דף לה - ב
ומבארינן טעמא: מימר אמר האי רועה לא שביק הבעלים צורבא מרבנן ויהיב לדידי. דסתם רועה עם הארץ הוא ואומר שרבו ודאי יתן את הבכור לכהן תלמיד חכם, ולא ירויח כלום בזה שיעיד עליו שהוא מותר, ולכן הוא נאמן.
והא דקתני "רועי כהנים אינן נאמנין" היינו רועי בהמות של כהנים והן ישראל, והרועים הם ישראל, אינן נאמנין. והטעם: דחיישינן ללגימא. שהוא רוצה שיאכילנו ממנו.
וכל שכן, רועה שהוא כהן להעיד לכהן הבעלים שהוא אינו נאמן מתרי טעמי. גם משום דחיישינן לגומלין, שיגמלו זה עם זה שכל אחד יעיד על של חברו. וגם משום דחיישינן ללגימא, שרוצה שיאכילנו ממנו.
ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר: נאמן הכהן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. ואפילו כהן לכהן נאמן. דלא חיישינן לא לגומלין ולא ללגימא, וכל שכן ישראל לכהן שיש רק חשש לגימא.
ואתא רבי מאיר למימר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. הלכך, כהנים דחשידי על הבכורות אין נאמנים לא לכהן ולא לישראל. ופליג אתרווייהו דלתנא קמא רק כהן לכהן אינו נאמן אבל כהן לישראל נאמן. ולרשב"ג אפילו כהן לכהן נאמן. ואילו לרבי מאיר הכהן אינו נאמן לא לכהן ולא לישראל.
ומקשינן: בשלמא למאן דאמר דתנא קמא סבר דרועי ישראל והן כהנים נאמנין. [והוא המאן דאמר השני]. היינו דאתא רבי מאיר למימר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ופליג על תנא קמא דלתנא קמא רועה כהן לישראל נאמן, ולרבי מאיר אינו נאמן.
אלא למאן דאמר בדעת התנא קמא דרועי כהנים בי ישראל אין נאמנין - מאי אתא רבי מאיר לאשמועינן? והא היינו תנא קמא! שברועים כהנים תרוויהו סבירא להו שאינם נאמנים לא לכהן ולא לישראל.
ומתרצינן: איכא בינייהו דרבי יהושע בן קפ וסאי.
דתניא: רבי יהושע בן קפוסאי אומר: בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו להתירו על ידי מום, ואפילו הם כהנים. ובלבד שיהיו מן השוק, ולא מביתו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריכין שנים מן השוק. אלא אפילו בנו, אפילו בתו. ואזיל לטעמיה דאמר כהן נאמן על של חבירו ואפילו הוא קרובו, ואינו נחשד אלא על של עצמו.
רבי אומר: אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו. אבל מן השוק מעיד אפילו עד אחד ופליג ארבי יהושע שמצריך דוקא שנים מן השוק. ובהא פליגי תנא קמא ורבי מאיר. תנא קמא אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי, דכהנים מן השוק נאמנים אפילו לבכורות של כהנים, דתנא קמא לא מיירי אלא בכהן שהוא רועה שיש בו חשש של גומלין אצל בעלים כהן, ואצל בעלים ישראל יש חשש שהוא סובר שיתן לו את הבכור. אבל כהן מן השוק נאמן בין לכהן בין לישראל. ורבי מאיר לית ליה דרבי יהושע, וסבירא ליה דהכהנים אינם נאמנים לעולם ואפילו כהנים שבשוק.
כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא: ספק בכור, שנולד בי ישראל, כגון שנולדו שני זכרים ביחד ולא ידעינן הי מנייהו הבכור, [והדין הוא שאחד נותן לכהן ואחד נאכל במומו לבעלים] צריכים שנים מן השוק להעיד עליו, ואין בני ביתו כשרים להעיד.
כמאן? כרבי יהושע בן קפוסאי. דכי היכי דסבירא ליה שבכור שהוא אצל כהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו, הוא הדין ספק בכור ביד ישראל, שהרי הוא בעליו.
רב נחמן אמר: ספק בכור ביד ישראל אפלו בעלים מעידין עליו! שישראל אינו חשוד לעולם על המומין.
דאי לא תימא הכי, אם כן מעשר בהמה לרבי מאיר דסבירא ליה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו - מי מעיד עליו? דהא מעשר בהמה נאכל לבעליו. והרי כל ישראל לגבי מעשר הם ככהנים לגבי בכור, שכל אחד יש לו בהמות ומעשרן, ומכיון שהוא חשוד לעצמו אינו מעיד על חבירו, אלא ודאי אין ישראל חשוד על המומין.
ותמהינן: מעשר ודאי מהימן! אפילו בעליו, כיון שיכול לעשות המום בהיתר, דאי בעי שדי מומא בכוליה עדרו קודם שיעשר אותם, כשעדיין אינם קדושים, הלכך אינו חשוד על הדבר. וליכא הוכחה ממעשר בהמה לספק בכור.
אלא הכי מדייק רב נחמן:
ספק בכור לרבי מאיר מי מעיד עליו? דאי בעלים חשודים עליו נמצאו כל ישראל חשודים על ספק בכור, אם יזדמן להם בעדרם, וכל החשוד על הדבר אינו נאמן לחבירו, ואם כן מי יעיד עליו.
וכי תימא, הכי נמי דלית ליה תקנתא לספק בכור אליבא דרבי מאיר.
ומי איכא למימר הכי? והתנן לעיל בפרק שני [י"ח, ב] שהיה רבי יוסי אומר: כל שחליפיו ביד כהן, כגון שיש ב' ספק בכורות, שאחד נשאר בידי הבעלים, וחליפיו, דהיינו השני, ניתן לכהן, הרי גם זה שנשאר בידי ישראל פטור מן המתנות של זרוע, לחיים וקיבה. ומבארינן התם טעמיה דרבי יוסי: "עשו את שאינו זוכה כזוכה". ונחשב כאילו הכהן זכה בשניהם ומכר אחד מהם לבעלים. וישראל הלוקח בהמה מכהן פטורה מן המתנות.
ורבי מאיר מחייב במתנות.
חזינן דלרבי מאיר ספק בכור בר אכילה הוא ואי אפשר לומר דאכן אין לו תקנה [28].
אלא שמע מינה: דספק בכור בעלים מעידין עליו.
מאי טעמא? כהנים הוא דחשידי אמומי! ישראל לא חשידי אמומי!
איתמר: רב נחמן אמר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאפילו בנו ובתו נאמנים להעיד.
רבא אמר: הלכה כרבי דאמר: אפילו עשרה והן בני ביתו אינן נאמנים.
ומקשינן: ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: אם היו בעלים של הבכור, דהיינו הכהן, עומדים עמנו בחוץ והבכור נכנס שלם בתוך ביתו, ויצא חבול, מעידין עליו בני ביתו שהיו בתוך הבית שהמום שנפל בו נעשה מאליו.
אלמא, דרבא סבר כרשב"ג דאפילו בני ביתו נאמנין. ואיך פסק רבא כרבי דאפילו עשרה והן בני ביתו אינם נאמנים?
ומתרצינן: לא תימא שהיו "בעליו" עומדים בחוץ. אלא אימא "כל בעליו" עומדים עמנו. שאף בניו ובני ביתו היו בחוץ, ומעיד עליו הרועה שהיה בבית.
ופרכינן: אי הכי, מאי למימרא?
ומתרצינן: מהו דתימא ניחוש לחשדא. ודלמא הרועה הטיל את המום.
קא משמע לן: דלא חשדינן ליה [29].
ומקשינן: אי הכי מאי למימרא?
ומתרצינן: מהו דתימא ניחוש לחשדא דלמא הבעלים גרמו למום על ידי שהניחו לו דבילה באוזנו. והכלב נשכו בפנים או שעשו בור בפנים, שיפול בו, ומום שנעשה על ידי גרמא אין שוחטין עליו. קא משמע לן דלא חיישינן.
והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל. ודוקא בנו ובתו נאמנים. אבל אשתו לא מהימנא.
מאי טעמא?
אשתו כגופו דמי! אמר ליה רב פפא לאביי: לרבי מאיר דאמר במשנתינו: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וקאמר רבי מאיר [לעיל ל', א] החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה. וכי כהנים, החשודים על הבכורות. הכי נמי דלא דייני דינא? דמדחשידי על הבכורות הוה להו חשודים על כל התורה. והחשוד על הדבר, אינו דן את האחרים באותו דבר. והכתיב: "ונגשו הכהנים בני לוי... ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע".
הערות
[28] הק' הגרי"ז הא אפשר לאוקמה במומין שאין צריכין להעיד עליהם כגון בעל חמש רגלים.
[29] ביאור נוסף ברש"י: אלא אימא שכך מעידים העדים שכל בעליו היו בחוץ ולא היה איש בבית ונכנס הבכור שלם ויצא חבול שודאי שהמום נפל מאליו.
דמימר אמר. רועה לא שביק צורבא מדרבנן בהו ויהיב ליה לבכור לדידי:
בשלמא למ"ד רועה ישראל והן כהנים נאמנין היינו דקא פליג ר' מאיר עליה:
אלא למ"ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין ואתא ר' מאיר נמי למימר דאין נאמנין ר' מאיר היינו ת"ק:
איכא בינייהו. בין ת"ק ור' מאיר דר' יהושע בן קפוסאי דאמר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שאותו מום הטיל חכם ואפי' הן כהנים אותן שנים ובלבד שלא יהו מבני ביתו. ת"ק דאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין משום דמימר אמר כיון דטרחנא ביה וכו' אבל ב' כהנים מן השוק נאמנין להעיד דהא לא טרחו ביה. ואתא ר' מאיר למימר החשוד על הדבר. כלומר כהנים כיון דחשידי אמומין אפי' ב' מן השוק אי כהנים נינהו אין נאמנין:
ט"א איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי. דת"ק לית ליה דר' יהושע אלא ואפילו רועי ישראל בי כהנים נאמן דללגימא לא חיישינן. ואתא ר' מאיר למימר החשוד בדבר כלומר דחשידי אלגימא ואין נאמנין אלא שנים מן השוק:
ספק בכור בי ישראל. דלאחר שנולד בו מום מצי אכיל ליה ישראל וצריך ב' מן השוק להעיד עליו שהתירו חכם שמותר במומו:
מעשר בהמה לר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו נהי דבספק בכור כיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא חשידי עליה (כו') ישראל ונאמנין עליו ב' מן השוק אלא מעשר בהמה דשכיח והוא של ישראל שהוא אוכלו כיון דשלו הוא הוי חשוד עליו וכל ישראל חשודין עליו שיש לכל אחד בהמות ויש להן מעשרות:
לא דמי דבמעשר ודאי מהימן אפי' בעליו כיון דאיבעי שדי מומא בכוליה עדריה ומגו דלא עבד הכי מהימן:
אלא ספק בכור לר' מאיר. אם בעליו אין מעיד עליו מי מעיד עליו א"ת שנים מן השוק הוי חשידי אספק בכור שלהן והאיך מעידין על זה:
וכי תימא הכי נמי דלית ליה תקנתא. דלא מצי הוי חולין דליכא דמהימן לאסהודי עליה:
והתנן. ור' מאיר מחייב במתנות כשהוא נאכל לישראל במומם מכלל דחולין ודאין הן אלא ש"מ דאית ליה תקנתא:
בעליו מעידין עליו משום דישראל לא חשידי אמומי:
הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. דאמר אפי' בנו אפי' בתו:
בעליו של בכור עמנו עומד ונכנס הבכור שלם בתוך ביתו ויצא חבול מעידין עליו בני ביתו שמעצמו היה ונאמנים לומר חכם התירו. אלמא דבני ביתו נאמנין:
אימא כל בעליו עמנו דאפי' ב"ב עמנו דקים לן דאינהו לא הטילו מעידין עליו ב"ב ונאמנין לומר מום זה התיר חכם:
אי הכי. כיון דכל בעליו עמנו והוי צריכא למימר דמעידין:
מהו דתימא ניחוש לחשדא. דדילמא הנהו בני ביתיה עבדו להו גרמא מעיקרא ע"י בצק או דבילה או הטילו לו מאכל בין קוצים ולא ליהמנינהו קמ"ל כיון דעמנו היה כל בעליו מעידין עליו ב"ב: