בכורות מח ע"א

מתני' מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור מת האב והבנים קיימים ר''מ אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין ר' יהודה אומר נתחייבו נכסים זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:
גמ' דמית האב אימת אילימא דמית לאחר ל' יום בהא אמר ר''מ כי חלקו פטורין והא אשתעבדן להו לנכסי אלא דמית בתוך ל' יום מ''ש כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי ליה דאזיל לגבי האי ומדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחייה א''ר ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה אותה מהם דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא אמר רבא מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה והתנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקי''ל דלא יתבע מן הערב תחלה אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' יום ואי דאיכא נכסי טובא ה''נ דשקיל והכא במאי עסקינן כגון דליכא אלא חמש סלעים ודכולי עלמא אית להו דרב אסי דאמר רב אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

מתניתין:

מי שלא בכרה אשתו עדיין, וילדה שני זכרים תאומים ואין ידוע איזה הבכור, הרי האב נותן חמש סלעים לכהן, שהרי ודאי נולד לו בכור.

ואם מת אחד מהן בתוך שלשים יום שעדיין לא הגיע זמן החיוב:

הרי האב פטור, כי הרי ספק הוא אם החי הוא בכור או לא, ומספק אינו נותן, שהכהן מוציא מחבירו הוא, ועליו הראיה. ^[1]

ואם מת האב של התאומים, והבנים - שאין ידוע איזה מהם הוא הבכור - קיימים, כך הוא דינם לענין פדיון:

רבי מאיר אומר:

אם נתנו פדיון לכהן עד שלא חלקו את נכסי האב - נתנו, ואין יכולים להוציא מהכהן, ואם לאו, שחלקו תחילה את הנכסים, הרי אלו פטורין, ויתבאר טעמו בגמרא.

רבי יהודה אומר: נתחייבו נכסים לכהן כבעל חוב, וחייבים לפרוע בין שניהם, ויתבאר טעמו בגמרא.

ואם ילדה תאומים זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום ואפילו מן הבנים, שהרי אין ידוע אם יש כאן בכור זכר כלל, והכהן מוציא מחבירו הוא, ועליו הראיה.

גמרא:

שנינו במשנה: מת האב והבנים קיימים, רבי מאיר אומר, אם נתנו עד שלא חלקו - נתנו, ואם לאו פטורין. רבי יהודה אומר, נתחייבו נכסים:

ומקשינן: דמית האב אימת [מתי מת האב]!? שהרי:

אילימא בכגון דמית האב לאחר שלשים יום שכבר חל עליו חיוב הפדיון, הלוא תיקשי:

וכי בהא אמר רבי מאיר כי חלקו - פטורין, והא אשתעבד נכסיה של האב - בחייו - לפדיון!? ^[2] אלא תאמר שמשנתנו עוסקת בכגון דמית האב בתוך שלשים יום שעדיין לא נשתעבדו נכסיו כיון שעדיין לא חל החיוב. הרי אף זה קשה, כי:

מאי שנא כי חלקו שהם פטורים לפי רבי מאיר, ומשום דאזיל לגבי האי ומדחי ליה, דאזיל נמי לגבי האי ומדחי ליה [כל אחד מהבנים דוחהו לאמר: אני איני בכור] - כי לא חלקו נמי ושותפים הם בירושת האב, ליזיל לגבי האי ולידחייה, וליזיל לגבי האי ולידחייה [ידחהו כל אחד לאמר: אני איני בכור, ומחלקי לא תיטול]!? ^[3]

אמר תירץ רבי ירמיה:

משנתנו עוסקת בכגון שמת האב בתוך שלשים יום ולא נשתעבדו הנכסים ביד האב, ודקשיא לך: ידחהו כל אחד ואחד, אימא לך:

זאת אומרת, ממשנתנו יש ללמוד: שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת, ולקחו שדה בשותפות, הרי בעל חוב שיש בידו שטר על שם אחד מן השותפין ואין ידוע מי הלוה - גובה אותה מהם -

ומשום דאמר ליה המלוה לכל אחד מהם, ממה נפשך יכול אני ליטול בשדה זו, כי:

אי בדידך מסיקנא, מנתא דידך קא שקילנא [אם בך אני נושה הריני נוטל את חלקך בשדה], ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא [ואם בחבירך אני נושה, הרי את חלקו אני נוטל] -

ואף במשנתנו, כיון שודאי יש לו לכהן חוב חמש סלעים על אחד מהבנים, והם - עד שלא חלקו - הרי שותפים הם במה שירשו מאביהם, לכן יכול הכהן ליטול ממה נפשך.

אמר תמה רבא על יסודו של רבי ירמיה:

מכדי נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה [נכסיו של אדם הם הערבים לפרעון חובותיו] ומטעם זה גובים מהנכסים. והרי: מי איכא מידי [היתכן כדבר הזה], דלדידיה [לבעל החוב עצמו] לא מצי תבע ליה משום שהוא דוחהו לאמר: איני חייב, ואילו לערב מצי תבע ליה!? והתנן:

"המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב" וקיימא לן לפרש את המשנה: דלא יתבע מן הערב תחילה עד שיתבע תחילה את המלוה. ובכלל זה, שאם אינו יכול לתבוע את הלווה אף את הערב לא יתבע!? ^[4]

אלא אמר רבא: לעולם עוסקת משנתנו בכגון שמת האב לאחר שלשים יום. כי אם מת האב קודם שלשים, אין הכהן יכול לגבות כלום וכסברתו של רבא. ודקשיא לך: והרי נתחייב האב ונשתעבדו נכסיו. אימא לך:

ואי דאיכא נכסי טובא הכי נמי דשקיל [אילו היתה עוסקת משנתנו בכגון שיש בנכסים - שהותיר האב ונשתעבדו - כדי שתי פעמים משיעור החוב, אכן אין ספק שהיה הכהן נוטל מן הנכסים שנשתעבדו ביד האב] ואפילו לאחר שחלקו, וכפי שיתבאר שממחצית הירושה אכן אין ספק שיכול הכהן ליטול - ואולם הכא במשנתנו במאי עסקינן:

בכגון דליכא בנכסים שהוריש האב אלא כדי חמש סלעים בלבד. שבאופן זה אף שכדי מחצית מחמשת הסלעים היה לו ליטול, מכל מקום סובר רבי מאיר שלאחר חלוקה אינו נוטל כלום. והטעם בכל זה הוא:

כי מלוה על פה [היינו כל חוב שאינו כתוב בשטר] אין בעל החוב יכול לגבותו אלא מיורש, אבל אינו יכול לגבותו מלקוחות, וכאשר יתבאר -

וממילא דבשני יורשים שחלקו אינו יכול לגבות אלא חצי, ומשום דכולי עלמא [רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו במשנתנו] אית להו דרב אסי, דאמר רב אסי: האחין שחלקו את ירושת אביהם, הרי שביחס למחצה מן הירושה הרי הם חשובים יורשין, ואילו ביחס למחצה הנותרת הרי הם חשובים כלקוחות. ^[5] נמצא, שאין הם חייבים לתת מנכסיהם למלוה על פה, אלא מן המחצה שהם חשובים עליו כיורשים -

וחוב של פדיון הבן הרי הוא כמלוה על פה, ומשום דכולי עלמא [רבי מאיר ורבי יהודה] אית להו מלוה הכתובה בתורה ^[6] כפדיון הבן

הערות

^[1] א. והוא הדין שהחי עצמו פטור מלפדות את עצמו מספק, ומה שנקטה המשנה שהאב פטור, היינו משום סיפא דבעי למיתני "מת האב", רש "י. ב. לפי מה שנתבאר כמה פעמים בהערות בשם הגרשש"ק, שיש בפדיון מלבד דין ממון גם דין פדיון קדושה שאינה מצוה ממונית, יש לעיין: למה לא יצטרך לפדות מספק, אם כי ישאר הפדיון בידו! ? וראה מה שהאריך בביאור ענין זה בשערי ישר שער ה פרק כה.

^[2] א. יש לדקדק בלשון הגמרא: למה ליה להקדים "אי מת לאחר שלשים בהא אמר רבי מאיר", והרי אפילו אם לא נחליט כסברא זו, שנשתעבדו נכסים מכח האב, מכל מקום תיקשי לרבי מאיר: מה חילוק יש בין חלקו ללא חלקו, וכקושיית הגמרא, והיא אינה תלויה בנידון אם מת קודם או אחר שלשים. ב. עיקר הנחת הגמרא שאם נשתעבדו נכסים יש לגבות מן היורשים לאחר חלוקה, אינו מוסכם וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא, וראה בזה בתוספות כאן ובהערה בעמוד ב. ג. כתבו התוספות בשבועות ד ב ד"ה בכל פודין: הא דאמרינן דאזיל כהן וטריף ממשעבדי, לאו דמפריק בקרקעות, אלא ימכרם ויתן דמי לכהן. והיינו משום שאין פודין בקרקעות, וכמבואר לקמן במשנה נא א. [וכן צריך לפרש גם בסוגייתנו, שהרי מטלטלין של יתומים אינם משתעבדים, וקושיית הגמרא היא על הקרקעות שהניח האב]. ובשערי ישר [שער ה פרק כה] נתקשה בדבריהם: מי יגבה מהמשועבדים וימכרם ויתן דמים לכהן, והרי אם אין לכהנים זכות גוביינא, מי יגבה מהלוקח, דלהבן או להאב ודאי לא שייך זכות שעבוד זה. ומפשטות דברי התוספות משמע, שחוב הוא על הלוקח למכור וליתן דמים לכהן, אבל זה ודאי רחוק לומר כן, דמאיזה טעם יהיה בענין זה חיוב על הלוקח יותר משאר מקומות שגובים מלוקח, שאינו מחויב להמציא כסף לבעל חוב הבא לגבות, ורק אם רוצה יכול לסלקו בדמים. ולפי זה קשה: איך יש זכות גוביינא לכהן מקרקעות כיון שהוא דבר שאין פודין בו. ולהיות זכות לכהנים למכור ויהיה הכסף של האב או הבן, ואחר כך יתנו הם לכהן, זה ודאי דבר רחוק מן הדעת. וראה מה שביאר שם בזה. ובמנחת חינוך [שצב יז] כתב: ואם יש לו רק קרקעות, ואפילו מת ובא לגבות מיתומים, נראה דהברירה ביד כהן לגבות עידית, אף דבעל חוב דינו בבינונית ומיתומים בזיבורית ואפילו בנזיקין, מכל מקום כאן דבזה אינו פדוי רק טורף על מנת למכור, אם כן, מה שנקל לפניו זה לוקח הכהן בעל כרחו, והוא בתורת כפיה כי צריך למוכרו, וכופין אותו ולוקח הכהן ומוכר, ואינו דומה לבעל חוב ונזקין דלוקח לגוביינא והוא שלו, על כן הוא בבינונית:.

^[3] א. בהמשך הסוגיא מובאת לשון אחרת, שלפיה מקשה הגמרא: אם מת בתוך שלשים יום, אם כן, מאי טעמא דרבי יהודה שאמר נתחייבו נכסים, כיון שעדיין לא נתחייב האב. ואילו בלשון זו מקשה הגמרא רק: מאי טעמא דרבי מאיר, ואינה מקשה: מאי טעמא דרבי יהודה. ונחלקו המפרשים בביאור ענין זה: מהרי"ט אלגאזי - סח א - למד מלשון הרמב"ן בהלכותיו, שבלישנא קמא פשוט לגמרא כתירוצו של רבי ירמיה בלישנא בתרא, שתירץ "זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת ולקח אחד מהם שדה מחבירו בעל חוב גובה הימנו", והיינו שהבנים חייבים מחמת חיוב עצמם, כיון שהם חשובים כלוקחים זה מזה, וכפי שיתבאר בלישנא בתרא. ואף שלפי לישנא בתרא חידוש הוא בעיניו של רבי ירמיה סברא זו, וכמו שאמר "זאת אומרת", מכל מקום לפי לישנא קמא אין זה חידוש בעיניו, אלא שיטתו של רבי מאיר מחודשת בעיניו, [ולפי לישנא בתרא הוא בהיפוך, וכפי שיתבאר עוד בהערה לקמן]. ואילו הכסף משנה - בכורים יא כ, הובאו דבריו בריט"א שם - כתב לבאר בדעת הרמב"ם, שלפי לישנא קמא לא קשיא כלל לגמרא למה רבי יהודה מחייב, כי על אף שמת בתוך שלשים יום מכל מקום נשתעבדו הנכסים מכח האב, וכך סבירא ליה לרמב"ם שם להלכה. ב. ומהרי"ט אלגאזי שם באות ב כתב על הכסף משנה שצריך להבין למה יתחייבו הנכסים מכח האב כיון שעדיין לא הגיע זמן החיוב. ותוכן דבריו שם, שלפי דעת הרמב"ם, בתוך שלשים יום עיקר הטעם דלא הוי פדיון הוא משום חשש נפל, ומאחר שחי הולד לאחר שלשים, איגלאי מילתא למפרע שאינו נפל. ראה שם שהאריך במקום שאנו מקצרים. וכנראה כוונתו היא שלרבי יהודה הטעם הוא כן, אבל רבי מאיר חולק עליו בזה, ולשיטתו אי אפשר לבוא משום שעבוד נכסי האב, שהרי אם כן, תיקשי כדמקשה הגמרא במת לאחר שלשים: למה לא יגבה אפילו חלקו. ג. ובאבי עזרי [קמא, בכורים יא כ] כתב לבאר, ויסוד דבריו על פי מה שמצינו בירושלמי [המובא בתוספות ריש פרק אלו נערות], שאם כי בכל קנס אין חל החיוב אלא בהעמדה בדין, מכל מקום שעבוד הנכסים חל כבר משעת המעשה. וכעין זה יש לומר גבי פדיון הבן, שאם כי אין החיוב חל עד יום השלשים, מכל מקום הרי סיבת החיוב היא הלידה, וכבר נשתעבדו נכסים משעת הלידה. ומיהו, כיון שמת האב תוך שלשים יום הרי לא חל שעבוד הגוף, ושוב אי אפשר לגבות משום שעבוד הנכסים, וזה הוא באמת טעם הלישנא בתרא. ומיהו לישנא קמא סובר, שעל היתומים שירשו את שעבוד הנכסים חל גם שעבוד הגוף משום דכרעא דאבוהון נינהו, וכמו שהביא שם בשם הרא"ש, [ולמבואר שם, דבר זה תלוי במחלוקת אמוראים, ראה שם], וזה הוא טעם לישנא קמא שסובר רבי יהודה ש"נתחייבו נכסים" וגובה מהם, ואף שמת האב בתוך שלשים יום. ד. ובספר ראשית בכורים כתב, דאנהרינהו לעיינין באבני נזר שכתב, דמשונה מצות פדיון הבן משאר מצוות, דבכל המצוות כשמת נעשה חפשי מן המצוות משום שהיא מצוה דנפשיה, מה שאין כן בפדיון הבן שהיא מצות הבן עליו, אף לאחר שמת מוטל עליו החיוב ונשתעבדו נכסיו למצות הבן, וכמבואר לקמן נא ב, דיורשין חייבין לפדות לאחר מיתת האב, ואם כן, אתי שפיר הא דאף במת תוך שלשים נתחייבו נכסים כשהגיע יום שלשים. וראה עוד שם מה שהוסיף ביאור בזה.

^[4] א. בקהלות יעקב סימן לב אות ד, הביא בשם הש"ך בתקפו כהן ללמוד מסוגייתנו שאין אומרים ממה נפשך משני אנשים. ותלה דין סוגייתנו במה שנחלקו ביבמות לז ב אם "קם דינא" או "הדר דינא" משום ממה נפשך, ואשר לפי שיטת הש"ך יסוד מחלוקתם היא אם אומרים ממה נפשך מתרי גברי, ורבי ירמיה לשיטתו, הסובר "הדר דינא" משום שאומרים ממה נפשך בתרי גברי. והביא שם מקונטרס הספיקות כלל ו אות יג שתמה על הש"ך, כי הרי אדרבה מבואר בסוגייתנו שמשום "נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה" לא גבי, ואם לא טעם זה היינו אומרים ממה נפשך מתרי גברי. וראה עוד שם. ב. הרשב"א בגיטין [נ ב ד"ה וגרסי'], הקשה: למה הצרכו חכמים לתקן שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית, והרי תיפוק ליה שאין נפרעין מן הערב תחילה! ? ותירץ: דלאו "ערבין" לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה, ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתא אערב אלא אלוה, אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו, ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי, והלכך, אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות, הוה אמינא, כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוא, אף על גב דשייר לוה זיבורית קמי מלוה, ליגביה מבינונית דהוה שעבודא עליה, דאמר ליה מלוה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא, ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן:: והעיר בחלקת לוי, שבפשוטו סותרים דבריו את סוגייתנו, וראה מה שביאר שם. ג. תמה בשפת אמת: נהי שאין יכול לפרוע מן הערב כשאינו יכול לתבוע את הלוה, היינו אם פטור הלוה מן הדין, אבל היכא שהלווה משקר והערב יודע שהלווה משקר מפורש בפוסקים שהערב חייב, שהרי על זה נתערב אם לא ירצה הלוה לשלם, ובזה שכופר שאינו זה היוסף בן שמעון בשקר, הוי כאינו רוצה לפרוע, וכי האי גוונא שפיר חייב הערב! ? וביאר, דעיקר קושיית רבא היתה רק על מה שפירש רבי ירמיה על פי יסודו את משנתנו, שהרי במשנתנו אין אחד מהם משקר, אלא שבאמת אינו יודע אם הוא הבכור, ובזה מקשה רבא: למה ישלם הערב כיון שהלוה פטור מן הדין. והוסיף, דמכל מקום מאחר שאין ראיה ממשנתנו לדברי רבי ירמיה, יש לומר שבאמת רבא בא לחלוק גם על דינו של רבי ירמיה בשני יוסף בן שמעון, ואף שטעם רבא לא שייך בזה, מכל מקום אין מוכרח כרבי ירמיה, ומשום "דנהי דכל אחד יש לו חלק בשדה זו, מכל מקום, כיון דסוף סוף על ידי גבייתו יפסידו שניהם [שהרי בהכרח יחלקו שניהם את ההפסד ביניהם], יכול כל אחד לעכבו מלגבות". אך הביא שם, דבשולחן ערוך [חו"מ מט י] מבואר גבי שני יוסף בן שמעון שאינו גובה מטעם "נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה", ומבואר מזה שלא כדבריו, אלא שהוא תמה על טעם זה. ובקובץ שיעורים [בבא בתרא סימן תרלז ותרלח] כתב אף הוא כדברי השפת אמת, וביאר על פי זה את השמטת הרמב"ם לדברי רבי ירמיה ורבא, והיינו משום שהרמב"ם סובר שלא השיג רבא אלא על הפירוש במשנתנו, אבל בשני יוסף בן שמעון ליכא פלוגתא כלל, ולא הוצרך הרמב"ם להביאו דדבר פשוט הוא, היכא דהלוה חייב מדינא אלא שכופר, דודאי נפרעין מהערב. [וצריך ביאור, שהרי רבי ירמיה אמר "זאת אומרת" ובהכרח שחידוש יש בדבר, ואיך ישמיטנו הרמב"ם, וראה שם בהמשך דבריו]. ובדעת הטור [והשולחן ערוך] שהביאו דברי רבא, כתב שם לבאר, דרבי ירמיה מיירי באופן שהלווים עצמם אינם יודעים מי הוא הלוה, וגם הטושו"ע עוסקים באופן זה, ראה שם. [ומיהו מדברי התומים והקצות החושן בהשגתם על הש"ך המובא באות ג, מוכח שלא הבינו כן]. ד. בש"ך שם, מבואר, שאפילו אם יצא שטר שכתוב בו על יוסף בן שמעון שהוא לוה ויוסף בן שמעון שני שהוא ערב, ואין ידוע מי הלוה ומי הערב, אינו יכול להוציא מאחד מהם ואף על פי שכל אחד מהם חייב ממה נפשך. כי מאחר שהלוה אינו חייב מספק, גם הערב אינו חייב וממילא אינו יכול לגבות כלל. וראה מה שתמהו התומים והקצות החושן [והובאה קושיית התומים בשפת אמת]. ה. בקצות החושן הקשה על רבי ירמיה: כיון דבשני יוסף בן שמעון אין השטר מוכח מתוכו, לאו שטרא הוא כלל אפילו אם יהא ידוע בעדים שזה הוא יוסף בן שמעון שחתם על השטר, ואם כן, במה נתחייב הלוה, כיון דהעדים הרי אין צריכים לראות נתינת המעות, דהא יכול לחייב עצמו בשטר אף על פי שאינו חייב, וכיון דאינו מוכח מתוכו, לא נתחייב בשטר זה כלל, ואם כן, היכי סלקא דעתיה דרבי ירמיה שבעל חוב גובה ממנו! ? וצריך לומר, דרבי ירמיה סבר: נהי דאינו מוכח מתוכו גוף הלוה שנתחייב, מכל מקום ביחס לשדה של השותפין, הרי מוכח מתוך השטר שיש בה שעבוד. ו. במהרי"ט אלגאזי [סט ג] כתב לבאר את מחלוקת רבי ירמיה ורבא: דרבא סבירא ליה דמאי דקיימא לן בעלמא שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא, דעיקר סמיכות דעת המלוה על הנכסים, ולכן נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה. אבל רבי ירמיה סובר דלא מדין ערבות הוא, אלא מקרא ד"והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה", וילפינן קרקעות ממטלטלין, וכמו שהיא סברת עולא [בבא בתרא קעה ב] בשמעתתא דשעבודא דאורייתא, וכמו שכתב הרשב"ם שם. וראה עוד שם שהאריך.

^[5] ביאר רש"י את הטעם, משום שרב אסי מספקא ליה אם יש ברירה, ואנו אומרים שכל אחד קיבל בחלוקה את ירושתו, או שמא אין ברירה ולא נתברר שקיבל כל אחד את חלק ירושתו, ושמא החליפו את חלקיהם והרי הם לקוחות ולא יורשים, ולכן אנו דנים אותם כחצי יורשים וכחצי לקוחות.

^[6] ביארו התוספות: מלוה הכתובה בתורה, היינו דוקא כגון פדיון הבן וערכין ונזיקין וכיוצא בהן, שלא הייתי מחייבו אם לא שחייבתו תורה, אבל מלוה על פה, אף על גב דכתיב "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" [וילפינן מכאן שפריעת בעל חוב מצוה], לא מיקרי "כתובה" להיות ככתובה בשטר, ואף על גב דאיירי [הכתוב] אף במלוה על פה, דלא ייפה כחו במה שכתובה בתורה להיות ככתובה בשטר, כיון דבלאו הכי דבר פשוט הוא שיש לו לשלם מה שהלוהו.

א משנה מי שלא בכרה אשתו (שעדיין לא ילדה), וילדה שני זכרים, ואין ידוע מי הבכור — נותן האב חמש סלעים לכהן, מפני שאחד מהם ודאי בכור. מת אחד מהן מהזכרים בתוך שלשים יום ללידה, לפני שחלה חובת הפדיון — האב פטור מספק, שמא הבכור מת.

מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו את הפדיון לכהן עד שלא חלקו ביניהם את נכסי אביהם — נתנו, ואם לאו [לא] שכבר חלקו — פטורין, כאשר יבואר בגמרא. ר' יהודה אומר: כבר נתחייבו הנכסים, נכסי אביהם, בחמש סלעים לכהן, וחייבים הבנים לתת. מי שעדיין לא ביכרה אשתו וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע מי הראשון — אין כאן לכהן כלום, שמא הנקבה נולדה תחילה, והכהן הבא להוציא מן האב — עליו מוטלת חובת הראיה.

ב גמרא שנינו במשנה: מת האב והבנים קיימים, ר' מאיר אומר: אם נתנו את הפדיון לכהן עד שלא חלקו — נתנו, ואם לאו — פטורים. ושואלים: דמית [שמת] האב אימת [מתי]? אילימא דמית [אם תאמר שמת] לאחר שלשים יום — בהא [בזו] אמר ר' מאיר כי [שכאשר] חלקו פטורין? והא אשתעבדן להו לנכסי [והרי כבר נשתעבדו להם הנכסים] למצות הפדיון!

אלא צריך לומר דמית [שמת] האב בתוך שלשים יום, קודם שהתחייב אביהם בפדיון, ומצות הפדיון חלה על הבכור עצמו, אלא שאין ידוע מי הוא. ואולם על כך יש לשאול: והלא לא נתחייבו נכסי אביהם לפדיון, ואם כן מאי שנא כי חלקו [מה שונה הדין כאשר חלקו] ביניהם את הנכסים, שלדעת ר' מאיר פטורים, מפני שאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך הכהן אל בן זה והוא דוחה אותו] ואומר שאינו הבכור, וכן דאזיל לגבי האי ומדחי ליה [שהולך הכהן אל בן זה ודוחה אותו]? והרי, כי [כאשר] לא חלקו נמי [גם כן] — ליזיל לגבי האי ולידחייה, וליזיל לגבי האי ולידחייה [שילך אל זה וידחה אותו, ושילך אל זה וידחה אותו]!

אמר ר' ירמיה: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד ששני יוסף בן שמעון (אנשים ששמם שווה) שהיו בעיר אחת ולקחו (קנו) שדה בשותפות — בעל חוב, שיש לו שטר חוב הכתוב על שם יוסף בן שמעון, גובה אותה מהם בחובו, ואף על פי שלא ידוע מי החייב האמיתי, מפני דאמר ליה [שאומר לו] לכל אחד מהם: אי בדידך מסיקנא [אם בך אני נושה] — מנתא דידך קא שקילנא [את המנה, החלק שלך בשדה שלכם אני נוטל], ואי בחברך מסיקנא [ואם בחברך אני נושה] — מנתא דחברך קא שקילנא [את המנה, החלק של חברך אני נוטל], שהרי יש לחייב האמיתי חלק בשדה; ואף במשנתנו, האחים שלא חלקו — שותפים בנכסי אביהם, ולפיכך יכול הכהן לגבות מנכסים אלו את חובו.

אמר רבא בתמיהה: מכדי [הרי] כלל יש בידינו, נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה [שנכסיו של אדם הם ערבים לו], לפרעון חובותיו, מי איכא מידי [האם יש, היתכן דבר כזה], דלדידיה לא מצי תבע ליה, ולערב מצי תבע ליה [שאותו, את החייב, אינו יכול לתבוע, ואת הערב יכול לתבוע]?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] בפירושה: שלא יתבע מן הערב תחלה, אלא עליו לתבוע את הלווה תחילה. והלא כאן אין הכהן יכול לתבוע אף אחד מן האחים, והוא גובה מנכסיהם!

אלא אמר רבא: לעולם יש לפרש שמדובר במשנה כשמת האב לאחר שלשים יום, וכבר נשתעבדו נכסי האב לפדיון. ואי דאיכא נכסי טובא [ואם יש נכסים מרובים] לגבות מהם — הכא נמי דשקיל [כך גם כן הדין — שנוטל הכהן] חמש סלעים, גם לאחר שחלקו הבנים בנכסי אביהם, שעל הבנים לפרוע את חובות אביהם ממה שירשו. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? כגון דליכא [שאין] במה שירשו מאביהם אלא חמש סלעים.

ודכולי עלמא אית להו [ולדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את מה שאמר רב אסי, שאמר רב אסי: האחין שחלקו בנכסי אביהם — הרי שבמחצה מהחלק שקיבלו הם נחשבים כיורשין, ובמחצה הם נחשבים כלקוחות (כקונים). וכן צריך לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] מלוה הכתובה בתורה, כלומר, חוב המפורש בתורה, כגון פדיון הבן —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to one whose wife had not previously given birth and then gave birth to two males, i.e., twin males, and it is unknown which is the firstborn, he gives five sela coins to the priest after thirty days have passed. If one of them dies within thirty days of birth, before the obligation to redeem the firstborn takes effect, the father is exempt from the payment due to uncertainty, as perhaps it was the firstborn who died.

In a case where the father died and the sons are alive, Rabbi Meir says: If they gave the five sela coins to the priest before they divided their father’s property between them, they gave it, and it remains in the possession of the priest. But if not, they are exempt from giving the redemption money to the priest. Rabbi Yehuda says: The obligation to redeem the firstborn already took effect on the property of the father; therefore, in either case the sons, his heirs, are required to pay the priest. If the wife gave birth to a male and a female and it is not known which was born first, the priest has nothing here, as it is possible that the female was born first.

GEMARA: The mishna teaches that in a case where the father died and the sons are alive, Rabbi Meir says: If they gave the five sela coins to the priest before they divided their father’s property, they gave it; but if not, they are exempt from giving the redemption money. The Gemara asks: When did the father die? If we say that he died after the thirty days following the birth of his sons, does Rabbi Meir say in this case that if they divided their father’s property they are exempt from giving the redemption money to the priest? But the property is already on lien for the mitzva of redemption.

Rather, it is referring to a case where the father died within thirty days of the birth of his sons, and the obligation of redemption applies to the firstborn himself, whose identity is unknown, but not to the father’s property. If so, what is different about a case where they already divided the property between them, that Rabbi Meir deems them exempt? The reason must be that the priest will go to this son, and the son will reject him by demanding that the priest prove he is the firstborn; and likewise he will go to that other son, and he too will reject him in the same manner. The Gemara challenges this explanation: The same should apply even in a case where they did not divide the property: Let the priest go to this son and he will reject him, and let him go to that son and he too will reject him.

Rabbi Yirmeya says: That is to say, i.e., it can be inferred from here, that in a case involving two people named Yosef ben Shimon who were residents of one city, and they acquired a field in partnership, a creditor of one of them can collect payment of his debt from either of them, despite the fact that he does not know which of them owes him the money. The reason is that he can say to each of them: If I have a claim against you, I am taking the one hundred dinars that is your share in the joint field, and if I have a claim against the other Yosef ben Shimon, I am taking the one hundred dinars that is his share in the field. This is similar to the case in the mishna, as the brothers who have yet to divide their father’s property are considered partners, and therefore the priest can claim his debt from that property.

Rava said in response: Now consider the principle that a person’s property is a guarantee for him, i.e., it serves as a guarantee for the loan if the debtor does not repay it. Is there any case where one cannot claim repayment from the debtor himself, and yet he can claim from a guarantor? But didn’t we learn in a mishna (Bava Batra 173a): In the case of one who lends money to another with the assurance of a guarantor, he cannot claim payment of the debt from the guarantor? And we maintain in this regard that he cannot claim payment of the debt from the guarantor at the outset, before first claiming the debt from the debtor. How, then, may the priest not claim the redemption money from either brother, and yet he can take it from their property?

Rather, Rava says: Actually, the mishna is referring to a case where the father died after thirty days following the birth of his sons and the property is already on lien for the mitzva of redemption. And if this is a case where there is a lot of property, so too, the halakha is that the priest takes the five sela coins from that property, even after the sons have divided it, as they are obligated to pay their father’s debt from their inheritance. And what are we dealing with here? With a case where there is only the five sela coins received from their father. That was the entire estate.

Rava continues: And everyone accepts the opinion of Rav Asi, as Rav Asi says: In the case of brothers who divided property they received as an inheritance, with regard to half of it they are considered heirs and with regard to the other half they are considered purchasers from each other. And furthermore, everyone agrees that a loan written in the Torah, i.e., a financial obligation by Torah law, such as the redemption of the firstborn,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מת אחד מהם. בתוך ל' יום האב פטור דמצי למימר הבכור מת:

ואם לאו פטורין. דכל חד וחד מצי מדחי ליה:

ר' יהודה אמר נתחייבו נכסים. ולא מצו מדחו ליה:

אינו יכול להוציא מידן דכל חד מצי אמר אנא נקיטנא פדיון דחי:

זכר ונקבה. שאחת ילדה זכר (ונקב' שאחת ילדה זכר) ואחת נקבה או ב' זכרים ונקבה שאחת ילדה זכר ונקבה ואחת זכר נותן ה' סלעים לכהן בשביל ההיא דילדה זכר לחוד:

ב' נקבות וזכר. שהאחת ילדה זכר ונקבה והאחת נקבה או כל אחת זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:

וילדו ב' זכרים. ונתערבו האב פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה:

בעל חוב שיש לו שטר על יוסף בן שמעון גובה אותה מהן דאמר ליה אי בדידך כו':

והני נכסים נמי כי לא חלקו הוי בשותפות. אינון ערבין ביה שבעל חוב גובה מהן. מי איכא מידי דלדידיה לא מצי תבע דהא מת בתוך שלשים דאכתי לא איחייב בפדיון ולנכסיה דהוו ערב (לא) מצו תבעו והתנן המלוה כו'. וקי"ל דלא יתבע ערב תחילה אלא בעל חוב והכא בעל חוב לא מצי תבע:

ודאיכא נכסי טובא לכל חד וחד הכי נמי דשקיל אע"ג דחלקו:

מחצה יורשים ומחצה לקוחות. שהקנה זה לזה חלקו בשביל מה שתופש:

מלוה הכתובה בתורה. כגון ה' סלעים של בכור:

בפרש"י בד"ה פטורין כדמפרש בגמ' הס"ד ובד"ה הא אישתעבד כו' מעליא הוא הס"ד ובד"ה ב' יוסף כו' הבכור מחלקו אני כו' דלדידהו לא מצי כו' ובד"ה דרב אסי כו' לקוחת הס"ד ואח"כ מ"ה מלוה כו' לכהן הס"ד ואח"כ מ"ה ולא חצי כו' ופלגא ומפלגא כו' הד"א ובד"ה אפי' בציר כו' חצי חמש ה"ה כו' ובד"ה אלא פשיטא ודוקא י' זוז כו' והכא במתני' כו' ולית ליה דרב פפא כו' כולהו א"כ לית ליה דרב אסי כו' ובד"ה ולקח א' כו' להו ר"י הס"ד וד"ה ב' נשים כו' במחבא שנתערבו הס"ד ואח"כ מ"ה אם לכהן כו' בדין שקל הס"ד כצ"ל:

תד"ה דכ"ע. ותימה דר"מ אית ליה ברירה כו'. כצ"ל:

תד"ה דאמר. ור"א מספקא ליה ונוטל בנכסים הנשארים חלקו רביע כו'. כצ"ל ומלת דהוא למחוק:

בא"ד כמו היו חמשה תובעין אותו. זהו בשבועות פרק ה'. ה' נשים שנתערבו וולדותיהן. ביבמות פרק י"א. גזל (כצ"ל) אחד מחמשה הוא שם פרק ט"ו:

בא"ד קדשה בעשרים נותן לה כו'. כצ"ל:

תד"ה ודכ"ע. במקום אשי צ"ל אסי. וכן לקמן ע"ב ברש"י ד"ה והכא:

בא"ד אטו מי ל"ל לר"י (כצ"ל) הא דתנן בג"פ כו' ע"פ גובה מן ב"ח. לכאורה תימה דהא שם בגמרא איתא דגם ריו"ח ורשב"ל אמרי דמלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ועמש"כ שם בס"ד:

בא"ד דלאו ממש בדר"פ קאמר אלא במלוה כו'. כצ"ל בביתי"ן:

תוס' ד"ה דאמר רב אסי וכו' ורב אסי מספקא לי' בנכסים כצ"ל:

בא"ד אלא שאינו חלקו. נ"ב הלשון מגומגם ואינו מיותר ושמא צ"ל מה וק"ל:

בא"ד נוטל בקרקע. נ"ב חצי כך נ"ל להגי' ור"ל מפסיד יותר מחצי שמגיע עליו לשלם משום ספק אי כיורש אי כלוקח ורביעי גובה מאחיו אלא שנוטל החצי (דהיינו שמינית של חוב) בקרקע וחצי האחר במעות נמי משום ספק ופירוש זה הוא פירוש שלישי מורכב משני הפירושים שכתב רש"י בבב"ק (דף ט ע"א) ודו"ק:

בא"ד וחצי האחר במעות כצ"ל:

תוס' ד"ה דאמר וכו' ולפי' זה אתיא נמי שפיר ההוא דמרחץ וכו' ולא צריך לאוקמה כסומכוס. תמוה לי הא רב ושמואל אוקמי מתני' דוקא בבא באמצע חדש ומטעם תפיסה. ור"נ דפסק אף בסוף חדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה קיימא הרי דג"כ דאזיל בתר מוחזק וממילא מוכח דר"נ ג"כ ס"ל דטעמא דמתני' דיחלוקו לא משום דחולק עמו והאי ספק כוודאי פלגא ופלגא דא"כ איך פליג ר"נ על מתני' בזה אע"כ דס"ל דטעמא דמתני' כסומכוס ואיהו ס"ל כרבנן דאזלינן בתר מוחזק וצע"ג:

מתני' נותן ה' סלעים. דאחד מהן בכור: האב פטור. דמצי למימר הבכור מת וה''ה נמי לבן הנשאר דפטור והאי לישנא דנקט האב פטור משום סיפא דבעי למיתני מת האב כו': פטורין. כדמפרש בגמרא: נתחייבו. בו נכסי האב לכהן כבעל חוב וחייבין לפרוע בין שניהם: אין כאן לכהן כלום. דאמר ליה הנקבה יצאת ראשון וכהן ידו על התחתונה דהמוציא מחבירו עליו הראיה: גמ' הא אישתעבד נכסיה. דחוב מעליא הוא: ומדחי ליה. ואומר אין אני בכור אלא אחי: כי לא חלקו נמי כו'. והא ליכא למימר דטריף נכסי משום אביהם דהא האב לא נתחייב כלום אלא בשביל הבנים טורפן ואמאי קתני אם נתנו כו' דמשמע דאם לא חלקו חייבין: שני יוסף בן שמעון. שהיה איש אחד מוציא על אחד מהן שטר חוב וכל אחד מהן היה מדחהו לאמר לא אני הוא כי אם חבירי ולקחו בין שניהם שדה אחת טורף בעל חוב חציה דא''ל כו' והכא נמי טורף הכהן ה' סלעים מהנכסים שהן יחד ואמר להו נמי הכי אם אתה הבכור מחלקך אני נוטל ואם אחיך הבכור מחלקו אני נוטל ובין שניכם תתפשרו: דלדידהו לא מצי תבע ליה. דכל חד וחד מדחי ליה: לא יפרע וקיימא לן מאי לא יפרע דלא יתבע לערב תחלה. עד שיתבע מן הלוה ולא יהא לו מה לפרוע: ה''נ דשקיל. אפי' חלקו דהא אישתעבדו נכסים בחיי האב ואע''פ שמלוה על פה היא גובה מן היורשין אם יש ירושה כשיעור החוב: דרב אסי. כדאיתא בב''ק בפ' ראשון (דף ט.): מחצה יורשין ומחצה לקוחות. דמספקא ליה אם ברירה ויורשין נינהו או אין ברירה ולקוחות נינהו הלכך מחצה יורשין ומחצה לקוחות: מלוה הכתובה בתורה.

והא אישתעבדי להו נכסי. דקסבר השתא האחין שחלקו יורשין הן ומלוה על פה גובה מן היורשין אי נמי קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ומיהו במסקנא קאמר דבהכי פליגי: דכולי עלמא אית להו דרב אסי כו'. משמע הכא דר''מ מספקא ליה אי אית ברירה או לא כרב אסי ותימה דר''מ לית ליה ברירה בההיא דהלוקח יין מן הכותים ובמרובה (ב''ק סט:) ובפרק כל הגט (גיטין כה.) ורבא גופיה דמוקי להו הכא כרב אסי יש לתמוה דבפ' כל הגט (שם כו.) קאמר דבין ר' יהודה בין ר''ש אית להו ברירה ויש לחלק דיש ברירה היכא דמתני בפירוש כגון שני לוגין שאני עתיד להפריש והריני בועליך על מנת שירצה אבא וזה גטיך אם מתי ובהכי מתרצא קושיא דשמואל אדשמואל דלית ליה ברירה בסוף ביצה (דף לז:) גבי שנים שלקחו בהמה בשותפות ובההיא דמי שאחזו (גיטין דף עה:) דאיתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אית ליה ברירה והוי גיטא לכי מיית כדדייק בריש כל הגט: דאמר רב אסי אחין שחלקו מחצה יורשין כו'. מילתא דרב אסי איתא בפרק קמא דב''ק (דף ט.) ובבבא בתרא בסוף בית כור (דף קז.) דפליגי התם באחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם דרב אמר בטלה מחלוקת דיורשין הם ושמואל אמר ויתר דלקוחות הן ושלא באחריות ורב אסי מספקא בנכסים הנשארים (אלא שאינו) חלקו דהוא רביע הנכסים נוטל בקרקע וחצי האחר במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין ונוטל הכל בקרקע או כלקוחות באחריות ויכול לסלקו במעות ולפירוש זה לא יתכן גירסת רבינו חננאל דגרס בפ' בית כור (שם) שלשה אחין ויש מפרש שנוטל חצי חלקו הראוי לו ורביע חלקו נוטל בקרקע ורביע במעות וחצי חלקו מפסיד משום דאם הוא יורש יש לו ליטול חלק משלם ואם שלא באחריות יש לו להפסיד ונוטל חצי חלקו מספק ומה שנוטל נמי מספקא לן אם מכח ירושה נוטל ויש לו ליקח הכל בקרקע או מכח דהוי כלוקח באחריות ונוטל במעות הלכך נוטל מחצה בקרקע דהיינו רביע ומחצה במעות וקשה לפירוש זה דהשתא אי לא הוה לספוקי לן אלא אי כיורשין אי כלקוחות שלא באחריות נוטל חלקו בקרקע ומשום דאיכא נמי לספוקי דאפילו אי הוה לוקח שמא לוקח באחריות הוא הורע כחו אדרבה הוה לן לומר דחצי חלקו יטול בקרקע והרביע במעות ועוד דמוקמינן הכא מתני' כגון דליכא אלא חמשה סלעים ואי לא חשיב להו רב אסי כיורשין אלא ברביע אפילו יש שם עשר סלעים פטורים שלא יכול לגבות הכהן כי אם הרביע דהוו בהו כיורשים והיינו חצי חמש וללשון ראשון שפירש בקונטרס בב''ק (דף ט.) שנוטל חצי חלקו בקרקע או במעות משום דמספקא לן אי הוו כיורשין או לקוחות שלא באחריות אותו לשון נמי יתכן בין גירסת שני אחין בין גירסת שלשה ומיהו קשיא מנא ליה להש''ס שמספקא לרב אסי כלל ביורשין דלמא פשיטא דלאו יורשין נינהו אלא מספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות או כלקוחות שלא באחריות ועוד דלא הוה שייך למיתני תרי זימני רביע כיון דאו או קתני וכלשון אחרון נראה ולא יתכן לגרוס כלל שלשה אחין דמאי אית ליה למינקט שלשה אי הוה נקט חמשה אורחיה דהש''ס הוא בכל דוכתי כמו היו חמשה תובעין אותו ה' נשים שנתערבו ולדותיהן כל אחד מחמשה אבל שלשה לאו אורחיה למינקט כיון שכך שוין שנים כשלשה וא''ת מאחר דמספקא ליה לרב אסי אי כיורשין הוו אי כלקוחות לימא המוציא מחבירו עליו הראיה דאפילו לסומכוס לא מסתבר הכא לומר חולקין בספק זה בזה שחכמים מסופקים בהוראה וי''ל שיש דברים דהיכא דהדין מסופק לחכמים כי הכא עשו אותו כודאי פלגא הכי ופלגא הכי כדאשכחן נמי בפרק השוכר את האומנים (ב''מ פג.) גבי הני דדרו באגרא לישלם פלגא קרוב לפשיעה וקרוב לאונס דמה נפשך או כוליה פשיעה או כוליה אונס ואי מספקא לן ה''ל למימר המע''ה וכן בפ' מי שמת (ב''ב קמה.) דקאמר ר' יוסי קדשה בעשרים נותן לו שלשים חצאין דמספקא ליה אי קדושין לטיבועין או לא ועושה כאילו ודאי מחצה לטיבועין ומחצה לאו לטיבועין ובפ' יש נוחלין (שם קכו.) גבי בכור דאמרינן ובמלוה שעמו פליגי ולפירוש זה אתיא נמי שפיר ההוא דמרחץ דהשואל בסוף הפ' (ב''מ קב.) דקאמר יחלקו את חדש העיבור לכולי עלמא ולא צריך לאוקמה כסומכוס ויש דברים שאמרו חכמים והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ויש דברים שאמרו חכמים שודא דדייני כי התם בריש המוכר את הבית (ב''ב סב: ושם) דאמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא שודא דדייני: ודכולי עלמא מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. גם במסקנא יהיה כן דאמרינן בדרב אסי או בדרב פפא קמיפלגי דמשמע אי כולהו אית להו דרב אסי ודרב פפא היו פטורין מטעם חמש ולא חצי חמש ותימה דלקמן בפירקין (דף מט:) אמר דרבי יהודה סבר ככתובה בשטר דמיא ועוד קשה למאי דמסקינן בדרב פפא קמיפלגי דלית ליה לרבי יהודה דרב פפא אלמא קסבר דמלוה על פה גובה אף מן הלקוחות אטו מי לית ליה לר' יהודה הא דתנן בגט פשוט (ב''ב דף קעה.) המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על פה גובה מן בני חורין ועיקר מילתיה דרב פפא לאו איתמר אלא לאשמועינן דגובה מן היורשים לאפוקי מדרב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אבל למאי דאינו גובה מן הלקוחות זה אינו שום חידוש ודבר פשוט הוא בכל הש''ס ונראה לפרש לפי המסקנא דלאו ממש כרב פפא קאמר אלא כמלוה על פה כי הך דפדיון הבן כשהיא כתובה ובפ''ק דקדושין (דף כט:) איתא להא דלקמן וגרסינן שם ר' יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא והיינו לטעמא דהכא אי נמי בדרב פפא ממש קמיפלגי דרב פפא גופיה צריך לומר דאיירי נמי במלוה הכתובה בתורה דבפרק קמא דקדושין (דף יג:) קאמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא ובפ' גט פשוט (ב''ב דף קעו.) מפרש טעמא שלא תנעול דלת בפני לווין וצ''ל דבקדושין איירי במלוה הכתובה בתורה דקסבר גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות ובההיא איירינן הכא דר' יהודה לית ליה דרב פפא וקסבר דגובה מן הלקוחות: מלוה הכתובה בתורה. היינו דוקא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין וכיוצא בהן שלא נתחייבו אם לא שחייבתו תורה אבל מלוה על פה אע''ג דכתיב (דברים כד) האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט לא (מקרא) כתובה להיות כתובה בשטר ואע''ג דאיירי על פה דלא חייבתו ממה שכתובה בתורה כיון דבלאו הכי פשיטא הוא שיש לו לשלם מה שהלווהו: