בכורות לח ע"ב

א גמרא שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק. ושואלים: מאי [מה פירוש] הריס? אמר רב פפא: תורא ברא דעינא [השורה, המחיצה החיצונה של העין], כלומר, העפעף. ועוד שנינו במשנה: דק תבלול. ובענין דק, תנו רבנן [שנו חכמים]: דק, אם הוא משוקע בגוף העין — הרי זה מום, ואם צף מלמעלה — אינו מום.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך], שמשוקע אינו מום וצף הריהו מום? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] בשחור, הא [זה] כשהיה בלבן. ועל כך תמהים, והא [והרי] שנינו: אין מומין בלבן! אלא גם כאן וגם כאן מדובר בשחור שבעין, הא [זה] עוסק בדוק לבן, הא [זה] עוסק בדוק שחור.

והוא כפי שאמר שאמר רבה בר בר חנה, סח (אמר) לי ר' יאשיה שמן העיר אושא: אם היה דק שחור משוקע — הרי זה מום, אם היה צף — אינו מום. דק לבן משוקע — אינו מום, צף — הרי זה מום. וסימניך [והסימן] לדבר: ברקא, שהיא מחלה שבעין, שנראים בה כתמים לבנים צפים על גבי העין, והיא מום.

ב שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: חלזון נחש ועצב. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם חלזון הוא נחש, או דלמא [שמא] שני מומים הם, וכוונת המשנה לומר: חלזון או נחש?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רבה בר בר חנה: סח לי ר' יוחנן בן אלעזר, זקן אחד היה בשכונתינו ור' שמעון בן יוסי לקוניא שמו, ומימי לא עברתי לפניו. פעם אחת עברתי לפניו, אמר לי, שב בני, שבואלמדך דבר! חלזון זה שאתה רואה בעין הבכור — מום קבוע הוא לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים שהוא מום.

ואף על פי שאמרו חכמים: אין אדם רואה מומין לעצמו, ולכן איני יכול להתיר בכור זה לעצמי, אבל הרב מורה הלכה לתלמידים, ותלמידים מורין לו על פי מה שלימדם, ומתירים לו. ולכן, לאחר שלימדתי אותך הלכה זו תוכל אתה להתיר את הבכור שבידי, שיש בו מום זה.

ומקשים: וכיצד יכול היה ר' יוחנן בן אלעזר להתיר על פי דבריו? והאמר [והרי אמר] ר' אבא שכך אמר רב הונא: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה, קודם שהוצרכה לו הלכה זו, אמרה — שומעין לו, ואם לאו [לא], אלא אמרה בשעת מעשה — אין שומעין לו! ומשיבים: איהו נמי מורה ובא הוה מעיקרא [הוא גם כן, ר' יוסי בן לקוניא, מורה ובא היה מתחילה] הלכה זו, עוד קודם שבא לידי מעשה זה.

ג שנינו במשנה: איזהו תבלול? חוט לבן הפוסק את הסירא (המפרידה בין הלבן והשחור שבעין) ונכנס בשחור. ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יוסי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חוט לבן היוצא מן הלבן שבעין ונכנס בשחור, וכן חוט שחור היוצא מן השחור שבעין ונכנס בלבן — הרי זה מום, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: לבן ונכנס בשחור — הרי זה מום, שחור ונכנס בלבן — אינו מום, שאין מומין בלבן.

אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי? איזה מקור בכתוב יש לדבריו? דכתיב [שנאמר]: "יצא מחלב עינימו" (תהלים עג, ז), כלומר, יצא הרשע לתרבות רעה מרוב חלב (שומן) שבעינו, והוא בלבן שבעין. הרי שהלבן תרבא דעינא [חלב העין] — איקרי [נקרא], אבל "עינימו" (עינו) סתמא [סתם] — לא איקרי [אינו נקרא], ואין תבלול נחשב מום אלא בעין עצמה, שנאמר: "תבלול בעינו" (ויקרא כא, כ). ושואלים: ור' מאיר מאי טעמיה [מה טעמו]? ומשיבים: לדעתו, מה הוא לשון תבלול? דבר המבלבל את העינים, העובר בין הלבן והשחור שבעין, בכל דרך.

ד משנה המשנה ממשיכה ברשימת המומים שבעין, ששוחטים עליהם את הבכור: חורוור (שנראות בעין כעין טיפות לבנות) שהוא קבוע, והמים שיורדים בעיניו הקבועין. איזהו חורוור הקבוע? כיצד יודעים שהוא קבוע? כל ששהה שמונים יום ולא נרפא. ר' חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, ורק אם נמצא החורוור בכל אותן פעמים — הרי זה קבוע. ואלו הן מים הקבועין, כלומר, כיצד יודעים אם הם קבועים או עוברים?

אם אכל, האכילוהו לרפואה, מספוא לח ומספוא יבש של שדה המושקה בגשמים בלבד, או שאכל לח ויבש של שלחים (שדה הצריכה השקייה), או אפילו לא אכל לח ויבש ביחד, אלא אכל היבש ואחר כך הלח, ולא נרפא — כל זה אינו מום קבוע בוודאות, עד שיאכל הלח ואחר כך יאכל היבש, שהיא הדרך הבדוקה לרפואת המים שבעין, ואם בכל זאת ישארו בו המים — הרי אלו מים קבועים.

ה גמרא ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא], חורוור קבוע — ארבעים יום, ומים הקבועים — שמונים יום, אלו דברי ר' מאיר. ור' יהודה אומר: חורוור — שמונים יום.

ואלו הן מים הקבועים לשיטת ר' יהודה: אם אכל לח ויבש של בית השלחין, או שאכל יבש ואחר כך אכל הלח ולא נרפא — אין זה מום קבוע בוודאות, עד שיאכל יבש אחר הלח. וזמן ההאכלה של הלח והיבש ישנו (נמשך) שלשה חדשים. ושואלים: וכיצד אתה אומר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה?

והא תרוייהו תננהי [והרי שניהם שנינו במשנתנו]: אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של בית השלחין, ולא נרפא — אין זה מום. ואילו ר' יהודה הזכיר רק לח ויבש של שלחים, ומדבריו משמע כי אם אכל לח ויבש של גשמים, ולא נרפא — הרי זה מום!

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך צריך לשנותה], לפי דברי ר' יהודה שבברייתא: אכל לח ויבש של גשמים ולא נרפא — הרי זה מום, לח ויבש של בית השלחין — אינו מום. ושל הגשמים נמי [גם כן], אם אכל יבש ואחר כך אכל לח — אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח.

ועל מה ששנינו בברייתא: וישנו תהליך זה של האכלה שלשה חדשים, מקשים: איני [כן הוא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], והא [והרי] רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — הרי זה לח ששנינו במשנתנו, כשהצמחיה עדיין לחה, אלול ותשרי — יבש, שהוא בסוף הקיץ. הרי כאן ארבעה חדשים! ומשיבים: אימא [אמור] כך: אדר וחצי ניסן — לח, אלול וחצי תשרי — הרי זה יבש, וביחד שלושה חדשים.

ו ועוד על מה ששנינו שצריך להאכיל לח ואחר כך יבש, איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: האם צריך להאכיל אותו לח בזמן לח, בסוף עונת הגשמים, ויבש בזמן היבש, בסוף הקיץ, או דלמא [שמא]: שמאכילים לח ואחר כך יבש (שנותר מן הקיץ הקודם) בזמן הלח?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — לח, אלול ותשרי — יבש. וכאן משמע שמאכילים אותו בכל זמן לפי העשב המצוי אז. ודוחים: מכאן אין ראיה לזמן בו מאכילים אותו, דלמא פירי [שמא פירות] של אלול ותשרי מאכילנא ליה [מאכילים אותו] באדר וניסן.

ז ועוד שואלים: וכמה מאכילין אותו את הבכור, מאותו עשב? אמר ר' יוחנן משום ר' פנחס בן ערובא: מאכילים אותו כשיעור גרוגרת (פרי התמר). אמר רבא, בעי במערבא [שאלו בארץ ישראל]: האם הכוונה היא שמאכילים אותו כגרוגרות בסעודה ראשונה בכל יום,

GEMARA: The mishna’s list of blemishes of the eye included an eyelid [ris] that was pierced, damaged, or split. The Gemara asks: What is the meaning of: The ris? Rav Pappa says: It means the outer line, or barrier, of the eye, i.e., the eyelid. The mishna further stated: A cataract, a tevallul. With regard to a cataract, the Sages taught: A sunken cataract, i.e., one that is in the eye itself, is a blemish, but a floating cataract, i.e., one that is floating above the eye, is not a blemish.

The Gemara asks: But isn’t the opposite taught in a baraita, that a sunken cataract is not a blemish whereas a floating one is a blemish? The Gemara answers: That is not difficult, as this first baraita is referring to a cataract in the black portion of the eye, whereas that second baraita is referring to one in the white portion of the eye. The Gemara challenges: But it was taught that there are no blemishes in the white portion of the eye. Rather, both baraitot are referring to the black portion of the eye, and this second baraita is referring to a white cataract, whereas that first baraita is referring to a black cataract.

This is as Rabba bar bar Ḥana says: Yoshiya from Usha told me that with regard to a black cataract, if it is sunken it is a blemish, but if it is floating it is not a blemish. Conversely, with regard to a white cataract, if it is sunken it is not a blemish, whereas if it is floating it is a blemish. And your mnemonic to remember this is barka, which is a disease in which white patches float above the eye, and it is considered a blemish.

§ The mishna included in its list of blemishes of the eye a growth in the shape of a snail, a snake, or a berry that covers the pupil. A dilemma was raised before the Sages: Is the snail mentioned in the mishna the same as the snake, or perhaps they are two distinct blemishes, and the mishna means a snail or a snake?

The Gemara answers: Come and hear, as Rabba bar bar Ḥana says: Rabbi Yoḥanan ben Elazar told me: There was a certain elder in our neighborhood, and Rabbi Shimon ben Yosei Lakonya was his name, and in all my days I did not pass before him. But once I did pass before him, and he said to me: Sit, my son, sit, and I will teach you one matter: This snail that you see in the eye of a firstborn is a permanent blemish, and it is permitted to slaughter the animal on its account. And this is also the snake mentioned by the Sages as a blemish.

Rabbi Shimon ben Yosei Lakonya adds: And even though the Sages said that a person cannot see blemishes for himself, and therefore I cannot permit this firstborn to myself, even so a halakhic authority may issue a halakhic ruling to his students, and the students may then issue a halakhic ruling for him based on what he taught them. Consequently, once I have taught you this halakha, you may permit my firstborn to me due to this blemish.

The Gemara asks: How could Rabbi Yoḥanan ben Elazar permit the firstborn in this manner? But doesn’t Rabbi Abba say that Rav Huna says: With regard to any Torah scholar who is engaged in issuing a ruling of halakha in a situation relevant to himself, if he already stated the ruling before the incident, i.e., before it was relevant to him, one listens to him; and if not, i.e., the ruling followed the incident, one does not listen to him? The Gemara answers that he too, Rabbi Shimon ben Yosei Lakonya, was engaged in issuing this ruling of halakha at the outset, before it became relevant to him.

§ The mishna further stated: What is a tevallul? It is a white thread that bisects the iris and enters the black pupil. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita: If there is either a white thread that enters the black, or a black thread that enters the white, it is a blemish; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: If it is a white thread that enters the black, it is a blemish, but if it is a black thread that enters the white, it is not a blemish, as there are no blemishes in the white of the eye.

Rav says: What is the reason of Rabbi Yosei? As it is written: “Their eyes stand forth from fatness” (Psalms 73:7), which is interpreted to mean that the wicked embark on an evil path due to the fatness in the eyes, which is in the white portion. This indicates that the white portion is called the fat of the eye, but it is not called simply: Their eyes. Conversely, a tevallul is considered a blemish only if it is in the eye itself, as it states: “Or tevallul in his eye” (Leviticus 21:20). The Gemara further asks: And with regard to Rabbi Meir, what is his reason? The Gemara answers that Rabbi Meir would explain as follows: What is the meaning of the expression tevallul? It is a substance that mixes [hamevalbel] within the eyes, i.e., which passes through the white and the black in any fashion.

MISHNA: Pale spots on the eye and tears streaming from the eye that are constant are blemishes that enable the slaughter of the firstborn. Which are the pale spots that are constant? They are any spots that persisted for eighty days. Rabbi Ḥananya ben Antigonus said: One examines it three times within eighty days. Only if the spots are found during all three examinations are they considered constant.

And these are the constant tears, i.e., this is how it is known whether the blemish is temporary or permanent: In a case where the animal ate, for medicinal purposes, moist fodder and dry fodder from a field watered exclusively with rain, or if the animal ate moist fodder and dry fodder from an irrigated field, or even if the animal did not eat them together but ate the dry fodder and thereafter ate the moist fodder, and the condition of constant tears was not healed, it is not a blemish. It is not a blemish unless the animal eats the moist fodder and thereafter eats the dry fodder and is not thereby healed.

GEMARA: The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: A blemish of constant pale spots is a condition that persisted for forty days, and constant tears is a condition that persisted for eighty days; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yehuda says: A blemish of constant pale spots is a condition that persisted for eighty days.

The baraita continues: And these are the constant tears, according to the opinion of Rabbi Yehuda: In a case where the animal ate moist fodder and dry fodder from an irrigated field, or ate the dry fodder and thereafter ate the moist fodder, and the animal was not healed, its status as a blemish is not certain. It is not a blemish unless the animal eats the dry fodder after eating the moist fodder and is not thereby healed. And the duration of this period of eating moist and then dry fodder extends for three months.

The Gemara asks: But how can the mishna be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? We learned about two types of fields in the mishna: A case where the animal ate moist fodder and dry fodder from a field watered exclusively with rain and a case where the animal ate moist fodder and dry fodder from an irrigated field and was not healed. In either case, it is not a blemish. By contrast, Rabbi Yehuda mentioned only moist fodder and dry fodder from a field that requires irrigation, from which it can be inferred that if the animal was fed moist fodder and dry fodder from a field watered exclusively with rain and it was not healed, its condition is a blemish.

The Gemara answers that the mishna is incomplete and this is what it is teaching, in accordance with the ruling of Rabbi Yehuda in the baraita: If the animal ate moist fodder and dry fodder from a field watered exclusively with rain, it is a blemish. If it ate moist fodder and dry fodder from an irrigated field, it is not a blemish. And with regard to a field watered exclusively with rain as well, if it ate the dry fodder and thereafter ate the moist fodder it is not a blemish. It is a not blemish until the animal eats the dry fodder after the moist fodder.

With regard to the statement of the baraita: And the duration of this period of eating moist and then dry fodder lasts for three months, the Gemara asks: Is that so? But isn’t it taught that Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashiyan says: The months of Adar and Nisan are the moist period mentioned in the mishna, as the fodder is still moist at that time of year; and the months of Elul and Tishrei are the dry period, as this is the end of summer? In total, there are four months, not three. The Gemara answers that one should say as follows: The months of Adar and half of Nisan are the moist period, and the months of Elul and half of Tishrei are the dry period, for a total of three months.

With regard to the ruling of the mishna that the animal must be given moist fodder and then dry fodder, a dilemma was raised before the Sages: Does this mean it must be fed moist fodder at the time of moist fodder, i.e., at the end of the rainy season, and dry fodder at the time of dry fodder, at the conclusion of summer? Or perhaps it is fed moist fodder and then dry fodder leftover from the previous summer, both at the time of moist fodder.

The Gemara suggests: Come and hear, as Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashiyan said: The months of Adar and Nisan are the period of moist fodder; Elul and Tishrei are the period of dry fodder. This indicates that the animal is given the fodder that is available at that time. The Gemara refutes this proof: That statement is not necessarily referring to the time when it is fed, as perhaps one feeds it the produce of Elul and Tishrei in Adar and Nisan.

The Gemara asks: And how much does one feed it? Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Pineḥas ben Arova: One feeds it the amount of a fig-bulk. Rava says: They raise a dilemma in the West, Eretz Yisrael: Does this mean that it is fed the amount of a fig-bulk at its first meal each day,