בכורות נא ע"א

זוזא מאכא בהדיה דלא נפיק תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה: שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה וכו': הא תו למה לי הא תנא ליה רישא אונס ומוציא שם רע איצטריך סלקא דעתך אמינא כיון דלא כתיב בהו שקלים אימא זוזי בעלמא קמ''ל דמילף קא ילפי מהדדי: חוץ מן השקלים: תנא חוץ מן השקלים ומעשר והראיון שקלים דתנן מצרפין שקלים לדרבונות מפני משאוי הדרך מעשר דכתיב {דברים יד-כה} וצרת הכסף בידך והראיון תני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה:
מתני' אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות כתב לכהן שהוא חייב ליתן חמשה סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר {במדבר יח-ט/י/טו/יח/כ ??} יהיה לך ופדה תפדה:
גמ' מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות מאי טעמא דרבי דריש ריבויי ומיעוטי {במדבר יח-טז} ופדויו מבן חדש תפדה ריבה בערכך כסף חמשת שקלים מיעט תפדה ריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ורבנן דרשי כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט (פדה) תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון אמר ליה רבינא למרימר ורבי ריבויי ומיעוטי דריש והא רבי כללי ופרטי דריש במרצע דתניא {דברים טו-יז} מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירא והמחט והמקדח והמכתב ת''ל {דברים טו-יז} ולקחת לרבות כל דבר שנלקח ביד דברי רבי יוסי ברבי יהודה רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת ואמרינן במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי רבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבויי ומיעוטי אין בעלמא רבי כללי ופרטי דריש והכא כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל {ויקרא יא-ט} במים במים שתי פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט ורבנן אמרי כדאמרינן במערבא כ''מ שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט: ולא בהקדשות: פשיטא לאו דידיה נינהו אימא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

הוה ליה לחנן בישא זוזא מאכא [שנפחתה צורתו] בהדיה, דלא נפיק בהוצאה ואינו עובר לסוחר. תקע ליה חנן בישא לההוא גברא זימנא אחרינא, ונתחייב לו עוד פלגא דזוזא, ויהביה ניהליה את כולו.

שנינו במתניתין: שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע כולם בשקל הקודש במנה צורי.

והוינן בה: הא דקתני תו "כולם בשקל הקדש", למה לי? הא תנא ליה ברישא וכבר פרט את כולם.

ומשנינן: משום אונס ומוציא שם רע איצטריך ליה לתנא למינקט "כולם". דסלקא דעתך אמינא, בשלמא כולהו כתיב בהו שקלים להדיא. בפדיון הבן כתיב "חמשת שקלים לגלגלת", ובעבד כתיב "שלשים שקלים יתן לאדוניו", ובמפתה כתיב "כסף ישקול" [שהוא לשון שקלים]. אבל באונס ומוציא שם רע דכתיב בהו "חמשים כסף" "ומאה כסף", נימא דכיון דלא כתיב בהו "שקלים" אימא זוזי בעלמא בעי למיתב. ומרישא לא שמעינן אלא דחייבים כסף צורי. אבל אכתי אפשר דבזוזים צורים הם. קא משמע לן סיפא ד"כולם בשקל הקדש". דהיינו סלע צורי. משום דמילף קא ילפי מהדדי! דכל כסף קצוב הוא בשקל הקודש.

שנינו במתניתין: חוץ מן השקלים - שאין מביאין אלא מטבע של חצי שקל ולא שוה כסף.

תנא: חוץ מן השקלים, ומעשר שני, ושתי מעות כסף של הראיון לקנות בהם עולת ראיה - דבעינן בהו כסף ממש ולא שוה כסף.

ומפרשינן: שקלים, כדתנן: מצרפין שקלים של כל בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים ומחליפים אותם לדרבונות [מטבעות זהב] מפני משאוי הדרך! שטורח הוא להעלות שקלים הרבה לירושלים. ודוקא דרבונות, אבל זהב שאינו טבוע במטבע, וכן כל שוה כסף - לא. משום דחיישינן שמא יוזל, ונמצא ההקדש מפסיד. אבל מטבע לא זייל.

מעשר שני לא נפדה על שוה כסף, משום דכתיב "וצרת הכסף בידך"! כסף שיש בו צורת מטבע בדוקא.

ושתי מעות של הראיון לא יביאון אלא במטבע, כדתני רב יוסף: שלא יביא סיגה [גוש כסף] לעזרה! אלא מטבע כסף. ^[2]

מתניתין:

אף על פי שפודין את הבכור בשוה כסף, וכמבואר במשנה הקודמת, מכל מקום:

אין פודין את הבכור לא בעבדים ולא בשטרות שיש לאבי הבן על אחרים, ^[3] ולא בקרקעות, ויתבאר הטעם בגמרא.

ולא בהקדשות, מפרש בגמרא דהכי קאמר: ואף את ההקדשות אין פודין בכל אלו.

ואם כתב האב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים, ובכתב זה רוצה הוא לפדות את בנו: ^[4]

הרי לא מיבעיא שאינו נפדה בכתב זה, ^[5] אלא חייב הוא ליתן לו, ומכל מקום בנו אינו פדוי מדרבנן, ואפילו נתן לו. ויתבאר בגמרא, שאם כי מן התורה הבן פדוי לכשנתן, מכל מקום גזרו חכמים שלא יהא הבן פדוי, משום גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות.

לפיכך, אם רצה הכהן - כדי שלא יפסיד האב חמשה סלעים - ליתן לו במתנה [להחזיר לו חמשה סלעים] רשאי. ^[6]

המפריש חמש סלעים לפדיון בנו, ואבד, הרי האב חייב באחריותו, שנאמר בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח]: "וידבר ה' אל אהרן: כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה ^[7] את בכור האדם", ודרשינן: כאשר יהיה לך [בידך] הפדיון אז יהיה הבכור פדוי. ^[8]

גמרא:

שנינו במשנה: אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות:

מבארת הגמרא דמתניתין דלא כרבי היא, דהרי תניא:

רבי אומר: בכל - כסף ושוה כסף, ואפילו בעבדים וקרקעות - פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות.

שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי?

דריש לכתובים בפרשת פדיון הבן שנאמר "ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים" במידת "ריבויי ומיעוטי":

רש"י בשבועות ד ב ד"ה דדריש, מבאר את החילוק בין דרשה בדרך ריבוי ומיעוט, לבין דרשה בדרך כלל ופרט, והנידון שם הוא לענין מה שאמרה תורה בשבועת ביטוי [ויקרא ה] "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה", ויש כאן ריבוי וכלל "נפש כי תשבע לבטא בשפתים", ומיעוט ופרט "להרע או להיטיב", ושוב ריבוי וכלל "לכל אשר יבטא האדם בשבועה". וכך ביאר:

דריש ריבויי ומיעוטי: לא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות, אלא במשמעות רבויין ומיעוטין, וגבי שבועות הכי דריש: "נפש כי תשבע" ריבה כל השבועות, "להרע או להיטיב" מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא [שבועה על] להבא כמותו, ולא דדריש ליה במשמעות "כלל ופרט [ללא כלל נוסף]", דנימא: "להרע או להיטיב" פירושו של כלל הוא, ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו, [דהיינו] הרעה והטבה ולא שאר דברים, ואפילו להבא [לא תביא, כל] שאינו הרעה והטבה -

שכל הדורש התורה בכלל ופרט, אית ליה [אם לא חזר הכתוב וכלל]: "אין בכלל אלא מה שבפרט", וכי הדר אתא כללא אחרינא בתר פרטא - כי הכא דכתיב בתריה "לכל אשר יבטא" - די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא, ולא [תרבה [שבועות] לשעבר, שאינו דומה לפרט כלל, דלהכי אהני כלל קמא למעוטי, והיינו דאומר "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", כלומר דן אתה להוסיף על הפרט על ידי כלל האחרון, אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו -

אבל הדורש בריבה ומיעט, אין הפרט פירוש של כלל [כשאין ריבוי אחריו], אלא ממעטו במקצת, כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון, אלא זה וכיוצא בו, [ואף] בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו, הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה, לרבות בא ואפילו שלא כעין הפרט, ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל.

וכך דריש: "ופדוייו מבן חודש" ריבה כל סוגי הפדיון -

"בערכך כסף" הרי מיעט -

"תפדה" - שכתוב קודם המיעוט - ריבה כל סוגי הפדיון -

הרי שריבה ומיעט וריבה, וילפינן: ריבה הכל, מאי רבי? רבי כל מילי! ומאי מיעט? מיעט דבר אחד בלבד והם השטרות. ^[9]

ורבנן דרשי להנך פסוקים במידת "כלל ופרט", וכך דרשי:

"ופדוייו מבן חודש" הרי כלל.

"בערכך כסף" הרי פרט.

"תפדה" - האמור קודם הפרט - חזר וכלל -

והרי "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", ולפיכך הכי דרשינן:

מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, שנאמר גבי עבדים "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה". ^[10] יצאו שטרות, שאף על פי שמיטלטלין, מכל מקום אין גופן ממון, ולכן אין פודין בהם. ^[11]

סבורה היתה הגמרא, שבכל התורה אין רבי דורש בכללי ופרטי, אלא בריבויי ומיעוטי, ולכן מקשינן:

אמר תמה ליה רבינא למרימר: וכי רבי בריבויי ומיעוטי דריש, והא רבי בכללי ופרטי דריש במרצע של עבד עברי, שנאמר [דברים טו]: "כי ימכר לך אחיך העברי, ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך, ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם":

דתניא: "מרצע". אין לי אלא שרוצע את אזנו במרצע -

מנין לרבות רציעה בסול [קיסם שראשו חד] ^[12] והסירא [קוץ] והמחט והמקדח והמכתב [עט ברזל שהיו רגילים לחרוט בו בפנקסי שעוה] ^[13]?

תלמוד לומר "ולקחת", לרבות כל דבר שנלקח ביד, ולכך אמרה תורה "מרצע" כדי למעט דבר אחד והוא רציעה בסם, וכדמפרש לה ואזיל, דברי רבי יוסי ברבי יהודה.

רבי אומר: "מרצע", מה מרצע מיוחד של מתכת, אף כל של מתכת, ולאפוקי סול וסירא שהם של עץ.

ואמרינן [ופירשנו] במאי קא מיפלגי?

רבי דריש לפסוקים במידת "כללי ופרטי", ומאחר שאמר הכתוב "ולקחת" הרי כלל, ואמר "את המרצע" הרי פרט, וכשחזר ואמר "ונתת באזנו ובדלת" הרי כלל שני, וכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא של מתכת.

ואילו רבי יוסי ברבי יהודה דריש להו במידת "ריבויי ומיעוטי". וכשריבה הכתוב, ומיעט וריבה נתרבה הכל, מלבד סם.

הרי מבואר, שרבי דורש את התורה במידת כללי ופרטי ולא בריבויי ומיעוטי!?

ומשנינן: אין בעלמא רבי כללי ופרטי דריש, אכן בכל מקום דורש רבי במידת כללי ופרטי, ומיהו הכא גבי פדיון הבן שאין סדר הכתוב "כלל ופרט וכלל" אלא שתי כללות סמוכים ופרט לאחריהן - שאני, וכדתנא דבי רבי ישמעאל!

דתנא דבי רבי ישמעאל על הכתוב [ויקרא יא ט]: "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אותם תאכלו":

"במים" "במים" שתי פעמים, שהם שתי כללות סמוכים, ללמד שבכל שרץ המים לא התירה תורה אלא מי שיש לו סנפיר וקשקשת. ופרט, להצריך סנפיר וקשקשת "בימים ובנחלים" בלבד:

אין זה כלל ופרט. כלומר, אין הכתוב נדרש במידת "כלל ופרט וכלל". אלא "ריבה ומיעט" הוא. ^[14]

ואילו רבנן אמרי: אפילו הכי דרשינן להו בכללי ופרטי, וכדאמרינן במערבא [בארץ ישראל]: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט.

שנינו במשנה: אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות, ולא בהקדשות:

וסבורה היתה הגמרא לפרש את המשנה כפשוטה, שלא יפדה את בנו בהקדשות שבידו, ולכן מקשה הגמרא:

והרי פשיטא שלא יפדה בהם את בנו, שהרי ההקדשות לאו דידיה נינהו [אינם שלו]!? ^[15] ולכן מפרשת הגמרא את המשנה, אימא:

הערות

^[2] ובתוספות פירשו דרב יוסף יהיב טעמא. שאם היה מביא שוה כסף, זימנין דמייתי נסכא וכסף סיגים שלא ישוה שתי מעות. ולא ימכרו לו עולת ראיה טובה כפי שהיו מוכרים לו אילו היה מביא כסף טבוע.

^[3] שאם יש לו שטר חוב על חבירו בחמש סלעים, ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו אינו פדוי, רש"י. וממעטינן להו בגמרא משום שאין גופן ממון. א. נראה מלשון רש"י, שאף לאחר שיגבה הכהן אותו חוב אין בנו פדוי, ואף על גב שמכחו של האב הגיע ליד הכהן חמש סלעים. וראה בזה היטב במהרי"ט אלגאזי [פא ב, ד"ה והנה], ובמה שהובא בהערות הנדמ"ח בהערה 239 240 [וראה עוד בביאור משנתנו, מה שיתבאר בהערות שעל הגמרא]. ב. הנה במשנה בבבא מציעא נו א שנינו: אין אונאה לשטרות, וממעטינן להו מאונאה משום שאין גופן ממון. ורש"י שם פירש: המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו, וכשם שפירש כאן. ובתוספות שם נו ב, צידדו בתירוץ אחד לומר דמכירת שטרות אינה אלא מדרבנן, ומה דממעטינן להו מן הכתוב לא מיירי שמכר את החוב, אלא הלוהו על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שעבוד, או הלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר, ויהיה מלוה על פה, [וראה גם בתוספות כתובות פה ב סוף ד"ה המוכר]. ולשיטת התוספות בתירוצם זה - כיון דאף בפדיון הבן יש להקשות: למה לי למעוטי שטרות כיון דמכירת שטרות דרבנן - יתבאר גם מה ששנינו כאן "ולא בשטרות", שבאמת אינו מוכר לו את החוב שבשטר, ודלא כרש"י, אלא כגון שהיה האב חייב לכהן איזה חוב גדול שאין עליו שטר, וכתב לו שטר עליו, והראיה שבשטר שוה חמש סלעים. [וראה מה שיתבאר בזה עוד בהערות שעל הגמרא]. ובעיקר הקושיא לשיטות הסוברים שמכירת שטרות אינו אלא דרבנן, איך יפרנסו את מיעוט הכתוב גבי שטרות, ראה מהרי"ט אלגאזי [פא ב] ומה שכתב עליו בבית הלוי חלק א סימן כג, ובתומים סימן סו אות א בקצות החושן ובנתיבות המשפט שם, ובפלתי סימן פד אות ב.

^[4] נחלקו רש"י ותוספות בביאור הכתיבה הזו, דלשיטת רש"י בכתובות קב א - כפי שהביאו מדבריו בתוספות כאן בד"ה כתב - הכוונה היא שהודה לו בשטר שהוא חייב לו חמש סלעים. ואילו לשיטת רבינו תם - כמבואר בתוספות - הכוונה היא שחייב את עצמו בחוב שאינו חייב בו.

^[5] כן הוא בפשוטו ביאור לשון המשנה. ובהערות שבגמרא יתבאר, שמן התורה אין הבן פדוי בהתחייבות זו, וטשם יתבאר הטעם לזה, אם משום שבשטרות אין פודין, או טעם אחר.

^[6] פירש רש"י: אבל תקנתא אחריתי ליכא. פירוש: קודם שפדה אצלו שנית, אין עצה שהכהן יחזיר לו את חמש הסלעים והאב יחזור ויפדה בהם, אלא מחויב לפדות בחמש סלעים אחרים, ואם הכהן רוצה להחזיר לו אחר כך, רשאי. והטעם בזה: שאם יתנם לו הכהן על מנת להחזיר לא יועיל הפדיון כיון דבלאו הכי מוכרח האב ליתנם לכהן מחמת התנאי, נמצא דאין הנתינה בשביל הפדיון, ואם יתן לו על מנת שיחזור ויפדה את בנו אצלו, אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות, ראשית בכורים. וראה ברש"ש ביאור אחר במשנה, ובמה שכתב עליו בראשית בכורים שם.

^[7] נכתב על פי הגהת הרש"ש.

^[8] א. לפי פשוטו, מבואר כאן במשנה שאין שייך הפרשה בפדיון הבן להיות ממון השבט כשאר מתנות כהונה, ולכן הוא חייב באחריותו, כי הפרשתו אינה כלום. ואכן הרבה אחרונים [קצות החושן רמג ד, רבי עקיבא איגר בשו"ת ח"א סימן רג, שערי ישר וחזון איש] נוקטים שאין ההפרשה עושה כלום בדיני הממונות. ובהערות לסוגיא לעיל מז ב גבי כהן שיש לו בן חלל, הובא בשם מהרי"ט אלגאזי [סז ב] לפרש את המשמע מרש"י והרא"ש שם, שצריך האב להפריש חמש סלעים ונוטלו לעצמו. והוקשה לו: הפרשה מה זו עושה, כיון שנוטלו לעצמו [דלא סבירא ליה כדברי השערי ישר, שההפרשה נעשית לחלל איזה קדושה שיש על הבן]! ? ומכח זה נטה לומר, דרש"י והרא"ש סבירא להו [שלא כשיטת התוספות, ע"ש], שבהפרשה נעשה לממון השבט כשאר מתנות כהונה, והוא אין לו בו אלא טובת הנאה, וכיון שכהן הוא נוטלו לעצמו. אך הוקשה לו דבר זה, שלא שייך זה כי אם במתנות כהונה דמיד שהפרישם חל קדושת תרומה עליה ואי אפשר להחליפם בפירות אחרות, ומיד חל שם תרומה ונעשה ממון כהן. אבל גבי פדיון דלא חייבו הכתוב בדבר מסויים מנכסיו כי אם חיובא רמיא עליה ליתן חמש סלעים מכל נכסיו יהיה מה שיהיה, ואם הפריש חמש סלעים לפדיון בנו כל שלא זכה הכהן פשיטא דיכול להחליפם באחרים דאכתי ממונו הוא, ומהאי טעמא אמרינן דהמפריש חמש סלעים לפדיון בנו חייב באחריותם, ופדיון הבן הוי כשאר חובות שחייב האדם, דאם הפריש מממונו כדי שיעור חובו לא זכה המלוה משעת הפרשה, וכמו כן גבי פדיון, ואם כן, לא שייך למימר דמשעה שהפריש נעשה ממון כהן, דאם כן, אמאי חייב באחריותם, הא בשאר מתנות כהונה משעה שהפרישם אינו חייב באחריותם עוד. וראה שם שיישב ענין זה בארוכה, ובתוך דבריו כתב שם בפירוש משנתנו "דחדית לן קרא דחייב באחריותו, דאף דמשעת הפרשה הוי ממון כהן, מכל מקום מתלי תלי עד שיבוא ליד כהן, דאם הגיע ליד כהן הרי למפרע משעת הפרשה היה ממון כהן [כלומר, ממון השבט], ואם נאבד ולא הגיע ליד הכהן אינו פדוי למפרע דחייב באחריותו". וראה עוד בדבריו בענין זה באות פב אות א. ב. בקצות החושן [סימן רמג ד] הביא דברי הפרי חדש בקונטרס מים חיים דמותר ליתן לכהן קטן פדיון חמש סלעים, משום דבדעת אחרת מקנה אותו גם קטן זוכה, והביא לזה ראיה מתרומה, דמשמע ביבמות צט ב שחולקים לקטן תרומה. ובקצות החושן השיג, דבתרומה כיון דקיימא לן טובת הנאה אינה ממון, אם כן, אין לבעלים במתנות כלום, ואין זה דעת אחרת מקנה, ואם כן, הא דנותנין תרומה לקטן אינו משום דעת אחרת מקנה. אך גבי פדיון כתב שם, דודאי מיקרי דעת אחרת מקנה "כיון דאפילו קורא שם חייב באחריותן עד שיבוא ליד כהן [היינו משנתנו], וממון דידיה הוא, והוה ליה דעת אחרת מקנה, דאף על גב דצריך ליתן לכהן איזה חמש סלעים דבן, אבל לא אותן מעות שנותן עתה לכהן, דקריאת שם אינו חל עליהן". ג. במחנה אפרים [זכיה ומתנה סימן לג] הביא מדברי המהרש"ל [בחידושיו על הטור ביורה דעה סימן שה], שכתב, דאם אין כהן בעיר יכול האב לזכות לכהן חמש סלעים על ידי אחר. וכתב על זה: "ולעניות דעתי, כיון דהתורה חייבתו לזה באחריותם עד דמטו ליד כהן, נראה דוודאי לא מהני זכייתו אלא לענין דלא מצי למיהדר ביה אבל באחריותיה קיימי, דלא גרע מהאומר "תן מנה זה לפלוני בעל חובי", דאף על גב דאם רצה לחזור אינו חוזר, אפילו הכי באחריותיה קיימי, וחמש סלעים של בן חוב הוא גם כן". ולכאורה נראה מדבריו כאן, שהפרשת חמש סלעים עושה ממון כהן, אלא שמכל מקום התורה חייבה באחריותו, ועל דרך שנתבאר באות א משם המהרי"ט אלגאזי, שאם לא כן מה ראיה היא שאם זיכה לכהן עדיין באחריותיה קיימי, כיון שבהפרשה עדיין לא זכה כלל, מה שאין כן כשזיכה על ידי אחר. אך ראה בדבריו בהלכות זכיה ומתנה סימן ח הובאו דבריו במהרי"ט אלגאזי פב א, ראה בדברי שניהם היטב. ובמהרי"ט אלגאזי [פב ג] השיג באמת על המחנה אפרים: לענ"ד נראה לומר, דאף דהתורה חייבתו באחריותם, היינו דוקא כשהם עדיין ביד הנותן, דאכתי לאו ממון כהן הוא כלל דאפילו אחר ההפרשה ממון בעלים הוא, דבכי האי גוונא שפיר יש לומר דחייב. אבל כשזיכה לכהן על ידי אחר, דמן הדין כבר זכה הכהן, וקרינן ביה קרא ד"יהיה לך אך פדה תפדה" דכבר הוא שלו על ידי זכייתו שזוכה לו על ידי אחר - פשיטא דאינו חייב, וראה עוד שם. וצריך לפרש כוונת המהריט"א, שאם כי הוא עצמו סובר בדעת רש"י והרא"ש שבהפרשה נעשה ממון כהן, מכל מקום השיג על המחנה אפרים, כיון שהמחנה אפרים עצמו אינו סובר כן, וכנראה מדבריו בסימן ח.

^[9] פירש רש"י: משום שאינם חשובים כלום, והדברים צריכים ביאור לפי מה שפירש רש"י במשנה שנותן הוא לכהן את חובו על חבירו.

^[10] כתב בשפת אמת: לכאורה קשה, מה בכך שהוקשו לקרקעות, מכל מקום הרי הוו כעין הפרט שהוא מיטלטל! ? אך נראה, שבאמת אין טעם התורה משום דמיטלטל, שזה הוא רק רמז למעט קרקע, אבל טעם התורה הוא משום דקרקע אין פודין בו, וכיון דעבד הוקש לקרקע גם בו אין פודין.

^[11] א. בשבועות לז ב דרשינן כלל ופרט וכלל בכתוב הנאמר בשבועת הפקדון "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל:. או מכל אשר ישבע עליו לשקר" למעט שטרות שאין גופן ממון, ופירש שם רש"י: שאינן אלא לראיה בעלמא. ופירוש זה לא יתכן אלא גבי שבועת הפקדון, שאינו נפקד על החוב שבשטר אלא על הניר בלבד שהוא אינו אלא לראיה בעלמא, וכעין זה שייך לפרש גם בענינים המבוארים בשבועות מב ב, דממעטינן שטרות מכלל ופרט וכלל. אבל בעניננו גבי פדיון וכן גבי אונאה בשטרות [בבא מציעא נו א, הובא בהערה במשנה], אי אפשר לפרש לכאורה כפירוש זה, לפי מה שפירש רש"י כאן וגבי אונאה שהנידון הוא שנתן לו את החוב עצמו. [ואם היינו מפרשים כפירוש התוספות - המובא בהערה במשנה - שפירשו גבי אונאה שלא מכר לו אלא שטר, וכעין זה נתבאר בהערה שם לפרש גם במשנתנו, אם כן, באמת הוי אין גופן ממון על דרך שפירש רש"י בשבועות]. אך ראה בקצות החושן סימן קצ סק"ו, ובסימן קכו סק"ט, דמתבאר מדבריו שבאמת החוב עצמו מיקרי "גופו ממון", ואם יפדה במלוה על פה יהא הבן פדוי, ורק כשנותן לו מלוה בשטר הוי אין גופו ממון "משום שאינו קונה השטר חוב אלא על ידי הראיה [בכתיבה ומסירה] והוא השטר חוב, ואין גופו ממון". אלא שכבר העיר על דבריו ב"חידושי רבי שמואל" קידושין סימן ה: דסוף סוף אף במלוה בשטר הרי את החוב עצמו מכר על ידי מסירת הראיה, והחוב הוי גופו ממון לדעת הקצה"ח, ומאי איכפת לן במה שנעשה הקנין על ידי השטר שאין גופו ממון. וב"חידושי רבי שמואל" שם צידד לומר על פי דרך הקצה"ח, שאם כי החוב עצמו הוי גופו ממון, מיירי הכא שהחוב עצמו אינו שוה חמש סלעים למוכרו בשוק אלא בצירוף השטר, דעל ידי שהוא מלוה בשטר שוה יותר, ונמצא דשווי השטר עצמו מצטרף לחמש סלעים, ובכי האי גוונא הוא דלא מהני לפדיון הבן, ומשום דשווי הראיה אינו גופו ממון, ראה עוד שם שסייע דבריו על פי דברי המנחת חינוך. אלא שכבר הביא שם, דברש"י במשנתנו מבואר בהדיא שכל החוב אינו אלא חמש סלעים.

^[12] רש"י לעיל לז ב.

^[13] על פי רש"י כאן ושבועות ד ב.

^[14] ראה סוגיית הגמרא בחולין סו ב וסז א, כיצד דרשינן לפי כלל ופרט וכלל, וכיצד לפי ריבוי מיעוט וריבוי.

^[15] ראה במהרי"ט אלגאזי [פא ג] שהעיר מדברי הגמרא בקידושין נב א לדעת רבי יהודה דקיימא לן כוותיה, שאם קידש אשה בהקדש בשוגג, כיון דהקדש מתחלל בשוגג בהוצאה מרשות לרשות, הרי נתחלל ביד האשה וזכתה באותו הקדש ומתקדשת בו, ולפי זה יש לדון כן גם בפדיון הבן, שיהא הבן פדוי אם פדה בהקדש בשוגג. וראה שם שהאריך בענין זה. ובאות ד שם העיר, דלכאורה יש לפרש משנתנו כרבי יוסי הגלילי הסובר קדשים קלים ממון בעלים הם, ומכל מקום אין בנו פדוי אף על גב דלענין קידושין הוו קידושין אליבא דרבי יוסי הגלילי, ראה שם.

זוזא מאכא בהדיה דלא נפיק [זוז מעוך איתו, שאינו יוצא], לא רצה לקבל ממנו. תקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה [סטר לו סטירה אחרת ונתן לו אותו] את הזוז המעוך, עבור שתי הסטירות.

א שנינו במשנתנו: שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע — כולם בשקל הקדש במנה צורי. ושואלים: הא תו [זו עוד], התוספת של "כולם בשקל הקדש במנה צורי" למה לי לומר שנית? הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו בראש המשנה]!

ומשיבים: אונס ומוציא שם רע איצטריך [הוצרך לחזור ולומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון דלא כתיב בהו [שלא נאמר בהם] בתורה שקלים במפורש, אלא רק "כסף" — אימא זוזי בעלמא [אמור זוזים, דינרים בלבד] משלמים, ולא שקלים (השווים ארבעה דינרים), על כן קא משמע לן דמילף קא ילפי מהדדי [משמיע לנו התנא שהם למדים זה מזה], ובכולם התשלום הוא בשקל הקודש.

ב שנינו במשנה: וכולם נפדים בכסף ובשווה כסף חוץ מן השקלים שחייב לתת דוקא במטבע. תנא [שנה החכם] בברייתא: חוץ מן השקלים, ומעשר שני, והראיון, שתי מעות כסף שצריך כל אדם להביא למקדש כדי לקנות עולת ראיה ברגל, שדינם במטבע דווקא.

ומבארים: שקלים לא מועיל בהם שווה כסף — כפי דתנן [ששנינו במשנה]: מצרפין (מחליפים) בני העיר שקלים שאספו לדרבונות (מטבעות זהב גדולים), מפני משאוי הדרך כדי שלא יכביד עליהם משקל מטבעות הכסף. ודוקא למטבעות מצרפים, ולא לדבר אחר שהוא שווה כסף.

מעשר שני אינו נפדה בשווה כסף — כפי דכתיב [שנאמר]: "וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כה), ולמדים מלשון "וצרת" שצריך שיהיה כסף שטבעו בו צורה. והראיון — הוא מה שתני [שנה] רב יוסף: שלא יביא סיגה, גוש כסף מלא סיגים, לעזרה.

ג משנה אין פודין בכור, לא בעבדים, ולא בשטרות חוב שיש לו על אחרים, ולא בקרקעות, ולא הקדשות. אם האב כתב לכהן שטר שהוא חייב ליתן לו חמשה סלעים לפדיון בנו — חייב ליתן לו חמישה סלעים, ואולם בנו אינו פדוי בשטר זה, אלא צריך האב ליתן לו חמישה סלעים אחרים. לפיכך, אם רצה הכהן ליתן להחזירם לו במתנה — רשאי.

המפריש חמישה סלעים לפדיון בנו, ואבד הכסף קודם שהגיע ליד הכהן — האב חייב באחריותו, ולפיכך יביא לכהן כסף אחר לפדיון, שנאמר לאהרן הכהן: "כל פטר רחם... באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם..." (במדבר יח, טו), "יהיה לך" ואז "פדה תפדה", שרק כאשר הכסף "יהיה לך", כלומר, לכהן — יהיה הבן פדוי.

ד גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבי, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: בכל פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ובמשנתנו נאמר שאין פודים גם בעבדים ובקרקעות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] של ריבויי?

ואומרים: דריש ריבויי ומיעוטי [דורש הוא בדרך של ריבויים ומיעוטים], כיצד? "ופדויו מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז) — הרי זה ריבה, מפני ש"תפדה" בסתם משמעו בכל דבר, "בערכך כסף חמשת שקלים" — הרי זה מיעט, דוקא בכסף, ומה שנאמר שוב "פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו) — ריבה, נמצא ש

ריבה ומיעט וריבה, ובכך ריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט ממה שנאמר "כסף". מאי רבי [מה ריבה]? רבי כל מילי [ריבה כל הדברים], ומאי [ומה] מיעט בכך — מיעט שטרות, מפני שהם הרחוקים ביותר מכסף, שהרי אין להם שווי עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או כדי לקנות בהם.

ורבנן דרשי [דורשים] בשיטת כלל ופרט: "ופדויו מבן חדש" — הרי זה כלל, "בערכך כסף חמשת שקלים" — פרט, "תפדה" — חזר וכלל,

כלל ופרט וכלל אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו (הוא עצמו) שווה ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל זה, יצאו קרקעות שאין פודים בהם — מפני שאין הם מטלטלין, יצאו עבדים — מפני שהוקשו (הושוו בכתוב) לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין — אין גופן ממון, ואינם משמשים אלא לראיה או כדי לקנות בהם.

אמר ליה [לו] רבינא למרימר: ורבי, ריבויי ומיעוטי דריש [ובדרך של ריבויים ומיעוטים הוא דורש]? והא [והרי] רבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש] בענין מרצע שרוצעים בו את אוזן העבד, שנאמר בו: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם..." (דברים טו, יז).

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בענין זה: "מרצע" — אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול (עץ מחודד), והסירא (קוץ), והמחט, והמקדח, והמכתב (החרט שכותבים בו על שעוה)? תלמוד לומר: "ולקחת" (דברים טו, יז) — הרי זה בא לרבות כל דבר שנלקח ביד, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר: מרצע — מה מרצע מיוחד שהוא כלי של מתכת, אף כל כלי של מתכת בכלל זה, אבל לא קוץ וכדומה.

ואמרינן [ואמרנו]: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? רבי דריש כללי ופרטי [דורש כללים ופרטים], "ולקחת" — כלל, "מרצע" — פרט, "ונתת באזנו" — חזר וכלל; מה הפרט ידוע שהוא ממתכת — אף כל כלי של מתכת. ר' יוסי בר' יהודה דריש ריבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים]!

ומשיבים: אין [כן], בעלמא [בדרך כלל] רבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש]. והכא [וכאן], לענין פדיון הבן, הוא דורש כדברי תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל.

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בענייני סימני דגים טהורים: מה שנאמר "במים" "במים" שתי פעמים, "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים...", ואחריהם מופיע הפרט "בימים ובנחלים" (ויקרא יא, ט) — דאין לדרוש פסוק זה בדרך לימוד של כלל ופרט, אלא בכל מקרה בו יש שני כללים סמוכים, ואחריהם בא פרט — יש לדון על כך בדרך ריבה ומיעט. והוא הדין לענין פדיון הבן, שהואיל ומתחילה נאמרה פעמיים לשון כלל "תפדה" "תפדה", ואחר כך הפרט "כסף" — יש לדונו כריבוי ומיעוט, ולמעט רק שטרות.

ורבנן אמרי כדאמרינן במערבא [וחכמים אומרים כמו שאומרים בארץ ישראל]: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה ואחריהם בא פרט — הטל את הפרט ביניהם, ודונם בכלל ופרט, ומשום כך הם ממעטים גם קרקעות ועבדים.

ה שנינו במשנתנו: ולא בהקדשות. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאינו יכול לפדות בהם, שהרי לאו דידיה נינהו [לא שלו הם]! ומשיבים, אימא [אמור]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

an impaired dinar with him, which was not in circulation, and his victim did not want to accept it from him. Ḥanan the wicked then struck him another time, rendering himself liable to pay an additional fine of one-half a dinar, and gave him the full dinar as payment for both strikes.

§ The mishna teaches: The thirty shekels paid to the owner of a Canaanite slave who is killed by an ox, and the fifty shekels paid by a rapist and by a seducer, and the one hundred shekels paid by the defamer are all paid in the shekel of the Sanctuary, which is calculated based on one hundred Tyrian dinars. The Gemara asks: Why do I need this additional mention of: All are paid in the shekel of the Sanctuary, which is calculated based on one hundred Tyrian dinars? The tanna of the mishna already taught this in the first clause.

The Gemara explains: It was necessary to state the cases of the rapist and the defamer, as it might enter your mind to say: Since the term shekels is not written with regard to them, but only “money,” say that one pays merely dinars, and not shekels, which are worth four dinars. Therefore, the tanna teaches us that the halakhot of all these cases are derived from one another, and in all of them, the payment is in the shekel of the Sanctuary.

§ The mishna further teaches: And all monetary obligations are redeemed, i.e., paid, with coins or with items of the equivalent value of money, except for the half-shekels that are donated to the Temple each year, which must be given specifically as coins. The Gemara notes that it is taught in a baraita: All monetary obligations are redeemed with coins or with their equivalent value, except for the half-shekels, and second tithe, and the money for appearance, i.e., the two silver ma’a that every man must bring to the Temple to purchase burnt offerings of appearance on the pilgrimage Festivals, all of which must be given as coins.

The Gemara elaborates: The halakha that the half-shekel payment dues to the Temple cannot be paid using items of equivalent value is as we learned in a mishna (Shekalim 2:1): When people who live far from Jerusalem wish to send to Jerusalem the shekels that have been levied from their community, they may combine their shekels and exchange them for darics [darbonot], which are large gold coins, due to the hardship of carrying on the journey. Instead of carrying large amounts of shekels, the agents who deliver the funds will bring a much lighter burden of gold coins with them. They may exchange them only for coins, not for items of equivalent value.

Second tithe may not be redeemed with items of equivalent value, as it is written: “And bind up [vetzarta] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25), which the Sages interpreted as referring to money that has a form [tzura] engraved on it, i.e., a coin. And with regard to the money for appearance, this is as Rav Yosef teaches, that one may not bring a lump of silver full of base metals to the Temple courtyard.

MISHNA: One may not redeem his firstborn son, neither with Canaanite slaves, nor with promissory notes, nor with land, nor with consecrated items. If the father wrote a promissory note to the priest that he is obligated to give him five sela coins, the father is obligated to give them to him but his son is not redeemed. Therefore, if the priest wished to give back the five sela coins to him as a gift he is permitted to do so.

With regard to one who designates five sela coins for redemption of his firstborn son and he lost the coins before he gave them to the priest, the father bears financial responsibility for their loss, as it is stated to Aaron the priest: “Everything that opens the womb in man and animal shall be yours”; and only afterward it says: “You shall redeem the firstborn of man” (Numbers 18:15). This indicates that only after the money shall be in the possession of the priest is the son redeemed.

GEMARA: The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One can redeem a woman’s firstborn son with anything worth five shekels except for promissory notes. This is different from the mishna, which also excludes Canaanite slaves and land. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion?

The Gemara answers that he interprets verses using the method of amplifications and restrictions, and this is how he interprets the verse: “And its redemption from one month you shall redeem, according to the valuation of five silver shekels by the shekel of the Sanctuary” (Numbers 18:16). Concerning the phrase “and its redemption from one month,” since it does not specify that only certain items can be used for the redemption, the verse amplified the category of items that can be used to redeem the firstborn, intimating that many different items can be used. Then, with the phrase “according to the valuation of five silver shekels,” the verse restricted the category to items that are similar to silver shekels. Then, with the phrase “You shall redeem,” the verse again amplified the category.

According to the hermeneutical principle that when a verse amplified and then restricted and then amplified, it amplified the relevant category to include everything except the specific matter excluded in the restriction. The Gemara elaborates: What has it amplified? Almost everything. And what has it restricted? It restricted only promissory notes, which are the most fundamentally dissimilar to silver shekels.

The Gemara explains the reasoning of the Rabbis: And the Rabbis expound verses through the method of a generalization and a detail. They expound the verse as follows: The phrase “and its redemption from one month” is a generalization which suggests that many different items can be used to redeem the firstborn. Then, the phrase “according to the valuation of five silver shekels” is a detail, which suggests that only items that are similar to silver shekels can be used. Then, with the phrase: “You shall redeem,” the verse again makes a generalization.

Based on this exegetical method, whenever a verse has a generalization and then a detail and then a generalization, the principle is that you may deduce that the verse is referring only to items that are similar to the detail. In this case, just as the detail, i.e., silver shekels, is explicitly something that is movable and has intrinsic monetary value, so too, anything that is movable and has intrinsic monetary value can be used. This excludes land, which is not movable property; it excludes Canaanite slaves, who are halakhically compared to land; and it excludes promissory notes, because even though they are movable property they do not have intrinsic monetary value.

Ravina said to Ameimar: Does Rabbi Yehuda HaNasi really expound verses through the method of amplifications and restrictions? But doesn’t Rabbi Yehuda HaNasi expound verses through the method of generalizations and details with regard to an awl?

This is as it is taught in a baraita: The Torah provides the process by which a Hebrew slave who has already completed his six years of servitude may continue on as a slave of his master: “And you shall take the awl and put it through his ear and in the door” (Deuteronomy 15:17). From this verse, I have derived only that an awl can be used; from where do I know to include the thorn of a palm, and a thorn, a needle, and a gimlet, and a stylus for writing on wax, as valid tools for piercing his ear? The verse states: “And you shall take,” which indicates that anything that can be taken by hand is a valid tool. This is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda HaNasi says: Not all these items can be used. Rather, since the verse specifies an “awl,” only items similar to an awl can be used; just as an awl is distinct in that it is fashioned of metal, so too, anything fashioned of metal can be used.

And we say with regard to this dispute: About what do they disagree? Rabbi Yehuda HaNasi expounds verses using the method of generalizations and details, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, expounds verses using the method of amplifications and restrictions.

Ameimar answers: Yes, generally Rabbi Yehuda HaNasi expounds verses using the method of generalizations and details, but here, with regard to the redemption of the firstborn, this is the reason he expounds the verses using the method of amplifications and restrictions: He holds in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught.

As the school of Rabbi Yishmael taught: When defining which fish it is permitted to eat, the verse states: “This you may eat, from whatever is in the water, anything that has fins and scales in the water, in the seas and in the streams” (Leviticus 11:9). The verse first states the general term “in the water,” “in the water,” mentioning it twice, and only afterward mentions the details, i.e., “in the seas and in the streams.” When the general and detailed phrases are ordered in this way, they are not expounded as a generalization and a detail, but rather the verse amplified and restricted. Similarly, although Rabbi Yehuda HaNasi generally expounds verses using the method of generalizations and details, with regard to the redemption of the firstborn, since the verse mentions the two general terms first and mentions the specific detail only afterward, he expounds it using the method of amplifications and restrictions.

The Gemara asks: And with regard to the Rabbis, why do they expound the verse about the redemption of a firstborn as a generalization and a detail? The Sages say: This is like they say in the West, Eretz Yisrael: Wherever you find two generalizations juxtaposed to each other, followed by a specific detail, place the detail between the two generalizations and thereby expound them as a generalization and a detail followed by another generalization.

§ The mishna teaches: And one may not redeem a firstborn with consecrated items. The Gemara asks: Isn’t it obvious? Consecrated items are not his. The Gemara answers: Say that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאכא. קל:

הא תו למה לי. דהדר ותני וכולן בשקל הקדש במנה דצורי:

הני בני פדייה נינהו שלשים של עבד ושל אונס ומפתה ומוציא שם רע מאי פדייה אית בהו:

תני כל הנפדין כגון בכור והקדש בין בכסף בין בשוה כסף חוץ מן השקלים דאין נפדין בשוה כסף:

מצרפין שקלי' לדרכונות. באחד באדר משמיעין על השקלים הגזבר יכול לחלף השקלים בדרכונות זהב שקורין בלע"ז קוצוציש:

מפני משאוי הדרך. שצריך להעלותו לירושלם ללישכה טעמא דמפני משאוי הא לאו הכי אין פודין [אלא] בכסף:

הראיון. שהיא מעה כסף אינו יכול להביא שוה כסף אלא כסף צרוף:

תני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה. כסף סיגים מעורבב בשאר מתכות:

אין פודין. הבכור לא בעבדים ולא בשטרות שאין יכול ליתן לכהן שטר חוב שיש לו על אחרים בשביל פדיון הבן:

כתב לכהן כו' ובנו אינו פדוי. עד שיתן:

לפיכך. הואיל וממון כהן אם רצה הכהן ליתן לו מתנה אותן ה' סלעים שקבל ממנו רשאי:

ר' דריש כללי ופרטי ולקחת כלל כל דבר לקיחה מרצע פרט ונתת חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט של מתכת. ור' יוסי דריש ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל:

אין בעלמא ר' כללי ופרטי דריש והכא. גבי בכור מ"ט דריש רבויי ומיעוטי משום דהאי ופדויו מבן חדש תפדה כתיבי תרי כללי גבי הדדי והדר פרט (כלל) בערכך כסף. והוי כדתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר (אין) לו סנפיר וקשקשת במים והדר כתיב פרט בימים ובנחלים הואיל וכתיבי כללי גבי הדדי אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט:

ורבנן דאמרי דדרשי כללי ופרטי גבי בכור אמר רבינא סברי לה כדאמרי במערבא כל מקום כו':

בפרש"י בד"ה משום כו' אבל באונס כו' עד כסף ישקול הוא כפול בא"ד דתנא ברישא במנה צורי כל חד כו' שקלים יהיב שקלים כו' ומעשר הס"ד ואח"כ מ"ה מעשר שני כו' ובד"ה ולא בהקדשות כו' בגמרא הס"ד ואח"כ מ"ה כתב לכהן כו' שהוא חייב ליתן כו' בנו הס"ד ובד"ה מכתב עט הס"ד ואח"כ מ"ה ואמרינן במסכת קידושין במאי כו' ובד"ה ומאי מיעט מיעט סם הס"ד כצ"ל ואפשר לקיים כל פירושים הישנים שכתוב בהן ומאי מיעט מיעט כל מילי דר"ל דהיכא דאיכא מיעוט וריבוי ומיעוט מיעט כל מילי ודו"ק:

תוס' בד"ה והראיון כו' בכל חד טעמא כו' נסכא וכסף סיגים כו' לו לעולת ראיה טובה כו' ובד"ה אימא כו' דכתיב בהו כסף גבי הקדש וכן מצינו כו' ובד"ה כתב לכהן כו' כגון שכתב לו בשטר ונתן לו בפני כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה משום אונס. ליתיב דינרי צורים קמ"ל סיפא כולם בשה"ק. כצ"ל. ומש"כ דמילף ילפי מהדדי כו' כדרב אסי. ל"י אנה נמצא בדר"א דנילפינהו מהדדי. אדרבה בכתובות (לח) מצריכינן גז"ש לר"ע והקיש לריה"ג למילף שקלים לאונס ממפתה:

בסה"ד כגון בכור אדם והקדשות. הס"ד ותיבת ומעשר הוא ציון חדש. דהרי מעשר אינו נפדה בשוה כסף. וכן בהרע"ב לית כאן מעשר ודלא כהמהרש"א:

רש"י ד"ה והראיון. עולת ראייה הנקנית בשתי מעות כו'. זהו כדברי ב"ש. אבל בה"א במעה:

רש"י ד"ה ה"ג ראיון. סיגה כסף סיגים כו'. כצ"ל בלא ו':

תד"ה ובראיון. ועוד דמשמע כאחרינא דמפרש בכל חד טעמא. משמע דמפרשי דהא דמביא הש"ס דתנן מצרפין כו' הוא ג"כ לטעמא. דמשום דלפעמים יצטרכו להחליפם על דרכונות ויפסידו:

במשנה לפיכך אם רצה כו'. פרש"י בזה דחוק. ולע"ד נל"פ עפ"י מה ששנינו ברפ"ו דתרומות אינו משלם תרומה אלא חולין כו' אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. ופירש הרע"ב כיון דגזה"כ כו' ואינו יכול לפטור עצמו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים. והכא ה"נ קאמר לפיכך כיון שהקפידה התורה שלא לפדות בעבדים כו' אינו יכול למחול. ואין תקנה אא"כ רצה הכהן ליתן לו במתנה אח"כ וכפרש"י:

שם שנאמר יהי' לך אך פדה תפדה. כצ"ל:

גמרא ופדויו מבן חדש ריבה. כצ"ל ומלת תפדה למחוק וכדלקמן בדרשת כלל ופרט:

גמ' הסול והסירא כצ"ל ונ"ב בקוץ מלשון הסירים:

שם כדאמרי במערבא כצ"ל:

שם ודונם. נ"ב במלאפו"ם הדלית ע"ד שובינו שממנו שובם:

רש"י ד"ה משום אונס וכו' ליתיב דינר צורי וכו' וכולם בשקל כצ"ל:

ד"ה מצרפין שקלים לדרכונות כצ"ל:

ד"ה הסירא קוץ כצ"ל:

זוזא מאכא. שנפחתה צורתו ולא הוה שקיל ליה כלומר לא היה ניקח בעיר להוצאה לא היה הדינר שקול ושוה לו כלום: הא תו למה לי. האי וכולם הא תנא ליה: משום אונס ומוציא שם רע. איצטריכא ליה למיתני האי וכולם בשקל הקודש משום דרישא לא תנא שקל הקודש ומיהו פשיטא לן באינך כולהו דסלעים נינהו דהא בפדיון הבן כתיב (במדבר ג) חמשת שקלים לגולגלת ובעבד כתיב (שמות כא) שלשים שקלים יתן. (בעל השור) לאדוניו ובמפתה כתיב (שם כב) כסף ישקול אבל באונס ומוציא שם רע לא כתיב שקל וסד''א דתנא ברישא במנה צורי כל חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים יהיב שקלים צורים והיכא דלא כתיב שקלים ליתיב דינרי צורים קמ''ל סיפא וכולם בשקל הקודש דמילף ילפי מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב כדרב אסי דלעיל אית ספרים דכתוב הכי אטו כולהו בני פדיה נינהו וקפריך אמתניתין דנקט לשון פדיה בכולהו דקתני וכולן נפדין והא לא שייכא לשון פדיה אלא בבכור תני כל הנפדין נפדין בכסף ושוה כסף כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות ומעשר: מעשר שני. אינו נפדה אלא בכסף טבוע ולא בשוה כסף ואפי' פרוטות טבועות שפיר דמי: והראיון. לקנות עולת ראייה הנקנית בשתי מעות כסף כדאמרי' בחגיגה (דף ב.) הראייה שתי כסף והנך שתי כסף טבועות בעינן: מצרפין שקלים לדרבונות. בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים מצרפין אותן ולוקחין מהן דרבונות הוו זהובים טבועים דרבונות אין שאר זהב לא שאינו טבוע ובמסכת שקלים (דף ד.) מפרש טעמא שמא תיזול מרגליות כו' והוא הדין לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא הקדש מפסיד אבל טיבעא לא זייל: וצרת הכסף. דבר שיש עליו צורה: ה''ג ראיון תני [נמי] רב יוסף שלא יביא סיגה כסף סיגי' אלא טבוע והיינו ברייתא דרב יוסף לאו לפרושי אלא לסיועי: מתני' אין פודין בכור אדם לא בעבדים כו'. אע''ג דאמרן לעיל (דף מט:) בכסף ובשוה כסף: ולא בשטרות. שאם יש לו שטר על חבירו בה' סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו אינו פדוי: ולא בהקדישות. מפרש בגמרא: כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים. משום פדיון בנו: ובנו אינו פדוי. כדאמרינן בגמרא שמא יאמרו פודין בשטרות: לפיכך. דאמרן חייב ליתן לו ה' סלעים אם רצה הכהן לתנם ולהחזירם לו במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא: יהיה לך ופדה תפדה. כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי והאי קרא לאהרן אמר ליה רחמנא: גמ' מיעט. כסף ולא מידי אחרינא: מיעט שטרות. דלא חשיבי מידי: תפדה חזר וכלל. ואע''ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפ''ה דיינינן ליה בכלל ופרט כדאמרינן לקמן: שהוקשו לקרקעות. והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): הסול. ברוק''א בלע''ז: הסירא. קוץ: מכתב. עט: ואמרינן. במסכת קדושין (דף כא.): במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי. ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת: ורבי יוסי ב''ר יהודה דריש ליה ברבויי ומיעוטי. ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט סם: הכא. היינו טעמא דדריש ריבויי ומיעוטי כדתנא דבי ר' ישמעאל בשילהי אלו טריפות (חולין פז.) כל מקום שנאמר במים במים ב' פעמים כלומר כל מקום שנאמר ב' כללות זו אצל זו ופרט אחריהן כגון הכא את זה תאכלו מכל אשר במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים דהיינו שתי כללות דמשמע דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת ופרט כתיב אחריהם בימים ובנחלים דמשמע בימים ובנחלים שנובעים הם בעינן סנפיר וקשקשת אבל הגדילים במים מכונסין מיתאכלי בלא סנפיר וקשקשת אין זה כלל ופרט לא דיינינן ליה בכלל ופרט אלא מטילין הפרט ביניהן ודנין אותו ברבויי ומיעוטי והכא נמי ופדויו מבן חדש כלל תפדה חזר וכלל הרי שתי כללות הסמוכות זה לזה והפרט אחריו הלכך בריבויי ומיעוטי דרשינן להו: ורבנן. דדרשי להו בכללי ופרטי סברי כדאמרינן במערבא:

כלים של חמשים זוז ובפרק מציאת האשה (כתובות דף סז.) לא יפחות לה מחמשים זוז ודייק בגמרא דחמשים זוזי פשיטי קאמר ולא דייק כלל מדרב יהודה אמר רב אסי וכתובת בתולה שהיא מאתים צוריים בין למאן דאמר דאורייתא בין למאן דאמר דרבנן ואפי' כתובת אלמנה שהיא לכולי עלמא דרבנן הויא מנה צורי ונראה לר''י דלא מיירי הכא אלא בסלעים דומיא דכסף קצוב האמור בתורה שאין כתוב בתורה אלא שקלים: והראיון תני רב יוסף כו'. פי' בקונטרס דהכי גרסי' תני נמי רב יוסף שלא יביא סיגה כסף סיגים אלא טבוע והא ברייתא דרב יוסף לא לפרושי אלא לסיועי ולא משמע כן דמה צריך להביא ברייתא לסיועי לברייתא ועוד דלא הוה ליה למימר שלא יביא אלא לא יביא ועוד דמשמע כאחרינות דמפרש בכל חד טעמא לכך נראה דלפרושי טעמא אחר דאם היה מביא שוה כסף זימנין דמייתי נסכא וכסף סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו לעולת ראייה טובה באותה סיגה כאילו היה מביא כסף טבוע: כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים. בכתובות בריש הנושא (דף קב.) מייתי לה גבי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דחייב אני לך מנה בשטר ופירש שם בקונטרס כגון שכתב לו בשטר ונתן לו בפני עדים ופליגי מדחשיב הודאה דאלימא מילתא בשטר אף על גב דלא א''ל אתם עדיי ור''ת מפרש כגון שבא לחייב עצמו באותו שטר אע''פ שאינו חייב לו כלום וצריך ליישב כל הסוגיא ושם פירשתי: אימא ולא הקדשות בכל אלו. בפסחים (דף לה:) ובהזהב (ב''מ נד.) מייתי גבי הקדש שחללו על גבי קרקע שאינן פדויין מדכתיב ונתן הכסף וקם לו משמע דמההוא קרא קא דרשי אבל אי אפשר לומר [כן] דבת''כ בפרשת ואם בחקותי דריש מוכל ערכך יהיה בשקל הקדש כדפירש שם בקונטרס ולא חש שם להביא אלא חד מקראי דכתיב בהו כסף גבי הקדש וכן מצינו בכמה מקומות שאין מביא עיקר הדרשה בכל דוכתא כדאייתי בקדושין (דף ג) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע''ג דבהפרת נדרים כתיב וכן גיטין (דף כא:) ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה דההיא דרשא ליתא לרבנן אלא לר' יוסי הגלילי: