בכורות מו ע"ב

גמ' אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים מ''ט {בראשית ז-כב} כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא דחשיב רישיה אידך לא חשיב רישיה תנן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת קתני מיהא ראשו מאי ראשו רובו וליתני רובו בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו ואיידי דקא בעי למיתני סיפא בן תשעה שיצא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי תנא רישא נמי ראשו ומאי קמ''ל דכיון דמפיק ליה רישיה הוה לידה תנינא הוציא ראשו אע''פ שהחזירו הרי זה כילוד וכי תימא אשמועינן בהמה וקמ''ל באדם דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור בהמה מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה הא נמי תנינא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו תיובתא דשמואל תיובתא אמר רבי שמעון בן לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מאי טעמא {דברים כא-יז} יכיר אמר רחמנא ור' יוחנן אמר אפי' לנחלה בכל מקום לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח''כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה מיתיבי יכיר זו הכרת פנים ואיזו היא הכרת פנים פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם תא שמע אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם תני עד החוטם תא שמע פדחת בלא פרצוף פנים פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם ואמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה {ישעיה ג-ט} הכרת פניהם ענתה בם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ומי אחמירו והא תנן הוחזקו להיות משיאים עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן ואיבעית אימא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - ב

גמרא:

אמר שמואל:

אף על גב שבולד בן קיימא הוצאת הראש לבד חשובה פטירת רחם ולידה, ואין הבא אחריו חשוב בכור, מכל מקום אין הראש לבדו פוטר את הרחם בנפלים שאינם בני קיימא, עד שיצאו ראשם ורובם. נמצא, שאם הוציא נפל - שלא כלו לו חדשיו - את ראשו כשהוא חי ושוב החזירו, או שהוציא בן תשעה את ראשו מת, וקדמו אחיו ויצא, הרי השני בכור לכהן. ^[1]

ומפרש שמואל: מאי טעמא? משום שנאמר [בראשית ז כב]: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", ודרשינן: הלך אחר אפיו, דהיינו, ראשו, ^[2] וללמד:

כל היכא ד"נשמת רוח חיים באפיו" - והיינו שהוא בן קיימא - הוא דחשיב רישיה [חשוב ראשו לבדו לעשותו ילוד], אבל אידך - מי שאינו בר קיימא - לא חשיב רישיה לבדו לעשותו ילוד, עד שיצא גם רובו.

ומקשינן על שמואל ממשנתנו, דהרי תנן:

איזה הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי, ואחר בן תשעה שיצא ראשו מת.

קתני מיהא: "שיצא ראשו", הרי מבואר, שאף מי שאינו בר קיימא פוטר את הרחם ביציאת ראשו לבד, ודלא כשמואל!? ^[3] ומשנינן: מאי "יצא ראשו" - רובו. ^[4]

ומקשינן עלה: וליתני במשנה "רובו" ולמה שנינו "ראשו"!?

ומפרשינן: בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו [אכן מן הראוי היה לומר גבי הבא אחר הנפל שאינו בכור לכהן רק כשיצא רובו] " -

ומיהו איידי דקא בעי למיתנא סיפא ^[5] "הבא אחר... בן תשעה שיצא ראשו מת", ובסיפא לא רצה התנא לשנות "רובו", ואף על גב שכך הוא האמת לשמואל שאינו פוטר אלא ברובו, משום שרצה התנא להשמיענו:

טעמא דראשו מת הוא דחשיב הבא אחריו בכור לנחלה, הא יצא ראשו ומיהו יצא כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי שבכל מקום לידת הראש לידה היא ואף שלא יצא כולו, לפיכך תנא רישא נמי " ראשו".

ומקשינן: ומאי קא משמע לן!? כלומר, הניחא אם דלא כשמואל ו"ראשו דוקא" אם כן, לכן נקט התנא ברישא "ראשו" כדי להשמיענו דלא כשמואל - ^[6]

אבל אם כדבריך, שבאמת אין הראש לבדו פוטר, וכוונת המשנה היא לרובו, ולא נקט התנא בסיפא "ראשו" אלא להשמיענו דכיון דמפיק ליה רישיה [משהוציא ראשו] הוה ליה לידה ואין הבא אחריו בכור לנחלה, הא כבר תנינא לה במשנה במסכת חולין [סח א] לענין בן פקועה [והוא עובר שנמצא במעי אמו השחוטה] הניתר בשחיטת אמו:

הוציא העובר את ראשו קודם שחיטת אמו, אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו -

הרי כבר שמענו שיציאת ראשו בבהמה והוא הדין באדם הוי לידה!?

וכי תימא:

אשמועינן במסכת חולין שיציאת הראש הוי לידה בבהמה, וקא משמע לן הכא דגם באדם הוי לידה, ולכך הוצרך להשמיענו דין זה בבהמה לחוד ובאדם לחוד, משום: דאדם מבהמה לא יליף, דלית לה פרוזדור. כלומר, אין הרחם שלה בין ירכותיה, הלכך חשוב יציאת הראש כלידה שהרי גלוי הוא, אבל באשה שירכיים שלה מכסים את הרחם [והוא הפרוזדור], היה מקום לומר שאין יציאת הראש לאותו פרוזדור מכוסה חשובה כלידה.

ומאידך: בהמה מאדם נמי לא ילפא שתהא יציאת הראש חשובה לידה, משום דשאני אדם דחשיב פרצוף פנים דידיה [ראשו ופרצופו חשובים הם, מה שאין כן פרצוץ הבהמה].

מכל מקום תיקשי: הא - דבאדם הוי יציאת הראש לידה - נמי תנינא לה במשנה במסכת נדה [כח א] לענין טומאת יולדת:

יצא העובר כדרכו [היינו שיצא ראשו תחילה]: אין אמו מיטמאה טומאת לידה עד שיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו, משתצא פדחתו [מצחו]. הרי למדנו שיציאת הראש באדם חשובה לידה, ומונין ימי טומאה וטהרה של יולדת מיום שהוציא העובר את ראשו -

ותיובתא דשמואל, כי למה הצרכה גם משנתנו להשמיענו כן, כיון שלדעת שמואל בהכרח זה הוא עיקר החידוש של המשנה.

ומסקינן: אכן תיובתא, ולעולם אף בנפלים פוטר הראש לבדו את הרחם. ^[7]

אמר רבי שמעון בן לקיש:

יציאת הפדחת [מצח] של העובר פוטרת בכל מקום, שיהא חשוב כילוד ביציאת הפדחת לבדה, חוץ מן הבכור לנחלה, שאם לא יצאה אלא פדחתו של ראשון, הרי הבא אחריו בכור הוא. ^[8]

שואלת הגמרא: מאי טעמא שונה דין הנחלה? ומפרשינן: משום ד"את הבכור... יכיר" אמר רחמנא, ללמד, שאין חשוב בכור אלא אם יצא ראשו כדי הכרה, וסובר ריש לקיש שביציאת פדחת עדיין אין להכירו עד שיצאו פניו.

ורבי יוחנן אמר:

אפילו לענין בכור לנחלה חשובה יציאת הפדחת לבד כלידה, שכבר ביציאת פדחת חשוב הכרה, ואם הוציא הראשון את פדחתו והחזירה, וקדמו שני ויצא, אינו בכור. ^[9]

שואלת הגמרא: "פדחת פוטרת בכל מקום" - שאמר ריש לקיש - לאתויי מאי [מה בא זה לרבות]?

ומפרשינן: לאתויי הא דתנו רבנן:

גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית, והחזיר הולד את פדחתו, ואחר כך נתגיירה וילדה, אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה של יולדת ואינה מביאה קרבן לידה כשאר יולדת, וכדין נכרית שילדה, שאין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן, ואפילו נתגיירה אחר לידתה.

ודין זה משמיענו ריש לקיש, שאף לענין זה חשובה יציאת הפדחת כלידה. ^[10]

כאן שבה הגמרא למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, אם חשוב "יכיר" ביציאת פדחת לבד, או רק ביציאת הפנים:

מיתיבי לרבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא:

"יכיר" האמור גבי בכור זו הכרת פנים, שהולד חשוב בכור רק משהוכרו פניו, ואיזו היא הכרת פנים: פרצוף פנים עם החוטם. הרי בהדיא כריש לקיש שיציאת פדחת לבד אינה חשובה הכרה!? ומשנינן: תני בברייתא עד החוטם. ^[11]

תא שמע כדברי ריש לקיש ממה ששנינו במשנה ביבמות [קכ א]:

מי שמת, וראוהו עדים ובאו להעיד לאשתו שבעלה מת, אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידין עליו, שאין זו טביעות עין שזה הוא בעלה של זו. הרי מבואר שאין להכיר את האדם אלא על ידי כל הפרצוף!? ^[12]

ומשנינן: תני עד החוטם.

ואכתי מקשינן: תא שמע כדברי ריש לקיש ממה ששנינו בברייתא:

פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת, אין מעידין, עד שיהיו שניהם עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידין עליו -

ואמר אביי: ואיתימא רב כהנא, מאי קראה [מנין אנו לומדים שאין מעידין אלא על הפנים] משום שנאמר [ישעיה ג]: "הכרת פניהם ענתה בם", [הכרת פרצוף פניהם היא עדותן]. ^[13] הרי למדנו, שאין חשוב הכרה אלא כל הפרצוף כולו, וכריש לקיש!?

ולפיכך מתרצת הגמרא באופן אחר:

שאני עדות אשה [עדות שבאה להתיר אשת איש] דאחמירו בה רבנן.

ומקשינן: ומי אחמירו, וכי החמירו חכמים בעדות אשה!?

והא אדרבה תנן במסכת יבמות [קכב א]:

הוחזקו להיות משיאים אשה בעדות שמת בעלה אפילו כשהעיד עד מפי עד, ואפילו מפי אשה, ואפילו מפי עבד מפי שפחה. הרי שהקילו בעדות זו מה שלא הקילו בשאר עדויות!? ומשנינן: כי אקילו רבנן בסופה, היינו לאחר שנתבאר שראיית העדות היתה כהוגן, כי אז הקילו חכמים להאמין אפילו מי שאינו נאמן בדרך כלל, אבל בתחילתה, דהיינו, ראיית העדות עצמה לא אקילו רבנן, אלא אדרבה החמירו בה שלא לסמוך על עדות שאינה ברורה כל צרכה.

הערות

^[1] רש"י העמיד באופן שהיה הראשון בן שמונה והוציא ראשו חי והחזירו. ולכאורה היה משמע מזה שאם יצא ראש של בן תשעה מת הרי הוא פוטר אף לשמואל, וכאשר משמע לשון "נפלים", וביותר יש לדקדק כן מלשון רש"י בד"ה קתני מיהא נפל שיצא ראשו. אך בהמשך דברי רש"י מבואר בהדיא, שאף בבן תשעה שהוציא ראשו מת אין הראש פוטר לבדו, ועל פי זה נתבאר בפנים. וראה במהרי"ט אלגאזי [ס א ד"ה אלא דק"ק], שצידד לומר, דלא קאי שמואל אלא על בן שמונה, והביא שם דברי רש"י שכתב לא כן, וראה בהערה 2 הנדמ"ח, שהביא מדברי מהרש"א, שמודה שמואל בבן תשעה, ומ"סדרי טהרה" שתמה על מהרש"א מדברי רש"י כאן. וראה עוד במהרי"ט אלגאזי [ס ד] שהאריך במה שהוצרך רש"י לומר שהחזיר הראשון את ראשו ולא שדחק חבירו וקדמו.

^[2] ראה סוגיית הגמרא בהמשך עמוד זה, אי בעינן פדחת או פרצוף פנים ודין החוטם, וצריך תלמוד.

^[3] א. למבואר בהערה 1, שאף בן תשעה אם הוציא את ראשו מת אינו פוטר, אם כן, הקושיא היא משתי הבבות, אף שמלשון רש"י כאן היה נראה, שהקושיא היא רק מהבבא הראשונה. ב. רש"י במשנה פירש בבות אלו בתאומים שהוציא האחד ראשו והחזירו, ושם נזכר בהערה בשם הגרי"ז לתמוה על דבריו למה פירש כן, דהא שפיר יש לפרש בשתי ולדות זה אחר זה, ומה שאמרו "ראשו חי" היינו שאחר הוצאת ראשו - מת, ויצא גופו מת. ומיהו מסוגייתנו משמע דאף הגמרא מבינה את המשנה כרש"י, שאם לא כן הרי לא קשיא לשמואל מהא ד"יצא ראשו חי", דדילמא אינו חשוב ילוד לגבי פדיון, אלא משום שאחר כך יצא גופו מת. וראה מהרי"ט אלגאזי תחילת אות ס.

^[4] כתב בהגהות הגרא"מ הורוויץ זצ"ל, שאין כוונת הגמרא לומר, דלאו דוקא קתני "ראשו", אלא שיצא ראשו כשהוא חי ורובו יצא כשהוא מת, [ולפי מה שנתבאר לעיל בהערה שהקושיא היא גם מבן תשעה, יתבאר על פי דרכו שלעולם יצא גם רובו, אלא שכבר ביציאת ראשו היה מת].

^[5] לשון הגמרא משמע, שעד השתא לא עסקנו אלא ברישא, והקושיא היתה מן הרישא בלבד, ודלא כמבואר בהערה 3, אך רש"י כאן פירש בהדיא לא כן.

^[6] כתב רש"י: ותנא סיפא אטו רישא. והדברים צריכים ביאור, שהרי אף בסיפא נקט ראשו דוקא, שבזה לבד הוא פוטר את הבא אחריו מפדיון! ? ובפרט, למבואר לעיל, ששמואל חלק גם בראשו של בן תשעה מת, ואם כן, השמיענו בסיפא דלא כשמואל. וביאר בספר "מים קדושים" דאין הכי נמי, אלא שכבר שמענו כל זה מהרישא והיה לו לומר בסיפא "ובן תשעה שיצא מת", ולזה כתב רש"י דתנא סיפא אטו רישא.

^[7] בשפת אמת תמה: הרי בהמשך העמוד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, אם פדחת מועילה לענין בכור כלשאר דברים, ואם כן, הרי יש לומר ששמואל סובר כריש לקיש שלענין בכור אין די בפדחת, ואם כן, אכתי לא תנינא דבבכור מהני "ראשו", שהרי ממה ששנינו "עד שתצא פדחתו" עדיין לא ידענו שלגבי בכור - דבפדחת לא די - מכל מקום מהני "ראשו", ולזה הצרכה משנתנו. ולפי זה ביאר, שבאמת שמואל כריש לקיש סבירא ליה, ולכן לא קשה עליו, והגמרא שהקשתה עליו סבורה כרבי יוחנן, ולשיטתו מקשה הגמרא שפיר. [וחתנו ציין ל"לחם משנה" פרק ב דנחלות שכתב כעין זה].

^[8] א. כן פירש רש"י, והוסיף בזה על דברי הגמרא, שהרי בגמרא יש לפרש שהראשון אינו בכור משום "יכיר", אבל גם השני אינו בכור, שהרי סוף סוף אינו ראשון, ועיקר "יכיר" לענין הבכור עצמו נאמר, וכסברת הגרי"ז שתובא בהערה 9.

^[9] א. נתבאר על פי רש"י. אבל הרמב"ם [נחלות ב ב] פירש באופן אחר את מחלוקתם: בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, שנאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר", ואם יצאה פדחתו בחיי אביו, אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים, והיינו כרבי יוחנן. ובחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות נחלות נסתפק, אם הרמב"ם מודה לרש"י שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, או שמא סובר הרמב"ם, דנהי דבבכור "יכיר" כתיב, ולא חל בו תורת בכור ליטול פי שנים רק לאחר שיצאו פניו דקרינן ביה "יכיר", אבל מכל מקום זהו מילתא בפני עצמו דבעינן דוקא הכרה לחלות דין בכור, אבל בהלכות לידה לא נשתנה דין לידה דבכורה מדין לידה של כל התורה כולה, דכל שיצא פדחתו הרי הוא כילוד. ואם כן, נהי דביציאת פדחת לחוד לאו בכור הוא, משום דחסר ביה תנאה ד"יכיר", אבל מכל מקום השני גם כן לאו בכור הוא, כיון דכבר קדמו אחר, דלענין לפטור את חבירו מן הבכורה לא בעינן דוקא הכרה, וכל שהוא כילוד לענין כל הדינים הרי הוא פוטר את חבירו מן הבכורה, ולא גרע מיוצא דופן דאינו בכור משום דלא קרינן ביה "וילדו לו" כמבואר לקמן מז ב, ומכל מקום הבא אחריו גם כן אינו בכור, וכדתנן שם, הכי נמי ביציאת פדחת דכוותיה. [ראה שם מז ב, דהטעם בשני ליוצא דופן שאינו בכור הוא משום ד"ראשית אונו" בעינן וליכא. והיינו טעמא דלענין הדין הנלמד מ"ראשית אונו", דהיינו, מי שלבו דוה עליו, אמרינן לעיל דהשני הוא הבכור לנחלה]. ועוד, דיש לומר לפי זה, דהראשון שיצאה פדחתו תחילה חשוב באמת בכור גם לנחלה, דמאי דבעינן שיצאו פניו משום הדין ד"יכיר" הוא זה מילתא באפי נפשה דבעינן לחלות הדין בכור לנחלה, אבל מכל מקום עיקר שם בכור בלידה תלוי מי שנולד ראשון [ראה עוד שם בארוכה]. ב. בכתבים המיוחסים להגרי"ז נתקשה: כיון שבפדחת חשוב היכירא לרבי יוחנן, ואף בכל מקום פדחת חשובה לידה, אם כן, למה לן קרא דיכיר, דהרי בלא שיעור זה ודאי אינה לידה. וכותב הדברים שם העיר, דנפקא מינה לענין יצא רובו דרך רגליו, שבכל מקום חשוב לידה, אבל לענין בכור בעינן יציאת פדחת דוקא, וכן מבואר במהרי"ט אלגאזי [ס ב ד"ה שוב ראיתי] ובשפת אמת, דיציאת רובו דרך רגליו לא מהני אפילו לרבי יוחנן. וראה עוד שם בשפת אמת שתמה: למה לא השמיענו ריש לקיש חידוש זה, ונקט חידושו בפדחת. ובהערות הנדמ"ח לריט"א הערה 6, פירשו על פי זה את לשון הפסוק "וילדו לו בנים האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה", שהקשו בשם הגר"א, דמתחילה משמע שילדה תחילה האהובה, ואיך היה הבכור לשניאה! ? ולפי זה יש לומר, שבאמת ילדה האהובה תחילה עובר שיצא דרך רגליו, שבכל מקום חשוב זה כלידה, אלא קודם שיצא הראש לאהובה, הוציא בן השנואה את ראשו, ונמצא שלענין בכורה קדם בן השנואה וכמאמר הכתוב "כי את הבכור בן השנואה יכיר", אבל הלידה היתה לאהובה תחילה. אך בשב שמעתתא שמעתתא ז פרק טו מבואר, שאפילו לריש לקיש מהני רוב גופו, ראה שם ובהערות הנדמ"ח על הריט"א הערה 6, והוכיח כן מדלא אמרינן שרובו לא מהני לכולי עלמא, [וכקושיית השפת אמת], ראה עוד שם.

^[10] ביארו התוספות את החידוש המיוחד בענין זה, משום דסלקא דעתין, אף על גב דיציאת הראש חשובה לידה, מכל מקום לידת שאר הגוף שיצא אחרי כן בקדושה חשוב כמו כן לידה, וניתיב לה ימי טומאה וטהרה. [ומבואר מדבריהם שבאמת אין החידוש בפרט של "פדחת", אלא השמיענו ריש לקיש שיציאת ראש מועילה גם בזה לפוטרה]. והוסיף בצאן קדשים: ובזה מיושב נמי הא דנקט בברייתא: גיורת שיצאה פדחת:. אין נותנין לה ימי טומאה, ולא נקט שאר נשים שיצאה פדחת שמונים ימי לידה מיד, אלא לגבי טומאת לידה אף על גב דמשהוציא פדחתו חשיב לידה מכל מקום כל הגוף שיצא אחר כך חשיב נמי לידה, ואין מונין אלא כשיצא כל הגוף. ונראה מדבריו שבאמת הדין הוא כן. וצ"ע, שהרי תנינא לעיל "הוציא ראשו אף על פי שהחזירו הרי הוא כילוד", ופירשה רש"י לענין מנין ימי טומאה. הרי מבואר שאין מונין מיציאת כל הגוף אלא מיציאת הראש. ועוד, הרי ריש לקיש אמר שהפדחת פוטרת "בכל מקום". וכבר כתב עליו בשפת אמת שדבריו תמוהים בעיניו, ראה שם. ומיהו יש לומר באופן אחר, דלכך נקט גיורת, כי לענין ימי טומאה כבר שמענו שביציאת הראש תליא, ובא להשמיענו שאף לגבי גיורת הדין תלוי בראש ולא בכל הגוף. ובסגנון אחר יש לומר, שאפילו לפי מה דסלקא דעתין למנות מיציאת כל הגוף היינו דוקא בגיורת, אבל לענין מנין ימי לידה, כיון שהראש הרי חשוב לידה אם כן, מונין מיציאתו, ושוב פשיטא שאין לידה שניה לאותו ולד למנות לה עוד ימי טומאה וטהרה משעת יציאת כל הגוף, ולכך נקט התנא "גיורת". אך בשפת אמת נקט, שאין לחלק בין גיורת לימי לידה, ומכח זה תמה על על מה שאמרו לאתויי הא דתנו רבנן, שהרי מן המשנה בנדה גבי לידה שמעינן לה, ראה שם.

^[11] משמע, דלרבי יוחנן לא די בפדחת לבד אלא אף יציאת עיניו בעינן. ומלשון הגמרא לעיל נראה, שאין חילוק לרבי יוחנן בין לידה לענין בכור לבין לידה בכל מקום והפדחת המועילה בכל מקום מועילה גם לנחלה, ואם כן, משמע, דבכל מקום בעינן יציאת פדחת עם העיניים עד החוטם, וצריך תלמוד. אך ראה במהרי"ט אלגאזי אות ס, ב בנדמ"ח ד"ה שוב ראיתי.

^[12] [משמע, שלפי שיטת ריש לקיש לא חשוב הכרה לענין בכור, אלא אם כן, יצאה פדחתו ופרצוף הפנים עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין זו הכרה, וכאשר כן הוא הדין לענין עדות אשה, ואם כן, תיקשי: למה שנינו במשנה שאם ילדה סנדל בתחילה הרי הבא אחריו אינו בכור לנחלה, והרי אפילו אם חוטמו לבד היה סנדל אין זה חשוב הכרה! ? ומיהו לכאורה זה אינו, שלא אמרו שאין הכרה למי שאין לו חוטם, אלא דאם ניטל חוטמו הוא שאין מעידין עליו שאינו מכירו כמו שהיה, אבל ולד שנולד וחוטמו סנדל, זו היא הכרת פנים שלו].

^[13] כתב רש"י: פשטיה דקרא בנואפים כתיב: הכרת פני הוולדות ענתה בנואפים שהקב"ה צר את הממזר בצורת פני המנאף. [ובפירושו לישעיה, פירש באופן אחר]. ופירש בצאן קדשים: כוונת רש"י בזה, שלא תימא דילמא הכי קאמר קרא דמצורת פניהם ניכר שהם רשעים כדכתיב: ותהי עוונותם על עצמותם, וכן משמע מסיפא דקרא "הכרת פניהם ענתה בם, וחטאתם בסדום הגידו". לכן כתב רש"י: דפשטיה דקרא בנואפים כתיב, דהקב"ה צר את הממזר בצורת פני המנאף ומהכרת הצורה הכל מעידים שזהו בנו של המנאף, הכי נמי מעידין על פרצוף פנים להשיא את אשתו.

א גמרא אמר שמואל: אין הראש פוטר בנפלים, יציאת ראשו של נפל מן הרחם בלא גופו — אינה נחשבת כלידה, לפטור את הבא אחריו מפדיון, וכגון שהחזיר ראשו ויצא אחיו התאום.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נאמר: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז, כב), ומכאן יש ללמוד כי כל היכא [היכן] שנשמת רוח חיים באפיו, שהוא בן קיימא — הוא דחשיב רישיה [שנחשב ראשו], אידך [אחר], נפל, שאינו בן קיימא — לא חשיב רישיה [נחשב ראשו].

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: הבא אחר נפלים, שיצא ראשו של הנפל חי, וכן נולד לפניו בן תשעה שיצא ראשו מת — בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ואף שהמשנה עוסקת גם בבן תשעה, קתני מיהא [הריהו שונה על כל פנים] לגבי נפל שראשו פוטר את הבא אחריו! ומשיבים: מאי [מה פירוש] ראשו? כוונתו: ראשו וכן רובו.

ומקשים: וליתני [ושישנה] במפורש רובו! ומשיבים: בדין הוא דאיבעי ליה למיתני [שהיה צריך לשנות] רובו, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא [ומתוך שרצה לשנות בסוף] בן תשעה שיצא ראשו מת, כדי לדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה, הא [אבל] אם יצא בן תשעה וראשו חי — הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי [גם כן איננו] — תנא רישא נמי [שנה בהתחלה, לגבי נפל, גם כן] ראשו.

ומקשים על הסבר זה: ומאי קא משמע לן [ומה הוא משמיע לנו בזה]? דכיון דמפיק ליה רישיה [שכיון שמוציא ולד את ראשו] הוה [הרי זו] לידה? והלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנה לגבי עובר בהמה: הוציא ראשו קודם שנשחטה אמו, אף על פי שהחזירו — הרי זה כילוד, ואין דינו כעובר, ששחיטת אמו מתירה אותו באכילה!

וכי תימא [ואם תאמר]: אשמועינן [השמיע לנו] הלכה זו בבהמה, וקא משמע לן [ומשמיע לנו] במשנתנו דין זה באדם. ויש צורך בזה ובזה, כי אדם מבהמה לא יליף [אינו נלמד], משום שהבהמה לית [אין] לה פרוזדור, אין פתח הרחם שלה מוסתר כמו באשה, ולכן יש לומר כי דווקא בבהמה, שהראש מתגלה מיד ביציאתו נחשבת הדבר ללידה, אבל לא באשה.

וכן מצד אחר, בהמה מאדם לא ילפא [אינה נלמדת] משום דחשיב [שחשוב] פרצוף פנים דידיה [שלו], ולכן יציאת הראש לעצמה נחשבת לידה, מה שאין כן בבהמה.

והלא הא נמי תנינא [זו באדם גם כן כבר שנינו במשנה]: אם יצא הולד כדרכו כדרך לידה רגילה, שהראש יוצא תחילה — משיצא רוב ראשו הרי הוא כילוד. ואיזהו רוב ראשו? משתצא פדחתו (מצחו). ונמצא שלא הוצרכה המשנה לדין ראשו של בן תשעה! ואם כן, מה ששנינו שראשו של נפל פוטר את הבא אחריו, הרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על שמואל, שטען כי אין הראש פוטר בנפלים. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב ובאותו ענין אמר ר' שמעון בן לקיש: יציאת פדחת לבדה באדם פוטרת, נחשבת כלידה בכל מקום, חוץ מן הנחלה, שאם הוציא ולד רק את פדחתו, והחזיר ראשו, ויצא אחיו — השני הוא הבכור לנחלה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "יכיר" אמר רחמנא [אמרה התורה] לענין נחלה: "כי את הבכור... יכיר לתת לו פי שניים" (דברים כא, יז), ואין הכרה על ידי פדחת לבדה. ור' יוחנן אמר: אפילו לנחלה די בכך.

ומסבירים: מה שאמר ריש לקיש "פוטרת בכל מקום" לאיתויי מאי [להביא להוסיף, את מה הוא בא] מלבד לענין פדיון הבן — לאיתויי הא דתנו רבנן [להביא את זו ששנו חכמים]: גיורת שיצאה פדחת ולדה בלבד בגיותה, ואחר כך נתגיירה וילדה את הולד כולו — אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה של יולדת ישראלית, וכן אינה מביאה קרבן לידה, משום שהולד נחשב כנולד בעודה גויה.

על דברי ר' יוחנן מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: "יכיר" — זו הכרת פנים, ואיזו היא הכרת פנים? פרצוף פנים עם החוטם. הרי שלא די בפדחת בלבד! ומשיבים, תני [שנה]: "עד החוטם", ואין החוטם בכלל. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת, ממה ששנינו: אין מעידים על אדם שמת, כדי להתיר את אשתו להינשא, אלא על פי עדים שהכירוהו, על פי פרצוף פנים עם החוטם! ומשיבים: תני [שנה] גם כאן: "עד החוטם".

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בענין זה: אנשים שראו פדחת של אדם שמת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת — אין מעידין עליו שמת, להתיר את אשתו, עד שיהו שניהם עם החוטם. ועל כך אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא: מאי קראה [מה הכתוב] המלמד על כך? שנאמר: "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיהו ג, ט), ואין הכרת פנים בלא חוטם! ומשיבים: שאני [שונה] עדות אשה להתירה להינשא, דאחמירו בה רבנן [שהחמירו בה חכמים], מפני שיש בה התרת אשת איש לכל העולם, וחשש ממזרות, ולכן הצריכו בה בירור מעולה, אבל לדיני בכור — די בהכרה כל שהיא, בפדחת.

ושואלים: ומי אחמירו [והאם החמירו] חכמים בעדות אשה? והא תנן [והרי שנינו במשנה] להיפך: הוחזקו חכמים להיות משיאים אשה שהעידו שמת בעלה, על פי עדות שאינה כשרה בדרך כלל, כגון עד מפי עד אחר שראהו מת, וכן מפי אשה, מפי עבד, מפי שפחה! ומשיבים: כי אקילו רבנן [כאשר הקלו חכמים] הרי זה בסופה של העדות, לקבל את העדות שהאיש מת. אבל בתחלתה, בעצם הבירור, האם הכירו העדים היטב את המת כשראוהו — לא אקילו רבנן [הקילו בה חכמים].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דרך אחרת ליישב את דברי ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Shmuel says: In a case where the head of a fetus emerged and then went back into the womb, the offspring is not considered to have been born and does not exempt the next fetus from the obligation of redemption of the firstborn, e.g., if its twin brother was born first. Shmuel says this halakha specifically in a case of miscarriage, i.e., where the fetus whose head emerged was a stillborn and the one that was eventually born first is a viable offspring. But in a case where both are viable offspring, the emergence of the head is considered birth.

The Gemara asks: What is the reason for Shmuel’s ruling? The verse states: “All in whose nostrils was the breath of the spirit of life” (Genesis 7:22), from which it is derived: Anywhere that one has the breath of the spirit of life, i.e., if it is viable, one goes by its nostrils, i.e., its head is considered significant. But with regard to another offspring, one that is not viable, its head is not considered significant.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna: What is a firstborn with regard to inheritance but not with regard to redemption from a priest? It is a son who came after the miscarriage of an underdeveloped fetus, even where the head of the underdeveloped fetus emerged alive; and a fully developed nine-month-old fetus whose head emerged dead. Although the mishna addresses a nine-month-old fetus as well, in any event it teaches with regard to a miscarriage that its head exempts the offspring born after it. The Gemara responds: What is the meaning of the term: Its head? It means its head and most of the body.

The Gemara asks: But if so, let the mishna teach: Most of it. The Gemara answers: By right, the mishna should have taught: Most of it, but it did not do so, since in the latter clause of the mishna it needs to teach: A fully developed nine-month-old fetus whose head emerged dead. It is inferred from there that the reason the subsequent son is the firstborn with regard to inheritance is that the head of this fetus emerged dead, but if it was a nine-month-old fetus whose head emerged alive, then the fetus that comes after it is not a firstborn with regard to inheritance either. Therefore, the tanna of the mishna taught in the first clause also that the head of a miscarriage exempts the subsequent son, to maintain stylistic uniformity.

The Gemara asks: And according to this interpretation, what is the mishna teaching us? Is it that once the offspring reached out its head from the womb it is considered a birth? We learn this in a mishna with regard to the fetus of an animal (Ḥullin 68a): If a fetus reached out its head, although it returned the head, the halakhic status of that fetus is like that of a newborn, whose consumption is permitted only by its own slaughter.

And if you would say that the mishna there teaches us this halakha with regard to animals, and the mishna here teaches us that the same halakha applies to a human, this does not resolve the difficulty. The Gemara first explains why two rulings might be necessary with regard to people and animals: The reason is that the halakha of a human cannot be derived from that of an animal, as the animal has no concealed opening, i.e., the opening of an animal’s womb is not hidden. Consequently, one might have thought that only in the case of an animal is the emergence of the head considered a birth. By contrast, in humans, where the woman’s thighs conceal the opening of the womb and the emergence of the head alone is not noticeable, perhaps the emergence of the head is not considered a full-fledged birth.

Conversely, had this ruling been taught only with regard to humans, one would have said that the halakha of animals cannot be derived from that of a human because the countenance of a person’s face is significant, as people are created in the image of God. This is not so with regard to animals.

After clarifying why both rulings are necessary, the Gemara explains why this does not resolve the difficulty: We learn that ruling with regard to people also, in a mishna (Nidda 28a): If the fetus emerged in the usual manner, head first, it is considered born only when most of its head emerges. And what is considered most of its head? It is from when its forehead emerges. Accordingly, there was no need for the mishna here to state the halakha with regard to the head of a nine-month-old fetus, and the mention of a head with regard to a miscarriage contradicts the opinion of Shmuel. The Gemara comments: The refutation of the opinion of Shmuel is indeed a conclusive refutation.

§ Concerning this matter, Rabbi Shimon ben Lakish says: The emergence of a forehead alone in the case of a person exempts, i.e., is considered a birth, in all cases, except with regard to inheritance. If a son reached out his head alone and then brought it back, after which his twin brother was born, the second brother is the firstborn with regard to inheritance. What is the reason? The Merciful One states: “For he shall recognize the firstborn, the son of the hated, by giving him a double portion of all that he has” (Deuteronomy 21:17), and recognition is not attained by emergence of the forehead alone. And Rabbi Yoḥanan says: Even with regard to inheritance the emergence of a forehead is sufficient.

The Gemara asks: When Rabbi Shimon ben Lakish says the emergence of a forehead alone in the case of a person exempts in all cases, what does this comprehensive phrase serve to include? The Gemara answers that it serves to include that which the Sages taught: With regard to a female convert whose offspring reached out its forehead alone in her gentile state, and then she converted and gave birth to the entire child, one does not assign to her the days of ritual impurity and the days of ritual purity of a Jewish woman who gave birth. And likewise she does not bring the offering that a woman is obligated to sacrifice after giving birth, as the child is considered to have been born while the mother was still a gentile.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from a baraita: When the verse states: “He shall recognize” (Deuteronomy 21:17), this is referring to the recognition of the face. And what exactly is the recognition of the face? It is recognizing the countenance of the face with the nose. This indicates that the forehead alone is insufficient. The Gemara answers: Teach the baraita as saying: Up to, but not including, the nose. The Gemara suggests: Come and hear a mishna (Yevamot 120a): One can testify that a man died, in order to permit his wife to remarry, only if he can attest to seeing the countenance of the face with the nose, as this allows one to identify the individual definitively. Once again, the Gemara answers that one should teach: Up to, but not including, the nose.

The Gemara suggests: Come and hear another proof: If people saw the forehead of a dead person without the countenance of the face, or the countenance of the face without the forehead, they cannot testify that he died and render his wife permitted to remarry until they see both the countenance of the face and the forehead, with the nose. And Abaye says, and some say it was Rav Kahana who says: What is the verse from which it is derived? “The recognition of their countenance does witness against them” (Isaiah 3:9), and there is no recognition of a face without the nose. The Gemara answers: Testimony enabling a woman to remarry is different, as the Sages were stringent with regard to it. Therefore, they required greater proof than with regard to the halakhot of a firstborn.

The Gemara asks: And were the Sages stringent with regard to this testimony? But didn’t we learn in a mishna (Yevamot 122a): The Sages established that they would allow a woman to marry again based on testimony that is generally not accepted, such as testimony based on hearsay, i.e., the testimony of one man which was heard from another man who saw her husband die, from a woman’s testimony, from a Canaanite slave’s testimony, or from a Canaanite maidservant’s testimony? The Gemara answers that when the Sages were lenient it was with regard to the end of the testimony, i.e., to accept testimony that a husband had died even from individuals just mentioned. But the Sages were not lenient with regard to its beginning, i.e., the basic clarification of whether the witnesses properly identified the dead person when they saw him.

And if you wish, say instead that Rabbi Yoḥanan can resolve the difficulty as follows:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אין הראש פוטר בנפלים. דנפל שלא כלו חדשיו אע"ג דיצא ראשו חי אינו פוטר את הבא אחריו מכהן:

כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו. דבר קיימא הוא חשיב רישיה ליפטר לבא אחריו מכהן:

ומאי קמ"ל. סיפא דתנא ראשו דכיון דמפיק רישיה כו':

תנינא. בבהמה המקשה הוציא ראשו אע"פ שהחזיר הרי זה כילוד ואין שחיטת אמו מטהרתו:

דבהמה כיון דלית לה פרוזדור לאלתר כי הוציא ראשו הוי כילוד אבל (אדם) אשה כיון דאית לה פרוזדור דמעכב אימא דלא ליהוי כילוד קמ"ל סיפא דמתניתין דהוי [כילוד] ואכתי אמאי איצטריך לסיפא דהכא למיתנא ראשו הא נמי תנינא דרוב ראשו הוי כילוד:

יצא כדרכו. ראשו קודם:

משתצא פדחתו. אלמא דסיפא גופה לא איצטריך ליה למיתני לאשמועינן דראשו חשוב לידה ורישא אמאי תני ראשו אלא ודאי לאו משום סיפא קתני ולא רובו הוי אלא ראשו ממש וקתני פוטר אלמא הראש פוטר בנפלים ותיובתא דשמואל:

מ"ט. משום דכתיב יכיר לו לתת לו פי שנים ובפדחת בלא פנים לא הוי היכר:

ואח"כ נתגיירה. קודם שיצאו הפנים ושאר הגוף אין נותנין לה ימי טומאה משום דהוצאת פדחת בגיותה הוי לידה ועובדת כוכבים לא מטמיא בלידה:

עם החוטם. וקשיא לר' יוחנן דאמר פדחת בלא חוטם פוטר אף לנחלה:

עד החוטם דהיינו פדחת לחודיה:

כי אקיל בסופה היכא דידעי דודאי מותרת דקא חזו דמת:

בתחלה היכא דלא חזו דמת ולאסהודי עליה (דהוציא) הוא כדי להתירה לא סגיא אלא בפרצוף פנים עם החוטם:

גמרא באפיו כל היכא דנשמת רוח חיים באפיו הוא כו' קמ"ל באדם דאדם מבהמה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אין הראש פוטר בנפלים בן ח' כו' ובד"ה תיובתא כו' דוקא הס"ד וד"ה פדחת מצח הס"ד ובד"ה דכתיב יכיר כו' פנים הס"ד ובד"ה הכרת פניהם ענתה בם דהכרת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דאדם כו' דפ' יוצא כו' ולד ראשו חוץ לפרוזדור כו' אמרי' הכא מה יכול כו' ופרוזדור דהכא הוא עובי כו' ובד"ה תיובתא כו' דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה כו' לעיל האי לישנא כו' דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ליה חיותא שריק ונפיק נקטיה נמי כו' מכי נפיק רוביה סנדל כו' ובד"ה לאתויי כו' דברים דחשיב בהו כו' השנויים בפ' יוצא דופן וי"ל כו' דס"ד אע"ג דיציאת כו' מ"מ לידת שאר הגוף כו' ובד"ה מ"ט יכיר כתיב תימה כו' ובד"ה מאי קראה כו' מסקו ביה דבי ריש כו' אייתי קירא דבק בבלותא דבק בכלייתא דבק אאפותיה כו' כצ"ל:

גמרא דת"ר גיורת שיצאה כו' בהיותה עובדת כוכבים ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה. מבואר להדיא דכאשר ילדה בהיותה עובדת כוכבים אין לה גם ימי טוהר אף בנתגיירה תיכף אחר לידתה. וברייתא זו נעלמה מהמל"מ בפ"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ה דמסיק להגיה בירושלמי דיש לה דם טוהר ע"ש:

שם תני עד החוטם. מוכח מיהא דכולה פדחת בעינן ודלא כש"ך וט"ז ביו"ד ר"ס י"ד:

תוס' ד"ה תיובתא וכו' הא אפי' בנפלים הראש פוטר כצ"ל:

גמ' אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה. עי' נדה לו ע"א תוס' ד"ה הלכתא:

גמ' אין הראש פוטר בנפלים. בן שמנה שהוציא ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא הוי בכור לכהן שאין ראש הנפל פוטרו עד שיצא ראשו ורובו: רוח חיים באפיו. מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו אבל אי לאו בר קיימא הוא לא חשיבי אפיה: קתני מיהא נפל שיצא ראשו. פוטר הבא אחריו מכהן: איידי דבעי למתני סיפא בן ט' שיצא ראשו מת. דלא מצי למיתני רובו בהדיא אע''ג דאיהו גופיה לא משמע אלא רובו ואהכי לא מצי למיתני בסיפא רובו משום דבעי למידק מינה טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה לא הוי האחרון דראשו בן ט' חי ודאי הוי לידה ואי הוה תני רובו מת הוה משמע הא רובו חי לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה אבל אם יצא ראשו חי לא הוי משמע השתא דאחרון מפסיד הנחלה ואנן קיימין דראשו חי הוי כילוד משום הכי תנא ראשו ברישא ובסיפא ואע''ג דסיפא גופה דקתני ראש מת לא הוי אלא ראשו ורובו: ומאי קמ''ל. מתני' אי אמרת בשלמא ראשו דוקא אשמעינן דראש הנפלים פוטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דוקא ואין הראש פוטר בנפלים השתא לא אשמעינן מינה אלא דיוקא דדייקינן טעמא דראשו מת הא ראשו חי אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי דכיון דאפיק בן ט' חי רישיה הואיל ולאו נפל הוא הוי לידה אפי' החזירו: הא תנינא. בפ' בהמה המקשה הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו הרי זה כילוד אפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו: בהמה לית ליה פרוזדור. אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דיריכים שלה מכסים את הרחם לא חשיב ראש לידה: הא נמי תנינא. גבי אדם במסכת נדה מי שיצא רוב ראשו הוי ילוד דאפילו החזירו ולא נולד עד לאחר ק' ימים חשיב ילוד מיום ראשון וחשבינן לה ימי טומאה וטהרה מיום ראשון: יצא כדרכו. לאפוקי היכא דיצא דרך מרגלותיו דודאי לא חשיב ילוד עד יציאת רובו: תיובתא דשמואל. דודאי ראשו דנפלים דמתני' דוקא: [פוטרת] בכ''מ. דחשיב לידה מיציאת פדחת ובכ''מ מפרש לקמיה: פדחת. מצח: חוץ מן הנחלה. דהבא אחריו בכור לנחלה אא''כ יצא פניו של ראשון: דכתיב יכיר. והיכרא ליתא אלא בפרצוף פנים: אף לנחלה. דפדחת נמי הוי היכרא: עובדת כוכבים אינה מטמאה בנדה וזיבה ולידה: זו הכרת פנים. דמי שהוכרו פניו ראשון הוי בכור לנחלה: עם החוטם. וקשיא לר' יוחנן: אין מעידין. להשיא את אשתו דשמא לאו זה הוא: הכרת פניהם ענתה בם. דהכרת פרצוף פניהם עדותן אלמא פרצוף פנים בעי ופשטיה דקרא בנואפים כתיב הכרת פני הוולדות ענתה בנואפים שהקב''ה צר את הממזר בצורת פני המנאף: בסופה. לאחר שכוונו יפה בזה הקילו חכמים בסוף עדותן להחזיקן אפי' בעבד ושפחה: אבל בתחלה. תחלת העדות דהיינו ראיית המת לא אקילו עד שיכירוהו יפה:

דאדם מבהמה לא יליף דלית לה פרוזדור. האי פרוזדור דהכא ובריש בהמה המקשה (חולין דף סח.) ובשבת פ' א''ר עקיבא (דף פו:) שוים ולא הוי כי ההוא דפרק יוצא דופן (נדה דף מב:) דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי בפרוזדור דהתם אמרינן הכא מה יכול להחזיק הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ופרוזדור דהכא הוא עובי הירכים שמכסים את הרחם שבין ירכים והוה אמינא דלא חשיב ראש לידה ביציאת הרחם ואין תימה על שהלשון שוה ואין פירושם שוה דכי ה''ג אשכחן לעיל בפ' הלוקח בהמה (דף כ.) דטינוף פוטר בבכורה דחשיב ולד ולא הוי כההיא טינוף דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב היולדות מטנפות: תיובתא דשמואל. לא הוי מצי לאקשויי לשמואל מהא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה דדייקינן נינה התם בדיש פירקין (דף סח.) דביציאת ראש הויא לידה מדאסרינן להו ביציאת מקצת דשמא הראש ישנו באותו מקצת דהיינו דוקא בבהמה אבל אדם לא שמעינן מהתם דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהויא סימן ולד ואין להקשות דבבהמה המקשה היכי דייק מינה דביציאת ראש הוי כילוד דלמא הא דאסורה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדאמר בפ''ק דב''ק (דף יא.) דאם איתא דביציאת ראש לא הוי לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצת אי אפשר לבא בשום פעם לידי חשיבות לידה וא''ת כיון דאיתותב שמואל מאי האי דקאמר בפרק המפלת (נדה דף כו.) גבי הסנדל ולד דאית ליה חיותא מכי נפיק רישיה הויא ליה לידה סנדל עד דנפיק רובא בלאו טעמא דחיותא נמי הא אפילו מתים הראש פוטר וי''ל דחיותא לאו דוקא אלא ראוי לחיותא ואגב דנקט נמי התם לעיל האי לישנא ולד דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיק נקטיה נמי בתר הכי ויש ספרים דגרס התם ולד דאית ביה חיותא מכי נפיק רוביה סנדל עד דנפיק כוליה ויש לפרש דרוביה דקאמר היינו רובא דרישא ואית דגרם בהדיא הכא נפק רובא דרישא והא דאמרי' התם בפרק המפלת (דף כט.) בשמעתין דיצא מחותך או מסורס [משיצא רובו ה''ז כילוד] הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים לא כמו שפירש רבינו חננאל דלחיים היינו בר קיימא דהא אפי' בנפלים הראש פוטר דאיתותב שמואל הכא אלא כמו שפירש שם בקונט' כתקנו לחיים שלם לאפוקי מחותך: לאתויי הא דת''ר גיורת שיצא פדחת ולדה כו'. וא''ת מאי חידוש הוא זה בהך מילתא טפי משאר דברים דחשוב בהן כילוד כגון לזקוק אשת אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ושאר דברים השנויים בפ' יוצא דופן (נדה דף מג:) וי''ל דאיצטריך הכא לאשמועינן דס''ד אע''ג דיציאת הראש חשוב לידה מ''מ לידת שאר הגוף שיצא אחרי כן בקדושה חשוב כמו כן לידה וניתיב לה ימי טומאה וימי טהרה: מאי טעמא יכיר כתיב. תימה בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח:) ובפ' יש נוחלין (ב''ב דף קכז:) שדוחק לרבנן דרבי יהודה יכיר למה לי לימא דאיצטריך לכדדרשינן הכא דאפי' רבי יוחנן לא פליג דהא דקאמר אף לנחלה משום דקסבר דפדחת נמי הויא היכרא וגם דוחק ביש נוחלין (שם) לר''מ דאמר אדם מקנה כו' דאתא יכיר לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וי''ל דהתם קשיא ליה לשון יכיר דמשמע שיש כח בהכרת האב: מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם. פירש בקונטרס דהכרת פרצוף פניהם עדותן הוא אלמא פרצוף פנים נמי בעי ותימה דביבמות (דף קכ. ושם ד''ה הכרת) מייתי קרא דהכרת פניהם ענתה בם משמע שיש דבר באדם שמכירים על ידו את הפנים והיינו פדחת דחוטם בכלל פרצוף פנים הוא והתם ביבמות (שם) בתר האי קרא מייתי עובדא דאבא בר מרתא דהוו מסקו ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי קירא דבק בבלייתא דבת אאפותיה חלף קמייהו ולא בשקרוה: