בכורות מה ע"א

ובעל הפיקים, והעיקל. איזהו העיקל? כל שהוא מקיף פרסותיו (מצמיד את כפות רגליו) ואין ארכבותיו (ברכיו) נוקשות זו לזו, מפני שרגליו מעוקלות כלפי חוץ. ועוד פסולים: פיקה (בליטה) יוצא מצד גודלו, עקיבו יוצא לאחוריו ובולט החוצה, פרסותיו (כפות רגליו) רחבות כשל אווז.

היו אצבעותיו של ידו או של רגלו מורכבות זו על זו, או שהיו קלוטות (מחוברות) מלמעלה ממקום חיבורן בכף היד או בכף הרגל, עד הפרק האמצעי — כשר, וכן אם היו מחוברות עד למטה מן הפרק, וחתכה, והבדיל בין האצבעות — הרי זה כשר. היתה בה בידו או ברגלו אצבע יתרת וחתכה, אם יש בה, באצבע זו, עצם — הרי זה פסול אפילו לאחר חיתוך, ואם לאו [לא], שהיה זה רק בשר — כשר.

יתר שיש אצבע יתירה בידיו וברגליו, שבכל אחת יש שש ושש אצבעות, שבסך הכל הן עשרים וארבע — ר' יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. השולט בשתי ידיו — רבי פוסל, לפי שהוא כאיטר יד, וחכמים מכשירין.

א גמרא בענין המומים ששנינו במשנה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר בתורה במומי הכהנים "שבר רגל" (ויקרא כא, יט) אין לי ללמוד מכאן אלא על שבר רגל ממש, מנין לרבות הקישן (מקיש בקרסוליו ובארכבותיו) והעיקל והקילבן? תלמוד לומר: "או שבר רגל" (ויקרא כא, יט), והמלה "או" באה לרבות כל מומים שברגל. ועוד בענין מומים שברגל, תנא [שנה החכם] בברייתא: בעל הקיפין והשופנר. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בעל הפיקין — שיש לו כסתות (בליטות) הרבה ברגליו, שופנר — שאין לו כסתות כל עיקר.

ועוד שנינו במשנה: פיקה יוצא מגודלו ועקיבו יוצא לאחוריו. אמר ר' אלעזר: עקיבו יוצא לאחריו — כאילו שוקו יוצא באמצע כף רגלו. ועוד שנינו: פרסותיו רחבות כשל אווז. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהוא מום רק במקרה שפרסתו ממש כשל אווז, דטריפה ולא סדיקא [שהיא גם שטוחה ודקה וגם אינה סדוקה, מפוצלת לאצבעות נפרדות]. אלא כיון דטריפה [שהיא שטוחה ודקה] ביותר, אף על גב דסדיקא [אף על פי שהיא סדוקה, מפוצלת לאצבעות] — הרי זה מום.

ועוד שנינו במשנה: אם היו אצבעותיו מורכבות זו על גב זו, או קלוטות למעלה עד הפרק, או אפילו קלוטות למטה מן הפרק וחתכן — כשר. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ברשימת המומים "שבר יד" (ויקרא כא, יט) — אין לי אלא שבר יד שהוא פוסל, היו

אצבעות מורכבות למעלה זו על גבי זו, או קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או שבר יד". ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] במשנה שאם חתכן כשר! אלא כך צריך לשנות בברייתא: ולא חתכן, מנין שהוא פסול? תלמוד לומר: "או שבר יד".

ב שנינו במשנה: היתה בו בידו או ברגלו אצבע יתרת וחתכה, אם יש בה עצם — פסול, אפילו חתכה, מפני שניטל ממנו אבר שלם, ואם לאו [לא] — כשר. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מתי נחשבת היתרת כאבר, שאם נחתכה הרי זה פסול — והוא שהיתה נספרת על גבי היד, כלומר, שהיתה עומדת בשורה עם שאר האצבעות.

ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: אצבע יתירה שנחתכה מן המת, שיש בה עצם, ואפילו אין בה צפורן — מטמא במגע ובמשא את הנוגע בה או את הנושא אותה, וכן מטמא באהל, כדין איבר מן המת. וגם אם אין בה בשר, ואין לה דין איבר מן המת — הריהי עולה למנין מאה עשרים וחמשה, שהוא רוב מנין של איברי האדם (מאתיים ארבעים ושמונה), ורוב מנין עצמות המת מטמא באוהל, גם אם אין עליהן בשר כלל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומדובר בברייתא זו בעצם שנספרת על גב היד, ורק אז היא נחשבת כאיבר.

ועוד בענין זה אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, כלומר, רב (שהיה רבם של אמוראי בבל), המקום יהיה בעזרו: אצבע יתרת של מת שיש בה עצם ואין בה צפורן — מטמא במגע ובמשא, ואולם אין מטמא באהל. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ומתי אמרו שאינה מטמאה באוהל — בשאינה נספרת על גב היד.

ועל הלכה זו אמר ר' יוחנן: עשו חכמים דבריהם כדברי נביאות, כלומר, כגזירה משמים, שאין לחפש בה סברה. שכן מה נפשך [דעתך], מאיזה צד אתה רוצה לדון עליה? אי [אם] אצבע שאינה נספרת עם שאר אצבעות אבר הוא — באהל נמי [גם כן] תטמא, ואי לאו [ואם לא] אבר הוא — במגע ובמשא נמי לא ליטמי [גם כן לא תטמא]!

אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: משום עצם כשעורה נגעו בה, כלומר, לא דנו בה חכמים דין איבר מן המת, אלא דין עצם כשעורה, שמטמאה במגע ובמשא, אבל לא באוהל.

רב פפא אמר: גזירה היא שגזרו חכמים על אצבע זו שאינה נספרת עם האצבעות, אטו [משום] נספרת, שזו שנספרת נחשבת כאיבר גמור, ומטמאת באוהל. ושואלים: אי הכי [אם כך], זו שאינה נספרת באהל נמי [גם כן] תטמא!

ומשיבים: עבדו רבנן היכירא [עשו חכמים היכר] בדברים שגזרו עליהם טומאה, שלא ינהגו בהם כטומאה מן התורה, כי היכי דלא לישרפו עלייהו [כדי שלא ישרפו עליהם, בגללם] תרומה וקדשים שנטמאו על ידם, מפני שאסור לשרוף תרומה וקדשים אלא אם כן נטמאו ממש, בטומאה שמן התורה.

ג ועוד בעניינו של איבר יתר שבאדם, תנן התם [שנינו שם במשנה] במסכת אהלות: רוב בנינו ורוב מנינו של שלד המת, אף על פי שאין בו כדי רובע הקב עצמות — טמאין. ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו רוב בנינו של שלד — שני שוקיים וירך אחד, הואיל והוא רוב גובהו של אדם באדם גדול, איזהו רוב מנינו — מאה עשרים וחמשה עצמות.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: תנא מניינא אתא לאשמועינן [וכי התנא חשבון בא להשמיע לנו]? והרי כבר שנינו במשנה שיש באדם מאתים ארבעים ושמונה איברים (שבכל אחד מהם עצם)! השיב לו רבא: דבר זה קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: מת שהוא חסר, שאין בו אלא מאתים איברים, או שהוא יתר, שיש בו מאתים ושמונים ואחד — עצמותיו של אדם זה כולן עולין למנין מאה עשרים וחמש, שאינו מטמא בפחות מכך, גם אם יש בהן רוב מנין איבריו שלו. ואם יש שם מנין זה — הריהו מטמא, גם אם הוא פחות ממחצית מנין עצמותיו. כי זיל בתר רובא דאינשי [לך אחר רובם של בני האדם], ולרוב יש מאתים ארבעים ושמונה איברים.

ועוד בענין מנין איבריו של אדם, אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו (בישלו) גופת זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, כדי להפריד את הבשר מן העצמות, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים איברים (שיש בהם עצמות), ותהו על כך שהמספר הוא גדול מזה שאמרו חכמים, מאתים ארבעים ושמונה. אמר להם ר' ישמעאל: שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות, ולפיכך יש לה ארבעה איברים יתרים על של האיש.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: כשם שיש צירים לבית — כך יש צירים לאשה, שנאמר: "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה צריה" (שמואל א ד, יט). רבי יהושע אומר: כשם שדלתות לבית — כך דלתות לאשה, שנאמר: "כי לא סגר דלתי בטני" (איוב ג, י), כלומר, הדלתות של בטן אמי, שיצאתי משם.

ר' עקיבא אומר: כשם שמפתח לבית — כך מפתח לאשה, שנאמר: "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל, כב). ומתקשים: לדברי ר' עקיבא קשיא [קשה] מן הבדיקה שבדקו תלמידי ר' ישמעאל, שמצאו באותה זונה רק ארבעה איברים יתירים, שהרי צריך להיות עוד אחד, המפתח! ומשיבים: דלמא איידי דזוטרא אתמוחי מתמח [שמא מתוך שהוא קטן נמוח] כששלקו את גופת אותה אשה.

אמר רב: וכולן, כל האיברים היתרים שבאשה — אין מטמאין באהל, שנאמר בענין זה: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), לומר: רק דבר השוה לכל אדם, בין איש ובין אשה, יש לו דין טומאת אוהל.

אמר ליה [לו] אביי: ובאיש ליכא [אין] צירים? והכתיב [והרי נאמר] בדברי הנביא: "צירים אחזוני כצירי יולדה" (ישעיהו כא, ג)! ומשיבים: אותם צירים שמתאר הנביא הם צירי בשר, ואין קוראים איבר אלא לזה שיש בו עצם. ומקשים עוד: והכתיב [והרי נאמר] בדברי דניאל: "אדני במראה נהפכו צירי" (דניאל י, טז)! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בצירי בשר. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שצירי האיש צירי בשר הם, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] מאתים וארבעים ושמנה איברים שמנו חכמים באדם היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? לא באיש ולא באשה.

and a ba’al happikim, and the ikkel. What is the ikkel? It is anyone who places his feet together and his knees do not knock into each other, i.e., he is bowlegged. A priest with a protuberance emerging alongside the thumb of his hand or the big toe of his foot,or one whose heel emerges and protrudes back from his foot, or one whose feet are wide like those of a goose are all disqualified from performing the Temple service.

A priest whose fingers or toes are configured one upon the other, or one whose fingers or toes are attached, is likewise disqualified. But if they were attached from above the palm of the hand or the bottom of the foot only until the middle joint, he is fit. If they were attached below the joint, higher up on the finger or toe, and he cut to separate them, he is fit. In a case where there was an extra finger or toe on his hand or foot and he cut it, if that extra appendage contains a bone, the priest is disqualified even after it was cut, and if there is no bone the priest is fit.

If there was an extra appendage on his hands and on his feet, six on each for a total of twenty-four, Rabbi Yehuda deems the priest fit and the Rabbis deem him disqualified. With regard to one who is ambidextrous and has control of both of his hands, Rabbi Yehuda HaNasi deems the priest disqualified, as his halakhic status is like that of one who is left-handed, and the Rabbis deem him fit.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: From the verse that states: “Broken-footed” (Leviticus 21:19), I have derived only that a broken leg disqualifies a priest from performing the Temple service. From where do I derive to include that the kishan, i.e., one who knocks his ankles or his knees together; the ikkel; and the kilvan are disqualified as well? The same verse states: “Or broken-footed.” The term “or” serves to include all blemishes of the leg. It was also taught in a baraita: A ba’al hakippin and the shufnar are blemished. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: A ba’al happikin is one who has large protuberances on his leg, while a shufnar is one who has no protuberances at all.

The mishna teaches that one with a protuberance emerging alongside the thumb of his hand or the big toe of his foot, and one whose heel emerges and protrudes back from his foot are disqualified. Rabbi Elazar says: The description: One whose heel emerges and protrudes back from his foot, means his calf, i.e., his lower leg, emerges from the middle of his foot. The mishna also teaches that one whose feet are wide like those of a goose is disqualified. Rav Pappa says: Do not say that this is referring only to one whose feet are entirely like those of a goose, i.e., his feet are flat and his toes are not split. Rather, once one’s feet are flat he is considered blemished, even though his toes are split.

The mishna further teaches that a priest whose fingers or toes are configured one upon the other, or whose fingers or toes are attached, is likewise disqualified from performing the Temple service. But if they were attached from the hand or foot from above the palm of the hand or the bottom of the foot until the middle joint, or if they were attached below the joint, higher up on the finger or toe, and he cut to separate them, he is fit. The Sages taught in a baraita: The verse states: “Broken-handed” (Leviticus 21:19). I have derived only that a broken hand disqualifies a priest.

From where do I derive that if his fingers or toes are configured one upon the other, or if they are attached from the hand or foot above the middle joint and he cut them to separate them, that he is disqualified? The Gemara interrupts its citation of the baraita to ask: But didn’t you say in the mishna that if he separates his fingers he is fit? Rather, the baraita is referring to a priest whose fingers or toes are attached above the middle joint and he did not cut them. From where is it derived that he is disqualified? The verse states: “Or broken-handed.”

§ The mishna teaches: In a case where there was an extra finger or toe on his hand or foot and he cut it, if that extra appendage contains a bone, the priest is disqualified even after it was cut, as he is considered to be missing a limb, and if not, the priest is fit. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this is the halakha only in a case where it can be counted along the back of the hand or foot, i.e., the extra digit is situated in a row with his other fingers or toes. Only in such a situation is an additional appendage considered a distinct limb to the extent that if it contains a bone he is disqualified even after it has been cut away.

With regard to extra appendages the Sages taught: In the case of an extra appendage that was cut from a corpse, which contains a bone, then even if it does not have a nail it imparts ritual impurity both through contact and by carrying it, and it imparts impurity in a tent,as is the halakha with regard to the limb of a corpse. And if the extra appendage has no flesh surrounding the bone and therefore does not impart the impurity of a limb from a corpse, it is included in the count of 125 bones, which constitute a majority of the number of bones in a human being. A majority of bones imparts impurity in a tent, even if there is no flesh on any of them. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And it is considered a limb only when it can be counted along the back of the hand or foot.

Rav Ḥisda says: This matter was stated by our great rabbi, Rav, may the Omnipresent come to his assistance. An extra appendage that contains a bone and does not have a nail imparts ritual impurity through contact and by carrying, but it does not impart impurity in a tent. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And it does not impart impurity in a tent only when it is not counted along the back of the hand or foot.

Rabbi Yoḥanan says: The Sages rendered their statements in this case like statements of prophecy, i.e., there is no rationale for this halakha, as whichever way you look at it there is a difficulty: If a digit that is not counted with the other digits is considered a limb, it should impart impurity in a tent as well; and if it is not a limb, it also should not impart impurity through contact or by carrying.

Rav Huna bar Manoaḥ said in the name of Rav Aḥa, son of Rav Ika: This appendage imparts impurity through contact and by carrying because the Sages touched upon it, i.e., issued a ruling concerning it, and determined that the halakhot of a bone the volume of a barley grain apply to it, i.e., it is considered a bone fragment and not a limb. Accordingly, it does not impart impurity in a tent.

Rav Pappa said: It is a rabbinic decree that an appendage that is not counted with the other digits imparts impurity through contact and carrying, due to a case where the appendage is counted with the other digits,in which case it is considered a limb and imparts impurity in a tent. The Gemara raises a difficulty: If so, then an appendage that is not counted should impart impurity in a tent as well.

The Gemara explains: The Sages implemented a distinction by decreeing this appendage imparts impurity only through contact and carrying, in order that people will know that this impurity applies by rabbinic law and not by Torah law. And therefore they will not come to burn teruma, i.e., the portion of produce designated for the priest, or consecrated items that have been rendered impure on account of this type of impurity, as by Torah law they are ritually pure and may not be burned.

§ With regard to impurity imparted by extra appendages, we learned in a mishna there (Oholot 2:1): A majority of the skeletal structure or a majority of the number of bones in the corpse of a dead person, even when there is not a quarter of a kav of bones among them, are impure. Concerning the ruling of this mishna, the Sages taught in a baraita: What is considered a majority of the skeletal structure of a corpse? It is two calves and one thigh, since this constitutes a majority of the height of an adult. What is considered a majority of the number of bones? One hundred and twenty-five bones.

Ravina said to Rava: Is the tanna coming to teach us a number? It is obvious that as there are 248 bones in the human body, 125 of them constitute a majority. Rava responded: The tanna teaches us that the halakha is as it is taught in a baraita: With regard to a corpse that lacks some bones and has only 200 bones, or one that has extra and has 281 bones, all of them are included in the count of 125. In other words, whether the number of 125 is in a majority or minority of that particular corpse, this number of bones imparts impurity, as one follows the majority of people, and most people have 248 bones.

With regard to the number of limbs or bones in the human body, Rabbi Yehuda says that Shmuel says: There was an incident involving the students of Rabbi Yishmael, who boiled the corpse of a prostitute who was sentenced by the king to death by burning, in order to separate her flesh from her bones. They examined and found she had 252 limbs. They were puzzled by their finding, as the Sages say that the human body has only 248 limbs. Shmuel said to them: Perhaps you examined the corpse of a woman, as the verse added to her two hinges and two doors, for a total of 252 limbs.

It is taught in a baraita that Rabbi Elazar says: Just as a house has hinges [tzirim], so too, a woman has hinges, as it is stated: “And she bowed herself and brought forth, for her pains [tzireha] came suddenly upon her” (I Samuel 4:19). Rabbi Yehoshua says: Just as a house has doors, so too, a woman has doors, as it is stated: “Because it did not shut the doors of my womb” (Job 3:10).

Rabbi Akiva says: Just as there is a key to a house, so too, there is a key to a woman, as it is stated: “And He opened her womb” (Genesis 30:22). The Gemara challenges: The incident involving the students of Rabbi Yishmael, who found that the woman had only four additional limbs rather than five, i.e., there was no key, poses a difficulty for Rabbi Akiva. The Gemara responds: Perhaps since it is small, it dissolved in the water when they boiled the corpse.

Rav says: And all of them, i.e., all the limbs found only in a woman, do not impart impurity in a tent, as it is stated: “This is the law: When a person dies in a tent” (Numbers 19:14), indicating that only an item that is equal for all people, male and female, imparts impurity in a tent.

Abaye said to him: And are there no hinges in a man? But isn’t it written: “Pangs [tzirim] have taken hold upon me, as the pangs of a woman in travail” (Isaiah 21:3)? The Gemara responds: The verse is referring specifically to hinges of flesh, which are not considered limbs, as they contain no bones. The Gemara persists: But isn’t it written: “My lord, by reason of the vision my pains [tzirai] come” (Daniel 10:16)? The Gemara responds: Here too, the verse is referring to hinges of flesh. The Gemara notes: So too, it is reasonable that the hinges of a male are only of flesh, as if you do not say so, then as far as the 248 limbs that the Sages stated constitute a human body, how can you find them? Neither in a man nor in a woman.