בכורות מו ע"א

ליה אדעת רבים אמר אמימר הלכתא אפי' למ''ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת הרבים אין לו הפרה וה''מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא דמקרי דרדקי אדריה רב אחא דקא פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דהוה דייק כוותיה: והמטמא למתים כו': מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תקפו:

הדרן עלך מומין אלו

מתני' יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן בכור לכהן ואינו בכור לנחלה בכור לנחלה ולכהן ויש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אע''פ שיצא את ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר וחכ''א עד שיהא בו מצורת אדם המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהם בכור לנחלה ואין בכור לכהן מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה עובדת כוכבים ונתגיירה משבאת לישראל ילדה בכור לנחלה ואין בכור לכהן רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר {שמות יג-יב/טו ??} פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת וילדה היא וכהנת היא ולויה היא ואשה שכבר ילדה וכן מי שלא שהתה לאחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

ומתרצינן: דמדרינן ליה אדעת רבים, שיאמרו לו רבים הרי אנו מדירין אותך על דעתינו.

דאמר אמימר: הלכתא: אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, אבל נדר שהודר על דעת הרבים, אין לו הפרה ^[45].

והני מילי דאין לו הפרה, לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יש לו הפרה, דאנן סהדי שכולם מסכימים ומתחרטים באותה חרטה

כשהוא לצורך מצוה.

כי ההיא מקרי דרדקי, מלמד תנוקות, אדריה רב אחא על דעת רבים שלא ילמד עוד תינוקות משום דקא פשע בינוקי, שהיה מכה אותם והיו מתים. ואהדריה רבינא, החזירו למשמרתו, משום דלא אשתכח מלמד אחר דהוה דייק כותיה, שמע מינה דלצורך מצוה שרי.

שנינו במשנה: והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים.

ומקשינן: מאי שנא הכא גבי נטמא למתים דסגי ליה בקבלה שמקבל על עצמו לא ליטמא, ומאי שנא התם לגבי נושא נשים בעבירה דמדרינן ליה, ועד שידור לא שרינן ליה לעבוד?

ומתרצינן: התם בנושא נשים בעבירה, יצרו תקפו, וחיישינן שמא יחזור מקבלתו הלכך בלא נדר לא שרינן ליה.

הדרן עלך פרק מומין אלו

הערות

^[45] ובשטמ"ק ביאר הטעם דאין לו הפרה, משום דאין הרבים מתחרטים בחרטה אחת או בפתח אחד, דאין דעת כל אחד יכול להיות שוה לדעת חבירו.

פרק שמיני - יש בכור

הפרק שלפנינו עוסק בשני דיניו של בכור אדם:

האחד: אמרה תורה [שמות יג] "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא... וכל בכור אדם בבניך תפדה [בחמש סלעים הניתנים לכהן]". בכור זה הוא הבכור לאמו ואף שאינו בכור לאביו, שהרי אמרה תורה "פטר רחם", מי שפטר את הרחם. ונשנית פרשה זו בפרשת כי תשא [שמות לד כ]: "כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם". ונשנית עוד [במדבר יח טו]: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם... ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא". ^[1]

השני: אמרה תורה [דברים כא] "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה... והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". ובכור זה הוא הבכור לאביו ואף שאינו בכור לאמו, וכמאמר הכתוב "כי הוא ראשית אונו". ועוד דרשו חכמים: "ראשית אונו", מי שלב אביו דוה עליו כשמת ["אוני" נדרש מלשון אנינות], אבל אם היה הראשון מי שאין לב אביו דוה עליו, כי אז הבא אחריו הוא הבכור לנחלה.

המשנה שלפנינו מפרשת, מי הם אלו שאם כי לא נולדו ראשונים, בכל זאת יש להם דין בכור לפדיון או לנחלה.

מתניתין:

יש מי שהוא בכור לנחלה לירש פי שנים בנחלת אביו ואף שלא נולד ראשון, ואינו בכור ליתן פדיונו לכהן.

ויש מי שהוא בכור לכהן ואף שלא נולד ראשון, ואינו בכור לנחלה.

ויש מי שהוא בכור לנחלה וגם לכהן ואף שלא נולד ראשון.

ויש מי שאינו בכור לא לנחלה, ולא לכהן -

והכל מתבאר בהמשך המשניות.

איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:

א. הבא אחר נפלים [הנולד אחר הנפל והוא מי שלא כלו לו חדשיו] שיצא ראשו של הנפל חי, ^[2] ומשום שהראשון אינו בר קיימא, לפיכך הבא אחריו הוא החשוב בכור לענין נחלה. אבל לענין פדיון לכהן אינו חשוב בכור.

ב. וכן הבא אחר בן תשעה [היינו שאינו נפל כי כלו לו חדשיו] שיצא ראשו של ראשון כשהוא מת, כי מאחר שיצא מת אין הוא חשוב בכור לנחלה אלא הבא אחריו הוא הבכור. ^[3]

ג. וכן הבא אחר המפלת ולד כמין בהמה חיה ועוף.

דברי רבי מאיר. וטעם כל אלו הוא, כי לענין בכור לנחלה אמרה תורה "כי הוא ראשית אונו", ודרשינן "אוני" מלשון אנינות, ללמד: מי שלב אביו דוה עליו כשמת, יצאו כל אלו שאין אביהם דוה עליהם, אלא הבא אחריהם הוא הבכור לנחלה. אבל לענין בכור לכהן אין הדבר תלוי אלא ב"פטר רחם", דהיינו: מי שפטר את הרחם הוא הבכור, וכיון פטרו אלו את הרחם, אין הבאים אחריהם חשובים בכורים לכהן.

וחכמים אומרים לחלוק על סברתו של רבי מאיר, שהמפלת בהמה חיה ועוף כבר נפטר הרחם ואין הבא אחריו בכור לכהן:

אין הוא פוטר את הרחם עד שיהא בו - בזה שפטר את הרחם - מצורת אדם.

מוסיפה המשנה לפרש את הבכורים לנחלה שאינם בכורים לכהן:

ד. המפלת סנדל [עובר שאין לו צורת פנים], ה. או שליא שודאי יש ולד בתוכה אלא שנימוח, ו. או שפיר [עור של ולד] מרוקם. כלומר, שכבר התחילה צורת הולד להירקם. ^[4] ז. והיוצא רובו ^[5] כשהוא מחותך:

הרי הבא אחריהם בכור לנחלה משום שעל הקודמים לו אין לב אביו דוה, ואין בכור לכהן, שכבר נפטר הרחם.

ח. מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה וילדה לו, ונמצא שהוא בכור לאביו ואינו פטר רחם לאמו -

ט. ואפילו ילדה את בנה הקודם בעודה שפחה, ונשתחררה ונישאת לו וילדה.

י. או שילדה אותו בעודה גויה ונתגיירה ונישאת לו, ומשבאת לישראל ילדה -

הרי זה שילדה לו לאחר השחרור והגירות הוא בכור לנחלה שהרי בכור הוא לאביו, ואין בכור לכהן שהרי כבר ילדה, ואף שהלידה הקודמת היתה בהיותה שפחה או גויה. ^[6]

רבי יוסי הגלילי אומר:

ם ילדה בעודה גויה ^[7] ונתגיירה ונישאת לו וילדה, הרי הוא בכור לנחלה ואף לכהן, שאין פטירת הרחם בהיותה גויה חשובה פטירת רחם, שנאמר "קדש לי כל בכור פטר [כל] רחם ב [בני] ישראל", ללמד: עד שיפטרו רחם מישראל. ^[8]

מכאן מפרשת המשנה את הבכור לכהן ואינו בכור לנחלה: א. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, וילדה, שהנולד הוא בכור לאמו ואינו בכור לאביו.

ב. נתגיירה מעוברת היא ובעלה עמה - הרי הולד שתלד אינו יורש את אביו, אבל בכור הוא לאמו. ^[9]

ג. או שנשתחררה מעוברת, כי הולד אינו מתיחס לאביו ואינו יורשו, ^[10] אבל בכור הוא לאמו.

ד. או שילדה בבית אחד היא וכהנת [שבנה פטור מן הבכורה], או היא ולויה [שאף בנה פטור מן הבכורה], ^[11] או שילדה היא ואשה שכבר ילדה, ונתערבו הולדות, שאין אחד מהם נוטל ירושה מספק בנחלת אביו שאינו ידוע, ^[12] אבל בכור הוא לאמו. ^[13]

ה. וכן מי [אשה מבכרת] שלא שהתה לאחר בעלה שלשה חדשים - שהוא זמן המתנה כדי להבחין אם הנולד הוא מן הראשון או מן השני - ונשאת וילדה, ואינו ידוע אם בן תשעה הוא לראשון אם בן שבעה לאחרון, ומספק אינו נוטל ירושה -

כל אלו, הרי הנולדים בכור לכהן ^[14] ואינו בכור לנחלה.

הערות

^[1] דנו האחרונים בגדר פדיון הבן: האם הוא מעשה פדיון של הבן, או שמא כיון שאין הבן של כהן וגם לא מצינו בו קדושה כלל, אין כאן אלא מצות נתינה ופרעון חוב בעלמא, וראה בזה בשערי ישר שער ה פרק כה, ובעוד אחרונים. ובהערות של פרק זה יובאו מקצת מן הראיות והדברים בזה.

^[2] א. רש"י כתב, "כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו, ואחד כלו לו חדשיו, והוציא נפל ראשו חי והחזירו, ובא אחיו וקדמו", ובאור גדול האריך לפרש היכי משכחת לה שיהיו תאומים והאחד כלו לו חדשיו קודם. ובמהרי"ט אלגאזי [ס ד], האריך במה שהוצרך רש"י לומר שהחזיר הראשון את ראשו, ולא שדחק אחיו ויצא. והביא שם בד"ה איך שיהיה, שהתוספות בחולין ס א מפרשים בלא החזירו. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז תמה: מה הצריך את רש"י לפרש באופן זה, ולא פירש בכגון שהיתה מעוברת מהם אחד אחד, ואף ששנינו יצא "ראשו" ומשמע שלא יצא כולו, הרי יתכן שבאמת יצא כולו, רק שהיה חי ביציאת הראש בלבד, ועד שיצא כולו כבר מת. וראה בזה במהרי"ט אלגאזי אות ס באריכות. [והנה בעמוד ב סבורה היתה הגמרא לומר שאין הראש לבד פוטר בנפלים מפדיון, ומה ששנינו "ראשו חי" היינו רובו. וראה שם בהגהות הגרא"מ הורוויץ, שכוונת הגמרא לומר שיצא ראשו חי ורובו מת, שבזה מודה שמואל. ואם כן, לפי האמת דקיימא לן דראשו פוטר בנפלים ו"ראשו" דוקא, היינו אפילו אם לא יצא אלא ראשו בלבד, וזה הרי לא משכחת לה אלא בתאומים. וראה עוד באות ב]. ב. כתב רש"י בחולין דף סח א ד"ה אע"פ שיצא ראשו חי: אפילו נולד הנפל כולו [ולאו דוקא ראשו] אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו, וכל שכן אם יצא ראשו מת [שהוא אינו מפקיע], והאי דנקט "ראשו" משום בכור לכהן נקט ליה, וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן, וראה מה שהעיר בזה בתוספות יום טוב. ומשמע לכאורה מדברי רש"י, דדוקא ראשו חי משום בכור לכהן נקיט ליה, אבל בראשו מת אף לכהן אינו בכור. וכן מבואר בשולחן ערוך [יו"ד סימן שה סעיף כג]. אך בביאור הגר"א שם כתב על זה "וכבודו במקומו מונח ושגגה גדולה היא, כי בבן שמונה אין חילוק בכל מקום בין חי ובין מת".

^[3] א. אבל אם יצא ראשו חי, אפילו מת מיד, אין הבא אחריו אפילו בכור לנחלה. ב. במהרי"ט אלגאזי [ס ב] הביא מספרי פרשת כי תצא על הפסוק "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים", את בן האהובה: כיון שיצא ראשו ורובו מחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה. על פני בן השנואה: אף על פי שבן הבכור לשנואה. וביאר שם את כוונת הספרי, שהכתוב הזהיר שלא לבכר את בן האהובה אף במקום שהיה צד לבכרו, וכגון שישבו על המשבר כאחת, ויצא ראשו ורובו של בן השנואה תחילה וחזר למעי אמו, ובתוך כך נולד לגמרי בן האהובה, והיה מקום בסברא לבכר את בן האהובה משום שיצא כולו קודם לבן השנואה, והשמיענו הכתוב שלא יבכרנו. ובהערות הנדמ"ח דקדקו לפי זה את לשון הפסוק "וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה", כי באמת ילדה תחילה האהובה, אלא שהבכור היה של השניאה. ומיהו נתקשה שם במהריט"א: למה נקט הספרי ראשו ורובו, שהרי בראשו לבד די, ראה שם מה שכתב בזה.

^[4] בנדה כה א מבואר, כמה יירקם הולד להיחשב שפיר מרוקם.

^[5] אבל אם יצא הראש לבד כשהוא מחותך, לא פטר את הרחם, והבא אחריו בכור אפילו לכהן. רש "י. וכתבו על זה התוספות, שמחלוקת היא בנדה כט א, ולרבי יוחנן אפילו ראש מחותך לבד פוטר את הרחם.

^[6] נתבאר על פי מסקנת הגמרא.

^[7] נתבאר על פי הנראה מרש"י, שלא בא רבי יוסי לחלוק אלא על היולדת בהיותה גויה ולא על היולדת בהיותה שפחה. ומיהו אפשר דלאו דוקא הוא, וכן משמע בפשוטו מדברי הגמרא לקמן מז א.

^[8] כתב מהרי"ט אלגאזי אות סד, שאף רבי יוסי לא אמר כן אלא לענין בכור אדם, אבל גבי בכור בהמה, אם ילדה בהיותה ביד גוי נפטר רחמה. ויסוד טעמו הוא, שעיקר הדרשה לא דרשינן לה אלא משום שמצאנו לענין כמה דברים ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", [וראה לקמן מז א, שאמר ריש לקיש סברא זו לענין בכור לנחלה], ראה שם באריכות. ועוד חידש שם, שטעם רבנן שחלקו על רבי יוסי הגלילי, ואף שיש לומר "גר שנתגיייר כקטן שנולד דמי", הוא משום שהם דורשים את הכתוב בהיפוך: דוקא אם פטר רחם בישראל, דהיינו, דהלידה הראשונה היתה בהיותה ישראלית חייבת, אבל אם הלידה הראשונה היתה בעודה גויה, אף דנתגיירה וכקטן שנולד דמי, לענין בכור לא חשיב בכור הנולד אחר שנתגיירה, כיון דלא קרינן ביה "פטר רחם בישראל", כיון דכבר ילדה בעודה גויה.

^[9] א. ביאר רש"י: נתגיירה מעוברת ובעלה עמה, וילדה, הוי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל [כלומר, ולכן אפילו לרבי יוסי הגלילי הרי הוא בכור לכהן]. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע מצרי [גוי] רחמנא אפקריה, דכתיב "וזרמת סוסים זרמתם". והיינו כמבואר ביבמות צח א ש"אין אב למצרי [לגוי] ", משום שנאמר עליהם ביחזקאל "בשר חמורים בשרם [הוא האבר המוליד], וזרמת סוסים זרמתם", [הוא הקרי היוצא מהם]. אבל התוספות כתבו: בעודו מצרי [קודם שנתגייר] חשוב אביו גבי נחלה, ולא אמרינן רחמנא אפקריה לענין זה לזרעיה, דהא מצרי יורש את אביו דבר תורה [וכמבואר בקדושין יז ב]. ולכן פירשו את הטעם שאינו בר נחלה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. [ולא הצרכו לטעם זה אלא משום שהבועל היה גוי, אבל אם הבועל הוא ישראל אינו חשוב בן משום שישראל הבא על הגויה אין הולד מתיחס אחריו כמבואר ביבמות כב א]. והיינו, שבאמת קשה: כיון שאין אב למצרי, אם כן, איך גוי יורש את אביו דבר תורה, וראה ברמב"ן ביבמות צח א, שכתב: "התם שאני דגלי ביה רחמנא", וזה הוא שכתבו התוספות דלענין ירושה אין מועיל מה דאפקריה רחמנא לזרעיה. ובביאור שיטת רש"י, ביארו האחרונים [על פי "חידושי רבי שמואל" יבמות סימן יב אות ד, וכתובות סימן יא אות ג, ונכתב כאן בתוספת ושינוי] על פי רש"י ביבמות צח א, על מה שאמרו שם "מנא הא מילתא דאמור רבנן אין אב למצרי", שכתב: הא דאמור רבנן אין אב למצרי, ואפילו היכא דליכא למימר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כגון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דיש לו שאר האם כשאר ישראל גמור, ואין לו שאר מן האב. ביאור דבריו, רש"י סבירא ליה דהך דינא שאין אב למצרי, היינו דוקא שאב מצרי אינו אב של ישראל, וכמבואר ברש"י בבא קמא פח א ד"ה גר, שכתב "גר אין לו חייס דכתיב וזרמת סוסים זרמתם", ואף על גב דכתיב "בלאדן בן בלאדן" [ומזה ילפינן ביבמות סב א שגוי יש לו חייס], הני מילי בגיותן אבל נתגיירו הבנים לא נתייחסו אחר אביהם. ביאור דבריו, שהוקשה לו: הרי בגמרא ביבמות סב א מבואר שגוי יש לו חייס, [וכן קשה ממה שגוי יורש את אביו דבר תורה], ובהכרח שבהיות שניהם גויים לא אמרינן אפקריה רחמנא לזרעיה, אלא שאין יחס בין אב גוי לבן ישראל. ואם כן, הוקשה לרש"י: הרי בהכרח שנתגייר הבן, ותיפוק ליה משום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי! ? ועוד, דמשמע שאב אין לו אבל אם יש לו, ואם נתגייר הרי גם אם אין לו! ? ולזה ביאר רש"י, שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת, וסובר רש"י, שבגירות של מעוברת לא נאמר ביחס לעובר "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" בין לענין אמו ובין לענין אביו, [ובשיעורי רבי שמואל בכתובות ביאר ענין זה, שגירות אגב האם אינה עושה דין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ראה שם]. ולזה הצרכנו לחדש שאין אב למצרי, ואינו אביו כלל משום ש"זרמת סוסים זרמתם". ולמבואר מתיישבת לכאורה היטב שיטת רש"י כאן, ממה שתמהו עליו התוספות. אלא שעדיין קשה: הרי כתב רש"י שנתגייר בעלה עמה, ואם כן, אף שמצד גירות העובר אין בזה משום "גר שנתגייר" מכל מקום כיון דנתגייר גם האב, הרי מטעם גירות האב תיפוק ליה ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ואין לו נחלה. וראה עוד בביאור דברי רש"י בחידושי רבי שמואל ליבמות סימן יד אות ד ד"ה אכן. ב. בקהלות יעקב יבמות סימן לו, הביא בשם הרמב"ן, שאין מועילה גירות האם לולד אלא לענין טבילה, אבל עדיין צריך הוא מילה, אלא שבו מועלת מילה אחר הטבילה. ובשם הרשב"א הביא שם, דלגבי בן זכר אין מועיל כלל גירות אמו, כי הטבילה היא קודם למילה, ומעוברת שנתגיירה "בנה" צריך מילה וטבילה. והביא בשם כמה אחרונים להקשות ממשנתנו: אם הולד גוי הוא בשעת לידתו, האיך יתכן שיהא חיוב לפדות בן שהוא נכרי, וגם, על מי יחול החיוב, שאם אביו גוי הרי גוי אינו חייב בפדיון הבן, ואם אביו ישראל הרי אינו מתיחס אליו כלל, ועל אמו לא יתכן להטיל החיוב שאין אם חייבת בפדיון בנה אפילו בישראל, והולד עצמו אי אפשר שיתחייב בפדיון הבן, שהרי הוא גר שנתגייר אחר לידתו שהוא כקטן שנולד. וראה מה שכתב ליישב.

^[10] שהרי מבואר ביבמות סב א: עבד אין לו חייס, דכתיב "שבו לכם פה עם החמור", ומשנתנו בפשוטו עוסקת בכגון שהיה האב עבד [דומיא דנתגיירה מעוברת שפירש רש"י, שנתגייר בעלה עמה], ואם כן, אין לאב חייס, ואף מטעם הבן אין לו חייס, שהרי עבד הוא עד שנשתחררה אמו. ואף שבשעת לידה אינם עבדים כי הרי נשתחררו שניהם בתוך ההריון, מכל מקום כיון שהיחוס לאב הוא על ידי ההריון, ובאותה שעה עבדים היו, אין להם חייס. [ומיהו לפי מה שכתב במגלת ספר פרשת וירא להוכיח - והביא כן גם בשם הגרי"ז - שעבד משוחרר חוזר יחוסו עליו, יש מקום לדון בכל זה, וצריך תלמוד].

^[11] א. בגמרא לקמן מז א יתבאר, אם הכהנת והלויה נתעברו מכהן ולוי, או שנתעברו מישראל או מגוי. ב. רבי עקיבא איגר [שו"ת חלק א סוף סימן רג] כתב לבאר את הטעם שנקטה המשנה "ילדה היא וכהנת היא ולויה - בכור לכהן", ולא נקטה "היא וישראלית שנפדה בנה - בכור לכהן", משום שרצתה המשנה להשמיענו רבותא, אף דלא היה על שניהם חזקת חיוב דהאחד מעולם היה פטור, אף על פי כן בעלה של ישראלית חייב אף דאחד מהולדות פטור מעיקרא, מכל מקום הוא חייב עבור בנו היכא דאיתא, ומכל שכן באחד שכבר נפדה שאין לו על הולדות שום פטור רק שאחד כבר נפדה, ממילא דזה שיודע שהוא לא פדה דהוא חייב.

^[12] נתבאר על פי רש"י, המבאר, ששתי נשים אלו אינם של איש אחד. ולפי זה אפילו חלק פשוט אינם נוטלים, וראה מה שיתבאר בזה בהערות על הגמרא לקמן מז ב.

^[13] כתב רש"י: רבותא קא משמע לן, דבעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דבן זכר יש לו כל היכא דאיתיה, וראה הערה 11 אות ב.

^[14] כתב רש"י גבי מי שלא שהתה "והוא יפדה עצמו", אבל אביו פטור, שהרי לאביו יש ספק אם יש לו בן בכור, אבל הוא עצמו הרי יודע שבכור הוא.

ליה [אותו] על דעת רבים.

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא], אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, נדר שהודר על דעת הרבים אין לו הפרה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] כאשר בא לבקש התרה לצורך דבר הרשות, אבל אם רוצה להתיר לדבר מצוה — יש לו הפרה אפילו הודר על דעת רבים, כי ההוא דמקרי דרדקי [כמו אותו מעשה של מלמד תינוקות], אדריה [שהדיר אותו] רב אחא מללמד, על דעת הציבור, מפני דקא פשע בינוקי [שהיה פושע בתינוקות] ומכה אותם, ואהדריה [והחזיר אותו] רבינא לתפקידו, דלא אשכח דהוה דייק כוותיה [מפני שלא נמצא מי שהיה מדייק כמותו].

א שנינו במשנה: והמטמא למתים פסול לעבודה עד שיקבל עליו שלא ייטמא יותר. ושואלים: מאי שנא הכא דסגי ליה [במה שונה כאן שדי לו] בקבלה כדי שיוכל לעבוד, ומאי שנא התם דמדרינן ליה [ומה שונה שם, בענין נושא אשה בעבירה, שמדירים אותו] קודם שיוכל לעבוד? ומשיבים: התם [שם] ביחס לאשה יצרו תקפו, ומכיון שיש בכך יצר — לא די לא בקבלה בלבד, אלא צריך גם לנדור נדר.

א משנה יש אדם שהוא בכור לנחלה שיורש פי שנים בנחלת אביו, ואינו בכור לענין כהן, שאין צריך לפדות אותו; ויש מי שהוא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה; יש שהוא בכור לנחלה ולכהן, ויש שהוא הגדול שבבנים ובכל זאת אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן.

ומפרטים: איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן? הבא אחר נפלים, שנולד לאחר נפל, עובר שלא נגמרה התפתחותו, אף על פי שיצא (שהוציא) הנפל את ראשו חי, או שבא לאחר בן תשעה חדשים, שכבר נגמרה התפתחותו, אלא שיצא ראשו מת, שאלו אינם חשובים לאביהם כבכור לרשת נחלה, ולכן הבא אחריהם נחשב בכור לענין זה. אבל לענין פדיון הבן — אינו בכור, לפי שאינו "פטר רחם", שלא יצא ראשון מרחם אמו. וכן אשה המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בן הנולד לה לאחר מכן הריהו בכור לנחלה, אבל לא לכהן, מפני שאינו "פטר רחם" — אלו דברי ר' מאיר,

וחכמים אומרים: אין הראשון פוטר את הבא אחריו מן הפדיון עד שיהא בו מצורת אדם, ואם לא היה בצורת אדם אינו נחשב לולד, להחשיבו כ"פטר רחם". המפלת חתיכה כמין סנדל (ולד חסר צורה), או מפלת שליא, מעין כיס שהעובר מצוי בתוכו ברחם אמו, בלא ולד, או שהפילה שפיר (עובר) מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, וכן ולד היוצא מחותך, מפני שסיכן את אמו, או מפני שלא הצליחו לילד את אמו —

הבא אחריהם הוא בכור לנחלה, מפני שהראשונים אינם נחשבים כבכור לאב לרשת נחלה, ואין בכור לכהן, מפני שאינו "פטר רחם".

מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה, הבן הראשון שנולד להם הוא בכור לנחלה, מפני שהוא בן ראשון לאב, ואינו בכור לכהן שהרי אינו "פטר רחם". וכן אם נשא אשה אשר ילדה בעודה שפחה כנענית ונשתחררה, או שילדה בעודה נכרית ונתגיירה, ומשבאת לישראל ילדה בן — הריהו בכור לנחלה, שהרי הוא בכור לאביו, ואין בכור לכהן, שהרי אינו "פטר רחם".

ר' יוסי הגלילי אומר: ולד כזה הוא בכור לנחלה ולכהן, שנאמר: "פטר רחם בישראל" (ראה שמות יג, ב) — שאין הנולדים תחילה לאמם נחשבים כ"פטר רחם" עד שיפטרו רחם מישראל, ומה שילדה אשה בגויותה אינו נחשב "פטר רחם" לענין זה.

מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, וכן אשה שנתגיירה כשהיא מעוברת, או נשתחררה כשהיא מעוברת, וילדה — הולד בכור לכהן, מפני שהוא ראשון לאמו, אבל אינו בכור לנחלה, מפני שכבר נולדו בנים לאביו, או מפני שאין לו אב (כשנתגיירה אמו).

וכן מי שילדה במקום אחד היא וכהנת, היא ולויה, היא ואשה שכבר ילדה, שבניהם פטורים מפדיון הבן, ונתערבו, ואין ידוע של מי כל ולד, וכן מי שלא שהתה לאחר שמת בעלה שלשה חדשים, ונשאת לאדם אחר וילדה בן בכור לאמו, ואינו ידוע אם הילד הזה הוא בן תשעה חדשים לראשון, אם בן שבעה לאחרון — בכל הספקות האלו הרי זה בכור לכהן, שהרי הוא "פטר רחם", ואינו בכור לנחלה, מפני שעליו להביא ראיה שהוא הבן הראשון של אביו, כדי ליטול את חלק הבכורה, ואין בידו להוכיח את הדבר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to the priest based on the consent of the public, making it a type of vow that cannot be dissolved without their consent.

Ameimar says: The halakha is as follows: Even according to the one who says a vow that was taken in public has the option of nullification, if it was taken based on the consent of the public it has no option of nullification. The Gemara comments: And this matter applies only to when the nullification of a vow is in order to enable one to perform an optional matter, but to enable one to perform a matter of a mitzva it has the option of nullification. As in the incident involving a certain teacher of children,upon whom Rav Aḥa administered a vow to cease teaching based on the consent of the public, as he was negligent with regard to the children by hitting them too much; and Ravina had his vow nullified and reinstated him, as they did not find another teacher who was as meticulous as he was.

§ The mishna teaches that a priest who becomes impure through exposure to corpses is disqualified from performing the Temple service until he accepts upon himself that he will no longer become impure in that manner. The Gemara asks: What is different here that it is sufficient for him merely to accept upon himself a commitment in order to continue serving in the Temple, and what is different there, where the priest marries by a transgression, that we administer a vow to him? The Gemara responds: There his desire seizes him, and it is therefore necessary for the priest to take a vow.

MISHNA: There is a son who is a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to the requirement of redemption from a priest. There is another who is a firstborn with regard to redemption from a priest but is not a firstborn with regard to inheritance. There is another who is a firstborn with regard to inheritance and with regard to redemption from a priest. And there is another who is not a firstborn at all, neither with regard to inheritance nor with regard to redemption from a priest.

Which is the son who is a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to redemption from a priest? It is a son who came after miscarriage of an underdeveloped fetus, even where the head of the underdeveloped fetus emerged alive; or after a fully developed nine-month-old fetus whose head emerged dead. The same applies to a son born to a woman who had previously miscarried a fetus that had the appearance of a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird, as that is considered the opening of the womb. This is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: The son is not exempted from the requirement of redemption from a priest unless his birth follows the birth of an animal that takes the form of a person. In the case of a woman who miscarries a fetus in the form of a sandal fish or from whom an afterbirth or a gestational sac in which tissue developed emerged, or who delivered a fetus that emerged in pieces, the son who follows these is a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to redemption from a priest.

In the case of a son born to one who did not have sons and he married a woman who had already given birth; or if he married a woman who gave birth when she was still a Canaanite maidservant and she was then emancipated; or one who gave birth when she was still a gentile and she then converted, and when the maidservant or the gentile came to join the Jewish people she gave birth to a male, that son is a firstborn with regard to inheritance but is not a firstborn with regard to redemption from a priest.

Rabbi Yosei HaGelili says: That son is a firstborn with regard to inheritance and with regard to redemption from a priest, as it is stated: “Whatever opens the womb among the children of Israel” (Exodus 13:2). This indicates that the halakhic status of a child born to the mother is not that of one who opens the womb unless it opens the womb of a woman from the Jewish people.

In the case of one who had sons and married a woman who had not given birth; or if he married a woman who converted while she was pregnant, or a Canaanite maidservant who was emancipated while she was pregnant and she gave birth to a son, he is a firstborn with regard to redemption from a priest, as he opened his mother’s womb, but he is not a firstborn with regard to inheritance, because he is not the firstborn of his father or because halakhically he has no father.

And likewise, if an Israelite woman and the daughter or wife of a priest, neither of whom had given birth yet, or an Israelite woman and the daughter or wife of a Levite, or an Israelite woman and a woman who had already given birth, all women whose sons do not require redemption from the priest, gave birth in the same place and it is uncertain which son was born to which mother; and likewise a woman who did not wait three months after the death of her husband and she married and gave birth, and it is unknown whether the child was born after a pregnancy of nine months and is the son of the first husband, or whether he was born after a pregnancy of seven months and is the son of the latter husband, in all these cases the child is a firstborn with regard to redemption from a priest but is not a firstborn with regard to inheritance. Due to the uncertainty, he is unable to prove he is the firstborn of either father, and therefore he is not entitled to the double portion of the firstborn.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאדריה רב אחא. אדעתא דרבים:

התם בנושא נשים בעבירה אימר יצרו תוקפו דנשאה ואי לא מדיר ודאי לא מגרש:

סליק פירקא

הבא אחר הנפלים בני ח':

ואע"פ שיצא ראשו חי. כיון דלאו בר קיימא הוי הבא אחריו בכור לנחלה הוי ולא בכור לכהן דלא הוי פטר רחם:

וחכ"א. לעולם הוי נמי לכהן עד שיהא בו כנפל צורת אדם:

סנדל. מפורש במסכת נדה:

או ילדה עודה שפחה או ילדה עודה עובדת כוכבים ואח"כ נישאת לישראל שלא היו לו בנים בכור לנחלה. דהוי ראשית אונו:

עד שיפטרו רחם מישראל. כלומר דלעולם הוי נמי בכור לכהן הבא אחריו עד שיפטרו רחם מישראל של יהודית כלומר דהני דילדה בגיותה לא חשיבי למיפטריה מכהן לבא אחריו:

או נתגיירה והיא מעוברת או נשתחררה והיא מעוברת. האי ולד הוי בכור לכהן כיון שנולד ביהדות וחייב לפדות עצמו:

והך אשה שלא ילדה ואע"ג דילדה היא וכהנת ביחד ונתערבו ולדיהן או היא ולויה או היא ואשה שכבר ילדה ולא ידיע איזה הוא בכור שחייב לפדות ואפי' הכי הוי בכור לכהן וכן מי שלא שהתה כו':

גמ' ואהדריה רבינא דלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר אמימר כו' ושלא בלשון פסק היה כו' דס"ל הכי דקי"ל כו' אתשיל הא כו' דלא מסתבר לומר כו' כצ"ל:

במשנההיא וכהנת היא ולויה היא ואשה שילדה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה יש בכור כו' פי שנים הס"ד ואח"כ מ"ה הבא אחר כו' לא הפסידו ואע"ג כו' הד"א ראשית אונו מי שלב כו' הד"א ובד"ה וכן המפלת כו' מיהא הוו הס"ד ובד"ה או עובד כוכבים כו' ישראל ילדה כו' פטר רחם הס"ד ובד"ה היא וכהנת כו' מבכרת שילדה אם כו' ובד"ה או היא ולויה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה המפלת כו' אחר הסנדל הס"ד ואח"כ מ"ה והיוצא כו' ובד"ה נתגיירה כו' בישראל הוא ולא לנחלה דהורתו כו' ב' אחין תאומים טיפה כו' ואין חייבין כו' כצ"ל:

גמרא אדרי' רב אחא ע"ד רבים. כצ"ל וכ"ה בגיטין:

תד"ה אמר. ואע"ג דאסקינן כו' דמדרינן לה ברבים. כצ"ל:

גמרא נתגיירה מעוברת כו' בכור לכהן ואין בכור לנחלה. ק"ל הא אפילו כפשוט לא שקיל וכדפריך הש"ס לקמן על הסיפא. לא מיבעי' לפי ר"י בתוספות קדושין (ר"ד יח) אלא אפי' לפרש"י שם מ"מ לכתחלה ליכא חיוב להחזיר ומכש"כ לפי' הב"ח בדעת הטור שהבאתי שם דלכתחלה היה אסור להחזיר בכל ענין. ואולי דוקא כשהיו הנכסים כבר ביד אחר כשמת היה זוכה בהן. אבל אם היו ברשותו של אביו כשמת נוטל חלק ירושה כאחיו שהורתן ולידתן בקדושה מד"ס. אבל לפ"ז קשה לשון השו"ע ר"ס ער"ה "גר מעובדי כוכבים שמת כו' אע"פ כו' ולידתן בקדושה כו' וכל הקודם כו'". גם בלא זה קשה לפי לשון הרמזים שהביא הש"ך בסימן קכ"ז סק"ז ע"ש וצ"ע. ולולי פרש"י כאן הייתי מפרש דמיירי שאביו לא נתגייר (וכ"מ מפרש"י עצמו לקמן (מז ב) בד"ה אמאי שכתב דלא ציית דינא. משמע מפני שהוא עובד כוכבים ועמש"כ שם) וגר היה יורש את אביו עובד כוכבים מד"ס:

שם היא וכהנת כו'. מפרש"י נראה להדיא דר"ל דהכהנת היתה אשת אחר. וכ"ה להדיא בגמרא לקמן (מז סע"א) אליבא דר"פ. וקשה דא"כ אף כפשוט לא לירתו. וכ"ת דמיירי בבאו בהרשאה ולחלק פשיטות מהני הרשאה אפילו בלא הוכרו כמש"כ הב"י בסימן רע"ג אות י"ג בשם רי"ו וכ"כ הט"ז שם סעיף י"א. ועיין בב"ב (קסג) ובפי' הרשב"ם שם. ודלא כדמשמע מלשון רש"י לקמן (מז ב). א"כ ה"ל להש"ס שם לדקדק הכל על בבא זו ולא היה נצרך להביא משמואל. דמינה ובה גופא מוכח דמיירי בבא בהרשאה דאל"כ אפילו כפשוט לא ירתי. וי"ל דסוגיא דשם הולכת אליבא דמר בר"י משמיה דרבא דלקמן (מז) ולדידיה יל"פ דהכהנת היתה ג"כ אשתו וא"כ לא נצרך הרשאה לחלק פשיטות. וקושיא דלכתוב הרשאה קאי ג"כ על בבא זו. ולר"פ ע"כ מיירי בבאו בהרשאה. אבל קשה לשיטת הרשב"ם בב"ב (קכו ב) דחלק פשיטות אין יכול למכור קודם חלוקה וגם הרשאה אין כותבין אלא בדבר שיכול להקנות ועי' בשו"ע סי' קכ"ג א"כ לא מהני הרשאה לחלק פשיטות ועי' מל"מ פ"ב מהל' נחלות ה"ו וצ"ע:

תוי"ט ד"ה סנדל. הביא מסקנת הגמרא דנדה דא"צ צורת פנים. משמע דר"ל דגם הכא פוטר הבא אחריו מכהן וכן הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים הי"ד כללא כייל כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם. וק"ל דהא בסמוך כ' התוי"ט בשמו דשם הוא חומרא שהחמירו בו כו' וא"כ לא ה"ל לפטור הבא אחריו ממצות פדייה וצ"ע:

שם ד"ה עד. לישנא דעד ל"י לפרושי. לכאורה נ"פ דר"ל דהפוטר רחם אינו פוטר את הבא אחריו עד שיפטור מישראל:

במשנה אע"פ שיצא ראשו כצ"ל ותי' את נמחק:

תוס' ד"ה יש בכור וכו' הכא נקיט במאי דפתח כצ"ל:

ד"ה והיוצא וכו' דרוב אברי מחותך פוטרים את הרחם כצ"ל:

סד"ה נתגיירה וכו' ולא מייבמין כצ"ל:

והני מילי. דאין לו הפרה לנדר שהודר על דעת רבים: דאדריה רב אחא. שלא ילמד עוד תינוקות: פשע בינוקי. מלקה אותן ומתים: בקבלה. בלא נדר: גבי נשים יצרו תוקפו להכי מדרינן ליה: מתני' יש בכור לנחלה. ליטול פי שנים: לכהן. לתת לכהן פדיונו ה' סלעים: הבא אחר נפלים. שיצא ראשו של נפל חי כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע''ג דראשו שהוציא חשוב לידה מעליא מ''ט דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו אם מת יצא נפל שהוציא ראשו ראשון והוי כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו אבל לענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא מילתא והרי ראשון פטר את הרחם: ובן ט' שיצא ראשו מת. והחזירו ויצא אחיו הוי בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין הלב [אביו] דוה עליו ולענין כהן פטר רחם הוא אבל יצא ראשון בן ט' חי ואח''כ החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו: וכן המפלת בהמה כו'. למיפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דוה עליהם אבל פטר רחם מיהא הוו: עד שיהא בו מצורת האדם. לא חשיב פטר רחם והבא אחריו בכור אף לכהן: סנדל. שאין לו צורת פנים: או שליא. שהרי אין שליא בלא ולד אלא שנימוח ומיהו פטר רחם הוי: שפיר. עור ממש של ולד: מרוקם. מפרש במסכת נדה בהמפלת (דף כה.) מהו ריקומו של שפיר: מחותך. אברים אברים ויצא כו' הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך הני נמי בכור לכהן: שכבר ילדה כו'. דלענין נחלה תליא מילתא באב דכתיב (דברים כא) ראשית אונו ולענין כהן פטר רחם: עודה שפחה. אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו: עובדת כוכבים ונתגיירה. ומשבחת ליד ישראל ילדה נמי הוי בכור לנחלה שהרי לזה לא היו בנים ולכהן לא דאינו פטר רחם: לנחלה ולכהן. דבנים הנולדו לה בהיותה עובדת כוכבים לא פטרי: נתגיירה מעוברת. ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא וזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם: היא וכהנת. או בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת ואין ידוע איזה ולד של ישראל: או היא ולויה. דלויה נמי פטור בנה מחמש סלעים כדאמרן בפ''ק: או היא ואשה שכבר ילדה. ואין ידוע איזו בנה בכור לכהן ורבותא קא משמע לן דבעלה של מבכרת חייב ה' סלעים לכהן דהבן זכר יש לו כל היכא דאיתיה ולא לנחלה דהא לא ידע בריה דמאן הוא: וכן מי שלא שהתה כו'. נמי בכור לכהן והוא יפדה עצמו ולא לנחלה דהא לא ידע מאן ירית ובגמ' פריך דאפילו פשוט נמי לא הוי:

לו הפרה כדאמר אמימר הכא ויש לפרש דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים כיון דברבים יש לו הפרה לרב הונא ה''ה על דעת רבים בנדרי אשתו וכי פריך התם ארב הונא וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר הוה מצי לשנויי דמדיר ליה על דעת רבים אלא דלא צריך ועוד י''ל דרב הונא לית ליה דאמימר דהא דקאמר אמימר אפילו למ''ד נדר שהודר ברבים כו' לאו אפלוגתא דאמוראי קאי דרב הונא ורב נחמן בריש השולח (שם) אלא אפלוגתא דר' יהודה ורבנן בסוף השולח (שם דף מו.): אמר אמימר הלכתא אפי' למ''ד כו'. בפ' השולח (בגיטין לו.) גרס הלכתא אפי' למ''ד כו' ובמכות (דף טז.) גרסי' ברוב ספרים הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולמאי דגרסי' נמי אפי' למ''ד נדר שהודר ברבים שלא בא עכשיו לפסוק בהודר ברבים מ''מ יש לדקדק מדהוצרך לפסוק אין לו הפרה בעל דעת רבים לכ''ע מכלל שסבר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו הפרה כל שכן בעל דעת רבים ושלא בלשון פסק היה לו לומר אפי' למ''ד ואע''ג דאסקינן בפ' השולח (גיטין דף לה:) אליבא דרב נחמן דמדרינן ליה ברבים דמשמע דס''ל הכי דקי''ל כוותיה בדיני ולענין דינא איתשיל הא פריך בתר הכי הניחא למ''ד כו' ולאו אמתניתין דפרקין דמייתי התם לחודיה קאי אלא קאי נמי אדרב נחמן מדאדריה נמי רב אחא לההוא מקרי דרדקי על דעת רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה דלא מיסתבר לומר דלכך הוצרך על דעת רבים ולא אמר הדירו ברבים לפי שלא היו רבים מזומנים לפניו ורב יוסף דאמר בערבי פסחים (פסחים קז.) (אמר) [אדור] ברבים דלא אשתי שכרא משמע דקסבר דברבים אין לו הפרה לא קי''ל הכי: אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. אומר ר''ת דמשום דמסתמא ניחא להו לרבים ועוד אמר ר''ת דעל דעת [רבים] היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם אבל על דעת [רבים] סתם לאו כלום הוא ועל דעת יחיד ואע''פ שפירש על דעתו יכול חכם להתיר: מתני' יש בכור לנחלה כו' איזהו בכור לנחלה כו'. הכא נקיט אמאי דפתח ביה וזימנין דנקט אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדרים (דף ב:): המפלת סנדל כו'. בפרק המפלת (נדה כו.) מפרש סנדל דתנן גבי בכורות למאי הלכתא לבא אחריו וכו' וא''ת מה חידוש הוא הא בהדיא קתני לה הכא וי''ל דס''ד דבא אחריו דמתניתין דהכא היינו אותו שיולד בעיבור אחר ולא אותו שעם הסנדל דרגילות הוא שיולד קודם הסנדל ולהכי פריך למאי הלכתא דתיפוק לי שהרי בא אחר הולד שעם הסנדל דאין סנדל שאין עמו ולד ומפרש דלאותו ולד עצמו הנולד עם הסנדל אצטריך למתנייא דפעמים שהוא בא אחר הסנדל: והיוצא מחותך. פי' בקונטרס דרוב אברים מחותכים פוטרים את הרחם אבל ראש לא פטר במחותך והך מילתא פלוגתא דאמוראי היא בפרק המפלת (נדה דף כט.) דר' יוחנן סבר התם דאפי' מחותך הראש פוטר: נתגיירה מעוברת. פי' בקונטרס ובעלה עמה וילדה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם בישראל הוא ולא לנחלה דהורתו שלא בקדושה ולאו בר נחלה הוא דזרע מצרי רחמנא אפקריה דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ובחנם פי' טעם זה דבלא''ה לאו בר נחלה הוא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינו חשוב אביו ואע''ג דבעודו מצרי חשוב אביו גבי נחלה ולא אמרי' רחמנא אפקריה לענין זה לזרעיה דהא מצרי יורש אביו דבר תורה ומיהו בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צח.) אמרינן הא דאמור רבנן אין אב למצרי לאו משום דשטופי בזימה ולא ידיע דהא שני אחין תאומים דטיפה אחת [היה] ונחלקה לשתים וקתני ואין חייבים משום אשת אח ש''מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה דמצרי דצריך לטעמא דאפקריה אע''ג דנתגיירו ולא סגי בטעמא דכקטן שנולד דמי ודבר תימה הוא וי''ל דאי לאו טעמא דאפקריה לזרעיה היה לנו לאסור למנסב נשי דהדדי משום דאתי לאחלופי בישראל והתם משמע דאפי' איסורא ליכא ואין חייבין לאו דוקא וגם היה לנו להצריך חליצה והתם קתני לא חולצין ולא מייבמין: (שייך לע''ב) ואיידי דבעי למיתני סיפא בן ט' כו'. מגופה הוה מצי למימר דנקט ראשו משום דמשמע דוקא נפל הא בר קיימא הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי אלא סיפא דייק ליה בפשיטות טפי: