בכורות מט ע"א

בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי ה''מ היכא דכפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן: זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: תנא רב הונא שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה לא מתני ליה:
מתני' מת הבן בתוך שלשים יום אע''פ שנתן לכהן יחזיר לאחר ל' יום אע''פ שלא נתן יתן מת ביום שלשים כיום שלפניו ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:
גמ' מאי טעמייהו דרבנן גמרי {במדבר יח-טז} חדש {במדבר ג-טו} חדש ממדבר מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה ור''ע מספקא ליה מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין ולא גמרי ממדבר הוו להו שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין או דלמא כי אין מלמדין לעלמא אבל לגופייהו מלמדין ומשום הכי מספקינן ליה אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות יום שלשים כיום שלפניו ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל:
מתני' מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו:
גמ' איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי דכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי לאחר שלשים יום ואיתנהו למעות ודאי בנו פדוי כי פליגי לאחר שלשים יום ונתעכלו המעות רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה התם לאו אע''ג דנתעכלו המעות הוו קידושי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - א

אמר תירץ שמואל: הכא במאי עסקינן: בבא אחד מהאבות אל הכהן בהרשאה מחבירו לגבות, וממה נפשך יחזיר הכהן, שהרי ודאי חייב הוא לאחד מהם.

ומקשינן: והאמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי [אין כותבים הרשאה על מטלטלין]!?

ומשנינן: הני מילי היכא דכפריה [אם הנתבע כופר] ושולח התובע את שליחו עם הרשאה לדון עם הנתבע, אבל היכא דלא כפריה - כתבינן אף על מטלטלין. ^[1]

שנינו במשנה: שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו... זכר ונקיבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו, שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים, אין כאן לכהן כלום:

תנא רב הונא בברייתא אופן רביעי:

אם ילדו שתי הנשים שני זכרים ונקבה [אחת ילדה זכר, והשניה ילדה זכר ונקיבה ואין ידוע מי קדם], אין כאן לכהן כלום, ואף על גב שודאי בכור יש כאן, כיון שאין ידוע מי הבכור אפילו הבן אינו חייב לפדות את עצמו מספק.

ומפרשינן: טעמא דתנא דידן שלא הזכיר אופן זה:

כיון דרק באופן של הסיפא, דהיינו: שתי נשים של שני אנשים הוא דמשכחת לה. כלומר, רק באופן זה אכן אין לכהן כלום, אבל באופן של הרישא, דהיינו: איש אחד ושתי נשים שילדו שני זכרים ונקבה לא משכחת לה שיהיה האב פטור מליתן לכהן באופן זה, שהרי ודאי בכור נולד בביתו, לכן לא מיתני ליה.

מתניתין:

משנה זו אינה המשך למשניות הקודמות, והיא עוסקת בסתם בכורות:

מת הבן בתוך שלשים יום, ^[2] אף על פי שכבר נתן האב לכהן, הרי זה יחזיר שהרי אינו חייב בפדיון עד לאחר שלשים יום. ^[3]

ואם מת הבן לאחר שלשים יום, אף על פי שעדיין לא נתן האב את פדיונו - יתן, כדמפרש טעמא בגמרא לקמן נא ב.

מת הבן ביום שלשים עצמו: הרי יום זה הוא כיום שלפניו, ואף על פי שנתן יחזיר.

רבי עקיבא מסתפק בזה, ולכן הוא אומר:

אם כבר נתן האב לכהן לא יטול הימנו, ואם עדיין לא נתן האב לא יתן, שכלל הוא בידינו בכל ספק: המוציא מחבירו עליו הראיה. ^[4]

גמרא:

שנינו במשנה: מת ביום שלשים כיום שלפניו, רבי עקיבא אומר: אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן:

שואלת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן הסוברים שיום שלשים הוא כפחות מבן חודש? ^[5]

ומפרשינן: גמרי רבנן "חדש" ["ופדוייו מבן חודש תפדה"] "חדש" ממדבר ["פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה"]:

מה התם במדבר אמר הכתוב "ומעלה", דהיינו, לאחר שלשים יום, אף הכא נמי גבי פדיון "ומעלה".

ורבי עקיבא מספקא ליה בזה, וטעמו: מדאיצטריך למכתב "ומעלה" גבי ערכין ולא גמרי ממדבר. כלומר, הרי בפרשת ערכין [סוף חומש ויקרא] אמרה תורה: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל" [והוא הערך הגבוה ביותר], "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה, והיה ערכך הזכר עשרים שקלים", "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים", "ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל". וממאמר הכתוב "ומעלה" גבי בן ששים, למדנו ששנת ששים עצמה כפחות מבן ששים, ומגזירת הכתוב "שנה שנה" אנו לומדים שגם שנת עשרים כפחות מבן עשרים, ושנה החמישית כפחות מבן חמש, והוא הדין שיום שלשים כפחות מבן חודש. ולכאורה תיקשי: למה לי "ומעלה" בערכין, והרי היה לנו ללמוד ממדבר שיום שלשים הוא כלמטה, והוא הדין שבשנים הוא כלמטה. ^[6]

ומדאמר הכתוב בערכין "ומעלה" ולא למדנו כן ממדבר, אם כן, הוו להו - מדבר וערכין - שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לפדיון הבן שיהיה בן שלשים כלפני שלשים.

או דילמא: כי אמרינן שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, היינו דוקא לעלמא, דהיינו: ללמוד לדין שלישי שאינו קשור לא לדין זה ולא לדין זה, אבל לגופייהו מלמדין. כלומר, אבל אם באת ללמוד להשוות דין הדומה לאחד משני הדינים, אפשר ללמוד אף שיש שני כתובים הבאים כאחד -

ואם כן, היות ו"ומעלה" האמור במדבר נאמר גבי פדיון בכורי בני ישראל במדבר, ילפינן נמי לענין פדיון הבן בזמן הזה.

ומשום הכי מספקא ליה, [זה הוא טעם ספיקו של רבי עקיבא].

אמר רב אשי:

הכל מודים לענין אבילות של האב על הבן, אם מת הבן ביום שלשים כמת ביום שלפניו שהוא נפל, ואינו מתאבל עליו, ^[7] ומשום דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל. ^[8]

מתניתין:

מת האב בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה הבן, ומשום שאין דרך אדם לפדות תוך שלשים - ^[9] שהוא לפני זמן הפדיון - עד שיביא ראיה שנפדה.

ואם מת האב לאחר שלשים יום, הרי הבן בחזקת שנפדה ומשום שהכהן הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה, עד שיאמרו לו לבן שציוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה. ^[10]

הוא לפדות ובנו לפדות, אם מוטל היה על אדם לפדות את עצמו שהוא בכור ואת בנו הבכור, ואין בידו כדי שניהם, הרי הוא קודם לבנו. ובגמרא יתבאר באיזה אופן עוסקת משנתנו. ^[11]

רבי יהודה אומר: בנו קודמו, ומשום שמצותו שלו היתה על אביו שמת, ואילו מצות בנו עליו הוא. ויתבאר בגמרא.

גמרא:

איתמר:

הפודה את בנו בתוך שלשים יום, שעדיין לא הגיע זמן הפדיון:

רב אמר: בנו פדוי, כדמפרש לה ואזיל.

ושמואל אמר: אין בנו פדוי.

אמר פירש רבא: דכולי עלמא בין רב ובין שמואל: אם אמר האב "מעכשיו יהא פדוי" אין בנו פדוי, שעדיין לא הגיע זמן הפדיון. ^[12] ואם אמר האב שיהא הבן פדוי לאחר שלשים יום, ואיתנהו למעות הפדיון בעינם, ודאי בנו פדוי לאחר שלשים.

כי פליגי רב ושמואל, באם אמר האב שיהא הבן פדוי לאחר שלשים יום, ונתעכלו המעות [אינם בעין] לפני הגעת זמן הפדיון:

וטעם מחלוקתם הוא:

רב אמר: בנו פדוי, מידי דהוה אקידושי אשה [דומה למי שקידש אשה לאחר שלשים יום], כי התם לאו אף על גב דנתעכלו המעות קודם שלשים יום הוו קדושין, וכמבואר בקדושין נט א - ^[13]

הערות

^[1] א. ביאר רש"י על דברי נהרדעי: כי הואיל ואינן בעין מיחזי כשיקרא, שמא אין בידו משל זה כלום, וחתימי סהדי אשיקרא. ובגמרא בבא קמא ע א איתא: אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, אמר רב אשי לאמימר: מאי טעמא? אמר ליה: משום דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש [או לכתוב הרשאה], זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה, טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה כתבינן. ובפשוטו היה נראה, שבהוה אמינא סברה סוגייתנו כטעם הראשון, ולכן לא חילקה הגמרא בין כפריה ללא כפריה, ומתרצת הגמרא כלשון השניה, אך ברש"י מבואר לא כן, אלא אף מתחילה הבינה הגמרא שהטעם הוא משום מיחזי כשיקרא. ולפי מה שיתבאר באות ב בשם הראשית בכורים מתיישבים דברי רש"י. ב. הקשו התוספות [וראה גם בדבריהם בבבא קמא ע א ד"ה אמטלטלין]: לפי לישנא קמא דאפילו אמטלטלי דלא כפריה לא כתבינן, אם כן, האיך נפרנס משנה זו! ? וכתבו ליישב בכמה אופנים: א. משנתנו בשפדה בקרקעות, וכרבי הסובר שפודין בקרקעות, ובקרקעות לא יתכן "אינו ברשותו". ב. אי נמי איכא לאוקמה כרבי נתן, דמדרבי נתן [שעבודא דרבי נתן] יכול להוציא מידו אם חבירו חייב לו ואינו יכול לפרוע. ג. אי נמי איכא לאוקמה כגון שנתן אחד לחבירו במעמד שלשתן, ומיהו פקפקו בזה, ראה שם. ד. אם שניהם מצויים לפנינו, ומצוים לו לתת לאחד חייב להחזיר, ולא הוצרך להעמיד בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל האחד להוציא מידו בפני עצמו. ובספר ראשית בכורים כתב ליישב קושייתם: הרי שמואל הוא זה שאמר כאן בבא בהרשאה, והוא סובר לקמן מט א שהפודה בתוך שלשים יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי, והרי כאן עסקינן בכגון שפדה האב בתוך שלשים יום, ועד שלשים יום אינו אלא פקדון ביד הכהן, ופקדון מיקרי "ברשותו" כמו שכתבו התוספות כאן ובכמה מקומות. [וראה בהדיא בתוספות בבבא קמא שם בסוף הדברים, שכתבו על סוגייתנו שלא ניתנו לו המעות על מנת להוציאם, כיון דקיימא לן כשמואל. ולפי דברי הראשית בכורים מתיישבים דברי רש"י מההערה שבאות א, שלא פירש בהוה אמינא של הגמרא כאן כטעם הראשון שבגמרא בבבא קמא, והיינו משום דזה לא שייך כאן. ומיהו לפי המבואר משמו בהמשך הדברים, דהכא מיקרי "ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין", אם כן, אפילו אם פקדון הוא אינו יכול לעשות הרשאה]. ועוד הקשה שם על תירוצם הראשון: הרי זה הוא ממון שאין יכול להוציאו בדיינין כי ביחס לכל אחד יש לנו לומר: המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם כן, אפילו אם פדה בקרקעות אינו יכול לעשות הרשאה, דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש [והוא הדין לעשות הרשאה], כמבואר בבבא מציעא ז א.

^[2] שלשים יום היינו כשיעור חודש שהוא כט ימים ויב שעות ותשצג חלקים - לדעת הב"ח והש"ך [ראה בש"ך יורה דעה סימן שה סוף סקי"ט]. ולדעת המגן אברהם [או"ח שלט ח] צריך שיגיע ליום לא, ויובאו הדברים בהערה שבהמשך הסוגיא.

^[3] רש"י כתב: יחזיר דנפל הוה, ולא מיחייב בפדיון עד אחר שלשים. והתוספות דחו: בחינם פירש כן, דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו [ואינו נפל] ב"בן חודש" תלה רחמנא [שנאמר "ופדוייו מבן חודש תפדה"]. וראה עוד בבבא קמא יא ב, שאמרו שם "בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודים אותו", וכתב שם רש"י: אין צריך לפדותו, ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר, דהא כתיב "ופדוייו מבן חודש תפדה", אבל השתא איצטריך לאשמועינן, דלא אמרינן: אי לא איקטיל הוה חי ולא נפל הוה, וליפרקיה. ובתוספות שם ד"ה בכור הביאו דברי רש"י, וכתבו: משמע קצת, דאם קים לן בגויה דכלו לו חדשיו וחי, היה חייב לפדותו. וקשה דבפרק יש בכור [לקמן בעמוד זה] אמר גבי פודה בנו תוך שלשים יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי, ואמאי, והא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא. אלא ודאי גזירת הכתוב היא מ"ופדויו מבן חודש תפדה" דאפילו קים לן שכלו חדשיו צריך שלשים - ואף על גב דמהאי קרא נפקא לן "כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל" הכי נמי דרשינן שמונה ימים בבהמה אינו נפל, מדכתיב "מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה"', ואפילו הכי [אפילו] כי קים לן דכלו חדשיו, הוי מחוסר זמן תוך שמונה ימים. ומהרי"ט אלגאזי באות עו [אות ד בנדמ"ח ד"ה עוד], הביא עוד מדברי רש"י לעיל מח ב גבי שתי נשים שלא ביכרו ומת אחד מהם שכתב "הואיל ומת בתוך שלשים יום אגלאי מילתא דנפל הוא, ושלא כדין שקל". והביא גם בשם רבינו ירוחם חלק אדם בנתיב ה חלק ג, דהטעם הוא משום דהוי נפל. וכתב בביאור שיטת רש"י: ודאי אפילו ידעינן שכלו לו חדשיו גזירת הכתוב הוא דלא מהני בתוך שלשים יום, אבל סובר רש"י, דכיון דחזינן דרבן שמעון בן גמליאל יליף דשלשים יום באדם אינו נפל מקרא ד"ופדוייו מבן חודש תפדה" [כמבואר ביבמות לו ב. וכן מוכח גם - לפי שיטת רש"י עצמו - מסוף הסוגיא כאן, שמשוה למשנתנו דין אבילות על ולד שמת בתוך שלשים יום], על כרחך צריך לומר, דודאי טעמא דקרא הוא משום נפל הוא, אלא שלא רצה הכתוב שנסמוך אידיעת כלו לו חדשיו, כיון דידיעה זאת מילתא דלא שכיחא כל כך, וסתם לן הכתוב את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו שלשים יום באדם לא יצא מכלל נפל, אף דאיתרמי דידעינן דכלו לו חדשיו, אבל לעולם דמאי דגזר הכתוב מבן חודש לפדיון הטעם הוא כדי שיצא מכלל נפל הוא, ולא בא לגזור הכתוב כי אם שלא נסמוך על בירור בידיעה אחרת אלא על הימים, דמסתמא שלשים יום באדם אינו נפל, [וכי האי גוונא ביאר שם ענין שמונה ימים בבהמה]. וראה מה שכתב על פי זה בביאור הסוגיא דנתעכלו המעות שהוכיחו משם התוספות דלא כרש"י.

^[4] ראה מה שנתבאר לעיל מח ב הערה 10 אות ב.

^[5] תמה המגן אברהם [שלט ח]: מאי פריך מאי טעמא דרבנן, הא עדיין לא כלה לו חודש! ? ונראה לי דהכי פירושו: כיון שכלו כט ימים יב שעות תשצ"ג חלקים [שהוא שיעור "חודש", שכך הוא זמן מחזור הלבנה] הוה ליה חודש [ולמה צריך להמתין עד סוף היום], ומשני דבעינן "ומעלה", ולכן צריך שיגיע ליום לא. [וראה תוספת נכבדה בביאור דבריו, בשו"ת חת"ם סופר באו"ח סימן פא, וראה עוד דבריו ביו"ד סימן שמג. וראה עוד בפירוש רבינו גרשום]. ומטעם זה חלק שם על הב"ח ביורה דעה סימן שה ובש"ך שם, ששיעור חודש לפדיון הבן הוא כטי"ב תשצ"ג. ועוד חלק עליהם משום שכתבו התוספות בסנהדרין דף יא סוף עמוד א, שבלשון תורה "חודש" הוא שלשים יום. [ו בעיקר קושיתו, לכאורה תמוה, שהרי יש לפרש קושיית הגמרא דלמה לא נימא "מקצת היום ככולו" ביום השלשים, וכאשר הביא בברכת כהן פרשת כי תצא בשם כמה אחרונים ליישב קושייתו. ולכאורה היה נראה בביאור דברי המג"א, דכיון ש"חודש" הוא כ"ט ימים י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, אם כן, אין הדין תלוי במספר ימים עד שנאמר "מקצת היום ככולו", כי צריך להשלים שעות, וראה סברא דומה לזה בהערות על הרי"ט אלגאזי הנדמ"ח הערה 158 בשם הנודע ביהודה, אך ראה בתוספות ישנים יבמות מח ב שהובא בברכת כהן שם, ואין להאריך יותר. ומיהו בהמשך דבריו הרי כתב שסתם חודש הוא שלשים יום, אם כן, מעיקרא מאי קשיא ליה, וצריך תלמוד].

^[6] המהרי"ט אלגאזי באות עג נתקשה: כיצד ילפינן בערכין גבי בן חודש לפוטרו לגמרי מערכין [מאחר דלא גמרינן ממדבר], והרי אין ללמוד דבר זה מבן עשרים ומבן חמש ואף שהם להקל, כי גבי בן חודש אנו באים לפוטרו לגמרי, וזו מנין, וראה מה שחידש בזה. וכבר העיר בהערות הנדמ"ח, שברש"י מבואר שלא כדבריו, אלא שהוא נלמד במה מצינו. [ולשיטת המגן אברהם תמוה עוד, הרי גבי בן חודש אנו באים להוסיף על עיקר חודש שהוא כטי"ב תשצ"ג, ולפוטרו מפדיון עד סוף היום שלאחר גמר החודש, וזה לא יתכן ללמוד מבן ששים]. ג. עוד נתקשה שם מהרי"ט אלגאזי: איך למדנו בן חודש מבן עשרים ומבן חמש, והרי גבי בן חודש יש לומר "מקצת היום ככולו" מה שאין כן גבי שנה. וראה מה שיישב בזה. וראה בזה בהערות הנדמ"ח הערה 157 והערה 158.

^[7] נתבאר על פי רש"י, והכוונה היא, שיסוד מחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא, אם המת ביום שלשים הוא נפל או לא, ויש נפקא מינה במחלוקתם הן לענין פדיון הבן והן לענין אבל, וחכמים שפוטרים מפדיון הבן במת ביום שלשים, הוא הדין שאין יושבים עליו אבלות. ורבינו גרשום גורס: הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו, ופירשה לענין דיני אבילות הנוהגים באבל כל שלשים יום.

^[8] [יש לעיין בלשון הגמרא, דבתחילה אמר "הכל מודים" ומשמע שאף רבי עקיבא מודה בזה, ושוב משמע דלא אמרינן כן, אלא משום דהלכה כדברי המיקל באבל. ואפשר, שטעם הדין דהלכה כדברי המיקל באבל הוא משום ספק דרבנן לקולא, ואם כן, רבי עקיבא עצמו שנסתפק מודה הוא באבל שיש להקל. ו ידועים דברי רבי עקיבא איגר, שדן במה דאמרינן בכל מקום "בשל סופרים הלך אחר המיקל" אם הוא מדין ספק דרבנן לקולא, או שהוא מכללי הפסק, ולכאורה יש לדון מסוגייתנו לפשוט ספיקו].

^[9] נתבאר על פי רש"י. ובגמרא בבא מציעא קב ב ילפינן ממשנתנו, שאם אמר השוכר פרעתי קודם סוף השכירות, עליו להביא ראיה, ומשום ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וקודם סוף השכירות הוי קודם זמנו, ועליו להביא ראיה, וכדאמרינן במשנתנו לענין פדיון תוך שלשים יום.

^[10] כתב רש"י: באמירה סגיא בלא עדות גמורה, דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה, לאו חזקה מעלייתא היא, דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. ולשון הרמב"ם בזה הוא [בכורים יא יט]: מת האב בתוך שלשים יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות, מת האב לאחר שלשים יום, הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה.

^[11] בשערי ישר שער ה פרק כה הוכיח מכאן שפדיון הבן אינו חוב ממון בלבד, אלא דין פדיון הוא, שאם לא כן מה טעם להקדים את עצמו, והרי בין זה ובין זה חוב המוטל עליו הוא, אלא ודאי שיש כאן מעשה פדיון, ויותר הוא מחוייב לפדות את עצמו מלפדות את בנו.

^[12] כתב רש"י: אי אמר ליה מעכשיו יהא בני פדוי לאו פדיון הוא, אלא מתנה בעלמא, דהא בתוך שלשים לא שייך פדייה. וכתב על זה מהרי"ט אלגאזי בתחילת אות עד: נראה מדבריו, דבאומר "מעכשיו" לכולי עלמא המעות מתנה אפילו לרב, וקשה, דהא נחלקו רב ושמואל בעלמא בפרק האיש מקדש [מו ב], במקדש אחותו, דרב אמר מעות חוזרים, דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון, ושמואל אמר דמעות מתנה, וכיוצא בזה איפלגו רב ושמואל בפרק קמא דבבא מציעא [טו ב] גבי הכיר בה שאינו שלו. ושוב כתב: הן אמת, דנראה דהוצרך רש"י לומר דהמעות מתנה, דאם איתא דבכי האי גוונא אין אדם יודע והמעות חוזרים, אם כן, אי איתנהו המעות בעין לאחר שלשים יום אמאי אין בנו פדוי, דמדאמרינן בגמרא דבאומר לאחר שלשים יום ואיתנהו המעות בעינייהו בנו פדוי, נראה, דבאומר "מעכשיו" אפילו איתנהו המעות אין בנו פדוי. ואם איתא דהמעות אינם מתנה, אמאי אין בנו פדוי אי איתנהו המעות. ואם כן, יש לומר דמה שכתב רש"י דהמעות מתנה הוא אליבא דשמואל דווקא דסבירא ליה הכי בעלמא, ולא הוצרך רש"י לפרש דלרב לא הוי הכי, כיון דדין זה לרב ידוע ומפורסם הוא, ולא נחית רש"י הכא אלא ליישב אמאי לא קאמר הש"ס דאפילו באומר מעכשיו אי איתנהו המעות בעין בנו פדוי, דיש לומר, דכיון דלא מצי למימר באומר מעכשיו דלכולי עלמא בנו פדוי אי איתנהו המעות, דהא לשמואל דסבירא ליה מעות מתנה אין בנו פדוי, להכי נקט לה באומר לאחר שלשים יום, דלכולי עלמא דינא הכי דבאיתנהו למעות בנו פדוי, וראה עוד שם, וראה עוד בהגהות הנדמ"ח בשם ספר "אות ברית" שתמה על הרי"ט אלגאזי, שכתב, דבאיתנהו למעות בעין בנו פדוי אם המעות ניתנו לשם פקדון.

^[13] הטעם מבואר בגמרא בקדושין שם, וכפי שביארה הר"ן: מאי טעמא? הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו! לפקדון לא דמו, כלומר דנימא דאם לא נשתייר בו שוה פרוטה אינה מקודשת, וכדאמרינן ב"האיש מקדש": התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד, אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת. משום דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי, והני ברשותא דידה קא מתאכלי. למלוה נמי לא דמו, מלוה להוצאה ניתנה, והני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה. כלומר, דנהי דמלוה דעלמא אינו קונה, היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא, וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי, אבל בזו שמתחילה על דעת קדושין ניתנה, אף על גב דהשתא ליתנהו לזוזי, מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה [כיון שהשעבוד מכח הנתינה עדיין קיים בשעת זמן חלות הקידושין, וכמבואר במפרשים]. ואף על פי שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות, דמכל מקום הדבר ברשותה. והוסיף הר"ן: ומיהו משמע, שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר, דאי לא במאי מיקדשה, הרי אינם קנויים לה עד סוף שלשים, והרי נתאכלו בינתיים. אבל הרשב"א כתב: טעמא דמילתא, כיון דלשם קידושין ניתנו בתחילתן, אף על פי שבשעה שראויין לחול אינם בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאילו הם בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת.

בבא בהרשאה, שבא אחד מהאבות ובידו כתב הרשאה מהאב השני, לדון עם הכהן על חמש הסלעים שבידו, ולכן אין הכהן יכול לדחותם. אבל כשנתנו לשני כהנים, לא יועיל כתב הרשאה, מפני שכל כהן ידחה אותם ויאמר שחבירו הוא שנטל את פדיון המת.

ומקשים, והאמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי [אין כותבים הרשאה על מיטלטלים], אלא רק על תביעת קרקע, ואלו כאן תובעים מהכהן מעות שהם מיטלטלים! ומשיבים: הני מילי [דברים אלו], שאין כותבים על מיטלטלים, אמורים היכא דכפריה [במקום שכפר בו הנתבע], שהוא טוען שלא קיבל מן התובע דבר, אבל היכא דלא כפריה — כתבינן [במקום שלא כפר בו — כותבים אנו] הרשאה גם על מיטלטלים. וכאן הכהן טוען שהתובע אותו אינו אבי המת, אך אינו כופר בעצם קבלת המעות.

א שנינו במשנה, שאם שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, ילדו זכר ונקבה, ואין ידוע של מי הזכר ושל מי הנקבה — האבות פטורים מפדיון הבן, מפני שכל אחד טוען שאשתו ילדה נקבה. אבל הבן חייב בפדיון, מפני שהוא ודאי בכור. ואם ילדו שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים — אין כאן לכהן כלום, שמא הנקבות נולדו תחילה. תנא [שנה] רב הונא לגבי אותו מקרה: ילדו שני זכרים ונקבה — אין כאן לכהן כלום, למרות שוודאי יש כאן בכור. ולא רק האבות פטורים, מפני שכל אחד טוען שהנקבה היא בתו, ונולדה ראשונה, אלא גם הבנים פטורים, מפני שכל אחד מן הזכרים טוען שמא נולדה נקבה לפניו.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע לא הוסיף אופן זה? ומשיבים: כיון שבאופן שנשואות הנשים לשני אנשים הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה] לפטור לגמרי, אבל באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] לפטור, שהרי ודאי נולד בכור לאיש זה, ובכל מקרה הוא חייב חמישה סלעים לכהן — לא מתני ליה [אינו שונה אותו התנא שלנו] גם בשתי נשים של שני אנשים. מפני ששיטתו של התנא במשנתנו היא שבכל מקום בו הוא שונה "אין כאן לכהן כלום" הדין זהה גם בשתי נשים של שני אנשים וגם בשתי נשים של איש אחד.

ב משנה מת הבן בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן כבר האב פדיון לכהן — יחזיר לו הכהן את חמשת הסלעים. מת הבן לאחר שלשים יום, אף על פי שלא נתן האב עדיין — יתן, שהרי כבר נתחייב בפדיונו. מת ביום שלשים עצמו — הרי זה כיום שלפניו, שאין מצות פדיון אלא למי שכבר מלאו לו שלושים יום. ר' עקיבא אומר: אם כבר נתן לכהן את הסלעים — לא יטול ממנו, ואם עדיין לא נתן — לא יתן.

ג גמרא בענין מחלוקת חכמים ור' עקיבא שבמשנתנו, מסבירים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאין מצות פדיון אלא לאחר שנשלמו שלושים יום? גמרי [למדים הם] בגזירה שווה "חדש" "חדש" מפדיון בכורות ישראל במדבר, כאשר באו הלויים תחתם, מה התם [שם] בפדיון על ידי הלויים נאמר: "...פקוד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה" (במדבר ג, מ), שמשמעו — לאחר שלושים, אף הכא נמי [כאן גם כן], במצות הפדיון לדורות, שנאמר "מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז), צריך להיות ומעלה, כלומר, לאחר שלושים.

ור' עקיבא מספקא ליה [מסופק היה לו הדבר]: האם מדאיצטריך למכתב [מכך שהוצרך לכתוב בתורה] "ומעלה" גבי [אצל] מצות ערכין: "ואם מבן ששים שנה ומעלה..." (ויקרא כז, ז), ללמד ש"בן ששים" הוא מי שכבר מלאו לו ששים שנה, ולא גמרי [למדים] דיני הערכין בבנין אב מפדיון הבכורות במדבר (שנאמר בו "ומעלה"), שכל מקום בו נאמר "מבן" הרי זה מי שנשלם בו פרק זמן זה, אם כן, פדיון הבכורות במדבר וערכין הוו להו [הרי הם] שני כתובים הבאים כאחד, המלמדים אותו דין,

וכל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין למקום אחר.

ולכן יש לומר כי בפדיון בכורות לדורות דינו של יום שלושים כיום שלאחריו, ושלא כדעת חכמים; או דלמא [שמא]: כי [כאשר] אומרים אנו ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין — הרי זה לעלמא [לכלל], לדינים שונים לגמרי, אבל לגופייהו [לעצמם] מלמדין, ויש ללמוד פדיון בכורות לדורות מפדיון הבכורות במדבר, ודינו כיום שלפניו. ומשום הכי [כך] מספקינן ליה [מסופקים אנו בו], לדעת ר' עקיבא, בבכור ביום שלושים.

אמר רב אשי: הכל מודים לענין אבילות, שולד שמת ביום שלשים — נידון כמת ביום שלפניו, שדינו כנפל, ואין נוהגים בו דיני אבילות. וטעם הדבר, שהרי אמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

ד משנה מת האב בתוך שלשים יום ללידת הבכור — הרי הבן בחזקת שלא נפדה, מפני שאין רגילים לפדותו אז, עד שיביא הבן ראיה שנפדה; מת האב לאחר שלשים יום — הרי הבן בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו לבן שלא נפדה. היה צריך הוא לפדות עצמו, שאביו לא פדאו, וגם את בנו צריך הוא לפדות — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו (מצות פדיון האב עצמו) מוטלת היתה על אביו, ומצות פדיון בנו — מוטלת עליו.

ה גמרא איתמר [נאמר] נחלקו אמוראים בענין זה: הפודה את בנו ונתן לכהן חמישה סלעים בתוך שלשים יום ללידת הבן, רב אמר: בנו פדוי, ושמואל אמר: אין בנו פדוי. ומסבירים: דכולי עלמא [לדעת הכל], אם אמר האב "מעכשיו הוא פדוי" — אין בנו פדוי, שהרי עדיין אין חיוב בפדיון, וכן מצד אחר, אם אמר האב שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ואיתנהו למעות [ועדיין נמצאות המעות] לאחר שלושים יום — ודאי בנו פדוי, מפני שהמעות מצויים ברשות הכהן בזמן חיוב הפדיון.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כשאמר האב לכהן שהפדיון יחול לאחר שלשים יום, ונתעכלו המעות, אבדו מן העולם קודם לכן, רב אמר: בנו פדוי — מידי דהוה [כמו שהוא הדין] ביחס לקידושי אשה, כשמקדש אשה במעות על מנת שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום; התם לאו אף על גב [שם, האם לא אף על פי] שנתעכלו המעות בתוך שלושים יום — הוו קידושי [הרי הם קידושין],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is referring to a case where one of the fathers comes with authorization to act on behalf of the other father to state his claim for him, and therefore the priest cannot reject his claim. But if they gave the money to two different priests an authorization is of no effect, as each priest can claim the other took the redemption money of the son who died.

The Gemara asks: But didn’t the Sages of Neharde’a say: We do not write an authorization document [adrakhta] concerning movable property? Therefore, in the case of redemption, where money, which has the status of movable property, is demanded from the priest, an authorization document may not be used. The Gemara answers: This statement, that one does not write authorization for movable property, applies only when the respondent, in this case the priest, already denied the claim against him. But in a case where the respondent did not yet deny the claim against him we write authorization even for movable property. In the case of redemption, although the priest claims the one issuing the claim against him is not the father of the son who died, he does not deny that he received the money.

§ The mishna teaches: With regard to two women who had not previously given birth who were married to two men, and gave birth to a male and a female who then became intermingled, the fathers are exempt from the mitzva of redemption but the son is obligated to redeem himself, as he certainly has firstborn status. If the offspring were two females and a male, or two males and two females, all of whom became intermingled, the priest has nothing here. Concerning this case Rav Huna teaches: If they gave birth to two males and a female the priest has nothing here, despite the fact that one of them is definitely a firstborn, as each father can claim that his firstborn is the female. In addition, the sons are exempt as well, since each can claim that the female was his sister and born first.

The Gemara asks: And with regard to the tanna of our mishna, why does he not state this case? The Gemara answers: Since you find this ruling that they are entirely exempt in a case where the women are married to two men, but you do not find it in a case of one man and two of his wives, as a firstborn was definitely born to that man and he must give five sela coins to a priest, the tanna does not teach the case of two women and two men either. The reason is that stylistically, the tanna prefers to teach the ruling: The priest has nothing here, only when the halakha is identical in a case of two wives of two men and a case of two wives of one man.

MISHNA: If the firstborn son dies within thirty days of birth, although the father gave five sela to the priest, the priest must return it. If the firstborn son dies after thirty days have passed, even if the father did not give five sela coins to the priest he must give it then. If the firstborn dies on the thirtieth day, that day’s halakhic status is like that of the day that preceded it, as the obligation takes effect only after thirty days have elapsed. Rabbi Akiva says: If the firstborn dies on the thirtieth day it is a case of uncertainty; therefore, if the father already gave the redemption payment to the priest he cannot take it back, but if he did not yet give payment he does not need to give it.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason of the Rabbis, i.e., the first tanna, who hold that the mitzva of redemption applies only after thirty days have elapsed? The Gemara explains that they derive the meaning of the term “month” stated in this context by means of a verbal analogy from the meaning of the term “month” stated in the context of the redemption of the Israelite firstborn in the wilderness via the Levites. Just as there, with regard to the redemption through the Levites, it is stated: “Number all the firstborn males of the children of Israel from a month old and upward” (Numbers 3:40), i.e., after thirty days, so too here, with regard to the mitzva of redemption for future generations, where it states: “From a month old you shall redeem” (Numbers 18:16), the requirement: And upward, applies as well, i.e., only after thirty days.

And Rabbi Akiva is uncertain in this regard, as one could claim: From the fact that it was necessary for the verse to write “and upward” with regard to the mitzva of valuations: “And if it be from sixty years old and upward” (Leviticus 27:7), and it is not derived from the redemption of the Israelite firstborns in the wilderness that the phrase “from…years old” means “and upward,” one can conclude the following: The redemption of the firstborn in the wilderness and valuations are two verses that come as one, i.e., to teach the same matter.

And there is a principle that any two verses that come as one do not teach their common halakha to other cases. If so, the halakha with regard to the mitzva of redeeming the firstborn for future generations would be that the thirtieth day is like the following day, which is not in accordance with the opinion of the Rabbis.

Or perhaps one could say: When do two verses that come as one not teach their common halakha? That is with regard to general halakhot, i.e., entirely different areas of halakha. But with regard to themselves, i.e., similar cases, they do teach. If so, one should derive permanent halakha of redemption of firstborns from the redemption of the firstborn in the wilderness. And it is due to that reason that Rabbi Akiva is uncertain concerning a firstborn on his thirtieth day.

Rav Ashi says: All concede with regard to mourning that the thirtieth day is like the preceding day, i.e., if the son died on the thirtieth day it is considered as though he died on the day before and he has the status of a stillborn, and the rites of mourning are not observed. And the reason is as Shmuel says: The halakha is in accordance with the statement of the more lenient authority in matters relating to mourning.

MISHNA: If the father of the firstborn dies within thirty days of birth the presumptive status of the son is that he was not redeemed, until the son will bring proof that he was redeemed. If the father dies after thirty days have passed the presumptive status of the son is that he was redeemed, until people will tell him that he was not redeemed. If one had both himself to redeem and his son to redeem, his own redemption takes precedence over that of his son. Rabbi Yehuda says: The redemption of his son takes precedence, as the mitzva to redeem the father is incumbent upon his own father, and the mitzva to redeem his son is incumbent upon him.

GEMARA: It was stated: In the case of one who redeems his firstborn son within thirty days of his birth by giving a priest five sela coins, Rav says his son is redeemed and Shmuel says his son is not redeemed. The Gemara explains: Everyone agrees that if the father said: He is redeemed from now, that his son is not redeemed, as the obligation to redeem the son is not yet in effect. Likewise, if the father says the redemption should take effect after thirty days, and the money is still there, in the possession of the priest, after thirty days, his son is certainly redeemed, as the money is in the priest’s possession when the obligation of redemption comes into effect.

They disagree in a situation where the father says the redemption should take effect after thirty days but the money was squandered away in the meantime. Rav says his son is redeemed, just as is the halakha with regard to the betrothal of a woman on the condition that it takes effect after thirty days. In that case there, is it not correct that even though the money was squandered away during the thirty days it is a valid betrothal?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אדרכתא. הרשאה:

היכא דכפריה. משום דמיחזי כשיקרא:

תני רב הונא. מוסיף על מתניתי' דאחת בכרה ואחת שלא בכרה של ב' אנשים וילדו כו'. מוסיף ב' זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום דמצי אמר מי שלא בכרה אשתו דלמא איתתי יליד זכר ונקבה ואיני יודע איזה יצא ראשון:

ותנא דידן. דלא תני לה דכיון דלא משכחת לה באיש ושתי נשיו שאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דממה נפשך חייב בה' סלעים דהא ב' זכרים ילוד לא מיתני ליה:

מת הבן בתוך שלשים. בבכור דכל אשה קא מיירי:

כיום שלפניו. ופטור:

מה התם. במדבר כתי' ומעלה דהיינו שלשים ויותר חדש הוי כ"ט ימים ומחצה ומעלה הוי יום א' היינו ל' יום ומחצה והיינו (כל אחד) [לאחר ל'] ומשום הכי^א)אולי צ"ל ומשו"ה מת ביום ל' הוי כיום שלפניו ופטור. חייב אבל יום א' שלפניו ופטור:

ור' עקיבא מספקא ליה. אי גמרינן דמדאיצטריך למיכתב ולמעלה גבי ערכין (משום דליהוו) [הוי להו] ב' כתובין באין כאחת:

אבל לגופייהו מלמדין. דחדש דמדבר דכתיב ביה ומעלה ופדויו מבן חדש תרוייהו בבכור אדם מישתעי ודלמא דמלמדין להכי מספקא ליה וקאמר ואם נתן לא יטול כו':

דיום ל' כשל אחריו ומותר בגיהוץ ותספורת:

מת. לאחר שלשים:

עד. שיאמרו לו [שלא] נפדה בין עבד בין אשה בין קטן נאמנין:

מידי דהוה אקידושי אשה. היכא דאמר לה תקדשי לי לאחר ל' דהויא מקודשת ואע"ג דנתעכלו המעות קודם:

(כדתרצינן התם):

בפרש"י בד"ה מספקא ליה כו' שנת חמש ושנת עשרים כלמטה כו' אע"ג דלהקל הס"ד ובד"ה ובהנך ה' כו' לא מפריק בנו דשמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ודכ"ע כו' בדרב אסי או בדרב פפא כו' קמפלגי אית להו דרב אסי ודרב פפא היו כו' דמסקינן בדרב פפא קמפלגי דלית כו' גובה מן בני חורין כו' ע"פ גובה מן היורשין שיעבודא ובד"ה מלוה הכתובה כו' וכיוצא בהן שלא כו' לא מקריא כתובה להיות כתובה בשטר ואע"ג דאיירי ע"פ דלא חייבתו מה שכתובה בתורה כיון כו' כצ"ל:

בד"ה דר"מ כו' אלא בחצי חמש הס"ד ואח"כ מ"ה ה"מ היכא כו' כהן איש פלני לוי כו' בפקדון ללישנא קמא דנהרדעי כו' בפני עצמו הס"ד ואח"כ מ"ה אבל בדלא כפריה כו' ובד"ה מת בנו בתוך כו' יחזיר לו ה' סלעים כו' רחמנא הס"ד ואח"כ מ"ה לאחר שלשים כו' יתן בפסחים בסופו כו' כיון שמת אם מברך שהחיינו מכיון כו' דלא שכיחא הס"ד ואח"כ מ"ה מת ביום ל' כו' ואתמר מת בתוך כו' ור"ע משוי ליה ספיקא ופליגי רבנן ורשב"ג גם ביום ל' מה לי ביום ל' ומה לי בתוך ל' גם כו' כצ"ל מיהו ק"ק מנליה לתלמודא התם דיום ל' כלפני ל' ואשת ישראל חולצת הא לא פליגי הכא רבנן ור"ע אלא בבכורי דורות אם למדין ממדבר אבל למלתא אחריתי לענין חליצה כי התם אימא לכ"ע דהויא כלאחר ל' דה"ל מדבר וערכין ב' כתובים ואפי' לרשב"ג אימא דמודה התם דהוי בר קיימא ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד פיהק ומת לא הוה נפל לרבנן כו' הוא דאמרינן במסכת שבת כו' דגרסי' ביום ל' כו' אפילו לענין אבילות דהוי כבר קיימא הס"ד ואח"כ מ"ה כיום שלפניו וא"ת דבריש כו' מן הגג או אכלו ארי כרבנן דפליגי ארשב"ג כו' אוננים ומתאבלין עליהן וי"ל כו' של א' מהן הס"ד ואח"כ מ"ה ודידיה אזל כו' בנו תחלה הוה כו' לפדיון בנו כמו לפדיון עצמו כו' והוא קנה הנך ה' בני כו' אימת דחל חיוב כו' גדולתו לא אישתעבוד נכסי כו' כצ"ל ובד"ה ה' סלעים כו' אשם בכסף כו' דבאשם כתיב בהדיא כו' ובד"ה אמר רב אסי כו' דבסלע ד' זוזים והזוז כמשקל כו' שר"ל דדינר כסף כו' לא שוה אלא שמינית שבדינר צורי וצורי גופיה כו' דוכתא בסתם דינרא הוה דדהבא דמזדבנאי כו' בפ"ק דקידושין כו' שייפא דדינרי ורבי אמי כו' לא פליגי ואמתני' קיימי כו' הגאונים בבליים שהשבעה כו' אפילו מדינר שבכל כו' ד' דינרים מאותם של צורי של צור כו' בעשרים כדפרישית דשיעורי כו' ובד"ה ר"ח אומר כו' דבין זה ובין זה נקרא כו' ע"ש סוריא כו' לא מזדבן בעשרים כו' ששוה שמנה של בן היינו שלשים ושנים דינר כו' ד' דינר הס"ד ואח"כ מ"ה ר"י כו' ומסיק דל זוז וישארו כו' ותמניא זוזי ופלגא ופלגא דנקא כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה מנה בגמרא הס"ד ובד"ה חוץ כו' בלישכה באדר אין כו' חצי שקלים גמרא ואח"כ מ"ה מנה כו' ד' זוזים והזוז במשקל כו' ומחצה למשקל הברזל הס"ד ואח"כ מ"ה ר' אמי כו' צורי היינו כו' הד"א כצ"ל:

[במשנה רע"א אם נתן לא יטול. נ"ל דלפ"מ שחילקו התוס' בב"מ (ו ע"ב) בין תפס קודם שנולד הספק לתפס אח"כ (כאן בד"ה ואם לשני בנ"א לא באו דבריהם בביאור) כוונת ר"ע אם נתן דוקא טרם שמת דהיינו קודם שנולד הספק אבל אם נתן אחר שמת דהוה אחר שנולד הספק יחזיר. ולכן לעיל גבי שתי נקבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות קתני אין כאן לכהן כלום דמשמע דאפי' תפס מוציאין מידו משום דהוה לעולם אחר הספק וכן בכל הני דקתני אין לכהן כלום. והיכא דקתני פטור היינו פטור מליתן. אבל אם נתן יש חילוק דפעמים דהיינו בשנתן קודם שנולד הספק לא יחזיר] :

גמרא מדאיצטריך למיכתב ומעלה גבי ערכין כו'. עפרש"י. ונ"ל פירוש לפירושו דשם בערכין מתחלה היה רוצה למילף בבמה מצינו כולם משנת ס' דמפורש בה ומעלה. ואח"כ דחה דלהקל מלהחמיר לא מצינו למילף בב"מ והוצרך לחדש גז"ש שנה שנה. וכיון דידעינן דשנת חמש ועשרים כלמטה אף שהוא להקל. הדר מצינו למילף יום ל' דגם הוא כלמטה בב"מ מהם (ובכ"מ ריש הלכות ערכין נמצאו בזה דברים תמוהים ומגומגמין וכן בתוי"ט ותו"ח בערכין שם עיין בהם) ולכן שפיר קאמר ר"ע דאי ס"ד דגמרינן חדש חדש ממדבר נילף ג"כ חדש דערכין מחדש דמדבר דיום ל' כלמטה והדר נילף כולהו שנים דערכין בב"מ דאינהו ג"כ כלמטה. ול"ל ומעלה גבי ששים ונכון בעז"ה:

שם אר"א הכל מודים כו' כיום שלפניו דאמר שמואל כו'. כ"ה הגירסא ברא"ש:

תד"ה מת ביום ל'. עי' קושיית מהרש"א. ולי לק"מ דהרי עיקר ילפותא דרשב"ג הוא מפדיון בכור כדאיתא בשבת (ס"ד קלה). ומש"כ הצ"ק בסופו דבבהמה יום ח' כשלפניו. אשתמיטתיה גמרא ערוכה שם (קלו) דאפי' בליל ח' מותר ועפרש"י שם:

בבא בהרשאה. שני האבות כתבו הרשאה האחד לחבירו ובא בעל הרשאה ותובעו ממה נפשך אם שלי מת החזיר לי את שלי ואם של חבירי מת החזיר לי את שלו שהרי יש לי הרשאה: אדרכתא. הרשאה אמטלטלי דהואיל ואינן בעין מיחזי כשיקרא שמא אין בידו משל זה כלום וחתימי סהדי אשיקרא: היכא דכפריה. לוה למלוה תו לא כתב מלוה הרשאה עלייהו משום דמיחזי כשיקרא: תני רב הונא. גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבא אין כאן לכהן כלום ואע''ג דחד הוי בכור ממ''נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה יולדת זכר לבדו והוא בכור ואפ''ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא''ל שמא אין אני בכור אלא חבירי: באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה. דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים: מתני' מת הבן בתוך ל'. אבכורות ודאין דעלמא קאי נמי: יחזיר. דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים: כיום שלפניו. אף ע''פ שנתן יחזיר לו: גמ' ממדבר. כתיב הכא (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה: ומעלה. משמע לאחר שלשים: מספקא ליה. אי גמרי מהתם דמדאיצטריך ומעלה בערכין אם מבן ששים ומעלה וגו' וגמר במסכת ערכין (דף יח.) שנה שנה לג''ש שכשם ששנת ששים כלמטה הימנו להחמיר אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה אע''ג דלהקל והוא הדין לענין בן חדש דיום ל' כלמטה אע''ג דלהקל ולא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא נערך עד לאחר שלשים: הוו דערכין ודמדבר סיני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. על פדיון הבן: או דלמא כי אמר אין מלמדין. שני כתובין ה''מ לעלמא דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחרינא: אבל לגופייהו. כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי מלמדין ומדמספקא לן קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן: לענין אבילות. אם מת ולד בתוך שלשים אין אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא: מתני' שלא נפדה. דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים עד שיביא ראיה: לאחר שלשים בחזקת שנפדה. דכהן הוי מוציא מחבירו והורע כחו: עד שיאמרו לו. לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא: שמצותו על אביו. מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו שמת ומצות בנו עליו: גמ' דכ''ע אי אמר ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו פדיון הוא. אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדיה ואי אמר בתוך ל' הרי לך המעות ולאחר שלשים יחול פדיון בני ואיתנהו מעות ביד כהן בעין לאחר שלשים ודאי פדוי כמאן דיהיב להו ניהליה השתא: נתעכלו. שאינן בעין: אקידושי אשה. דאי יהיב לה השתא מידי ואמר לה התקדשי לאחר שלשים יום הויא מקודשת כדאמרינן במסכת קדושין (דף נט.):

ה''מ היכא דכפריה. תימה דללישנא קמא במרובה (ב''ק דף ע.) דלא מפליג בין כפריה ללא כפריה מאי איכא למימר וכן יש להקשות ממתני' פרק שבועת העדות (שבועות דף לג:) גבי איש פלוני כהן איש פלוני לוי דדייק הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין והא אמרת עד שישמע מפי תובע ומשני בבא בהרשאה ופריך והא אמרי נהרדעי כו' ה''מ היכא דכפריה כו' ומיהו ההוא איכא לאוקומי בפקדון ללישנא קמא דנהרדעי דכיון שיכול להקדיש בפקדון כדמוכח בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פח.) גבי ההוא דאייתי קרי לפום נהרא ה''נ יכול להרשות דחד טעמא הוא כדמוכח ויש לתרץ הך דשמעתין [בקרקעות] ואליבא [דרבי] דאית ליה לקמן בפירקין (דף נא.) פודין בקרקעות כמו שפודין במטלטלי דאמקרקעי כתבינן אדרכתא דאמטלטלי דוקא לא כתבינן דאינו ברשותו אי נמי איכא לאוקמה כרבי נתן דמדרבי נתן יכול להוציא מידו אם חבירו חייב ואין לו מה לפרוע אי נמי איכא לאוקמה כגון שנתן אחד לחבירו במעמד שלשתן ומיהו צריך עיון דלמא היכא דאין יכול להוציא מידו בבית דין לא תקון רבנן מעמד שלשתן כי היכי דלא תקון מעמד שלשתן בכתובה משום דלא ניתנה לגבות מחיים כדפרישית בהחובל (ב''ק דף פט.) ועוד יש לתרץ דדלמא אם שניהם מצויים לפנינו ומצווים לתת לאחר חייב להחזיר ולא הוצרך להעמיד בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל האחד להוציא מידו בפני עצמו: אבל בדלא כפריה כתבינן מה שנוהגים עכשיו לכתוב . הרשאה אפילו כפריה אומר ר''ת דהיינו טעמא דלא כתבינן לנהרדעי היינו משום דמחזי כשיקרא כדאמרי' במרובה (ב''ק ע.) ובכתובות (דף פה.) מוכח דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ובמרובה [שם ד''ה אמטלטלין] הארכתי: מת בנו בתוך שלשים יום כו' יחזיר לו ה' סלעים. פירש בקונטרס משום דנפל הוא ובחנם פירש כן דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא: לאחר שלשים אע''פ שלא נתן יתן. בפסחים בסופו (דף קכא:) אמרינן דאבי הבן מברך שתים ויש לספק כיון שמת אם מברך שהחיינו מכיון דזוכה לקיים המצוה ואין לתמוה אהא דלא מברכינן שהחיינו על כל מילה ומילה כמו על כל פדיון הבן דשאני מצות פדיון הבן דלא שכיחא: מת ביום שלשים כיום שלפניו ר' עקיבא אומר כו' בריש . החולץ (יבמות דף לו:) אמרינן התם תניא ר''ש בן גמליאל אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואיתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת וברוב הספרים גרסינן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) מת ביום שלשים וכן גורס ר''י ור''ח גורס כן ונראה דגורס תוך שלשים דכיון דאמרי רבנן הכא יום שלשים כיום שלפניו ור''ח משוי ליה ספיקא ופליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל גם ביום שלשים מה לי ביום שלשים ומה לי בתוך ל' יום גם בשאלתות גורס תוך שלשים ומיהו בהלכות גדולות כתוב דביום ל' אפילו פיהק ומת לא הוי נפל לרבנן ודוקא תוך שלשים הוא דאמרינן במסכת שבת פיהק ומת דברי הכל מת הוא משמע דגרסינן ביום שלשים ומפרשי מת כמשמעו פיהק ומת וקחשיב פיהק ומת ביום שלשים כיון שחי כל כך כנפל מן הגג תוך שלשים ועוד יש לקיים גירסא זו אם בנפל מן הגג ואכלו ארי ביום שלשים דוקא הוא דסמכינן אדרבנן ושמא אפי' לענין אבילות דהוי כבר קיימא: כיום שלפניו. וא''ת דבריש החולץ (יבמות דף לז:) משמע דפשיטא לן מן התורה אפי' תוך ל' דחי הוא דאמר מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת וי''ל דהתם בנפל מן הגג או אכלו ארי כרבנן דפליגי ארבן שמעון בן גמליאל בסוף ר''א דמילה אבל הכא בפיהק ומת דכולי עלמא מת הוא ומיהו אפ''ה איירי הכא בנפל מן הגג כי התם אין לחוש דהכי נמי פסקינן בסוף אם לא הביא כרבן שמעון בן גמליאל לענין אבילות להקל אף על גב דבאשת כהן דלא אפשר סמכינן אדרבנן ושריא בלא חליצה וא''ת דהכא מקילינן כל כך לענין אבילות