בכורות נ ע"א

רבי יוחנן אומר דינרא הדריינא טריינא שייפא דמזבנא בעשרים וחמשה זוזי דל מינייהו שתותא והנך לפדיון הבן הני עשרין וחד נכי דנקא הוי אלא דל שתותא וזוזא והנך לפדיון הבן אכתי עשרין נכי דנקא הוי אלא דל זוזא ושתותא והנך לפדיון הבן דהוי להו עשרין מתקלי במתקלי דינרא דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגי ופלגא דנקא אמר רבא סילעים דאורייתא תלתא ותילתא הוי דכתיב {שמות ל-יג} עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין ותניא שש מעה כסף דינר מיתיבי והלא סלע של קדש ארבעים ושמנה פונדיונין פונדיון זה מה טיבו קילבון לפרוטרוט בתר דאוסיפו עילוייהו דתניא עשרים גרה השקל למדנו לשקל שהוא עשרים גרה ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת''ל {ויקרא כז-כה} יהיה יכול יפחות ת''ל {במדבר יח-טז} הוא רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן שלח ליה לישדר לי מר תלתא יתירתא דאיכא עלוייהו שלח ליה לשדר לי מר תלתא אחרינא דאוסיפו עילוייהו אמר רבי חנינא כל כסף האמור בתורה סתם סלע דנביאים ליטרין דכתובין קינטרין חוץ מן כספו של עפרון שאע''פ שכתוב בתורה סתם קינטרין דכתיב {בראשית כג-טז} ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר ואיכא דוכתא דקא קרו לקינטרא תיקלא א''ר אושעיא ביקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים עד שמצאו לו מקרא מן התורה שהוא מותר שנאמר {יחזקאל ז-כב} ובאו בה פריצים וחללוה וירושלים הויא רובא דעלמא אלא אמר אביי בקשו לגנוז דינרא הדריינא טירייאנא שייאפא מפני טבעה של ירושלים עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - א

רבי יוחנן אומר: דינרא הדריינא [דינר זהב שטבוע במטבע של אדריינוס קיסר] או דינר טריינא [במטבע של טריינוס קיסר] דשייפא [ישן ביותר, ונישוף שם המלך מחמת יושנו], דמזבנא דינרים אלו בעשרים וחמשה זוזי [דינר כסף צורי] - דל מינייהו דדינרי זהב אלו שתותא [שישית], ואינך, הנותר מאותו דינר לאחר הפחתת השתות, זהו השיעור לפדיון הבן.

ומקשינן: הני הנותרים לאחר ניכוי השתות, עשרים וחד זוז נכי דנקא [פחות ששית] הוי! שהרי דינר הזהב כולו יש בו עשרים וחמשה זוז. ושתות מעשרים וחמשה זוז הם ארבעה זוז ושתות. נמצא שאחר ניכוי שתות ממנו נותרו עשרים ואחד זוז פחות שתות. והרי לפדיון הבן סגי בה' סלעים שהם עשרים זוז, שהסלע הוא ארבעה זוז.

ומשנינן: אלא דל שתותא מדינר הזהב ועוד זוזא, והנך הנותרים הוי שיעור לפדיון הבן.

ושוב מקשינן: ואכתי קשיא, דהא לאחר ניכוי הזוז רק עשרים זוזי נכי דנקא [פחות שישית] הוי! והא בעינן עשרים זוז.

ומשנינן: אלא דל קודם זוזא מדינר הזהב. ונותרו עשרים וארבעה זוז. ואחר כך דל עוד שתותא מעשרים וארבעה הנותרים, שהיא ארבעה זוז. נמצא בהנך שנותרו שיעור לפדיון הבן בדיוק.

דהשתא הוי להו עשרין מתקלי [דינרים] במתקלי [במשקל] דינרא צורי. דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגי ועוד פלגא דדנקא! כלומר, עשרים דינר צורי שוים לעשרים ושמונה וחצי דינרים ערבים ועוד פונדיון [חצי שישית של דינר].

אמר רבא: סילעים [סלעים, שהם שקלי הקדש] דאורייתא - תלתא דינרים ותילתא הוי כל סלע. דהא כתיב "עשרים גרה השקל". ומתרגמינן "עשרין מעין". ותניא: שש מעה כסף הן דינר! נמצא השקל שוה לשלשה דינרים ושליש.

מיתיבי: המקדיש שדהו בשעה שהיובל נוהג, פודה כל בית זרע חומר שעורים ממנו בחמישים שקל כסף. וחשבון זה הוא כשהקדישה בשנה הראשונה של היובל, שאינה יוצאת מידי הקדש אלא ליובל הבא. נמצא שהקדישה לארבעים ותשע שנים. אבל אם הקדישה שתיים או שלש שנים לפני היובל נותן לפדיונה סלע ופונדיון לכל שנה שנותרה עד שתצא ביובל. נמצא שערך הפדיון למ"ט שנים הוא מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונים.

וקתני עלה בתורת כהנים: והלא סלע של קדש ארבעים ושמונה פונדיון [שהסלע ארבעה דינרים והדינר שש מעות והמעה שני פונדיונים], ופדיון של מ"ט שנים הוא חמישים סלעים. ולפי החשבון האמור של סלע ופונדיון לשנה נמצא פדיון של מ"ט שנים מ"ט סלעים ומ"ט פונדיונים, פונדיון אחד עודף על חמישים סלעים. פונדיון זה מה טיבו? הריהו קילבון [הכרע] לפרוטרוט! שיהיה לפדיון כל שנה בפני עצמה תוספת של חלק אחד ממ"ט בפונדיון להכרע על שיעור הפדיון, שלא יהיה מצומצם בדיוק.

ומכל מקום קשיא, דהא קתני שהסלע הוא מ"ח פונדיון. ושני פונדיונים הם מעה. ומאחר ששני פונדיונים הם מעה ושש מעות הן דינר, נמצא שהדינר שוה לי"ב פונדיונים. וסלע שהוא מ"ח פונדיונים הריהו ארבעה דינרים. ואיך אמרת שהסלע הוא שלשה דינרים ושליש?

ומשנינן: הא דקתני שהסלע הוא מ"ח פונדיונים, היינו לבתר דאוסיפו עילוייהו. שהוסיפו על שיעור שקל הקדש שתות [מלבר שהוא חומש מלגו], ועשאוהו עשרים וארבעה מעות כמדת סלע צורי.

וכדתניא: "עשרים גרה יהיה השקל". למדנו לשקל שהוא עשרים גרה [מעה]. ומנין שאם רצה להוסיף על שיעורו יוסיף? תלמוד לומר: "יהיה". שיכולה להיות בו עוד הויה אחרת.

יכול אף יפחות משיעורו? תלמוד לומר: "עשרים גרה הוא". משמע דוקא "עשרים" ולא פחות.

רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא, דכהן הוי, בשביל פדיון הבן. ושלח ליה רב אשי: לישדר לי מר בחזרה תילתא [שליש] זוזא יתירתא דאיכא עילוייהו דה' סלעים! וכדרבא דאמר לעיל דסלע דאורייתא שוה לשלשה זוזים ושליש. הרי דחמשה סלעים עולים לששה עשר זוז ושני שליש. ואם כן נתתי לך שליש זוז יותר מהשיעור.

שלח ליה רב אחא לרב אשי: אדרבה, לא די שלא נתת יותר מדאי אלא עדיין יש לך להוסיף. ולישדר לי מר עוד תלתא זוזי אחריני! דהא אוסיפו עילוייהו על הסלעים של תורה שתות. ועתה שיעור חמש סלעים הוא עשרים זוז.

אמר רבי חנינא: כל "כסף" האמור בתורה סתם - הריהו סלע! וסתם "כסף" האמור בנביאים - הריהו ליטרין! [מנים. והמנה עשרים וחמשה סלעים]. וסתם "כסף" דאמור בכתובים - הריהו קינטרין! והוא מטבע של מאה סלעים. חוץ מן כספו של עפרון שקבל מאברהם בעבור מערת המכפלה. שאף על פי שהוא כתוב בתורה בלשון "כסף" סתם - קינטרין היה. דהא כתיב "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". דמשמע דבכל מקום דאיכא סוחרים מקבלים אותו בתורת שקלים. והיינו דוקא קינטרין. דהא איכא דוכתא דקרו לקינטרא, תיקלא. אבל סלעים וליטרין אין נקראים שם בשם שקלים.

אמר רבי אושעיא: בקשו חכמים לגנוז כל כסף וזהב שבעולם ולאוסרו בהנאה, מפני כספה וזהבה של הלשכה שבירושלים! והוא של הקדש ואסור לזרים. וכשלקחוהו עובדי כוכבים ערבוהו עם זהבם. נמצא דכל כסף וזהב שבעולם ספק הקדש הוא ואסור בהנאה. עד שמצאו לו מקרא מן התורה להתירו. שנאמר "ובאו בה פריצים וחללוה"! ודרשינן, כיון שבאו פריצים ונטלוהו נפק הכסף לחולין.

ומקשינן: ואמאי בקשו לאסור כל כסף וזהב דבעולם, והא אף אי נימא דכסף הלשכה בקדושתו קיימא, וכי הויא כסף ירושלים רובא דכסף דעלמא? והלא אינו אלא מיעוטא. וזיל בתר רובא בכל כסף שבעולם לומר דלאו מירושלים הוא.

אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדריינא [של אדרינוס] ודינרא טורייאנא [של טריינוס] דשייאפא [שנישוף מחמת יושנו], מפני טבעה של ירושלים! שכל אלו היו ממטבעות ירושלים ורובן באות מירושלים. עד שמצאו לו מקרא מן התורה שנאמר "ובאו בה פריצים וחללוה".

ר' יוחנן אומר: אם רוצה אתה לדעת כמה לתת לפדיון הבן, קח דינרא הדריינא טריינא שייפא [דינר זהב של הקיסר אדריאנוס או של הקיסר טריינוס משופשף, ישן] דמזבנא [שנמכר] בעשרים וחמשה זוזי [זוזים] דינרים של כסף, דל מינייהו שתותא [הורד מהם שישית], והנך [והאחרים] שנותרו, הם חמישה סלעים שיש לתת לפדיון הבן, עשרים דינרים (ארבעה דינרים לסלע). ומקשים: אם מורידים מעשרים וחמישה שישית אין מקבלים עשרים דינרים, אלא הני עשרין וחד נכי דנקא הוי [אלה הנותרים עשרים ואחד דינרים פחות מעה, שישית הדינר, הם]!

אלא, דל שתותא וזוזא [הורד מהם שישית, ועוד זוז], והנך [והאחרים] יש לתת לפדיון הבן. ומקשים: אכתי [עדיין] אין החשבון מדוייק, שהרי עשרין נכי דנקא הוי [עשרים דינרים פחות מעה, שישית הדינר, הם]! אלא דל זוזא ושתותא [הורד מהם דינר, ומהנותר, עשרים וארבעה, הורד שישית], והנך [והאחרים] שנותרו הרי זה שיעור חמישה סלעים לפדיון הבן. ומעירים: דהוי להו עשרין מתקלי במתקלי דינרא [שהם במשקל עשרים דינרי זהב קטנים הקרויים "מתקלים"], דאינון עשרין ותמניא זוזי ופלגי ופלגא דנקא [שהם שווים עשרים ושמונה דינרים וחצי דינר וחצי מעה, שישית הדינר] בדינרי כסף ערביים.

א אמר רבא: סילעים דאורייתא [סלעים של תורה], שקלים שניתנים לפדיון הבן — משקלם תלתא ותילתא הוי [שלושה ושליש דינרים הם], כל אחד מהם, ולא ארבעה דינרים. דכתיב [שנאמר]: "עשרים גרה השקל" (שמות ל, יג), ומתרגמינן [ואנו מתרגמים] "עשרים גרה" שבפסוק — "עשרין מעין" [עשרים מעות]. ותניא [ושנויה ברייתא]: שש מעה כסף הם דינר, ונמצא שעשרים מעות, ששוות לסלע של תורה, שוות לשלושה דינר ושליש.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה כי המקדיש שדה בשנת היובל נותן בפדיונו (עבור ארבעים ותשע שנים) חמישים סלעים לכל שטח שזורעים בו כור שעורים. ומצד אחר אמרו חכמים שנותן סלע ופונדיון (חצי מעה) לשנה. ועל כך שואלים בבריתא: והלא בסלע של קדש יש ארבעים ושמנה פונדיונין, ואילו לדברי חכמים, פדיון ארבעים ותשע השנים עולה לארבעים ותשעה סלעים וארבעים ותשעה פונדיונים, כלומר, חמישים סלעים ופונדיון, פונדיון אחד יתר על מה שציותה התורה!

פונדיון זה מה טיבו — הרי זה קילבון לפרוטרוט [תוספת עבור פריטה של הסלע לפונדיונים]. על כל פנים, מבואר בברייתא שבסלע של תורה יש ארבעים ושמונה פונדיונים, ששווים עשרים וארבע מעות. שלא כדברי רבא, שאמר שסלע של תורה שווה לעשרים מעות בלבד!

ומשיבים: הדין שבברייתא נאמר בתר דאוסיפו עילוייהו [לאחר שהוסיפו חכמים עליהם] על המטבעות, ארבע מעות לסלע. דתניא [ששנויה ברייתא]:

נאמר "עשרים גרה השקל" (ויקרא כז, כה) — למדנו מכאן לשקל שבתורה שהוא עשרים גרה, ומנין שאם רצה להוסיף על מנין המעות שבשקל יוסיף? תלמוד לומר: "עשרים גרה יהיה השקל" (ויקרא כז, כה), לשון הויה, הוספה. יכול יפחות מעשרים מעות בשקל? תלמוד לומר: "עשרים גרה הוא" (במדבר יח, טז), שלא יפחות ממנין זה.

מסופר, רב אשי שדר ליה שבסר זוזי [שלח לו שבעה עשר זוזים] לרב אחא בריה [בנו] של רבינא שהיה כהן בפדיון הבן, ועמם שלח ליה [לו] רב אשי דברים אלו: לישדר לי מר תלתא יתירתא דאיכא עלוייהו [ישלח לי אדוני בחזרה שליש דינר מיותר שיש עליהם], מפני שלפי דברי רבא, שסלע של תורה שווה שלושה דינרים ושליש, נמצא שחמישה סלעים שווים ששה עשר ושני שליש דינר; ונמצא שבתוך שבעה עשר הדינרים ששלח לו יש שליש דינר מיותר! שלח ליה [לו] רב אחא בתשובה: לשדר לי מר תלתא אחרינא דאוסיפו עילוייהו [שישלח לי אדוני שלושה דינרים אחרים שהוסיפו עליהם], שהרי חכמים הוסיפו על הסלע של התורה, וחשבון חמישה סלעים עולה לפי זה לעשרים דינרים, שלושה דינרים יתרים על אלו שכבר שלח רב אשי.

ב ועוד בענייני שיעורי המטבעות, אמר ר' חנינא: כל שקל כסף האמור בתורה סתם — הרי הוא סלע (שקל) אחד, וכל שקל כסף שנזכר בנביאים סתם — הרי הוא בליטרין כסף במשקל של עשרים וחמישה סלעים, וכל שקל כסף שנזכר בכתובין סתם — הרי הוא בקינטרין, כסף במשקל של מאה סלעים. חוץ מן כספו של עפרון, שאף על פי שכתוב בתורה "שקל כסף" סתם הרי הוא בקינטרין, דכתיב [שנאמר] "ארבע מאות שקל כסף עובר לסחר" (בראשית כג, טז), שפירושו: מטבע כסף שמתקבל בתורת שקל בכל מקום, ואיכא דוכתא דקא קרו לקינטרא "תיקלא" [והרי יש מקום שקוראים לקינטרא "שקל"].

ג בענין "דינרא הדריינא טריינא שייפא" שהזכיר ר' יוחנן בראש עמוד זה, מביאים מה שאמר ר' אושעיא: ביקשו לגנוז כל כסף וזהב שנמצא בעולם מפני כספה וזהבה של ירושלים שהיה באוצר המקדש, ונטלוהו הגויים, עד שמצאו לו מקרא מן התורה שהוא מותר — שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב), ומכאן יש ללמוד כשבאים הפריצים ובוזזים את הכסף הרי הוא מתחלל, ואין חוששים לקדושה שבו.

ושואלים: וירושלים הויא רובא דעלמא [היא רוב העולם]? ומדוע יאסרו את כל הכסף והזהב שבעולם מפני המיעוט של ירושלים? אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדריינא טירייאנא שייאפא [את מטבעות הדינר של הקיסר אדריינוס או של הקיסר טריינוס המשופשפים, הישנים], מפני טבעה (המטבע) של ירושלים, מפני שבמטבעות אלו שנעשו בירושלים היה מעורב הרבה מאד מכסף המקדש, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר, שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yoḥanan says: If one wishes to know how much to give for the redemption of the firstborn son, take the worn-out gold dinars of Hadrian and Trajan, which are sold at twenty-five dinars, and deduct from them one-sixth. And these that remain are the five sela that one must give for the redemption of the firstborn son, i.e., twenty dinars, as there are four dinars in a sela. The Gemara challenges: After deducting one- sixth from twenty-five, one is not left with twenty dinars, but twenty-one dinars less one-sixth [danka] of a dinar.

Rather, deduct one-sixth and another dinar, and these that are left are for the redemption of the firstborn son. The Gemara challenges: But the calculation is still inexact, as this sum is twenty dinars less one-sixth of a dinar. Rather, first deduct one dinar, and from the remainder, i.e., twenty-four dinars, deduct one-sixth, and these that are left are the five sela coins that one must give for the redemption of the son. The Gemara notes that these are a weight of twenty matkalei of the small golden dinars known as matkalei, which are worth twenty-eight and a half dinars, and half of a sixth of a dinar, in Arabian silver dinars.

§ Rava says: The biblical sela coins, i.e., the shekels that must be given for the redemption of the firstborn son, are each three and one-third dinars in weight, not four dinars. As it is written: “The shekel is twenty gera” (Exodus 30:13), and we translate “twenty gera” as twenty ma’a. And it is taught in a baraita: Six silver ma’a equal a dinar. If so, twenty ma’a, which is equal to the sela of the Torah, is worth three and one-third dinars.

The Gemara raises an objection from a baraita, which discusses the halakha of one who redeems an ancestral field from the Temple treasury. The Torah states that one who consecrates his field in the Jubilee year gives as its redemption, for each of the upcoming forty-nine years, fifty sela for each area fit for the sowing of a kor of barley seed. In this regard, the Sages have said that one gives a sela and a pundeyon, which is half a ma’a, per year. The baraita notes a discrepancy here: But in the sela coins of the Sanctuary there are forty-eight pundeyon, which means that according to the statement of the Sages, the redemption for forty-nine years amounts to forty-nine sela and forty-nine pundeyon, i.e., fifty sela and a pundeyon, one pundeyon more than the sum required by the Torah.

The baraita explains: This pundeyon, what is its function? It is a premium [kilbon] for exchanging the sela into pundeyon. In any case, this baraita teaches that there are forty-eight pundeyon in the sela of the Torah, which is twenty-four ma’a. This contradicts the statement of Rava, who said that the sela of the Torah is worth only twenty ma’a.

The Gemara answers that the baraita is referring to the period after the Sages added one-sixth to the coins, i.e., four ma’a to each sela. As it is taught in a baraita, with regard to the verse: “Twenty gera shall be the shekel” (Leviticus 27:25): We learn from here with regard to the shekel mentioned in the Torah that it is twenty gera. And from where is it derived that if one wants to add to the number of ma’a in the shekel he may add? The verse states: “Twenty gera shall be the shekel,” whereby the term “shall be” denotes an increase. One might have thought that one may reduce the number of ma’a in the shekel to fewer than twenty. Therefore, the verse states: “The same is twenty gera” (Numbers 18:16), i.e., it may not be fewer than that.

The Gemara relates that Rav Ashi sent seventeen dinars to Rav Aḥa, son of Ravina, a priest, for the redemption of the firstborn son. Along with the money, Rav Ashi sent him the following message: Let the Master send me back the extra one-third of a dinar that is included in the sum. Since according to Rava the sela of the Torah is worth three and one-third dinars, five sela amount to sixteen dinars and two-thirds, which is one-third less than the seventeen dinars he sent. Rav Aḥa sent him in response: Let the Master send me the other three dinars that the Sages added to them, since after the Sages added to the sela of the Torah, five sela are equal to twenty dinars, three more than the seventeen Rav Ashi sent.

§ The Gemara continues to discuss the value of coins. Rabbi Ḥanina says: Any silver shekel that is stated in the Torah but which is unspecified is referring to one sela. Additionally, any unspecified silver shekel mentioned in the Prophets is a silver litra, weighing twenty-five sela, and any unspecified silver shekel mentioned in the Writings is in centenaria [kintarin], silver weighing one hundred sela. This is the case throughout the Bible except for the silver of Ephron, where even though it is written in the Torah: “Shekels of silver,” without specification, it is in centenaria, as it is written: “Four hundred shekels of silver, current money with the merchant” (Genesis 23:16). This means that the silver was acceptable as shekels everywhere, and there is a place where they call a centenarius a shekel.

With regard to the worn-out dinars of Hadrian and Trajan mentioned earlier, Rabbi Oshaya says: The Sages wished to sequester all the silver and gold in the world because of the silver and gold of Jerusalem, i.e., that which was kept in the Temple treasury and was appropriated by gentiles and mixed with other silver and gold. They did not permit its use until they found a verse in the Torah indicating that it is permitted, as it is stated: “And robbers shall enter into it, and profane it” (Ezekiel 7:22). This verse teaches that once robbers plundered the silver and gold it is profaned and does not retain its sanctity.

The Gemara asks: And is Jerusalem the majority of the world such that that all of the silver and gold of the world should be prohibited due to a concern that it comes from Jerusalem? Rather, Abaye said: The Sages wished to sequester all the worn-out dinars of Hadrian and Trajan because of the coins of Jerusalem, as these coins contained a large quantity of the Temple treasury’s gold and silver, until they found a verse in the Torah indicating that it is permitted, as it is stated: “And robbers shall enter into it, and profane it.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דינרא הדריאנא. דינר זהב של מטבע הדרינוס קיסר:

טריינא. או של טריינוס קיסר:

שייפא. כלומר^א)צ"ל איקון. ועי' בערוך השלם ערך הדריינא. היבון שלו שהוא כמשופשף מיושן:

דל מנייהו שתותא. דעשרים וחמש ואינך לפדיון הבן. שתותא דכ"ד הוו ד' פשו להו עשרים זוז ודל שתותא דחמישי הוו כ"א נכי שתות דחד הוו ואנן קיימא לן דעשרים זוז לא פחות ולא יותר:

אלא דל שתותא. דכ"ה פשו להו כ"א ודל מההוא זוז דנקא הוו כ"א נכי דנקא והדר אפיק מנייהו זוז ואינך לפדיון הבן אכתי עשרין נכי דנקא הוו:

אלא דל זוזא. מעיקרא מהנך כ"ה והדר דל שתותא מכ"ד פשו להו עשרין זוזי דהוו פדיון הבן:

סלעים דאורייתא תלתא דינרי ותילתא דדינר הוו:

שש מעה כסף דינר. הוו להו י"ח מעין ג' דינר ושליש דינר הן ב' מעין היינו עשרים גרה השקל דהוו תלת' דינרי ותילתא דינר:

והלא סלע של הקדש מ"ח פונדיון. הרי מ"ח פונדיונין פונדיון זה מה טיבו. התם מפרש בערכין זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף למ"ט שני יובל לכל שנה היה נותן שקל הרי מ"ט שקלים ושקל נ' היה מחלקו לפונדיונין שהן מ"ח פונדיונין והיה נותן לכל שנה שקל ופונדיון. ועוד פונדיון אחר היה מוסיף לשקל מ"ט:

והוינן בה פונדיון זה מה טיבו והלא אין בשקל אלא מ"ח פונדיון ופונדיון זה מה טיבו מהיכן יוצא:

קולבון לפרוטרוט. כלומר כשם שהיו מוסיפין קולבון משום הכרע פרוטרוט שני חצאי שקל כך מוסיפין פונדיון זה להכרע כל אותן מ"ט שקלים אילו היה שוקלו לפונדיונין. שמעינן מהכא דבסלע איכא ד' דינרין ואת אמרת תלתא ותילתא:

בתר דאוסיפו עליה הוי ד' דינרין ת"ל:

הוא דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה כו' עשרים גרה הוא:

שבסר. הוי בפדיון הבן להך חושבנא דאמר רבא סלע תלתא דינרין ותילתא דינר משום דה' סלעים הוו פדיון הבן וה' זימנין תלתא דינרין ותילתא דינר היינו שבסר דינר דהיינו [יז] זוזי נכי תילתא דדינר לפדיון הבן ואיהו שדר ליה שבסר שלמים להכי שדר ליה לישדר לי מר תילתא יתירא דאיכא עליהו דשדרית לך טפי (מרצי):

דאוסיפו עלייהו. דבסלע איכא ד' דינרין ועולין ה' סלעים לכ' דינרין ואכתי מחייבת לי ג' דינרין להשלים העשרים:

שאע"פ שכתוב בתורה סתם. דכתיב שקל כסף והאי שקל לאו סלעים מתרגמינן ליה אלא דיקלין דכסף מתרגמינן ליה משום דקינטרין הוא דאיכא דוכתא כו':

מפני טיבעה של ירושלים. שאותו מטבע היה של ירושלים שבו היו פודין הקדש ומעשרות:

פריצים. שונאים:

בפרש"י בד"ה דל מנייהו כו' סלעים כ' דינרים עכ"ל ובד"ה עשרים כו' הוו דל שתות ופשו כ' הד"א ודל שתות מחד זוז פשו כ"א נכי דנקא הס"ד ובד"ה דאינון כ"ח כו' ופלגא ופלגא דנקא כו' דכיון דז' צורים כו' הלכך ז' דינרים כו' ופשו ששה דינרים כו' פונדיון ושביעית הוה להו כו' הגאונים הס"ד ואח"כ מ"ה סלעים כו' עשרים מעין עכ"ל ובד"ה קלבון כו' ארבעים ושמנה אלמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דינרא כו' ואשכחן הדריינוס קיסר בפ' כו' עכ"ל נ"ל משום דמצינו בפרק הניזקין אדריינוס בא' ולא בה' הוצרכו להביא ראיה לקיים פרש"י דמצינו הדריינוס ג"כ בה' בפ' אין מעמידין כו' ודו"ק:

בד"ה דמזדבנא כו' נשתנה כל כך כו' דהיינו חמשה זוזים כו' דל חומשא דחמשה זוזים כו' והדינר שש מעה כו' השקל הוא מעה מודה כו' לשון קלבון דאינו כו' כצ"ל:

כל כסף האמור בתורה סתם סלע כו'. ר"ל כל שקל כסף סתם האמור בתורה סתם היא סלע ולא כאיכא דקרו לקנטרין תיקלא וכן הוא בהדיא בב"ר אר"ח כל שקלים האמור בתורה סלעים כו' וכן מוכח דהא בדומיא דשקל כסף דעפרון מיירי אבל כסף סתם האמור בתורה ואינו מפורש ביה שקל אינו סלע אלא דינר כפירש"י בהדיא לקמן ובפ"ק דקדושין אך יש לדקדק לפי זה מאי קאמר דנביאים הוא ליטרין ולכאורה הכתוב ביחזקאל מכחש זה דכתיב והשקל עשרים גרה כ"ה שקלים וגו' המנה יהיה לכם והוא שיעור שקל של תורה וכ"ה שקלים הוא מנה של תורה שהיה כפול ועוד הוסיפו עליה שתות כמו שמפורש בפ"ק גם מה שא"ל הקב"ה ליחזקאל ומאכלך אשר תאכלנו במשקול עשרים שקל ליום וגו' ואי הוה שקל דנביאים ליטרא דהיינו כ"ה סלעים אין משקל עשרים שקלים לחם צר ליום אחד לאדם א' דה"ל עשרים שקל עשרים מנה של חול ושיעור אכילה של כל אדם הוא כ"ה סלעים שהוא מנה ולרבי עקיבא פרס דהיינו י"ב סלעים וחצי כמו ששנינו פ"ח דפיאה ומפרש בירושלמי ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שישבעו וצ"ע ודו"ק:

קינטרין כו'. פירש"י הכא מאה סלעים אבל בפרק הפועלים פירש"י קינטרין משקל גדול צענטינ"ר מאה מנה עכ"ל וראיתי בתרגום ירושלמי ככר זהב טהור קינטר זהב דכי ויש לכוון בזה פירש"י דפ' הפועלים דככר של קודש כפול היה ק"כ מנה ואברהם ככר של קודש נתן לו ולפי שבאותו זמן עדיין לא הוסיפו שתות הרי ככר של קודש ק' מנה ומה שיש לדקדק עוד בזה עי' בחידושינו פ' הפועלים:

דינרא הדרייני טורייניס שייפא. פירש בקונטרס כו' שייפא שם המלך כו' עכ"ל היינו פי' בקונט' במס' ע"ז פרק ר"י מיהו גם שם לא פירש שיפא שם המלך ע"ש:

גמרא ותניא שש מעה כסף דינר. הוא בקדושין (יב):

שם ר"א שדר ליה שיבסר זוזי לרב אחא כו' בפדיון הבן. משמע מזה דמותר לפדות ע"י שליח ודלא כרמ"א בסימן ש"ה סעיף יו"ד בסופו. וכבר חלקו עליו:

רש"י ד"ה דינרא הדריינא וד"ה ושייפא. ב' דבורים הללו נעלמו מעיני המהרש"א בח"א. ומש"כ רש"י ושייפא שם המלך. נראה דמפרש ושייפא כפירוש התוספות ור"ל דמחמת יושנן נישופו אותיות דשם המלך וכ"מ בפירושו בע"ז:

רש"י ד"ה והלא סלע. ובת"כ כו' קתני כערכך יקום. כצ"ל בכ"ף:

רש"י ד"ה בפרשת ערכין כתיב יהיה. כצ"ל:

רש"י ד"ה לישלח לי. והתילתא אינון שתי דינרין כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מפני כספה. עירבוהו עם זהבה. כ"ה בע"י:

תד"ה דמזדבנא. ובפרק כה"נ גבי התקבלת מהן דינר זהב. כצ"ל והוא שם (מו):

בא"ד הל"ל דל חומשא כו'. מש"כ בגליון דצ"ל דזל הוא שבוש. והגהה זו לוקחה מהמהרש"א אבל נראה דבו ט"ס:

בא"ד (ע"ב) שיהא סלע ופונדיון לשנה למ"ט כו'. כצ"ל:

בא"ד ואע"ג כו' דכששוקל י' ליטרא ביחד אינו נותן לו כל כך כו'. עמש"כ שם ברשב"ם ד"ה ל"י שקול לי אחד אחד בס"ד:

גמ' אמר רבא סלע דאוריית' כצ"ל:

שם דאיכא עלייהו שלח לי' כצ"ל:

שם עד שמצאו לו מקרא מן התורה כצ"ל:

תוס' ד"ה אדינר וכו' ואשכחן הדריינוס קיסר. נ"ב אבל גם זה נדחה כי לא היה שום קיסר שיקרא אדרינוס בזמן הבית גם לא נמצא שום קיסר ששמו אדריינוס אלא אותו שחיק טמיא שהחריב ביתר נ"ב שנה אחר חורבן ירושלים:

כָּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְתָם, 'סְלָעִין'. דִּנְבִיאִים, 'לִיטְרִין'. דִּכְתוּבִים, 'קַנְתִּירִין'.. נמצא הם דוגמת אותיות כסף שהם הולכים ונוספים ולזה אמר אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף (משלי ב, ד) וזה סימן לתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם (משנה קנים ג, ו).

עד שמצאו מקרא מהתורה שהוא מותר שנאמר ובאו בה פריצים וכו'. עמ"ש בעניותי בזה בספרי הקטן דברים אחדים דף קמ"ו ע"א ועל פירש"י דסוגיין ע"ש באורך:

(נ ע"א) רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא וכו' שלח ליה וכו'.—הרמב"ן בהל' בכורות פ"ח וכל הפוסקים פסקו כרב אחא, שצריך ליתן בפדיון הבן עשרים דינרים צוריים, שהם חמשה סלעים, משום דכן הוא המסקנא כרב אחא, שלא מצינו שרב אשי השיב עליו. וראינו בחלופי מנהגים שבין בני מזרח לבני מערב (שבסוף ס' יש"ש ב"ק) סי' ד': "בני א"י אין פודין את הבכור כי אם בחמשה סלעים שהם ישנן ז' כספים ושליש. בני בבל פודין את הבכור בכ"ח כספים". ונראה שבני א"י ובני בבל נחלקו במחלוקתם של רב אשי ורב אחא כאן, דבא"י סברי כרב אשי, שפודין בחמשה סלעים של תורה, שכל סלע הוא תלתא ותלתא, שהן ט"ז דינרים וב' שלישים. ולפ"ז יש להגיה: "שהן ישנן י"ז כספים פחות שליש", וכספים אלו הם דינרי צורי, שכן הם נקראים בא"י כסף סתם^*וכמו דאיתא למטה שם סי' ז: "בני א"י כתובה שלהם כ"ה כספים". וכ"כ רה"ג במשפטי השבועות והעתקנו דבריו למעלה., שבזמן חז"ל היתה א"י תחת ממשלת הרומיים, והמטבע המהלך אצלם היה דינר צורי. אבל בני בבל סברי כרב אחא, דצריך לפדות בחמשה סלעים גדולים של ארבעה דינרים, כמו לאחר ההוספה, שהם בכספים של בבל של ערביים כ"ח זוזי ופלגא ופלגא דדנקא. ולפ"ז צ"ל כאן: "ב"ב פודין את הבכור בכ"ח כספים ומחצה וחצי מעה". וראיתי בס' זכרון ברית לראשונים עמ' 178 בשם "אורחות חיים" כ"י: "בני א"י פודין אותו בכ"ח וחצי", ונראה דגם שם נשמטו המלות "וחצי מעה", וגם שם החליף מבני א"י לבני בבל ומבני בבל לבני א"י.

והנה כבר כתבו התוס' (לעיל מט ב ד"ה אמר) בשם רש"י, דשקל של תורה משקלו ארבעה זהובים, שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניא. וכתב הרמב"ן בסוף פיה"ת, שראה בעכו "שקל הקדש של כסף ומשקלו עשרה כסף^*ברמב"ן הל' בכורות פ"ח ור"נ סוף כתובות ובמ"מ הל' עירובין פ"א הי"ב ובכו"פ פט"ז יכנו לכסף של הרמב"ן "ארגנש" או "ארגנץ", וברש"י לעיל מט ב ד"ה "מנה של צורי" ובעיטור הל' כתובות ובס' מנחת יהודה לריב"א עה"ת פ' משפטים יקראו לכסף זה "פשוט". והם חצי אוקיא שהזכיר רש"י וכו' כפי דברי רבותינו הגאונים וכו' הסלע י"ב אשטרלינש (היינו כסף או ארגנץ או פשוט דלעיל) ואינם אלא עשרה כדברי רש"י". והרי מבואר דאוקיא של רש"י היא של עשרים ארגנץ, ומבואר בשו"ת רשב"ץ ח"ג סי' רכ"ו, שהיא האוקיא של צורפים. אבל יש עוד מין אוקיא קטנה שאינה אלא ט"ז ארגנץ והיא מכונה אוקיא של מארק. ועי' בטור יו"ד סי' ש"ה שכתב דחמשה סלעים לרש"י שתי אוקיאות וחצי (שהן כפי מה שנתבאר למעלה אלף ות"ר חבה או שעורים של כסף), ולגאונים משקל אלף ותתק"כ שעורים כסף. ולפ"ז ג"כ ההפרש ביניהם שתות. ונראה שרש"י פירש שיעור דינר של תורה, והגאונים כתבו שיעור הדינר בתר דאוסיפו עליה שתות. ואפשר ג"כ שרש"י והגאונים חלוקים בפלוגתא דרב אשי ורב אחא כאן. וכבר כתבנו בסוף יבמות, שהרקח כתב: ה' סלעים הן ה' אוקיות.

ודע שבמשקל הרוקחים הנהוג אצלנו הליטרא היא מי"ב אוקיות, שכל אוקיא משקלה שני לוט ושליש או שבעה זאלאטניק או שמונה דרכמים, וכל דרכמון הוא מג' סגרופולים. וכן כתב במוסף הערוך ערך אסתרא: "משקל בקע לגלגולת שני דרכמים כמאמר יוסיפון, כי באונקיא ח' דרכמים ובכל דרכמון ג' גרמסין (נראה שהוא "סקרופול" שבארצנו הנ"ל) מונים"^*וכן בירושלמי שקלים פ"ב ה"ד: מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין.. וגם לפי חשבון זה הסלע חצי אוקיא, כדעת רש"י, ומזה נראה שאוקיא שלנו היא היונית. וידוע ג"כ שהמשקלות שבארצנו הביאו מארץ יון. ולפ"ז יהיה משקל הסלע לוט וששיתה כסף טהור, וחמשה סלעים משקלם ששה לוט פחות שתות, אבל לדעת הגאונים משקל חמשה סלעים הוא יותר שתות דהיינו ז' לוט בדיוק. ולפיכך בארצנו כשנותן לכהן בפדיון הבן חמשה רובל כסף ממטבעות שלנו יצא אף לדעת הגאונים, שהרי בכל רובל כסף נמצא כסף טהור לוט אחד ושליש ועוד 96/21 משליש לוט, ובחמשה רו"כ יש ז' לוט ו־ 32/3 מלוט. וא"כ יש בהם יתרון משהו.

וראיתי בדרישה ביו"ד (סי' שה אות ג'), שכתב בשם מהר"ם מריזבוריק שיעור פדיון ה' לוט כסף ורביע לוט. ובשו"ת מהר"י ברונא סי' קכא כתב בשם מהר"ח^*קרוב בעיני שצ"ל: מהר"ם, והוא הנ"ל. מרזבורק ה' סלעים הן ה' לוט כסף (אולי חסר כאן עוד רביע לוט) וכל לוט ז' גדולים, נמצא ה' לוט ל"ה גדולים. ועו"ש שלדעת רש"י משקל ה' סלעים הוא לכל היותר כ"ה גדולים (ע"ש). ולפי חשבונו הם ג' לוט וארבע שביעיות הלוט. ואם הלוט שלהם הוא עצמו הלוט שלנו הרי חשבונם פחות הרבה ממה ששערנו אפי' לדעת רש"י.

ומצאנו בס' נחל אשכול על האשכול ח"ב סי' מא, ד"ה' סלעים לדברי הגאונים הוא למשקלנו ה' לוט ושליש כסף צרוף כ"ש בספרי תורת אמת", ולא זכינו לראות את ספרו תורת אמת, לכן לא נודע לנו מקור לדבריו הסותר את דברינו. ועוד מצאנו בס' יסוד ושורש העבודה בסופו ד"שיעור פדיון הבן הוא שלשה רו"כ ושבעים ותשעה קאפ' פחות רובע". ואיני יודע מאין הוציא סכום כזה בדיוק אם לא מדברי הדרישה בשם מהר"ם מריזבורק, ודעתו שהלוט של מהר"ם הוא עצמו הלוט שנהוג בינינו. אבל גם לפ"ז אין שיעורו מכוון, כי דקדקתי ומצאתי כי ה' לוט ורובע עולים שלשה רו"כ וששים קאפ' ו־ 4/3 קאפ' פחות משהו. והשמונה עשר קאפ' שהוסיף איני יודע מאין באו לו. בין כך ובין כך כמה רב חילו שהקל כל כך בדבר של תורה. ועי' ביאורי הגר"א יו"ד סי' ש"ה אות ד', שהלוט נשתנה לפי המקום ולפי הזמן.

(נ סע"א רש"י) ד"ה קינטרים מאה סלעים בכל שקל.—פלא שרש"י עצמו כתב בב"מ (פז א), דקינטרא היא מאה מנה. וכן יש בירושלמי סנהדרין ספ"א דהיה קנטרא של מאה מנה והוא ככר. וכ"כ בערוך ע' קנטר ב': "ככר זהב טהור תרגום ירושלמי קנטר דהב דכי". ועוד לעיל (ה א) מבואר, דככר של חול הוא מששים מנה ושל קדש הוא ק"כ מנה. וקרוב בעיני שט"ס בפי' רש"י כאן, וצ"ל: "מאה מנים בכל שקל".

(שם) ד"ה הדריינא וכו' אלו היו ממטבעות ירושלים.—עי' מ"ש בע"ז נב ב.

(נ ע"א תוספות) ד"ה דינרא וכו' כמו הדר הודרנא.—כ"ה בשבת (עז ב), כנוסח הרא"ש שם (וזה נעלם מהגרי"ב ז"ל כאן, ולכך הגיה לחנם), וכ"ה בתל' כ"י, כ"ש בד"ס שם.

(שם תוספות) ד"ה דמזדבנא וכו' משמע שהיה עוביו של דינר זהב משונה מדינר של כסף מדנקט ואם נשתייר בו כעובי דינר של זהב כשירה, וש"מ כפליים כשל כסף היה ולפיכך שוה מהם כ"ה וכו'.—דבריהם נפלאים מאתנו, כי נודע אשר משקל הזהב כבד קרוב לכפליים מכסף במדה וגודל אחד, וא"כ ראייתם נהפכת להם לקושיא, דודאי לרש"י ז"ל דדינר של זהב ושל כסף היה משקלם שוה. הרי מוכרח שדינר זהב היה קטן במדה משל כסף, ומתוך כך גם קטן בעוביו, כמנהג טובעי מטבעות. אבל לדעת התוס', שדינר זהב היה כפלים בגודל משל כסף, א"כ היה שוה כארבעים של כסף, שהרי הזהב יקר משל כסף עשר פעמים כשהוא משקל במשקל או י"ב פעמים (כפי הנוסח האמתי) בזמן התוס'; כ"ש כאן "זקוק בזקוק", וידוע שהזקוק הוא במשקל ח' אוקיות, שכל אחת של ט"ז ארגנץ (עי' מ"ש למעלה), כ"ש בכפתור ופרח פט"ז ובשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' רכו, ואם היה דינר של זהב שוה כ"ד של כסף מפני שהיה כפול במשקל, הרי ודאי שהיו קרובים במדה ועובי. ועי' תוס' ב"מ מד ב ד"ה אחד, דשם דבריהם מחוורים יותר. ומ"מ נראה עיקר כדעת רש"י.

דינרא הדריינא. דינר זהב שטבוע במטבע אדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר: ושייפא. שם המלך: דמיזדבין בכ''ה דינר של כסף. בדינר צורי: דל מינייהו שתותא. ואינך לפדיון הבן דס''ל דסלעים של בכור הם סלעים של ד' דינר והוא סלע צורי דמטי לחמשה סלעים עשרים דינר: עשרים וחד נכי דנקא הוו. דל שתות מכ''ד ופשו עשרים ודל שתות מחד זוזא פשו כ''א נכי דנקא: אלא דל שתותא וזוזא. ואכתי עשרים נכי דנקא הוו דכי מדלית שתות וכי הדר מדלית חדא פשו עשרים נכי שתות: אלא דל בריש זוזא. ופשו כ''ד והדר דל שתות מכ''ד ופשו עשרים והנך לפדיון הבן אזלי: דהוו להו עשרין מתקלי במתקלא דינרא. במשקל דינר צורי כדפרישית: דאינון עשרין ותמניא ופלגי ופלגא דנקא. בדינרא ערביא דדינר צורי עושין השבעה עשר בדינר ערבי והי''ד עושין כ' פשו להו שש צורים דעבדי ח' דינרים ערביים ופלגא [ופלגא] דנקא דהוא פונדיון דדינר הוו י''ב פונדיונין אלא שפונדיוני צורי גדולים ושל ערביים קטנים וכיון דשבעה צורים עושין עשרה ערביים מטי לכל דינר צורי דינר ערבי וחמש פונדיונין ערביים ושביעית פונדיון דצא וחשוב לשבעה דינרים חמש פונדיונין ושביעית פונדיון לכל דינר הוו להו ל''ו פונדיונין טופייאנא דאינון ג' דינרים ואישתכח דשבעה הוו עשרה הלכך ז' דינר צורים הוו עשרה והי''ד הוו עשרים ופשו ששה דינר צורים הוסף לכל דינר חמשה פונדיונין ושביעית הוו להו ל''א פונדיונין טופייאנא בציר פורתא וההוא פורתא לא חשיב בין פונדיונין ועשה אותן דינר הוו ל''א פונדיונין שני דינר ופלגא דדינר ופונדיון אישתכח דששה דינרי צורים עושין תמניא ופלגא ופלגא דנקא של ערביים ולשון זה שפירשתי כתוב בספרים ולא פירש לנו כי לא פירש מפי הרב הגדול כל הך מילתא דהוו להו עשרין מתקלי במתקלא דינר דאינון כ''ח ופלגא ופלגא דנקא אבל מצאתיה בתשובת הגאונים: סילעין דאורייתא תלתא. דינר צורים הוו ותילתא דהן עשרין מעין: והלא סלע של קודש. המקדיש שדהו בשנת היובל היה פודה בית זרע [חומר] שעורים בחמשים סלעים ובתורת כהנים גבי מקדיש שדהו קתני כערכך יקום נותן מ''ט סלעים ומ''ט פונדיונין למ''ט שנים של יובל והלא סלע של קודש כו' כלומר ולמה אמרנו מ''ט פונדיונין והלא סלע של קודש מ''ח פונדיונין אישתכח דקא פריק בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל ופונדיון: פונדיון זה מה טיבו. והלא לא נאמר אלא חמשים שקל כסף: קולבון לפרוטרוט. הכרע הוא האי פונדיון דמטי קולבון מעה קטנה לכל אחד לפרוטרוט משמע לכל אחד בפני עצמו כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל דף ה.) ולא מנאו הכתוב אלא בפרוטרוט קתני מיהת סלע של קודש ארבעים ושמונה פונדיונין והיינו ארבעה דינר צורים דהכי אמרינן בקדושין (דף יב.) שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין נמצא דינר י''ב פונדיונין וסלע ארבעים ושמונה אלמא סלע דאורייתא ארבעה דינרין וקשיא לרבא: ומשנינן בתר דאוסיפו עליה. על סלע דאורייתא הוסיפו שתות ועשאוהו למדת סלע צורי עשרים וארבעה מעין: יהיה. עשרים גרה יהיה השקל משמע עוד הויה אחרת: בפרשת ערכין כתיב הוא. בסדר ויקח קרח כתיב עשרים גרה הוא שלא יפחות: רב אחא כהן היה ושלח רב אשי לרב אחא: לישלח לי מר תילתא. שנתתי לך יותר מדאי כרבא דאמר סלע דאורייתא שלש דינרין ותילתא מטי לחמשה סלעים ט''ו דינר והתילתא דאינון שתי דינרין נכי תלתא דמטי לסך הכל שבסר זוז נכי תילתא: שלח ליה רב אחא תשלח לי מר תלתא זוזי דהא אוסיפו עלייהו ועשאום למדת צורי דהוו חמש סלעים עשרים זוז: ליטרין. מנין דהוא עשרים וחמשה סלעים: קינטרין. מאה סלעים בכל שקל: דכתיב עובר לסוחר. שבכל מקום שיש סוחרים מקבלין אותו בתורת שקלים: והאיכא דוכתא דקרו לתקלא דידהו קינטריא. שגדול במדת קינטרא הלכך קינטריא יהיב ליה: מפני כספה [וזהבה] של ירושלים. שהיה בלשכה והוא של הקדש ואסור לזרים וכשלקחוהו עובדי כוכבים ערבוהו עם זהובים: וחיללוה. משמע כיון שבאו פריצים חיללוהו נפק לחולין: הויא רובא דעלמא. בתמיה דעליה בעי איתסורי כל זהבים שבעולם: הדריינא טריינא שיפא. אלו היו ממטבעות של ירושלים ורובן של אלו באו מירושלים:

דינרא הדריינא טריינא שייפא. פירש בקונטרס הדריינא על שם הדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר שייפא שם המלך וקשה לר''ת דבסמוך אמר שבקשו לגונזו משום טיבעה של ירושלים ומטבע ירושלים אמרינן בהגוזל קמא (ב''ק צז:) דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחד ואומר ר''ת דהדריינא היינו עגול כמו (הדר הודרנא) (ע''ז דף כב) וטוריינא היינו גדול כי תריטא (חולין דף קכד.) אע''ג דטוריינא בטי''ת ותריטא בתי''ו אין להקפיד ושייפא היינו שנשופה צורתו ומיהו פי' הקונטרס יש ליישב ולחלק בין בית ראשון לבית שני כדאמר במנחות ואשכחן הדריינוס קיסר בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לב.) וכן פי' בערוך: דמזדבנא בעשרים וחמש זוז. והכי נמי אמר בריש הזהב (ב''מ מד:) דדינר של כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב וכן מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק לו.) גבי שנים הראשונים דינרי זהב ובפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד: ושם) גבי התקבלתי ממך דינר זהב ויש לתמוה דעכשיו אין זקוק של זהב שוה יותר מעשרה זקוקים של כסף לכל היותר ואיך נשתנה כל כך שער הזהב והכסף דבימי חכמי הגמרא היה שוה של זהב עשרים וחמש של כסף ונראה לר''ת דדינר זהב משקלו כפליים של כסף ולא כפירוש הקונטרס דלעיל דמשמע מתוך דבריו שהם שוים כדפירשתי לעיל ובפרק אלו טרפות (חולין דף נה:) נמי משמע שהיה עוביו של דינר זהב משונה מדינר של כסף מדנקט ואם נשתייר בו כעובי דינר של זהב כשירה ושמע מינה כפליים בשל כסף היה ולפיכך שוה מהם כ''ה אבל משקל כמשקל אינו שוה אלא י''ב וגם במדרש מוכיח שהסלע של זהב אינו אלא י''ב סלעים של כסף דבספר שמואל (ב' כד) כתיב גבי גורן ארוונה [היבוסי] שקנאה בכסף חמשים שקלים ובד''ה (א' כא) כתיב שקלי כסף שש מאות ומפרש במדרש דהכי פירושא דקרא דשמואל כסף שש מאות שקלים דהיינו חמשים שקלים של זהב וקרא דדברי הימים ה''פ שקלי זהב חמשים דהיינו שש מאות שקלים של כסף ובפרק בתרא דזבחים (דף קטז:) מפרש בענין אחר שגבה מכל שבט ושבט חמשים שהם בין כולם שש מאות ולפי מה שפירש דינר של זהב שוקל שתים כשל כסף לפי חשבון זה דינר של זהב בכ''ד של כסף והאי דטפי הכא דינר דקאמר בעשרים וחמש אומר ר''ת דהאי זוז המותר להכרע הוא תדע מדקאמר הכא דל זוזא ושתותא דהיינו חמשה זוזים אמאי נקט כה''ג הוה ליה למימר דל חומשא דחמשה זוזי הוא חומשא של עשרים וחמש אלא לפי שאותו זוז היתר הוא להכרע חשיב ליה באנפי נפשיה וזהו נמי שיעורא של הכרע למחצית השקל למאן דאמר בשקלים שנותנים למחצית השקל חצי מעה ומחצית השקל הוא שני דינר והדינר שש מעה כסף הרי כ''ד חצאי מעה ואע''ג דאיכא למ''ד התם שקלבון מחצית השקל הוא מעה מודה בהכרע דינר זהב שהוא דינר כסף והא דאמר בסמוך גבי בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף שאין נותנין אלא פונדיון אחד ואותו פונדיון קולבון לפרוטרוט דמשמע דאין ההכרע עולה יותר לאו דוקא נקט לשון קולבון דאינו

בכורות נ ע"א - טקסט הדף

דף נ - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד