בכורות מה ע"ב

א שנינו במשנה: יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. אמר ר' יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר במלחמות דוד בפלשתים: "ותהי עוד מלחמה בגת" (שמואל ב כא, כ), וכתיב [ונאמר]: "ויהי איש מדון אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש" (שמואל ב כא, כ), מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: בגנותיה משתעי [בגנותו של אותו איש מדון מספר הכתוב], ומכאן שיש בדבר מום. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: בשבחיה משתעי [בשבחו מספר הכתוב] שהיה גדול במדותיו, ואינו מום כלל.

ובפירושו של פסוק זה, אמר רבה: לשם מה לי דכתיב [זה שנאמר] שם "שש ושש עשרים וארבע מספר"? מדוע הוצרך הכתוב לתיאור מפורט כל כך? צריכי [צריכים] הם כל אותם ביטויים, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "שש ושש", הוה אמינא [הייתי אומר]: שית דידיה ושית דכרעיה [שש של ידו אחת ושש של רגלו האחת], ובסך הכל שתים עשרה — לכן כתב [כתבה התורה] "עשרים וארבע". ואי כתב [ואם היתה התורה כותבת] רק "עשרים וארבע", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הוא חמש אצבעות מהאי גיסא [מצד זה] ושבע מהאי גיסא [מצד זה], ואין האצבעות היתירות מחולקות בשווה בין הידים ובין הרגלים, על כן כתב [כתבה התורה]: "שש ושש", שש לכל אחת מידיו ומרגליו. ומה שנאמר שם "מספר" כוונתו שמדובר באצבע יתירה שהיא נספרת על גבי היד, בשורה אחת עם שאר אצבעות.

ובאשר למחלוקת במשנתנו, האם יש בכך מום או לא, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: ראיה לדברי שהוא כשר, מעשה באדם אחד שבא לפני ר' טרפון שהיה יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע, אמר לו ר' טרפון: כמותך ירבה בישראל אנשים גיבורים! אמר לו ר' יוסי: משם הבאת ראיה? להיפך, כך אמר לו: כמותך, כמו שמועטים אנשים בעלי מום, כמוך, כך יתמעטו ממזירי ונתיני [ממזרים ונתינים, גבעונים] מישראל.

ב שנינו במשנה: השולט בשתי ידיו, רבי פוסל וחכמים מכשירים. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: איטר, בין ביד בין ברגל — פסול לכהונה. השולט בשתי ידיו — רבי פוסל וחכמים מכשירין. ומסבירים את טעמיהם, מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: כחישותא אתחלא [כחישות, חולשה, התחילה] ביד ימין, ומשום כך הוא משתמש גם ביד השניה, ולכן הוא פוסלו — בגלל החולשה בידו הימנית, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: בריותא אתחלא [בריות, חוזק, התחילה] ביד שמאל, ואין זה מורה על חלישות ביד ימין.

ג משנה ועוד כהנים פסולים לעבודה: הכושי, הגיחור, והלבקן, והקפח (שיבואר עניינם בגמרא), והננס, והחרש, והשוטה, והשיכור, וכן בעלי נגעים טהורים, נגעי עור, כגון בוהק (ויקרא יג, לט), שאין להם דין צרעת שמטמאת — כל אלה פסולין באדם וכשרים בבהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף שוטה מן הבהמה אינה מן המובחר. ר' אלעזר אומר: אף בעלי הדלדולין, שיש להם חתיכות בשר או עור מידלדלות מגופם, פסולין באדם וכשרין בבהמה.

ד גמרא שנינו במשנה: הכושי הגיחור והלבקן. ומבארים: כושי — הרי זה אוכמא [שחור], גיחור — זהו חיוורא [לבן], לבקן — סומקא [אדום]. ושואלים: איני [וכך הוא]? והא ההוא דאמר להו [והרי היה אחד שאמר להם] לאנשים: מאן בעי [מי רוצה] טלה לוקיאני, ואישתכח חיוורא [ונמצא שהיה בצבע לבן]! אלא כך צריך לומר: כושי הוא אוכמא [שחור], גיחור — סומקא [אדום], כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים] על אדם שהוא "סומקא גיחיא" [אדום מאד], לבקן — חיוורא [לבן] הוא, כההוא דאמר להו [כמו זה שאמר להם] לאנשים: "מאן בעי [מי רוצה] לוקיאני" ואישתכח חיוורי [ונמצא שהיו לבנים].

ה שנינו במשנה: קפח. בפירוש דבר זה תני [שנה] רב זביד: גבוה. ותוהים: איני [כן הוא]? האם להיות גבוה ביותר הוא מום? והתני [והרי שנה] ר' אבהו: מנין שהקדוש ברוך הוא משתבח בבעלי קומה — שנאמר: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו" (עמוס ב, ט)! אמר רב פפא: לא מדובר במשנה במי שגבוה ובנוי כהוגן, אלא באריכא שמיטה סניא [במי שארוך, שמוט ומכוער], שהוא רזה ודק שלא כרגיל.

ובעניינים אלה מביאים מה שאמר ריש לקיש: מי שהוא גבוה לא ישא גבוהית — שמא יצא מהן תורן (איש גבוה ביותר), וכן ננס לא ישא ננסת — שמא יצא מהם אצבעי (איש קטן ביותר), לבן (איש בהיר) לא ישא לבנה — שמא יצא מהם בוהק (לבן ביותר), שחור (כהה) לא ישא שחורה — שמא יצא מהן טפוח (שחור כטפיח=קדירה).

ו ועוד שנינו ברשימת הכהנים הפסולים: החרש השוטה והשכור. ושואלים: הלא שכור מחיל [מחלל] עבודה, אם הוא עובד בעודו שיכור, ואם כן בהדי מומי דמחילי עבודה בעי למיחשב [ביחד עם מומים שמחללים עבודה היה צריך להחשיב אותם], ולא בין הפסולים השנויים במשנה זו, שהם פסולים מפני שאינם "שווים בזרעו של אהרן", שהם משונים משאר אנשים, שאמנם אסור להם לעבוד אבל בדיעבד עבודתם כשרה (ראה לעיל מג,ב)!

ומשיבים: מדובר כאן בשיכור בשאר דברים המשכרים, שאינם יין, והוא אינו מחלל את עבודתו. ומעירים: ומשנתנו היא שלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שגם שיכור כזה מחלל עבודה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מי שאכל דבילה קעילית (מאיזור העיר קעילה) הגורמת לשכרון, וכן אם שתה חלב או דבש, ונשתכר, ונכנס למקדש — חייב מלקות, שעבר על מצות לא תעשה, שנאמר לאהרן: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד" (ויקרא י, ט), וכל דבר שמשכר הריהו בכלל "שכר". וכהן שנשתכר מחלל עבודתו, כפי שנאמר מיד אחר כך: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" (ויקרא י, י), ששתיית יין ושכר עושה את הקודש חול.

ז משנה אלו כשרין לעבודה באדם ופסולין בבהמה להקרבה: אותו ואת בנו, שאסור להקריב את הבן ביום שנשחטה אמו, ולהיפך. מי שהיה טריפה, שנחבל או חלה וסופו למות מחמת כך, ויוצא דופן, שנולד בניתוח דרך דופן הרחם, ושנעבדה בהן עבירה (שנרבעו על ידי אדם או רבעו אדם), ושהמית את האדם.

וכהן הנושא נשים בעבירה, כגון שנושא גרושה או חלוצה — פסול עד שידירנה הנאה, שיאסור עצמו בנדר מליהנות ממנה. והכהן המטמא למתים פסול מלעבוד עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.

ח גמרא שנינו במשנה: ואלו כשירין באדם ופסולים בבהמה — אותו ואת בנו. ושואלים: מאי [מה] ההבדל ששנינו בעניין "אותו ואת בנו"? באיזו מציאות מדובר?

אילימא [אם תאמר] כגון אהרן ובניו שמותרים לעבוד במקדש באותו יום, דכותיה [שכמותו] נאסר להקריב ביום אחד תייש ובנו, מי נהיג [האם נוהג בבהמה איסור זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "אותו ואת בנו" — נוהג בנקבות, כלומר, באם ובבנה או בתה, ואינו נוהג בזכרים, באב ובבנו או בתו! אלא תאמר שמדובר בתיישה ובנה, שאסור לשוחטם ביום אחד, דכוותה הכא [שכמותה כאן], לענין פסול כהונה, מדובר בכהנת ובנה, וכי כהנת בת עבודה היא?

ומשיבים: לעולם מדובר על אהרן ובניו, דכוותה הכא [שכיוצא בו כאן] תייש ובנו. ואף ששנינו בברייתא ש"אותו ואת בנו" אינו נוהג בזכרים, אמרי במערבא משמיה [אומרים בארץ ישראל משמו] של ר' יוסי בר אבין: עדא אמרה [זאת אומרת] כי משנתנו שיטת חנניה היא, הסבור שאיסור אותו ואת בנו נוהג בזכרים. דתניא [ששנויה ברייתא]: "אותו ואת בנו" נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, ואילו חנניה אומר: נוהג בזכרים ובנקבות.

ט שנינו במשנה: והנושא נשים בעבירה — פסול עד שידירנה הנאה. ועל כך תנא [שנה החכם]: כהן העובד, ונתברר כי הוא נושא אשה בעבירה — אינו מפסיק מעבודתו, אלא נודר ממנה הנאה ועובד עבודה, ומשסיים לעבוד, יורד מהמזבח ומגרש את האשה.

ושואלים: ומדוע נתיר לו לעבוד קודם שיגרשנה? וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה [ונחשוש שמא ילך אצל החכם ויתיר לו את נדרו]! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] התנא שהנשאל לחכם שיתיר את נדרו — צריך לפרט את הנדר, וכשיפרט כהן זה את הנדר, ויאמר שנדר כן משום שהיא אשה שאסורה עליו — לא יתיר לו החכם.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהנשאל לחכם צריך לפרט את הנדר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אין צריך לפרט את הנדר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע יכול להמשיך ולעבוד קודם שגירש את אשתו? ומשיבים: דמדרינן ליה [שמדירים אותו] ברבים, במעמד רבים, ונדר כזה לא ניתן להתיר.

ואומרים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, כלומר, התרה על ידי חכם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יש לו הפרה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: דמדרינן [שמדירים]

§ The mishna teaches that if one has an extra appendage on his hands and on his feet, six on each for a total of twenty-four, Rabbi Yehuda deems him fit while the Rabbis disqualify him. Rabbi Yitzḥak says: And both derived their opinions from one verse, as it is stated with regard to David’s war against the Philistines: “And there was again war at Gath” (II Samuel 21:20), and it is also written in that same verse: “And there was a champion, who had on every hand six fingers, and on every foot six toes, twenty-four in number.” One Sage, i.e., the Rabbis, holds that the verse speaks of negative qualities of the champion, and therefore it may be derived from here that extra appendages are blemishes; and one Sage, Rabbi Yehuda, holds that the verse speaks in his praise, which means that extra appendages are not blemishes at all.

With regard to that verse, Rabba says: Why do I need that which is written in the verse: “On every hand six fingers, and on every foot six toes, twenty-four in number”? Isn’t it obvious that one who has six appendages on each limb will have twenty-four in total? Rabba explains: All of these details are necessary, as, had the Merciful One written only six and six, I would say there were six of his hand and six of his foot, i.e., he had only twelve appendages. Therefore, the Merciful One wrote “twenty-four.” And had the Merciful One written only “twenty-four,” I would say he had five fingers on this side and seven fingers on that side. Therefore, the verse wrote six and six. The verse concludes with the term “in number” to indicate that these fingers were counted in a single row on the back of the hand.

With regard to the dispute concerning whether or not extra appendages are a blemish, it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: There was an incident involving one man who came before Rabbi Tarfon, and he had extra appendages on his hands and on his feet, six and six, for a total of twenty-four appendages. Rabbi Tarfon said to him: There should increase among the Jewish people those that are like you, i.e., strong men. Clearly, extra appendages are not a blemish but a praiseworthy condition. Rabbi Yosei said to Rabbi Yehuda: You seek to bring a proof from there? This is what Rabbi Tarfon actually said to him: All mamzerim and Gibeonites should be like you, i.e., physically weak, so that they should decrease from the Jewish people.

§ The mishna teaches that in the case of a priest who has control of both of his hands, i.e., he is ambidextrous, Rabbi Yehuda HaNasi deems him disqualified and the Rabbis deem him fit. With regard to this dispute the Sages taught in a baraita: One whose left side is dominant, whether his left hand or his left foot, is disqualified from performing the Temple service. Furthermore, in the case of one who has control of both of his hands, Rabbi Yehuda HaNasi deems him disqualified and the Rabbis deem him fit. The Gemara explains this dispute: One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that he learned to control his left hand because a weakness began in his right hand. He is therefore disqualified, as his right hand is weak. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that a strength began in his left hand that allowed him to control both hands. Nevertheless, his right hand remains strong.

MISHNA: Concerning the kushi, the giḥor, the lavkan, the kipe’aḥ, the dwarf, the deaf-mute, the imbecile, the drunk, and those with ritually pure marks, their conditions disqualify a person from performing the Temple service and are valid, i.e., they do not disqualify with regard to being sacrificed, in the case of an animal. Rabban Shimon ben Gamliel says: An imbecile among animals is not optimal for sacrifice. Rabbi Elazar says: Even with regard to those with flesh or skin that hangs from their body, that blemish disqualifies in the case of a person and is valid in the case of an animal.

GEMARA: The mishna teaches that a kushi, a giḥor, and a lavkan are disqualified. The Gemara explains: A kushi is one whose skin is extremely black, a giḥor is one whose skin is extremely white, and a lavkan is one whose skin is extremely red. The Gemara asks: Is that so? But there was a certain person who said to others: Who wants a lukiyani lamb, and the lamb was found to be white. Rather, a kushi is one whose skin is extremely black; a giḥor is one whose skin is extremely red, as people say about one whose skin is extremely red: Giḥia red; and a lavkan is one whose skin is extremely white, as in the case of that person who said: Who wants a lukiyani, and it was found to be white.

§ The mishna teaches that a kipe’aḥ is disqualified. Rav Zevid taught that this is referring to one who is extremely tall. The Gemara asks: Is that so, that one who is tall is considered blemished? But didn’t Rabbi Abbahu teach: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, is praised through His destruction of those of stature? As it is stated: “Yet I destroyed the Amorite before them, whose height was like the height of the cedars” (Amos 2:9). Rav Pappa said in response: The mishna is not referring to one who is tall and has a healthy build, but to one who is long, emaciated, and ugly.

Reish Lakish says: A man who is tall should not marry a woman who is also tall, lest there emerge from them a child who is extremely tall. Similarly, a man who is a dwarf should not marry a woman who is also a dwarf, lest there emerge from them a child who is exceptionally short. A man whose skin is pale should not marry a woman whose skin is also pale, lest there emerge from them a child who is extremely pale. Likewise, a man whose skin is dark should not marry a woman whose skin is also dark, lest there emerge from them a child who is extremely dark.

§ The mishna teaches that the deaf-mute, the imbecile, and the drunk are disqualified. The Gemara challenges: Since one who is drunk profanes the Temple service, the blemish of drunkenness should have been counted in the previous chapter together with those who have blemishes that profane the service. By contrast, those listed in this mishna are disqualified only because they are not equal among the seed of Aaron, and the halakha is that rites performed by priests with such blemishes are not profaned after the fact (see 43b).

The Gemara responds: The mishna is referring to a case where one became drunk through other intoxicating agents, not through wine. In such a case, the rites are not profaned. And this is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that even in such a case the rites are profaned, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that a priest who ate pressed figs from Ke’ila or drank milk or honey, thereby becoming intoxicated, and entered the Sanctuary to serve, is liable to receive lashes. This is because he transgressed the prohibition: “Drink no wine nor strong drink, you, nor your sons with you, when you go into the Tent of Meeting” (Leviticus 10:9). He understands that “strong drink” means any intoxicating agent. The verse indicates that one who performs the Temple service while drunk profanes the service, as it states immediately afterward: “And that you may put difference between the holy and the common.”

MISHNA: These flaws do not disqualify a person from performing the Temple service, but they do disqualify an animal from being sacrificed: An animal whose mother or offspring were slaughtered that day, as slaughtering it would violate the prohibition against slaughtering the animal itself and its offspring on the same day; a tereifa; one born by caesarean section; one with which a transgression of bestiality was performed; and one that killed a person.

And a priest who marries women by a transgression, e.g., a divorcée or a woman who underwent ḥalitza, is disqualified from performing the Temple service until he vows not to derive benefit from her. The vow ensures that he will divorce her promptly. And a priest who becomes impure through exposure to corpses is disqualified from performing the Temple service until he accepts upon himself a commitment that he will no longer become impure through exposure to corpses.

GEMARA: The mishna teaches about these flaws that do not disqualify a person from performing the Temple service but do disqualify an animal from being sacrificed, one of which is: Itself and its offspring. The Gemara asks: To what possible case involving people is the mishna referring when it differentiates between people and animals with regard to the flaw of: Itself and its offspring?

If we say this is referring to Aaron and his sons, and it means that they may serve in the Temple on the same day, then in the corresponding situation the mishna must be referring to a male goat and its offspring. And does such a prohibition apply? But isn’t it taught in a baraita: The prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring on the same day applies to female animals, i.e., a mother and its offspring, but it does not apply to males, i.e., a father and its offspring. Rather, the mishna is referring to a female goat and its offspring, that they may not be slaughtered on the same day. If so, in the corresponding situation here, with regard to the priesthood, the mishna must be referring to a female priest and her son. But is a female priest fit for performing the Temple service at all? Clearly not.

The Gemara explains: Actually, the mishna is referring to Aaron and his sons, and in the corresponding situation here, it is referring to a male goat and its offspring. And as for the difficulty that the prohibition of: Itself and its offspring, applies only to the mother, they said in the West, Eretz Yisrael, in the name of Rabbi Yosei bar Avin: That is to say, the mishna is in accordance with the opinion of Ḥananya, as it is taught in a baraita: The prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring on the same day applies to female animals but it does not apply to male animals. Ḥananya says: It applies to both male and female animals.

§ The mishna teaches that a priest who marries women by a transgression is disqualified from performing the Temple service until he vows not to derive benefit from her. It is taught in a baraita: If a priest was performing a sacrificial rite and it was discovered that he married a woman who was forbidden to him, he does not stop performing the rite. Rather, he vows not to derive benefit from her and then continues to perform the rite. Once he has finished, he descends from the altar and divorces his wife.

The Gemara asks: How can he be permitted to perform the Temple service before actually divorcing his wife? But let us be concerned that perhaps he will go before a Sage who will dissolve his vow. The Gemara responds: The tanna holds that when one seeks to dissolve a vow, he must delineate the conditions of the vow to the Sage. Accordingly, when the Sage hears that he uttered this vow because he married a woman who was forbidden to him, the Sage will not dissolve it.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says one must delineate the conditions of the vow. But according to the one who says he does not need to delineate the conditions of the vow, what can be said? The Gemara responds that we administer the vow to the priest in public. Such a vow cannot be dissolved.

The Gemara persists: This works out well according to the one who says that a vow that was taken in public has no option of nullification by a halakhic authority, but according to the one who says it has the option of nullification, what can be said? The Gemara responds that we administer the vow