מום דבידים ואמר כל מום שלא יגרום:

ור"י סבר תרומתי כתיב כלומר דתרומה טהורה בעיא שימור ולא תלויה:

דר' אליעזר סבר יש אם למקרא. כדקרינן ליה תרומותי:

ורמינהו בבגדו בה.^א)גירסת רבינו כגירסת התוספות בד"ה אילימא. כיון שפרש טליתו עליה לשום יעוד שוב אינו רשאי למוכרה אלמא דאזיל אחר מסורת דפשטיה דקרא הוי לשון בגידה כלומר כיון שבגד בה שמכרה פעם אחת שוב אינו רשאי למכרה:

ור' אליעזר דריש בתר מסורת לשון בגד טלית דאי כפשטיה מיסתייה למימר בבגד בה מדכתיב בבגדו היינו בגד והא מילתא קשיא לההיא דגמרינן במסכת קדושין דהתם קאמר במאי קא מיפלגי ר' אליעזר סבר יש אם למקרא ס"א משמיה דר' יצחק האור' ז"ל כיון שבגד בה שוב אין לאביה רשות בה דברי ר' אליעזר אלמא קסבר יש אם למסורת למאי דכתיב בבגדו ולא כדקרינן בבגדו. וקשיא נמי להאי דקידושין דהתם אמר ר' אליעזר דכיון שפירש טליתו וקאמר יש אם למקרא אלא בלך פליגי ואני הנה נתתי לך:

הראויה לך שהיא טהורה שמור:

הלכה כר' שמעון. דברייתא דאמר אף נשחט על אותו המום. טעמא דרבן גמליאל דאמר לא יחדש בה דבר היינו כר' אליעזר שמא יבא אליהו ויטהרם:

הצורם. הפוגם במתכוין הרי זה לא ישחוט עולמית דקנסינן ליה:

וחכ"א. לא ישחוט על זה אבל כשנולד בו מום אחר ישחט עליו:

גמרא תרומה טהורה וא' תרומה תלויה ואמר כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה ור' יהודה כו' בו מום הס"ד ואח"כ מ"ה מעיקרו כו' הוה בו מום הס"ד ואח"כ מ"ה במומין כמי כו' ובד"ה כיון שפירש כו' יש אם למסורת בבגדו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה א' כו' אחד מום כו' ואפי' הני תנאי דלא דרשי כו' ובד"ה אחת תרומה כו' ואחת תרומה תלויה וא"ת כו' אמרינן ואחת טמאה ואמר רחמנא כו' תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטומאה כו' ומשמרת שייך בתלויה דבעי שימור עכ"ל ובד"ה ורמינהו כו' דברי ר' עקיבא ר"א אומר כו' טליתו ודר"א ליתא כו' דלגירסת הקונטרס מקדים כו' ה"נ לא כתיב בוי"ו כו' דבלא וי"ו אתה קורא כו' בבגדו בצרי ואע"ג דקרינן ותתפשהו בבגדו שאני הכא כו' הד"א משום דרבנן דר' שמעון ור"ש כו' כצ"ל ומה שיש לדקדק בדבריהם נבאר אי"ה בפ"ק דקידושין ע"ש:

בד"ה אילימא כו' מקראי ולפי' הקונטרס כו' דבתרתי פליגי דברייתא כו' מאחוזת דם אם לא כו' והשתא ר"מ אסר כו' יכול להתרפאות בהקזה במקום כו' וחכ"א יקיז פי' יקיז בין מת בין לא מת כו' כצ"ל ור"ל דיקיז קאי אתרוייהו אבל ובלבד שלא כו' לא קאי רק אהיכא דלא מיית כמ"ש לבסוף ודו"ק:

בא"ד המשנה משמע ליה כמו שפירשו מדלא כו' ובד"ה מי קניס כו' של בכור קנסא הוא ובסמוך כו' תניא ר"א אומר כו' המטיל מום בבכור ואוכלו עובר שנאמר לא כו' כצ"ל:

גמרא ורב חנין בר אשי אמר שמואל כו'. לעיל (כה) ובש"מ הגי' בר אמי:

תד"ה ורמינהי. ועוד כו' מקדים דר"ע לדר"א שהיה רבו. עי' ב"מ (ד ב) בתד"ה אין הב' בסופו דמצינו כיוצא בזה:

בא"ד ונראה לר"ת דגרסי' כו' רע"א כיון שבגד והמקרא הוי לשון בגידה. כצ"ל:

שם בא"ד דאי לשון בגד וטלית ה"ל למיקרי בבגדו בצר"י. משקל פעל בשש נקודות לא מצינו נטייתו בציר"י ובקדושין משמע בדבריהם דאי מלשון בגד ה"ל למיקרי בבגדו כמו מנגד נגדו כו':

שם בא"ד והמסורת משמע טפי לשון בגד וטלית מלשון בגידה כו'. כצ"ל:

בסה"ד משום דרבנן כו' דהתם קיימי כוותי'. כצ"ל:

תד"ה אילימא. ולשון המשנה משמע לי כמו שפירשנו. כצ"ל:

גמ' עד השתא לא אשמעינן שמואל. עיין שבת דף קיד ע"ב תוס' ד"ה ת"ל:

ורבי יהודה סבר כר''מ ומיהו גזר מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום: מעיקרו. קודם שהקדישה היה בו מום: במומו נמי ליתסרו. להטיל בו מום: עביד לה שימור. דכתיב משמרת: כיון שפירש טליתו עליה. שיעדה אדון לאמה העבריה ונשאה ופירש כנפיו עליה שוב אין האב רשאי למוכרה אפי' גירשה אדון דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות וקיימא לן בפ''ק דקדושין (דף יח:) דר''א סבר יש אם למסורת בבגדו בה כתיב בלא יו''ד וזהו לשון בגידה כשאר תיבות הכתובות בלא יו''ד שאתה קוראן חטף קמץ כמו (בראשית לט) כשמעו: כיון שבגד בה. אביה שמכרה לשפחות שוב אינו רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות אבל לאחר אישות מצי לזבונה ואמרי התם דר''ע סבר יש אם למקרא בבגדו קרינא ויש שמשבשין השמועה במס' קדושין וגורסין ר''א סבר יש אם למקרא ור''ע סבר יש אם למסורת וטעות הוא בידם דא''כ מאי מקשי הכא בבכורות: ר''ש. דאמר במתני' יקיז אע''פ (שיש בו) מום ולא קאמר דישחט עליו: הלכה כר' יהודה. במס' שבת (דף כב.) דאמר דבר שאין מתכוין אסור: הלכה כר''ש. ולמה ליה תו לאשמועי' הכא: בלא גברי. בלא רב חייא ורב חנן: דברייתא. דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה: מתני' הצורם. הפוגם אנקרני''ר בלע''ז ובכהן קא מיירי: גמ' ומי קניס ר''א לעולם. שלעולם לא יהא מותר:

אחד מום ואחד כל מום. ואפי' הני תנאי דלא דרשי כל בפרק אלו עוברין (פסחים מג:) אפשר דהכא דרשי שיש ענין כדפי' התם: אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה. וא''ת דבפ' במה מדליקין (שבת כה. ושם) אמרי' ואחת טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסקה תחת תבשילך והיכי נפקי מקרא שלש תרומות טהורה וטמאה ותלויה וי''ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי דקאי תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטמאה לרבוייה להיתר הנאה ומשמרת שייך בתלויה דבעיא שימור: ורבי יהושע תרומתי כתיב. וא''ת לר' יהושע כיון דלא איירי קרא בשתי תרומות מנליה דטמאה שריא בהנאה וי''ל דנפק משאר דרשות דהתם בפרק במה מדליקין (ג''ז שם) ממנו אי אתה מבעיר כו' או מלו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא: ורמינהי בבגדו בה כו'. פי' בקונטרס דגרס כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר''ע ר''א אומר כיון שבגד בה כו' ובפ''ק דקדושין (דף יח:) הביא ראי' מן המכילתא דגרס בדברי ר''ע כיון שפירש טליתו ודר' אליעזר ליתא התם וברוב ספרים ישנים גרסינן איפכא כאן ובקדושין (ג''ז שם) ועוד דלגירסת הקונטרס מקדים דברי ר''ע לדברי ר''א שהיה רבו ועוד כתוב ברוב ספרים בבגדו בה בבגדו בה תרי זימני כיון שפירש טליתו ועוד היכי משמע ליה לר''א המסורת לשון בגידה משום דכתיב בבגדו בלא יו''ד ה''נ לא כתיב בוי''ו ואע''ג דבלא וי''ו אתה קורא חטף קמץ כדפירש בקונטרס כשמעו כשמעם (בראשית לד) באמרם (אסתר ז) כעברם (מלכים ב ב) ה''נ כי הוי לשון בגד וטלית אין רגילות לכתוב יו''ד באמצע של פעולה ועוד בההיא שמעתין בקדושין בסמוך כתוב בכל הספרים ישנים ולר''נ בר יצחק דאמר מעות הראשונות לקדושין נתנו במאי מוקים לה כר''ע דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא מצי למזבן אבל לשפחות אחר אישות מצי מיזבן ליה ולפי' הקונטרס צריך להגיה ר''א ונראה לר''ת דגרסינן כיון שפירש טליתו כו' דברי ר''א ר' עקיבא אומר כיון שבגד והשתא הוי לשון בגידה דאי לשון בגד וטלית הוי לן למקרי בבגדו בצירי ואע''ג דקרינן ותתפשהו בבגדו (בראשית לט) דשאני הכא דאיכא למיטעי והמסורת משמע טפי לשון בגד וטלית מלשון בגידה מדכתיב בבגדו בלא יו''ד ולכך אומר הברייתא תרי זימני בבגדו כיון שפירש טליתו כו' היה לך לכתוב בביגדו ביו''ד דלא ליתי למיטעי וכתיב בבגדו בלא יו''ד לומר כיון שפירש כו' ובמכילתא שגורס שפירש טליתו דברי ר''ע הסופר חיסר ודילג ר''א וגם כל מילתיה דר''ע ובדר''נ בר יצחק גרסינן מוקי לה כר''ע כמו שכתוב בכל הספרים ישנים וקצת קשיא הא דפריך התם בקדושין אלא דקידשה אביה מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות בהך קושיא אליביה דר''א דשמותי הוא וי''ל דפשיטא לן שכן הלכה משום דרבנן דר''ש ור''ש גופיה דהתם דקיימי כוותיה ואמרי אבל לא לשפחות אחר אישות: אילימא ר''ש דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר. תימה אטו מי שרי ר''ש משום דאין מתכוין הא אפי' במקום שא''א שלא יעשה מום נמי שרי דעושה מום במתכוין כדאמר לעיל דבקראי פליגי ושרי משום דכתיב (ויקרא כב) תמים יהיה לרצון אבל מטיל בבעל מום שרי ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות נו:) מפרש נמי טעמייהו מקראי ולפי' הקונ' דלעיל בפרק הלוקח בהמה (דף כה.) גבי שתי שערות של פרה שעיקרן מאדים וראשן משחיר וקאמר ר' יוסי בן המשולם גוזז במספרים ואינו חושש ופי' בקונט' דחשיב אין מתכוין משום דאין מתכוין לגיזה אלא לתקן את הפרה ניחא נמי הכא דאין מתכוין משום הטלת מום אלא משום רפואה ולהכי פריך אמאי איצטריך ליה לשמואל לפסוק כר''ש דאפי' הוה אסר מטיל מום בבעל מום הוי שרי הכא משום דאין אלא לרפואה ושמואל אית ליה דבר שאין מתכוין מותר ומיהו א''א לקיים פי' הקונ' כדפרישית לעיל בפ' הלוקח בהמה (ג''ז שם.) ונראה לפרש הכא דבתרתי פליגי דבברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום שאחזו דם ביותר וא''א לו להתרפאות בלא הקזה שלא ימות כדאמר לעיל דאי שביק ליה מיית דאז חשיב מום ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת דם אם לא יקיזנו במקום שעושה מום חשיב כבעל מום והשתא ר''מ אסר במקום שעושה מום דקסבר כו' לא יהיה בו אפי' בבעל מום וחכמים שרו משום דכתיב תמים יהיה לרצון ובלבד שלא ישחט על אותו מום דגזר אטו היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב כתם או אטו היכא דיכול להתרפאות בהקזה במקום שאין אתה עושה מום ור''ש שרי אף לשחוט דלא גזר ור' יהודה אסר אף במקום שאין עושה מום כדמפרש בפ''ק דפסחים (דף יא:) דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום שעושה מום ובמתניתין היא פלוגתא אחרת דר' יהודה קאמר בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין בשום ענין כדפרישית וחכ''א יקיז פי' בין מת בין לא מת ובלבד שלא יעשה בו מום כלומר שיזהר בהקזתו שלא יוכל לבא לידי מום כשיקיז סמוך לאוזן או לניב שפתים או לחוטם דקסבר דבר שאין מתכוין אסור והיכא דלא מיית דלא חשיב בעל מום אסור ר''ש אומר יקיז אע''פ שהוא עושה מום שהוא יכול לבא לידי עשיית מום דדבר שאין מתכוין מותר ולשון המשנה משמע ליה כמו שפירשנו מדלא נקט מקום שעושה בו מום ומקום שאין עושה בו מום כדנקיט בברייתא וא''ת וכיון דאחוזת דם חשיב כמום שאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום א''כ לשחוט עילויה וי''ל דמדרבנן אסור דאתי לאיחלופי בתם א''נ חשיב כמו [מום] עובר שיש לו רפואה: ומי קניס ר''א לעולם ורמינהי מי שהיתה לו. כמה שמעתתא מוכחא דצורם אוזן של בכור קנסא הוא ובסמוך נמי קאמר בהאי מומא קנסוה רבנן ואפי' לרבא דאמר בפ''ק דתמורה (דף ד:) מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מכל מקום הכא שרי האי בכור מדאורייתא דהאי יש בו מום והאי גברא טהור דהא אין בו נגע כלל וא''ת דבספרי בפרשה ראה אנכי תניא רבי אליעזר אומר כו' המטיל מום בבכור ואוכלו עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא אסור (וי''ל) דבסמוך אשכחן ליה קנסא