דף מא - ב
בעי רבא מאי טעמא דרבי ישמעאל?
האם מיפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס בכור הוא, דהוא מין זכר, ומומו עמו דהוא "חרוץ" במקום נקבות.
או דלמא, ספוקי מספקא ליה אם זכר הוא אם נקבה הוא.
והא דקאמר "אין לך מום גדול מזה" - "ואם תימצא לומר" קאמר, דהיינו אם תימצא לומר בכור הוא דהוא זכר, הרי מומו עמו.
למאי נפקא מינה? אי הוי וודאי בכור בעל מום, או ספק נקבה.
למילקא עליה משום איסור גיזה ועבודה בבכור אנדרוגינוס, דאי הוי ודאי זכר לקי שהרי אפילו בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה, ואי הוי ספק נקבה לא לקי.
אי נמי, למיתביה לכהן, דבכור בעל מום ניתן לכהן. ובספק אינו חייב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
תא שמע: דתניא: רבי אילעי אומר משום רבי ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו.
שמע מינה: מיפשט פשיטא ליה דהוי בכור.
ודחינן: ודילמא, "אם תימצא לומר" קאמר, אם תמצא לומר בכור הוא, הרי מומו עמו.
תא שמע דתניא: כתיב בעולת בקר "זכר" וממעטינן, ולא נקבה.
כשהוא אומר למטה בעולת צאן "זכר". שאין תלמוד לומר, דאין צריך למעט נקבה, שהרי כבר נתמעטה בעולת בקר, אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס. והוינן בה: מני הא ברייתא דאיצטריך קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס?
אילימא תנא קמא דמתניתין.
הא לתנא קמא, טומטום ואנדרוגינוס, ספיקא הוא. וכי אתי קרא למעוטי ספיקא? והא ליכא ספק כלפי שמיא. שאם הוא זכר הרי הוא כשר לקרבן עולה ואם הוא נקבה כבר נתמעט מ"זכר" ראשון.
אלא, רבנן בתראי דמתניתין היא דפשיטא להו דבריה בפני עצמו הוא, דקאמרי נגזז ונעבד ולהכי קממעיט ליה. אכתי תיקשי - מחד קרא תיפוק, ונמעט מיניה בין נקבה ובין טומטום ואנדרוגינוס. דהא גבי בכור חד "זכר" הוא דכתיב, וקא ממעטינן כולהו מיניה, ולמה צריך בעולת צאן "זכר" נוסף למעט טומטום ואנדרוגינוס? [36]
אלא פשיטא רבי ישמעאל היא.
ואי אמרת בשלמא, רבי ישמעאל מיפשט פשיטא ליה דאנדרוגינוס זכר הוא ומומו עמו, היינו דאיצטריך קרא למעוטי [את האנדרוגינוס. וטומטום דנקטה הברייתא לאו דוקא הוא], דאף על גב דזכר הוא, אם יקדישו אינו קדוש כלל. וגריעא האי מום דנקבות משאר מום, דחלה קדושה עליו שצריך ליפדות ונאסר בגיזה ועבודה אף לאחר פדייה [דמ"זכר" קמא דכתיב בעולת בקר אי אפשר למעטו דהא בבכור דכתיב ביה רק חד "זכר" לא נתמעט האנדרוגינוס לגמרי מקדושה, אלא שהוא נשחט במדינה בגלל מומו, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה].
אלא אי אמרת מספקא ליה לרבי ישמעאל אי זכר הוא או נקבה, תיקשי - וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא?
ודחינן: לעולם רבנן בתראי דמתניתין הוא. ודקא קשיא לך למאי בעינן תרי קראי, נמעטינהו מחד, דהא גבי בכור מחד קרא נפקא להו.
תריצנא: דגבי בכור נמי תרי קראי כתיב!
א. "הזכר" - "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש". [דברים טו, יט].
ב. "והזכרים" - "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'" [שמות יג, יב]. ומחד ממעטינן נקבה ומהשני ממעטינן טומטום ואנדרוגינוס.
שנינו במשנה: וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד:
אמר רב חסדא: מחלוקת דקאמרי רבנן דבריה הוא ואינו בכור כלל, באנדרוגינוס. אבל בטומטום, דברי הכל ספיקא הוא. וקדוש מספיקא, ואסור בגיזה ועבודה, ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה.
אמר ליה רבא: אלא מעתה דספק הוא, בערכין - יערך אדם שהוא טומטום בערך איש או אשה.
הערות
[36] ולענין טומטום נחלקו אמוראים לקמן אי הוי בריה או ספק, לרבנן בתראי, ועיין תו' ד"ה וקמעטי].
מיפשט פשיטא ליה. דאנדרוגינוס לא הוי בריה בפ"ע אלא זכר הוא ובכור ומומו עמו הוא חרוץ דנקבות:
או דילמא ספוקי מספקא ליה. דדילמא בריה הוי ולא קדוש:
או אם תמצא לומר בכור הוא. הוי מומו עמו:
למילקא עליה משום גיזה ועבודה אי נמי למיתביה לכהן אי פשיטא ליה דבכור הוא ומומו עמו לקי עליה משום גיזה ועבודה ומיחייב למיתביה לכהן:
כשהוא אומר למטה זכר. דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים זכר תמים שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר זכר למעלה דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר וכבר הקיש בקר לצאן:
אילימא תנא קמא. דרבי ישמעאל ספיקא הוא דהא אמר וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה אין שוחטין דספק הוא שמא נקבה הוא ולא הוי בכור:
ואתי קרא למעוטי ספיקא. והא קמי שמיא ליכא ספיקא:
אלא לאו לרבנן בתראי איצטריך קרא דלדידהו לא הוי ספיקא אלא חולין גמורין דהא אמרינן וחכ"א אינו בכור ונגזז ונעבד:
אי לרבנן מ"ט איצטריך זכר אחרינא תיפוק ליה מחד זכר וקא מימעטי כולהו מיניה בין נקבה ובין טומטום ואנדרוגינוס:
אלא פשיטא לר' ישמעאל איצטריך אידך זכר דלדידיה קדוש בבכור והיינו דאיצטריך למעוטי דאע"ג דקדיש בבכור לא קדיש לענין קדשים:
(אלא) לעולם רבנן בתראי ואי אמרת לדידהו כיון דלא קדיש בבכור תיפוק להו מחד זכר אין הכי נמי אלא גבי בכור הא כתיב תרי קראי הזכר והזכרים הכא נמי כתיב תרי זכר:
מחלוקת באנדרוגינוס. דלרבנן בתראי הוי בריה ולת"ק ורבי ישמעאל הוי ספק בכור:
אבל טומטום. אפילו לרבנן בתראי הוי ספיקא דשמא יקרע וימצא זכר וקדוש מספיקא:
רש"י ד"ה אלא רבנן בתראי. דבריה הוא דקאמרי אינו בכור כו'. כצ"ל:
תד"ה ואתי. ובכריתות בפרק דם שחיטה (כא). ק"ק דהתם אינו מסוג זה. דמשום דבין דם דבהמה ובין דחיה אסור להכי פריך שפיר דלא איצטריך לרבויי כדפרש"י שם:
בא"ד וטומטום נמי הוה שייך כו' ופסלו הכתוב כו'. כצ"ל:
בא"ד ובריה בפ"ע דקאמר ר"י כו'. כצ"ל:
בא"ד דה"מ למיכתב מזכר עד אדם כו'. ר"ל למיעוט חד:
בא"ד ועוד יל"פ דצריכי כו' לפי שהוא זכר משונה או ועד נקבה כו'. כצ"ל:
תד"ה וקמעטי. נקיט כולהו משום נקבה ואנדרוגינוס. זה סותר למש"כ בשם ר"ת בכתובות (ח) סד"ה שהכל:
תד"ה אי. ומזכר קמא לא נ"ל למעוטי מקדושה. מה שהוגה עה"ג מלת אלא והוא מהצ"ק וכן הגיה ברש"י עצמו הוא שבוש:
בא"ד וא"ת א"כ מאי קפריך כו' דס"ד דנתפס אפי' הוי נקבה כמו המתפיס נקבה לאשם דתרעה לרבנן כו'. כ"נ דצ"ל. אבל לכאורה קשה דהא הכא איירינן בעולה וה"ל לאתויי מינה גופה ועוד דבעולה אפי' ר"ש מודה כמש"כ בעצמם שם (יט ב) בד"ה רש"א. ואולי משום דבעולה לא מצינו מפורש במשנה דתרעה. ולר' שמעון בן יהודה פליג ר"ש אף בעולה כמש"כ שם התוספות:
שם בא"ד ואפ"ה מתפיס בתמורה לקדושה דחוייה. כ"נ דצ"ל ע"ש (ר"ד כ):