בכורות מט ע"ב

הכא נמי לא שנא ושמואל אמר לך התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו ואע''ג דקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל תנן מת בתוך ל' יום אע''פ שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים טעמא דמת הא לא מת בנו פדוי הכא במאי עסקינן דאיתנהו למעות תא שמע בחזקת שלא נפדה עד (שיאמרו לו) שנפדה התם נמי דאיתנהו למעות בעינייהו תני תנא קמיה דרב יהודה הפודה את בנו בתוך שלשים יום בנו פדוי אמר ליה שמואל אמר אין בנו פדוי ואת אמרת בנו פדוי ואע''ג דקיימא לן כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כותיה דשמואל: הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו וכו': תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שמצותו על אביו ומצות בנו עליו אמר ר' ירמיה הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מאי טעמא דמצוה דידיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדות וחמש בני חורין ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דידיה עדיף:
מתני' חמש סלעים של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה ומאה של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים:
גמ' מנה צורי אמר רבי אסי מנה של צורי רבי אמי אמר דינרא ערבא רבי חנינא אומר איסתרא סרסיא דמיזדבנא תמניא בדינרא חמש מינייהו לפדיון הבן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

הכא גבי פדיון נמי לא שנא. ^[1]

ושמואל אמר לך: התם, בקידושי אשה מועילים הקידושין אף על גב שנתעכלו המעות, משום דבידו לקדשה מעכשיו אם היה רוצה, אבל הכא גבי פדיון הרי אין בידו לפדותו מעכשיו, ולכך אין מועיל הפדיון אם נתעכלו המעות עד שעת הפדיון. ^[2]

קובעת הגמרא את פסק ההלכה בזה: ואף על גב דקיימא לן, דכל היכא דפליגי רב ושמואל [בכל מקום שנחלקו רב ושמואל], הלכתא כרב באיסורי [באיסור והיתר] והלכתא כשמואל בדיני [בדיני ממונות], הכא - גבי פדיון אף על גב דאיסורי הוא - הלכתא כוותיה דשמואל, שאם נתעכלו המעות אין הבן פדוי. ^[3]

ומקשינן לשמואל מהא דתנן במשנתנו:

מת [הבן] בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים - ומשמע: טעמא דמת הבן הוא דיחזיר, הא לא מת הבן בנו פדוי - וכרב!?

ומשנינן: הכא במשנתנו במאי עסקינן: דאיתנהו למעות בעינייהו [המעות קיימים] כשעברו שלשים יום מלידת הבן, ובזה אפילו שמואל מודה שהבן פדוי, וכפי שנתבאר לעיל. ^[4]

תא שמע דלא כשמואל מהמשך משנתנו:

מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה הבן, עד שיביא הבן ראיה שנפדה. ומשמע: אם יביא ראיה שנפדה יהא פדיונו פדיון, וכרב!?

ומשנינן: התם נמי דאיתנייהו למעות בעינייהו [אף שם מיירי שהמעות בעין].

תני תנא קמיה דרב יהודה: הפודה את בנו בתוך שלשים יום בנו פדוי, ואפילו נתעכלו המעות.

אמר תמה ליה רב יהודה לההוא תנא: והרי שמואל אמר שאין בנו פדוי, ואילו את אמרת בנו פדוי!? אלא כך תני: אין בנו פדוי.

ואף על גב דקיימא לן כרב באיסורי וכשמואל בדיני, וכאן הרי זה איסורי, מכל מקום הכא הלכתא כוותיה דשמואל. ^[5]

שנינו במשנה: הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו:

תנו רבנן: הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו.

רבי יהודה אומר בנו קודמו, שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, וכמבואר במשנה.

אמר פירש רבי ירמיה: הכל - תנא קמא ורבי יהודה - מודים, דהיכא דליכא לאב אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו - ומאי טעמא? דמצוה דידיה [מצותו על עצמו] עדיף ממצות בנו עליו, [ודלא כמשמעות פשטות לשון המשנה שמצותו על אביו ולא עליו, ולכן קודמת מצות בנו שהיא עליו].

כי פליגי תנא קמא ורבי יהודה היכא דאיכא חמש סלעים משועבדות ביד לוקח שקנה מן הסב, ^[6] וחמש בני חורין ביד האב, ונחלקו רבי יהודה וחכמים, למי יתן את חמשת בני החורין שבידו, וכדמפרש ואזיל:

רבי יהודה סבר: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, ולכן: פדיון שהוא כתוב בתורה דינו כמלוה בשטר שהוא גובה אף מן הלקוחות שקנאום לאחר שנתחייב הסב בפדיון בנו, ואם כן, דידיה [את פדיון האב] הרי מצי אזיל הכהן וטריף ממשעבדי שלכך נשתעבדו - ולפיכך, בהני חמש בני חורין שיש בידו פריק ליה לבריה [פודה הוא את בנו] ולא את עצמו, וכדאמר רבי יהודה "בנו קודמו", שהרי אם יפדה את עצמו תחילה מבני החורין, שוב לא יוכל לגבות ממשועבדים בשביל בנו, שהרי לא נשתעבדו לפדיונו. ^[7]

ורבנן סברי, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ונמצא שמאותם חמש סלעים שביד הלוקח אינו יכול לפדות כלל, ואין בידו אלא חמש סלעים, הלכך מצוה דידיה עדיף.

מתניתין:

חמש סלעים של פדיון הבן משערים במנה צורי! שסלע של פדיון הבן הוא אחד מעשרים וחמשה ממנה צורי.

שלשים של עבד שמתחייב בהם שור שהמית עבד ליתן לאדוניו, וחמישים כסף בקנס של אונס ושל מפתה נערה בתולה, ומאה כסף של מוציא שם רע - כולם חיובם בשקל הקודש! שהוא סלע. [ואף שבאונס ובמוציא שם רע לא כתיב "שקלים" אלא "כסף", ילפינן להו ממפתה דכתיב ביה "כסף ישקול כמוהר הבתולות", ד"ישקול" לשון שקלים הוא].

והסלע האמור בהם הוא אחד מעשרים וחמשה שבמנה צורי!

וכולן [כל החייבים בנתינת כסף], נפדין בכסף ובשוה כסף. ואינו מחויב ליתנם בכסף ממש. שהרי שוה כסף ככסף. חוץ מן השקלים שתורמין ללשכה באדר. שאין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקל. ולא שוה כסף.

גמרא:

והוינן בה: מנה צורי ששנינו במתניתין, מהו?

אמר רבי אסי: מנה של צורי! שהוא יוצא במדינת צור. ויש בו עשרים וחמשה סלע צורי, שכל אחד מהם שוה ד' זוזים של כסף.

רבי אמי אמר: סלע צורי של פדיון הבן ושל כל אלו השנויים במתניתין, הוא דינרא ערבא [ישמעאלי]. ^[8] רבי חנינא אמר: סלע של פדיון הבן שוה כאיסתרא סוסריתא [סלעים קטנים], דמזדבנא תמניא מהם בדינרא צורי. וחמש איסתרא מינייהו, בעינן לפדיון הבן! ופליג אתנא דמתניתין שמצריך חמש סלעים צוריים, שהם עשרים דינרים. ^[9]

הערות

^[1] א. בקהלות יעקב [קדושין מו בנדמ"ח] הביא להקשות: לפי שיטת הרשב"א [הובא בהערות בסוף עמוד א] שהקדושין נעשים במה שאינו חוזר בו ואינו תובע את הכסף, ואיכא הנאה, ובה היא מתקדשת, אם כן, האיך מדמה הגמרא כאן פדיון הבן לקידושין, וכי היכי אשכחן פדיון הבן בהנאה, והלא בעינן דבר המיטלטל וגופו ממון בפדיון הבן, [וכמבואר לקמן נא א, דילפינן מכלל ופרט וכלל שרק באלו פודים, ומטעם זה אין פודין בשטרות שאין גופן ממון, ולא בקרקעות שאינן מיטלטלות]! ? וכתב ליישב, דהנאה מחשבא שפיר גופו ממון, כי ההנאה שוה ממון מצד עצמה, ולא דמי לשטרות ששויין מחמת גביית הכסף שיבוא על ידי השטר. ומיחשבא נמי דבר המיטלטל, דלא נתמעט מדרשת "דבר המיטלטל" אלא קרקע שהיא ממשות שאינו מתטלטל, [ראה שם ראיה לזה]. וכתב, דשוב מצא במנחת חינוך מצוה שצב, שכתב בפשיטות דפודין פדיון הבן בהנאה כגון "שחוק לפני". ב. באבני מלואים [כח טז] הביא שיטת הרמב"ם שאם כי בקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת, מכל מקום במכר - קנה. והקשה: מאי שנא פדיון הבן דלא מהני מלוה וכמבואר בסוגייתנו [היינו מדמדמינן לה לקידושין, משמע, דגם כאן צריך לטעם דלמלוה לא דמו], דבמלוה שהיה כבר ביד כהן אליבא דכולי עלמא אינו פדוי, ומאי שנא ממכר דחשיב מלוה כסף! ? וכתב ליישב בדרך אפשר, דפדיון הבן שאני, דאפילו בשטר חוב של אחרים אין פודין ומשום דאין גופן ממון, והוא הדין מלוה דידיה לא מהני מהאי טעמא דאין גופה ממון. אך דחה תירוץ זה, שהרי בחילול הקדש מועיל מלוה, אף על גב שאין מחללין בדבר שאין גופו ממון, ובהכרח דשאני משטר חוב דאחרים שעיקרו אינו אלא לראיה אבל מלוה דידיה חשיב ממון, והדרא קושיא לדוכתיה, ולא יישב. [וראה עוד ב"קצות החושן" קכו ט].

^[2] א. כתב מהרי"ט אלגאזי באות עד, דלפי זה אם מקדש אשה באופן שאינו יכול לקדשה עכשיו, וכגון באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, דלפי רבי מאיר הסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הרי היא מקודשת, אם כן, באמת לא תהיה מקודשת אלא אם כן, היו המעות בעין לאחר שהתגייר, אבל אם נתעכלו המעות - לא. ב. במשנה למלך [אישות ד ז ד"ה ודע], נתקשה: האיך מועיל הפדיון לאחר שלשים, והרי כל דבר שאינו יכול לעשותו עכשיו, חשוב דבר שלא בא לעולם [וכמו קידושין לאחר הגירות שלו או שלה], וקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם! ? ותירץ: שאני פדיון שהוא מחוסר זמן, וזמן ממילא קאתי, ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. וביאר בחזון איש [הלכות קידושין סא ז] את הקושיא: כוונתו בין לרב בין לשמואל, דהא היכא דאיתנייהו בעינייהו מודה שמואל, ואף על גב שלא גילה דעתו לאחר שלשים שרצונו שיחול הפדיון בכסף שביד כהן זה, ואפילו הוא ישן או אפילו חזר בו בלב ולא אמר בפני עדים - חל הפדיון תיכף לאחר שלשים, דמהני רצונו בשעת נתינה לתפוש הפדיון לאחר מכאן, ואילו בדבר שלא בא לעולם לרבנן, אף אם המעות בעין, וגם התנה שתקנה המעות לאחר שתתגייר לא מהני, שאין רצונו בדבר שלא בא לעולם - רצון לתפוש קנין, ומזה הכריח המל"מ דמחוסר זמן לא מיקרי דבר שלא בא לעולם. ולפי זה כתב מהרי"ט אלגאזי [עו ה], שאם היתה אשתו מעוברת, ונתן חמש סלעים לכהן, ואמר לו "אם תלד אשתי זכר הילך פדיונו שיחול הפדיון לאחר שיהיה לו שלשים יום", כי אז אפילו אם לא נתאכלו המעות אין בנו פדוי, כיון דהוי מחוסר מעשה שעדיין לא נולד, וראה בזה בהערות הנדמ"ח הערה 188. ובאבני מלואים [מג א ד"ה ובעיקר] השיג על ה"משנה למלך", שאין להוכיח יסודו מסוגייתנו, כי במתנות כהונה, כיון שאפילו אם בא הפדיון לידי הכהן בעל כרחו של האב נמי בנו פדוי, שהרי כהן גובה מנכסים משועבדים בעל כרחו של האב, "משום הכי כל שפדיונו ביד הכהן לאחר שלשים, ממילא הבן פדוי כיון שיש ביד הכהן מנכסי האב". [לכאורה צריך ביאור: הניחא אם לא נתאכלו המעות, אבל אם נתאכלו המעות האיך מועיל לשיטת רב! ?]. ובחזון איש שם כתב ליישב את קושיית ה"משנה למלך": נראה דפדיון בנו לא שייך לדבר שלא בא לעולם, שחמש סלעים איתנייהו בעולם, והכהן יכול לזכות בהן גם עתה, אלא שאנו מסופקים בכוונת המצוה: דרב סבירא ליה, שיכול ליתן תוך שלשים ויזכה בהן הכהן עכשיו בעד מצות הפדיון שלאחר שלשים, ועד שלשים יכול האב לחזור והכהן יכול לחזור, אלא שבסוף שלשים אם לא חזרו חל עתה הפדיון והכסף שלו משעת הנתינה בעד פדון בנו שנחלט עתה. ושמואל סבירא ליה, שמצות הפדיון שיזכה הכהן במעות לאחר שלשים דוקא בשעת חיוב המצוה, וזהו צורת המצוה שיזכה עתה הכהן מידו חמש סלעים, ומודה שמואל שאין צריך הסכמת רצונו עתה דוקא, אלא אם הכהן זוכה על ידי גילוי רצונו הקדום בתוך שלשים יום, נמי שפיר מתקיים המצוה, כיון שנעשה הכסף של כהן אחר שלשים, ואם אמר לכהן שיזכה משעת נתינה בעד המצוה העתידה, אינו פדוי לשמואל אף שהמעות עדיין בעין לאחר שלשים. והנראה מדבריו לכאורה, שלדעתו אין במצות פדיון הבן אלא מצות נתינה ופריעת חוב בעלמא, אבל אין כאן איזה חלות פדיון, [ודלא כמובא בהערות לעיל בשם הגרשש"ק בשערי ישר ששני דינים יש בזה], ולכן לא יתכן לדון בזה משום חלות בדבר שלא בא לעולם. ובקהלות יעקב [קדושין סימן מו ד"ה תו] נקט בהבנת דברי שמואל שהחסרון הוא משום דבר שלא בא לעולם [וזה הוא שלא כדברי האחרונים הנזכרים], והקשה, שלפי שיטת הרשב"א בדין נתאכלו המעות, נמצא דמעיקרא בשעת נתינה אינו עושה מאומה, ורק נתינה זו היא סיבה שעל ידי זה איכא אחר כך מציאות הנאה, וכל המעשה הוא אחר כך, ומה ענין דבר שלא בא לעולם הכא, הלא בשעה שהוא דבר שלא בא לעולם אינו עושה שום מעשה קנין. [ו לפי מה שביאר ה"חזון איש" דאפילו כשהמעות בעין קשיא, כיון שבשעת החלות אין לו דעת קנין, לכאורה אין מקום לדברי הקהלות יעקב]. ג. כבר הובא בהערה לעיל, שהתוספות הוכיחו מסוגיא זו, שזמן שלשים לפדיון הבן אינו משום חשש נפל, שהרי אם כן, כיון שחי שלשים יום איגלאי מילתא למפרע שאינו נפל, ולמה לא יחול הפדיון לכולי עלמא. ומהרי"ט אלגאזי [עו ד] האריך הרבה בביאור מחלוקת רב ושמואל לפי שיטת רש"י הסובר ששלשים יום הוא משום חשש נפל.

^[3] א. כתב מהרי"ט אלגאזי [עה א]: אולם דעת רבינו הרמב"ן והרא"ש בפסקיו, דהלכתא כרב, דהא קיימא לן הלכתא כרב באיסורי, וכן דעת הרמב"ם [ביכורים יא יח]. ועל כרחך צריך לומר שלא היתה להם גירסא זאת, וכמו שכתב ה"כסף משנה" שם. והוסיף שם לבאר את הטעם שהרמב"ן והרא"ש הביאו ראיה דהלכתא כרב ולא הסתפקו בכלל זה דהלכתא כרב באיסורי, שהוא כדי שלא נאמר: מאן לימא לן דאיסורא הוא, דאם היה הבן אסור בהנאה ועל ידי פדיון הוא מתירו, הוה אמינא דלחשיב איסורא, אבל אחר האמת שהפדיון לא בא להתיר שום איסור, אין כאן אלא חיוב ממון, ואכתי יש לומר דהלכתא כשמואל בדיני, ולכן הצרכו לומר טעם אחר. ובשערי ישר [שער ה פרק כה] כתב, דממה דחשבינן לה מילתא דאיסורא, מוכח, דמצות פדיון הבן אינה רק מצות מתנות כהונה לחוד, אלא שמלבד פריעת הכסף ציותה תורה לפדות את הבכור מה שיש בו איזה ענין קדושת בכורה. וראה שם ביאור הטעם דלענין ספק אזלינן לקולא. ב. ובמהרי"ט אלגאזי שם הקשה: למה יהיה זה מילתא דאיסורא, כיון דקיימא לן דבין ספק דמציאות בין ספק דדינא, הרי הוא פטור כדין כל ספק ממון לקולא, [והביא כן מכמה מקומות], אם איתא דפדיון מילתא דאיסורא הוא, הא קיימא לן דספק איסורא אזלינן לחומרא! ? כבר עמד מהר"י קורקוס בזה, ותירץ, וזה לשונו: דכשאנו מסופקים אם חייב בפדיון, אנו אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה דממונא הוא, אבל כשהוא ודאי חיייב בפדיון ואנו מסופקים אם הוא פדוי - איסור נקרא זה, כיון שבודאי חייב במצוה, ואנו מסופקים אם נפטר או לא. אי נמי אפשר, אף על גב דהוי ממונא ואנו דנין ספיקו להקל, כיון שיש חיוב מצוה בדבר קרינן ליה איסורא לפסוק כרב ודלא כשמואל, דמאי דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי, היינו לפי שידעו בעלי התלמוד שרב היה בקי יותר בדבר של איסור והיה יורד לעומקו של דין, ושמואל בדיני ממון. וכיון שכן אנו דנין זה כאיסור, כיון שיש חיוב מצוה בדבר, ופסקינן כרב. והראשון נכון, עכ"ל. ואילו מהרי"ט אלגאזי שם אימץ יותר את התירוץ השני, ראה שם. וראה עוד מה שכתב בשערי ישר שם בביאור ענין זה.

^[4] אין להקשות: מכל מקום האיך קתני מת תוך שלשים יום - יחזיר, והרי לשמואל אפילו לא מת תוך שלשים יום יחזיר אם רצון האב בכך, כי הרי פקדון הם בידו. זו אינה קושיא, כי כוונת המשנה לומר, שאפילו אם בא האב לתבוע לאחר שלשים יום - יחזיר.

^[5] כתב הרמ"א [יורה דעה סימן שה סעיף יג]: "ויש אומרים, דאם אין המעות קיימים או שהחזירם לאב בתוך שלשים אפילו בדיעבד אין בנו פדוי. וטוב להחמיר ולחזור ולפדותו". ובשערי ישר שער ה פרק כה תמה: למה יהא ספק זה חמור משאר ספיקות של פדיון הבן שאנו דנים בהם כדין ספק ממון שהמוציא מחבירו עליו הראיה! ? ודחה מה שהביא שם בשם הרי"ט אלגאזי שהוא משום "איני יודע אם פרעתיך", ומשום שבמקור הדברים ב"תרומת הדשן" מבואר שטעמו הוא משום שזה הוא כמו ספק איסור, ראה שם. וביאר שם על פי שיטתו שבפדיון הבן יש ענין ממון וענין מצוה לפדות את קדושת הבכור, ראה שם שהאריך.

^[6] כן נראה בפשוטו לפרש על פי מה שכתב רש"י בד"ה ודידיה: והיינו דקאמר "שמצותו על אביו", שמאביו נשתעבדו אותם נכסים לכהן, וראה בכל זה בהערה בהמשך הענין.

^[7] א. בהכרח צריך לכאורה לפרש - כפי שנתבאר בפנים - ד"בנו קודמו" היינו שיפדה תחילה את בנו מחמשת הסלעים בני החורין, וזה הוא שכתב רש"י "ובהנך חמש בני חורין פריק ליה לבניה מיד", שהרי אם פודה תחילה את עצמו מן המשועבדים אם כן, לענין מה אנו אומרים שבנו קודמו. ב. ביאור מה ששנינו במשנתנו: שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, היינו - על פי רש"י בד"ה ודידיה - כיון שמצותו על אביו הוא, הרי נמצא שיכול לגבות ממה שמכר האב, ואילו מצות בנו שהיא עליו אינו יכול לגבות מנכסים שמכר הסב, וממילא דין הוא - כדי לצאת ידי שניהם - שיתן עבור בנו מן בני החורין, ולמצותו שלו יגבה הכהן מן המשועבדים. וראה עוד ברש"י בקידושין כט ב [שם הובאה סוגיא זו] שכתב: ככתובה בשטר דמיא, ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו ויטרוף את הלקוחות, הילכך בחמש בני חרי פריק לבריה, דאין זה אונאה ללקוחות, שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו. ומלשונו נראה שלא שיעבד הסב את קרקעותיו, אלא האב עצמו מכר את קרקעותיו אלא שמכרם קודם שנתחייב בפדיון בנו, וכאשר נראה גם מרש"י כאן בד"ה ובהנך. ג. הקשו התוספות: היכי טריף ממשעבדי, הא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, והא איכא חמש בני חורין. ואם היה פורק בנו תחילה הוה ניחא. אך אכתי קשה: יחזרו הלקוחות ויגבו את אחריותם מחמשת הסלעים שבידו! ? ותירצו: דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על הנכסים שקנה הוא. ובפשוטו צריך לומר, שאף קושייתם הראשונה לא היתה אלא לפי סברתם בתחילה, שהמכירה ללקוחות נעשית על ידי האב. אבל לפי מה שכתבו בתירוצם שהלקוחות קנו מן הסב, שוב ממילא אין מקום לקושייתם הראשונה כי למה לא יגבה הכהן מהנכסים המשועבדים למצותו של הסב, והרי אין בני חורין למצותו של הסב אלא למצותו של האב. וכן מבואר ב"מנחת חינוך" מצוה שצב [אחר שהקדים בשם "החינוך" שמצות האב לא פקעה משיגדיל הבן], שאם אצל האב יש משועבדים ולבנו יש בני חורין, אין הלקוחות יכולים לדחותו להבני חורין של אחר, כיון דעל כל אחד המצוה והשעבוד רמיא עליו והכהן גובה מאיזה שירצה. ואם כי לשונם לא משמע כן, ראה בתוספות בקידושין כט ב שכתבו בשם ר"י כעין תירוץ זה, כדי ליישב הקושיא איך גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין, ראה שם היטב, ובמהרש"א שם. ומיהו בכתבים המיוחסים להגרי"ז הבין בשיטת התוספות כאן, ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" שייך גם באופן שהסב הוא זה ששעבד את נכסיו, כי מאחר שלמצות פדיון הבן יש בני חורין - בין אצל הסב ובין אצל האב - שוב אין גובים מנכסים משועבדים, ראה עוד שם.

^[8] כן פירש רש"י. ובתוס' פירשו דדינרא ערבא שוה כחמש סלעים ביחד.

^[9] כן פירש רש"י. אבל תוס' פירשו דאיסתרא הוא שמינית דינר זהב של סוריא. שיש בו שלשים ושנים דינרי צורי. וחמש איסתרא עולים לעשרים דינר. נמצא דלא פליג אתנא דמתניתין אלא לפרושיה קאתי.

הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה] הדין.

ושמואל אמר [יכול לומר] לך: התם [שם], כשנתעכלו המעות קודם שחלו הקידושין, אין זה מעכב מפני שבידו היה לקדשה מעכשיו כשנתנם, אבל הכא [כאן], כשנתעכלו מעות הפדיון — אין בידו לפדותו מעכשיו כשנתנם. ובפסק ההלכה במחלוקת רב ושמואל מעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] דכל היכא דפליגי [שכל מקום שחולקים] רב ושמואל — הלכתא [הלכה] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כוותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל, שהפודה את בנו בתוך שלושים יום — אין בנו פדוי.

ומקשים, תנן [שנינו במשנתנו]: מת הבן בתוך שלשים יום אף על פי שנתן לכהן — יחזיר לו הכהן חמש סלעים. ונדייק: טעמא [הטעם, דוקא] כשמת בתוך שלושים — מחזיר, הא [אבל] כאשר לא מת בתוך שלושים — בנו פדוי, למרות שהאב נתן את המעות קודם הזמן, שלא כדברי שמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאיתנהו למעות [שהמעות נמצאות עדיין].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: מת האב בתוך שלושים, הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו לו שנפדה על ידי אביו. ובמקרה שנפדה — מועיל הפדיון, למרות שהמעות ניתנו קודם שלושים, ושלא כדברי שמואל! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] מדובר דאיתנהו למעות בעינייהו [שהמעות נמצאות בעינן].

ומסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב יהודה: הפודה את בנו בתוך שלשים יום — בנו פדוי. אמר ליה [לו] רב יהודה: שמואל אמר שאין בנו פדוי, ואת אמרת [ואתה אומר] בנו פדוי? ומעירים: ואף על גב דקיימא לן [ואף על פי שמוחזק בידינו] כרב באיסורי [בענייני איסורים] וכשמואל בדיני [בענייני ממונות], הכא הלכתא כותיה [כאן הלכה כשיטתו] של שמואל.

א שנינו במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו וכו'. ומביאים מה שאמרו חכמים על משנתנו במקום אחר. שכך תנו רבנן [שנו חכמים] במשנתנו: הוא לפדות ובנו לפדות — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו, מצות פדיונו מוטלת על אביו, ומצות פדיון בנו מוטלת עליו.

אמר ר' ירמיה: הכל מודים היכא דליכא [במקום שאין] לו אלא חמש סלעים — הוא קודם לבנו, ושלא כמשמעות המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דמצוה דידיה עדיף [שהמצוה שלו להיפדות עדיפה]. כי פליגי היכא דאיכא [כאשר הם חלוקים הרי זה במקום שיש] חמש סלעים משועבדות (נכסים שמכר לאחרים, והם משועבדים לפרעון חובותיו הקודמים) וחמש סלעים בני חורין, בידו;

ר' יהודה סבר [סבור]: מלוה חובת תשלום הכתובה בתורה, כגון פדיון הבן — כמלוה הכתובה בשטר דמיא [נחשבת], שגובים אותה מנכסים משועבדים, ולכן דידיה [את חוב הפדיון שלו] אזיל וטריף ממשעבדי [הולך הכהן וטורף מהנכסים המשועבדים], כדין מילוה בשטר, ובהני [ובאלה] חמש הסלעים שהם בני חורין — פריק ליה לבריה [פודה את בנו].

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה הכתובה בתורה — לאו [לא] ככתובה בשטר דמיא [נחשבת], אלא כמילוה על פה, ולא ניתן לגבות את דמי הפדיון מן המשועבדים, הלכך [על כן] קיום המצוה דידיה [שלו] להיות פדוי, עדיף [עדיפה], ויפדה עצמו בחמש בני החורין.

ב משנה חמש סלעים (שקלים) של כסף של פדיון הבן, שנאמר בו: "כסף חמשת שקלים בשקל הקודש" (במדבר יח, טז), מחשבים בהם את שקל הקדש במנה צורי, המטבע של צור, שתכולת הכסף שבו גבוהה ביותר. ולא במטבע מדינה, שהוא שווה שמינית ממנו.

שלשים שקלים של עבד שהומת על ידי שור (שמות נא, לב), וכן חמשים של אונס ושל מפתה נערה בתולה (ראה שמות כב, טז. דברים כב, כט). וכן מאה של מוציא שם רע על אשתו שלא מצא לה בתולים (ראה דברים כב, יט) — כולם, גם אלה שלא הוזכר בהם שקל — הריהם בשקל הקדש, שהוא עשרים גרה (ראה במדבר יח, טו), ומחשבים אותם במנה צורי. וכולן, כל הדברים הנפדים — נפדין בכסף, במטבע, או בשוה כסף, חוץ משקלים, מחצית השקל שתורמים למקדש בכל שנה, שהוא ניתן במטבע דוקא.

ג גמרא שנינו במשנה: חמש סלעים של בן במנה צורי. ובפירוש הדברים אמר ר' אסי: יש לתת חמישה סלעים ממנה של צורי, היוצא במדינת צור. ר' אמי אמר: חמישה סלעים שווים דינרא ערבא [דינר זהב ערבי]. ר' חנינא אומר: איסתרא סרסיא דמיזדבנא תמניא בדינרא [סלע סורי שנמכרים שמונה ממנו בדינר זהב גדול], יש לתת חמש מינייהו [מהם] לפדיון הבן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here, too, the halakha is no different.

And Shmuel could say to you: There, with regard to betrothal, it is in his power to betroth her from now, when he gave her the coins, and therefore it is irrelevant that the money was spent. Conversely, here, in the case of redemption, it is not in his power to redeem his son from now. With regard to the practical halakha in this dispute the Gemara comments: And even though we maintain as a principle that wherever Rav and Shmuel disagree the halakha is in accordance with the opinion of Rav in ritual matters and in accordance with the opinion of Shmuel in monetary matters, here the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel, who holds that if one redeems his son within thirty days he is not redeemed.

The Gemara raises a difficulty: We learned in the mishna on the previous amud: If the firstborn son dies within thirty days of birth, although the father gave five sela coins to the priest, the priest must return the five sela coins to him. The Gemara infers: The reason he must return the money is that the son died. But if he did not die within thirty days his son is redeemed despite the fact that the father gave the priest the money prior to the proper time. This inference contradicts the opinion of Shmuel. The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the money is still extant, i.e., in the priest’s possession.

The Gemara comments: Come and hear another difficulty from the mishna: If the father of the firstborn son dies within thirty days of the birth the presumptive status of the son is that he is not redeemed, until people will tell him that he is redeemed. But if people tell him he is redeemed then the redemption is effective, in contradiction to the opinion of Shmuel. The Gemara answers: There too, it is referring to a case where the money is still extant, i.e., in the priest’s possession.

The Gemara relates that a tanna taught a baraita in the presence of Rav Yehuda: In the case of one who redeems his firstborn son within thirty days of his birth, his son is redeemed. Rav Yehuda said to him: Shmuel said his son is not redeemed, and yet you say his son is redeemed? The Gemara comments: And even though we maintain that the halakha is in accordance with the opinion of Rav in ritual matters and in accordance with the opinion of Shmuel in monetary matters, here the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel.

§ The mishna teaches that if one had both himself to redeem and his son to redeem, his own redemption takes precedence over that of his son. The Sages taught in a baraita: If one had both himself to redeem and his son to redeem, his own redemption takes precedence over that of his son. Rabbi Yehuda says: The redemption of his son takes precedence, as the mitzva to redeem the father is incumbent upon his own father, and the mitzva to redeem his son is incumbent upon him. Consequently, he should first fulfill the mitzva that is incumbent upon him by redeeming his son.

Rabbi Yirmeya says: Everyone concedes that in a case where there are only five sela coins available and one has to redeem both himself and his son, his own redemption takes precedence over that of his son, despite the indication to the contrary from the mishna. What is the reason? The reason is that his own mitzva is preferable to one he performs on behalf of others. Where they disagree is in a case where there is both land worth five sela coins that is liened property that had been previously sold to others and land worth five sela coins that is unsold property.

The Gemara explains the reasoning behind the dispute: Rabbi Yehuda maintains that a loan that is written in the Torah, i.e., a financial obligation by Torah law, such as redemption of the firstborn son with five sela coins, is considered as though it is written in a document, and it can therefore be collected from liened property, as can any loan recorded in a document. Therefore, the five sela coins that are liened property are available for one’s own redemption but not for that of one’s son, as the sale of the property presumably occurred before the birth of his firstborn. And therefore the priest goes and repossesses the land worth five sela that is liened property for his own redemption, like any debt written in a document; and with those five sela of unsold property he redeems his son. In this manner, one can fulfill both mitzvot.

And the Rabbis maintain: A loan that is written in the Torah is not considered as though it is written in a document, since buyers will not know to guard against repossession if it is not written in a document. Therefore, the five sela coins that are liened property are not available for redemption, and consequently his own mitzva is preferable. He accordingly redeems himself with the land that is not liened.

MISHNA: The five sela coins of the redemption of the firstborn son, with regard to which it is written: “Five shekels of silver, after the shekel of the Sanctuary” (Numbers 18:16), are calculated using a Tyrian maneh. The silver content of the Tyrian coinage is significantly higher than that of provincial coinage, which is worth one-eighth its value.

With regard to the thirty shekels paid to the owner of a Canaanite slave who is killed by an ox (see Exodus 21:32), and the fifty shekels paid by a rapist (see Deuteronomy 22:29) and by a seducer (see Exodus 22:16) of a young virgin woman, and the one hundred shekels paid by the defamer of his bride with the claim that she is not a virgin (see Deuteronomy 22:19), all of them, even those cases where the word shekel is not explicitly written, are paid in the shekel of the Sanctuary, whose value is twenty gera (see Numbers 18:16) and that is calculated using a Tyrian maneh. And all monetary obligations are redeemed, i.e., paid, with coins or with items of the equivalent value of money, except for the half-shekels that are donated to the Temple each year, which must be given specifically as coins.

GEMARA: The mishna stated that the five sela coins of the redemption of the son are calculated using a Tyrian maneh. In explanation of this, Rabbi Asi says: One must give five sela of the maneh used in Tyre. Rabbi Ami says: The five sela coins are equal to a golden Arabian dinar. Rabbi Ḥanina says: There is a Syrian sela [istera], eight of which are sold for a large golden dinar. One must give five of these for the redemption of the son.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

התם בידו לקדשה מעכשיו אפי' בתוך שלשים הלכך הוו קדושי ואע"ג דנתעכלו המעות:

הא לא מת בנו פדוי אע"ג דנתן לו קודם:

עד שיאמרו לו שנפדה. הא אמרו לו שנפדה אע"ג דבתוך ל' הוה הוי פדוי:

לאו ככתובה בשטר דמיא. ולא גבי ממשעבדי וליכא אלא ה' בני חורין:

מנה של צור כ"ה שקלים במנה של תורה:

ר' אמי אמר דינרא ערביא. נמי הוי סלע:

איסתירא סורסיא. סלע של אותו מקום שהן קלים שנותנין מהן ח' בדינר של זהב. דינר זהב הוי ה' פשוט למשקל הברזל דינר כסף ב' ומחצה למשקל הברזל ודינו דינר זהב בסלעים דאורייתא אין דינו לימכר אלא בו' סלעים של כסף שהן כ"ד דינרי כסף שהן כ"ד זוז (והאי זוז דינר האי) והאי דקאמר ר' יוחנן כ"ה זוז אותו זוז נכנס להכרע כ"ד זוזין אם היו שוקלין כל אחד לבד:

ס"א סורסיא. כלומר שהוא כסרסור שבו עושין כל סחורה. למ"ה:

גמרא ואע"ג דקי"ל כו' הלכתא כרב באיסורי כו' הכא כו'. והרא"ש ל"ג כ"ז ופסיק כרב מטעם דה"כ באיסורי. ואני תמה אמאי קרי ליה איסורא דהא ספק בכור אדם קי"ל הממע"ה ואי הוה איסורא הא קי"ל ספק איסורא לחומרא. ועיין בחולין (קלד) דאיתא שם להדיא דספק חלה מיקרי ס' איסורא וס' בכור אדם מיקרי ס' ממונא. ועיין ש"ך יו"ד סימן רנ"ט סקי"ד ובססי' קע"ז:

שם ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות כו'. בברייתא אין בה תוספת כלל על לשון המשנה. אולם מצינו כיוצא בזה בש"ס כמו שהבאתי בס"ד בסוטה (מט) ע"ש. אך זה תימה שבקדושין הביא הבריי' ולא המשנה ע"ש: ומה שיש לדקדק ברש"י ובתוספות בפירוש דרבי ירמיה כתבתי בקדושין ע"ש:

במשנה כולם בשקל הקדש כו'. ברש"י כאן ובגמרא לקמן (נא) הועתק וכולם בו':

שם חוץ משקלים. הא דלא תני נמי מעשר וראיון כדתני בברייתא לקמן (נא). הוא משום דלאו חדא מחתא נינהו. דשקלים הוא דוקא מטבע של כסף וזהו המכוון כאן באמרו חוץ כו' ר"ל דאינן בשוה כסף אלא בכסף (ממש) דוקא. משא"כ מעשר דנפדה אפילו במטבע דפרוטות כדלקמן (נב) (ולשון הרע"ב "ומע"ש נמי א"נ אלא במטבע של כסף" הוא שלא בדיוק כלל). וכן הראיון נראה דאין קפידה אלא על המטבע מאיזה מין שיהיה:

רש"י ד"ה וכולן בשה"ק (בסופו). ולמיתני האי וכולם. כצ"ל:

תד"ה אר"א. והשתא הוו חמש סלעים דבר מועט מאד דקאמר כו'. כצ"ל:

בא"ד ועוד בכ"ד סתם דינרא כו'. כצ"ל:

בא"ד ור"א דאשכח אונייא כו'. לפנינו בב"מ (כח ב) הגי' אודייא:

תד"ה ריו"ח. ודומה שהוא פירוש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מנה של צורי וכו' של משקל קולוניא כצ"ל:

ד"ה איסתירא סריסא כצ"ל:

ד"ה דמזדבנא תמניא כצ"ל:

תוס' ד"ה רבי חנינא אומר איסתרא סרסייא כצ"ל:

גמ' וכשמואל בדיני. ע' גיטין ס ע"ב תד"ה והשתא:

(מט ב תוספות) ד"ה כיום וכו' ובמסכת שמחות^*ואין זה מסכת שמחות שלפנינו, כי שם ליתא כל זה, רק "ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן ואינו מטמא". ומס' שמחות שלנו מכונה בפי הקדמונים "אבל רבתי" (עי' חדושי הגהות על טור יו"ד סי' שלה אות ב וב"י שם סי' שע"ד ד"ה ומ"ש אפי' גמרו וכו'). פ"ד תנן הספקות אוננין ומתאבלין עליהן וי"ל וכו'.—וכ"כ התוס' ביבמות לו ב ד"ה ה"א. אבל אין זה מחוור, כי בעלי התוס' רצו לקרב את המרוחקין בזרוע, כי ענין זה הוא מחלוקת בני מזרח ובני מערב, כמו שמצינו בחלופי מנהגים שבין בני מזרח ובני מערב (שבסוף ס' יש"ש ב"ק) סי' ב': "בני א"י אין מתאבלין על תינוק עד שיהא בן שלשים יום בני בבל מתאבלין אפי' על יום אחד". וברור שט"ס שם וצ"ל להיפך, וכ"ש הרב ר' יואל מילר הכהן בחילופי מנהגים שלו בשם צידה לדרך כ"י: "אנשי מזרח אין מתאבלין על הילד עד שיהא בן שלשים יום ובני א"י אפי' הוא בן יומו". והנה מקור מנהג בבל הוא מסוגיא דהכא ובשבת קלו א, ומנהג א"י מקורו מירושלמי פי"א ה"ז [יב ע"א]: ר' אשיין בר יקים ה"ל עובדא (פי' שמת לו תינוק, שלא היה בן שלשים יום) שאל לר' יסא א"ל לית צריך א"ל והתנינן אוננין ומתאבלין^*כצ"ל, במקום "ומיטמאין", והבר' היא בר' דשמחות הנ"ל. על הספק, סימנין היו ניכרין (פי' בעובדא של ר' אשיין היו בתינוק סימנים, המוכיחים שהוא נפל, כגון שלא נגמרו שערו וצפרניו) לא כן אמרין חברייה בשם ר' יוחנן סימני בן שמונה אין עושין מעשה (פי' שאין סומכין על הסימנים לענין מעשה, ואכתי ה"ל להתאבל על הספק) סימן היה לו שבעל ופירש (פי' וע"י זה היה ברור לו שלא כלו לוולד כל חדשיו, והוא ודאי נפל, ולכך יפה הורה ר' יסא שאינו צריך להתאבל עליו, אבל בספק נפל צריך להתאבל עליו). - כן הוא ביאור ירושלמי זה כפי הנראה מחדושי רמב"ן יבמות פ ע"א וכן במלחמות שם; אבל מפרשי ירושלמי האחרונים העבירו עליו את הדרך, כי לא עמדו על דעתו ושיטתו, לכך נדחקו לפרשו ע"פ שיטת הבבלי ההפוכה משיטת הירושלמי. וראה באשכול ח"ב סי' יד בשאלה לרב האי גאון שכתב השואל, דאנינות בספק נפל היא במחלוקת תלמוד בבלי ותלמוד א"י, והרי זה כמו שאמרנו^*והיה ענין זה בהעלם דבר מהרב נחל אשכול שם וכן מבעל העמק שאלה על השאילתות סוף סי' קג (ע"ש).. וגם מוכח שמסדר מס' שמחות היה בן א"י (ודלא כמחבר ס' דד"ו ח"ב פכ"ה עמ' 220).

(מט סע"ב) ר' אמי אמר דינרא ערבא.—עי' רש"י מ"ש בשם תשובות הגאונים, שז' דינרים האמורים בתלמוד עושין עשרה מאותן של ערביא ובלשון ערבי קורין אותן מגרעות. וכבר התפלאו התוס' על זה. אבל ברור אצלנו. שתשובת הגאונים לא היתה לפרש שיעור דינרא ערבא של פדיון הבן דהכא, שהיה לערביים בזמן ר' אמי, אלא שהגאונים באו לבאר שיעור דינר צורי, שכבר נשכח בימיהם, שהוא דינר של ערביא ושלש שביעיות ממנו, מדינר ערבי שהיה מצוי בימיהם והיה קטן מדינר ערבי שבזמן חז"ל (ועי' מ"ש בעירובין כט א). והנה דעת התוס' שדינר ערבא דהכא הוא של זהב והוא שוה חמשה סלעים של פדיון הבן. אבל הרי"ף כתב בקידושין פ"א רמז תקפ"ט, ד"פרוטה היא אחת משמונה באיסר האיטלקי ושיעורה חד מקצ"ב בזוזא דששדנג והוא דינר זהב של ערביא^*ויש לעיין בה"ג הל' בכורות דמשמע דזוזא ששדנג הוא דינר של כסף; וכן משמע בהל' בכורות לרמב"ן פ"ח. נמצאת פרוטה ע"פ השעור הזה חצי חבה^*כצ"ל, והוא מל' ערבי [] = גרעין (בדפו': חכה), וכצ"ל לקמן. לפי שדינר של זהב צ"ו חבה". ולפ"ז משקל דינר זהב ערבי הוא כמשקל דינר צורי של כסף. אבל ברור הוא שדינר ערבי של זהב הוא שוה הרבה יותר מאותו משקל של כסף כפי שיעור יוקר הזהב מהכסף, וזה עולה ויורד כפי הזמן והמקום^*ועי' תוס' לעיל נ ע"א ד"ה דמזדבנא, שבזמנם היה הזהב שוה עשר פעמים מאותו משקל בכסף; ובזמננו שנתרבה הכסף נתייקר הזהב, והוא שוה ט"ו פעמים ככסף.. ולפי מ"ש הרי"ף דדינר ערבי משקלו כדינר צורי, אם היה דינרא ערבא דר' אמי כאן אותו דינר זהב שהזכיר הרי"ף, א"א שיהא שוה עשרים דינר של פדיון הבן, ומוכרח שנתחלפו המטבעות של ערביים, ודינר ערבא של ר' אמי היה שוקל יותר מצ"ו חבה. אך י"ל שגם דינר ערבא של ר' אמי הוא אותו דינר של הרי"ף, אלא שנפרש כאן דמה שאמר ר' אמי כאן דינרא ערבא עניינו לבאר שיעור משקל דינר כסף צורי שהוא כמשקל דינר ערבא של זהב, וכ"ש גם הרי"ף ז"ל.

והנה כבר ביאר הרמב"ן בסוף פיה"ת מחלוקת רש"י והגאונים בשיעור דינר צורי, שלרש"י משקלו שמונים חבה, ולגאונים והרי"ף - צ"ו חבה. אבל יש עוד שיטה שלישית לרה"ג שכתב בספרו "משפטי השבועות" שער א'; "ושיעור שתי כסף (פי' לענין שבועת הדיינין) שתות וחצי (פי' שתות דינר וחצי שתות)^*ושתות דינר ידוע שהוא מעה כסף, כי דעת הגאון דשתי כסף של טענה הן כסף מדינה, שכל כסף הוא שמינית דינר צורי, וכמו שמבאר והולך למטה. והנה למעלה במשפטי השבועות שם איתא "צריך להיות בטענה של תובע שתי מעה כסף שהוא שתי כסף", וברור אצלנו שארבע המלות "שתי מעה כסף שהוא" אינם מדברי גאון, אלא הוספה של המעתיק או איזה חכם לחלוק על הגאון, וכמו שנראה כעין זה למטה. מן הכסף של ערביא (פי' דשתי כסף הן בכסף ערביא) והם הנקראים רובגין והם כל שמונה כספים כסף אחד ובזה סמכינן מאתים כסף מוהר בתולה שהם כ"ה כספים ולאלמנה י"ב כספים וחצי. ס"א (=ספרים אחרים) שתי כסף דנקיון (פי' כמו "דנקא" דהיינו שתות דינר, שכל כסף שבמשנה הוא מעה כסף) שתי מעות כמו שאמרה המשנה: האונאה ד' כספים מכ"ד כסף לסלע שתות למקח. ועוד אמרו: ש[ש] מעה כסף דינר. הנה לפי החשבון שתי מעות הן שתי כסף של משנה והם רובע משקל זהב ושליש (פי' ושליש מרובע משקל זהוב, שבס"ה הם שליש זהוב, כמו שמפרש) שהוא שליש זהוב, שזה הזהוב ארבע במשקל הסלע^*כצ"ל (בדפו': כמשקל הסלע). פי' שבסלע ישנם ארבעה זהובים, נמצא שהזהוב הוא דינר, והם הזהובים שהזכירו התוס' כאן ד"ה אמר. הנה מצאנו שקראו רבותינו כ"ד כסף לסלע^*עד כאן הוא מספרים אחרים, ואינם מדברי גאון, אלא מאיזה מעתיק או חכם, שחולק על הגאון וכמו שביארנו, שהוא סובר דשתי כסף של טענה הן שתי מעות.. ושיעור כפירת טענה שתי כסף הוא שתות וחצי ופירוש פרוטה רובע חבא^*היינו "חבה" של הרי"ף (וכמות שהגהנו), ולמעלה שם ביאר הגאון, שהוא משקל חטה אחת של כסף. לדבריהם מעה שני פונדיונים ופונדיון ב' איסרין ואיסר ב' מסימסים ומסמיס ב' קונטרקין וקונטרק ב' פרוטות נמצא פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי כאמרם שהמעה שתות ופונדיון קורט^*כצ"ל (בדפו': קונרט) דהיינו חצי שתות ומשקלו ד' גרעינים של חטה או שעורה, כ"ש בכפתור ופרח פט"ז, וכן עולה לדעת גאון. ואיסר חבתין^*[, שני גרעינים.] ומסמיס חבא, וקונטרק חצי חבא, ופרוטה רביע חבא". וכן כתב הגאון בספר מקח וממכר סוף שער מ"א: "הזוז שהוא מ"ח גרגרים הוא דינר כסף הידוע בתלמוד ואיסר הוא שני גרגרים". ולפ"ז דעת הגאון בשיעורי הדינר והפרוטה מחצית המשקל שלפי דעת הרי"ף והגאונים שנתבאר למעלה.

ועי' בכפתור ופרח פט"ז בשם רב האי גאון שביאר דמה שאמר דפרוטה רובע חבה סמך על דרהם אלערב דהיינו דינר ערבי של כסף, שמשקלו מחצית ממשקל זהוב של ישמעאלים, שהוא מטבע של זהב שמשקלו צ"ו חבה, ויהיה משקל דינר כסף ערבי מ"ח חבה. ולפ"ז היו לערביים בזמן הגאונים שני מיני דינרים של כסף: א' של מ"ח חבה וא' גדול מזה והוא של ס"ז וחומש חבה, וזהו הדינר הערבי שהזכיר רש"י כאן בשם תשובות הגאונים. ודינר זה נקרא גם זוז או כסף, כ"ש בעירובין (כט א).

ת''ש. ממתניתין מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה כו'. עד שיביא ראיה גרסינן ואי מייתי ראיה הוי פדוי וקשיא לשמואל: ודידיה. חמש סלעים דידיה אזיל כהן וטריף ממשעבדי שהרי שיעבודו של כהן קדם והיינו דקאמר שמצותו על אביו כלומר שמאביו נשתעבדו אותן נכסים לכהן: ובהנך חמש בני חרי פריק לבניה. מיד דאי יהיב בני חרי משום פדיון דידיה תו לא מיפריק בנו דשמא שיעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו: לאו ככתובה בשטר דמיא. ואי יהיב בני חרי בשביל פדיון בנו תו לא מיפריק איהו דכהן לא מצי טריף לקוחות: מתני' מנה צורי. מפרש בגמרא: חמשים של אונס ושל מפתה. כלומר וכן חמשים של אונס וכו': וכולן בשקל הקדש. דהוו עשרין מעין ואותן מעין שבמעות מנה צורי ובגמ' מפרש למה לי למהדר ולמיתני האי וכו': חוץ משקלים. שקלים הבאים בלשכה באדר אין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקלים: גמ' מנה של צורי. היוצא במדינת צורי דהסלע ד' זוזים והזוז במשקל זהב של משקל שני פשיטין ומחצה למשקל הברזל: רבי אמי אומר. סלע צורי היינו דינר ערבא ישמעאלי ולא פירש לי שיעורו ומצאתי בתשובת הגאונים בבליים ששבעה דינרים האמורים בכל הש''ס שהדינר שש מעה כסף עושין עשרה מאותן של ערביא ובלשון ערבי קורין אותה מגרעות: איסתירא סוסריתא. סלעים מיושנים: דמזדבנא תמניא. מינייהו בדינרא:

אפילו באותו דחשבינן ודאי בר קיימא היכא דלא אפשר כגון באשת כהן ובמס' שמחות פ''ד (הל''ב) תנן הספקות אוננין ומתאבלין עליהן וי''ל דהתם בספק בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון דגנאי הדבר שלא יתאבל לא זה ולא זה והרי הוא ודאי בנו של אחד מהן: ודידיה אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חורין פריק ליה לבריה. וא''ת היכי טריף ממשעבדי הא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין והא איכא חמש בני חורין ואם היה פורק בנו תחלה הוה ניחא וא''ת אכתי ליהדרי לקוחות מהני חמש שפדה כהן בנו דמה נפשך שיעבודם קודם ללידת בנו דאי לידת בנו קדמה אם כן היה יכול לטרוף מן הלקוחות לפדיון בנו כמו לפדיון עצמו וי''ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על הנכסים שקנה הוא ועוד ''ל כגון שלא כתב ללקוחות דאקני והוא קנה הנך חמש בני חרי אחרי כן ואפי' היכא דכתב ליה דאקני בעיא בפרק מי שמת (ב''ב דף קנז.) אבל היכא דלא כתב ליה קיימא לן דלא משתעבד ואם תאמר אי הנך משעבדי בנכסים שקנה מאביו ניחא אבל בנכסים שקנה הוא היכי משתעבדי לפדיונו דהא אימת חל חיוב פדיון עצמו כשהביא שתי שערות שנעשה גדול תו לא אשתעבד נכסים שקנה אחרי כן דלא כתב ליה לכהן דאיקני וצריך לומר דעל כרחין מיירי כשירש מאביו מיהו לר' יהודה נמי זימנין דמשכחת לההוא קודם לבנו כגון שאין לו נכסים מאביו ומשהביא שערות קנה הני קרקעות ומכרם לאחר לידת בנו דלפדיון בנו אזיל וטריף ממשעבדי ועוד י''ל דנכסים שקנה אחרי כן חל עלייהו שיעבוד לענין פדיון ואע''ג דלא כתב דאיקני דכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיוב פדיון וכיון דחשבינן ליה כמלוה בשטר הוי כאילו נכתב לאחר שקנה הקרקעות: חמש סלעים של בן (ב') [כו']. אשם בכסף שקלים וערכין לא איצטריך ליה לתנא למיתני דבאשם כתיב בהדיא בשקל הקדש וערכין נמי פשיטא דבשקל הקדש הוו כיון דכתיב (ויקרא כז) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש: אמר רבי אסי מנה של צורי. פי' בקונט' היוצא במדינת צור וזהו שיעור סלע של אותו מנה דבסלע ד' זוזים והזוז כמשקל זהוב של משקל שני פשיטים ומחצה למשקל הברזל ונראה שקבלה היתה בידו מרבותיו ומשמע שרוצה לומר דזוז הוא דינר של כסף ומשקלו של זהב וכמו כן פירש בפי' חומש בפרשת ואלה המשפטים גבי ל' שקל דהשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אונקיי''א למשקל הישר של קלונייא משמע נמי שרוצה לומר דדינר כסף וזהב משקלו שוה דסלע הוא ד' דינרים אבל לא נראה לר''ת מדקאמר דדינר של זהב משקלו כשנים של כסף כמו שאפרש בסמוך ועוד פי' בקונט' דר' חנינא דאמר איסתירא סרסיא דמזבנא תמניא מינייהו בדינרא היינו בדינר האמור בכל הש''ס הוא דינר שמינית שבדינר צורי ור' חנינא תנא הוא ופליג אמתניתין והשתא הוו חמש סלעים דבר מועט מאי דקאמר חמשה מינייהו לפדיון הבן ותמניא מינייהו לא שוו אלא שמינית שבדינר צורי וצורי גופיה אין משקלו אלא שני פשיטים ומחצה נמצא דחמש סלעים של בן אין שוין פשוט אחד ממטבע שלנו לר' חנינא ועוד דדינר מפרש דהוא דינר מדינה ובלשון משנה רגיל לקרותו זוז ובלשון הש''ס רגיל לקרותו פשיטי כי ההוא דכתובות (דף סז.) דאמרינן חמשי זוזי פשיטי ועוד בכל דוכתי בסתם דינרא הוה דדהבא דמזדבנא בעשרים וחמשה זוזי בפ''ק דקדושין (דף מ.) גבי רב כהנא דיהיב ליה אליהו שייפא דדינרי ור' אמי דאשכח אונייא דדינרי כלומר בדינרין זהב ונראה לפרש דכולהו לא פליגי ואמתני' קיימי לפרושי לן שיעורא דר' אמי מנה צורי כלומר סלעים ה' סלעים ממנה של סלעים של בן: רבי אמי אמר דינרא ערבא. כלומר דינר של ערביא שוה ה' סלעים של בן ולא כמו שפי' בקונט' דסלע צורי דינרא ערביא וגם פירש שמצאתי בתשובת הגאונים של בבליים ששבעה דינרים האמורים בכ''מ בהש''ס שהדינר שש מעה כסף עושין עשרה מאותו של ערביא ודבריו סותרין זה את זה דכיון דדינר של ערביא קטן אפילו מדינר שבכל הש''ס אין יכול להיות דסלע צורי הוא דינר ערביא והלא בסלע ד' דינרי מאותם של צורי שבכל הש''ס כדאמרינן בקדושין ובכל דוכתי אלא בדינרי זהב איירי ושל ערביא קטן הוא מדינר זהב של צורי דשל צור מיזדבן בכ''ה של כסף ושל ערביא בעשרים כדפרישית דשיעורו כה' סלעים של בן: רבי חנינא אומר איסתירא ססורייא. כן כתוב ברוב ספרים אבל בקונטרס פירש סווסריתא נראה דבין זה ובין זה נקרא על שם סוריא כמו (ב''ק דף פג.) לשון סורסי שהוא על סוריא והוא סלע של סוריא דמזדבנא תמני בדינרא היינו בדינר זהב של סוריא וגדול הוא מדינר זהב של צור שבכל הש''ס דהסוריא לא מיזדבן בעשרים וחמש והאי של סוריא ששוה שמונה של בן היינו שלשים ושנים דינר של כסף שהסלע ארבעה דינרין: רבי. יוחנן אמר דינרא הדריינא כו'. הוא דינר זהב שבכל הש''ס דמזדבן בעשרים וחמש ומסיק דל זוז וישארו כ''ד והדרא שתותא מאותן כ''ד וישארו עשרים לפדיון הבן דהיינו חמש סלעים שהסלע ד' דינרים וכתוב בספרים דהוו להו עשרים מתקלי כמתקלי דינרא דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגא ופלגא דנקא ודומה פירוש של גאונים שפירשו חמש סלעים של בן לפי מטבע שבימיהם: