בכורות נג ע"א

מתני' מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשים ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה שהיה בדין ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרין מזה על זה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה ת''ל {ויקרא כז-לב} וצאן משמע כל צאן אחד:
גמ' לימא מתני' דלא כרבי עקיבא דתניא רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו ת''ל {דברים יב-ו} והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה אפי' תימא ר' עקיבא כאן ליקרב כאן ליקדש דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם שמה שמע מינה אי הכי מאחר שאינו קרב אמאי קדוש לנאכל במומו לבעלים: בפני הבית ושלא בפני הבית: אי הכי אפי' האידנא נמי כדרב הונא דאמר רב הונא גזירה משום יתום אי הכי מעיקרא נמי לא אלא אפשר בהכרזה הכא נמי אפשר בהכרזה אלא אמר רבה משום תקלה ומנא תימרא דחיישינן לתקלה (דתנן) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה אי הכי בכור נמי לא ליקדש בכור בדידן תליא מילתא ברחם קדוש הכי קאמר ליקנינהו לאודנייהו לעובדי כוכבים דלא ליקדש מעיקרא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - א

פרק מעשר בהמה

^[1]

א. אמרה תורה בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז לב]:

"וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'".

דהיינו, כאשר בא אדם לעשר בהמותיו, הוא מוציאן בפתח הדיר בזה אחר זה, ועל הבהמה העשירית הוא מכה בשבט שיש בו צבע אדום, הנקרא "סיקרא", כדי שיהיה ניכר עליה שהיא המעשר. וכן הוא עושה לעגלים וטלאים של כל השנה.

קדושת המעשר היא ליקרב קרבן למזבח, על ידי מתן דמו והקטרת אימוריו. ואילו הבשר נאכל לבעלים.

ב. מעשר בהמה אינו "טובל" את הבהמות, שלא כמעשר דגן, שהוא טובל את התבואה. ^[2]

ג. נחלקו הראשונים במצות מעשר בהמה, האם היא מצוה חיובית, או שאינה אלא רשות. ^[3]

ד. בין תם ובין בעל מום העובר תחת השבט ועישרו אותו, חלה עליו הקדושה. שכך אמרה תורה בפרשת מעשר, "לא יבקר בין טוב לרע", דהיינו, בין תם לבעל מום. אך אין כונת הכתוב לומר שיקריבנו כשהוא בעל מום למזבח, אלא רק שיאכל בתורת מעשר, ^[4] ואסור ליגזז וליעבד. רש"י בחומש.

ה. מעשר בהמה, בין תם בין בעל מום, הוא של הבעלים, ואינו ניתן לכהן, שהרי לא מצאנו בכתוב שהוא ניתן לכהן, כמבואר ברש"י בעמוד זה ד"ה במומו, וברמב"ם בכורות ו ד. ^[5]

ו. כתיב "העשירי יהיה קודש לה'. לא יבקר בין טוב לרע". כלומר, אסור לגרום לכך שיצא דוקא תם או דוקא בעל מום בעשירי. ^[6] ז. מעשר בהמה אינו נפדה ואינו נמכר, והעושה כן עובר בלאו. ^[7] דין זה נלמד מהכתוב בהמשך הפסוק "לא יגאל", וממאמר הכתוב גבי חרמים "לא ימכר ולא יגאל". ראה השיטות בזה בגמרא לעיל לב א.

מתניתין:

מעשר בהמה נוהג:

בארץ ישראל ובחוצה לארץ.

בפני הבית ושלא בפני הבית. ^[8]

בחולין, אבל לא במוקדשים, ובגמרא יתבאר החידוש בזה.

ונוהג מעשר בהמה בבקר ובצאן.

ואין מתעשרין מזה על זה, אלא נוטל מעשר מן הבקר לחוד ומן הצאן לחוד.

ונוהג בכבשים ובעזים [ששניהם צאן], ומתעשרין מזה על זה.

ונוהג בחדש [הם הנולדים אחר ראש חודש אלול] ובישן [הם הנולדים קודם ראש חודש אלול, שאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה], ^[9] ואינן מתעשרין מזה על זה.

ודבר זה שכבשים ועזים מתעשרין מזה על זה, מן הכתוב למדנוהו וכפי שיתבאר בהמשך המשנה, והוצרכנו ללומדו מן הכתוב, משום שהיה בדין לומר שאינם מתעשרין מזה לזה, שהרי:

ומה אם החדש והישן, שאינן כלאים זה בזה, ^[10] מכל מקום אינם מתעשרין מזה על זה -

כבשים ועזים, שהן כלאים זה בזה, אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה -

תלמוד לומר "וכל מעשר בקר וצאן", משמע: כל צאן ^[11] אחד הוא. ובגמרא יתבאר כיצד ילפינן מזה, ונחלקו בו אמוראים בדף נד ב.

גמרא:

שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ:

ודנה הגמרא: לימא, האם נאמר, כי מתניתין המחייבת במעשר בהמה אף בחוץ לארץ, היא דלא כרבי עקיבא?

דתניא: רבי עקיבא אומר: יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ, ויקריבנו?

תלמוד לומר [דברים יב ו] "והבאתם שמה [אל המקום אשר בחר ה'] עולותיכם וזבחיכם, ואת מעשרותיכם", אמר הכתוב "מעשרותיכם" בלשון רבים לומר לך: בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן [מעשר שני]. הרי שהוקש מעשר בהמה למעשר דגן, ולמדנו:

ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה. וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן, דהיינו מחוץ לארץ, שאין מעשר דגן נוהג בה שהוא הרי ממצות התלויות בארץ שאינן נוהגות אלא בארץ, אי אתה מעלה מעשר בהמה. ואם כן, נמצאת משנתנו דלא כרבי עקיבא?

ומשנינן: אפילו תימא משנתנו רבי עקיבא היא, כי:

כאן - דברי רבי עקיבא - ליקרב, לומר שמעשר בהמה שבחוצה לארץ אינו קרב על גבי המזבח.

כאן - במשנתנו דמחייבינן מעשר בהמה בחוצה לארץ - היינו ליקדש בלבד, אך לא יקריבנו על המזבח, וכדמפרש ואזיל, למאי נפקא מינה נתקדש מעשר בהמה בחוצה לארץ.

דיקא נמי שלא מיעטו רבי עקיבא אלא מהקרבה, מדקא נסיב לה תלמודא [ממה שלמד כן רבי עקיבא מן הפסוק] "והבאתם שמה", דהיינו, להקרבה, אך לא לענין עיקר הקידוש.

ומסקינן: אכן שמע מינה מדיוק זה, שלא פטר רבי עקיבא מעשר בחוצה לארץ אלא מהקרבה בלבד.

שואלת הגמרא: מאחר שאינו קרב ואפילו לרבי עקיבא, אמאי קדוש [למה נתקדש]?

ומפרשינן: [לנאכל] [ליאכל] רק במומו [משיפול בו מום] לבעלים. ^[12]

שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית:

ומקשינן: אי הכי, שאין מצות מעשר בהמה תלויה בקיום הבית, אפילו האידנא [בזמן הזה ממש] נמי נתחייב במעשר בהמה!?

ומשנינן: כדרב הונא לקמן בענין אחר.

דאמר רב הונא: גזירה משום יתום [בהמה יתומה, שמתה אמה או שנשחטה ואחר כך ילדה], שהוא פטור מן המעשר, כמבואר לקמן במשנה נז א, ושמא יביאנה בשעת המעשר בחשבון עשרת הטלאים. ^[13]

ומקשינן עלה: אי הכי, שאתה חושש ליתום, אם כן, מעיקרא נמי לא יפרישו מעשר בהמה משום גזירה זו, ולמה רק בזמן הזה אין מעשרין מעשר בהמה!? ^[14]

אלא בהכרח, לא חשו לזה כי אפשר בהכרזה של בית דין שלא יכניסו יתום למנין המעשר. ואם כן, הכא בזמן הזה נמי, הרי אפשר בהכרזה, ולמה לא יעשרו!? אלא, אמר רבה: משום תקלה, שמא ייכשלו בו בגיזה ועבודה, או שישחטנו בלי מום, ^[15] שהרי צריך להמתין עד שיומם, לכן פטרו לגמרי ממעשר. ^[16]

ומנא תימרא דחיישינן לתקלה [ומנין לנו שחוששים לתקלה]? מהא דתניא: אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין [שאף החרם קדוש כהקדש, שנאמר [ויקרא כז כח]: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'"] בזמן הזה ומשום תקלה, ואם עבר והקדיש והעריך והחרים:

אם בהמה היא: תיעקר [מפרש לה ואזיל], וכדי שלא יבואו בה לידי תקלה.

ואם פירות או כסות וכלים הם: ירקבו.

ואם מעות וכלי מתכות הם, יוליך אותם לים המלח, וכל זה משום תקלה.

מפרשת הברייתא את מה ששנינו: בהמה - תיעקר:

ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה מרעב.

ומקשינן: אי הכי, דחיישינן לתקלה, בכור נמי לא ליקדש ומשום חשש תקלה!?

ותמהה הגמרא על הקושיא: וכי בכור בדידן תליא מילתא [בהקדש שלנו הדבר תלוי] עד שאתה מקשה: לא יתקדש הבכור!? והרי מרחם הוא קדוש ומאליו!?

ולכן, מפרשת הגמרא את הקושיא: הכי קאמר: יתקנו חכמים דליקנינהו לאודנייה [יקנו הבעלים את אוזן המבכרות] לגויים, כדי דלא ליקדש מעיקרא [כדי שלא יתקדש הבכור מלכתחילה], שהרי שותפות הגוי פוטרת!?

הערות

^[1] א. התוספות ביארו את הטעם שפרק מעשר בהמה נשנה עם מסכת בכורות, משום שבכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ביחד, ששוין במתנותיהם על המזבח. והרמב"ם בהקדמה להלכות בכורות כתב: וכללתי המעשר עם הבכור, לפי שמעשה שניהם אחד, והכתוב כללו עמו, שנאמר [במדבר יח יז]: "ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר", ומפי השמועה למדו [פסחים סד ב], שזהו דם מעשר ודם בכור.

^[2] נקטו האחרונים, שמעשר בהמה היות ואינו טובל, אינו אלא חיוב גברא, ולא חיוב חפצא. ומקור לדבריהם, מה שכתבו התוספות בבבא בתרא פא א ד"ה ההוא: לרשב"א נראה, דלא חשיבי בכורים מצוה התלויה בארץ, דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה, דטבל נינהו ואסורים באכילה, ולכך חשובים הם תלויין בארץ, אבל בכורים, אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן בכורים.

^[3] ראה לקמן נז ב: שלש גרנות למעשר בהמה :. שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, הגיע הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור. וכתב רש"י בד"ה שלש גרנות למעשר בהמה: כלומר, בשלשה פרקים בשנה הוי זמן מעשר בהמה, שהבהמות שיוולדו בין פרק לפרק צריך לעשר כשיגיע הפרק, דמשיגיע הפרק לא יאכל מהן לכתחילה מדרבנן בלא מעשר, אבל קודם לכן מותר, דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו, דהעשירי קודש מאחר שקרא עליו שם, אבל הרשות בידו לאוכלו בלא מעשר, אבל בהני שלשה זמנים הצריכוהו חכמים שלא יאכל לכתחילה בלא מעשר. וכתב החזון איש [בכורות כז ג]: מלשון רש"י משמע, דמעשר בהמה רשות, שאם עישר קדוש, אבל אין חיוב מדאורייתא לעשר, אבל לשון הרמב"ם פרק ששי מבכורות משמע, שזו מצות עשה חיובית, והביא שם החזו"א כמה ראיות שהיא מצות עשה חיובית, [יובאו דבריו בהערות על מקומם]. ויתבאר עוד ענין זה בהערות שבפרק זה, ובפרט בהערות שעל דברי רש"י דלקמן.

^[4] אולי כוונת רש"י למה ששנינו לעיל לא א: כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור והמעשר.

^[5] כן היא שיטת רוב הראשונים והאחרונים, אך יש שיטות ראשונים הסוברים שמעשר בהמה ניתן לכהן, הובאו דבריהם בהערות הנדמ"ח למהרי"ט אלגאזי אות ח ח. ובהערות לשיטה מקובצת השלם בתחילת פרק זה.

^[6] כן מתבאר לאו זה מרש"י בחומש, שכתב: לפי שנאמר "וכל מבחר נדריכם", יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר "לא יבקר בן טוב לרע", בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה. ולקמן נג ב מובא לאו זה לענין בעל מום שלא יוציאנו כעשירי. ולכאורה נחלקו הראשונים, אם לאו זה הוא דוקא באופן זה שמבקר בין תם לבעל מום, או שמא כל ביקור אסור. דבפירוש המיוחס לרש"י לקמן נח ב בד"ה ונוטל, מבואר שאסור לגרום לכך שתצא בהמה שנולדה בחודש מסויים כדי לצאת מידי ספק, וברש"י לקמן נג ב מבואר, ש"לא יבקר" היינו שיצא מאליו ולא שיוציאנו, וראה ביאור כוונתו בהערה על דבריו. ואילו התוספות כתבו לקמן נח ב, גבי מי שמכוין להוציא מי שנולד בחודש מסוים: לא יתכן לאסור כאן משום "לא יבקר". אך ראה מה שיבואר בשם החזון איש בהערה שם.

^[7] אם הלאו הוא על תמים בלבד או אף על בעל מום, הנה הרמב"ם [בכורות ו ה] כתב: מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים, שנאמר בו "לא יגאל". וראה בזה בספר המפתח.

^[8] לשון הרמב"ם [בכורות ו ב]: מעשר בהמה נוהג:. בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה ותקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית, גזירה:. [וכמבואר בגמרא בעמוד זה]. וביאור הלשון "בפני הבית ושלא בפני הבית" הוא, שאין מצות מעשר בהמה תלויה בקיום הבית.

^[9] נתבאר על פי רש"י. וראה לקמן במשנה נז ב, שזו היא שיטת רבי מאיר, אבל רבי אלעזר ורבי שמעון סוברים, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, ובן עזאי נסתפק הלכה כדברי מי. והרמב"ם [בכורות ז ו] פסק, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה.

^[10] [יש לעיין: הרי בפשוטו גדר הדין שאין מעשרין משנה אחת על של חברתה, היינו שבהמות של שנה זו הם קבוצה בפני עצמה המחייבת ליתן מתוכה מעשר, ובהמות השנה האחרת הם קבוצה נפרדת המחייבת לתת מעשר ממנה, ואם כן, לכאורה אין שייך להכניס בקל וחומר מה שאינם כלאים זה בזה! ? ולכאורה היה נראה להוכיח מכאן, שאכן אין זה הגדר, אלא שזה חשוב חדש וזה חשוב ישן, וכמין על שאינו מינו הוא, ולכן יש מקום להכניס בקל וחומר את ענין הכלאים. ויש עוד ראיה לזה, דהנה חדש וישן שאין מתעשרין מזה על זה, ילפינן בגמרא בעמוד ב מדכתיב "עשר תעשר:. היוצא השדה שנה שנה", בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן מן החדש על הישן לא, אף מעשר בהמה. ומקשינן שם: אי הכי, כבשים ועזים נמי לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן! ? ומשנינן: אמר קרא "שנה שנה", לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר. ואילו לקמן נח א מקישה הגמרא מעשר בהמה למעשר דגן אף לענין אומד ומחשבה. וביארו התוספות שם בסוף ד"ה איתקש: לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על ישן, לגבי הכי דוקא אמר "לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר". הרי מבואר גם מדבריהם היסוד שנכתב לעיל, והוא מחודש].

^[11] ראה הגהת השיטה מקובצת. בגמרא בעמוד ב יתבאר, למה לא נדרוש מפסוק זה להתיר לעשר מן החדש על הישן.

^[12] א. כתב רש"י: במומו, דימתין עד שיומם ואוכל. מעשר בהמה, בין תם בין בעל מום דבעלים הוא, דלא אשכחן דליתביה לכהן. הוסיף רש"י דבר זה, כדי לבאר למה נאכל לבעלים, ומיהו כבר נזכר בהערות שבהקדמה, שיש מן הראשונים הסוברים שמעשר בהמה לכהן הוא. ב. נסתפק החזון איש [בכורות סימן כז את ב]: אם מעשר בהמה בלבד אינו עולה מחוץ לארץ, אבל בהמות שנולדו בחוץ לארץ והעלה עשרה מהם לארץ ישראל חייבים הם במעשר, או שמא בלידה תליא מילתא, כיון שנולדו בחוץ לארץ תחילת דינו לענין מעשר ליאכל במומו ולא להקרבה. ואמנם, אם נולדו בארץ ועישרן בחוץ לארץ נראה דלא יעלו, ואם הוציא את המעשר עצמו לחוץ לארץ נראה דיעלו. ובמנחת חינוך [שס אות יח] האריך בכל ענין זה, ומסקנת דבריו היא, שהכל תלוי בשעה שנתחייב במעשר, ולא אזלינן בתר הלידה ולא בתר המעשר, ומשום דכל עיקר טעמו של רבי עקיבא הוא משום דמקיש מעשר בהמה למעשר דגן, ובמעשר דגן דבחוץ לארץ פטור ובארץ ישראל חייב, אין הדבר תלוי בגידול ולא במקום המעשר רק מקום שנקבע למעשר, אם כן, הוא הדין מעשר בהמה גם כן תלוי בזמן החיוב, אם נולדו בחוץ לארץ וגם עברו שמונה ימים בחוץ לארץ ואם כן, הקביעות למעשר היה בפטור פרח מיניה החיוב, אך אם נכנסו מחוסרי זמן לארץ ישראל ובארץ ישראל נתמלאו הימים, הוה להו נקבעו בארץ ישראל אף על פי שנולדו בחוץ לארץ, וחייבים. כן נראה לענ"ד ברור, [עכ"ל בקיצור ושינוי מעט].

^[13] א. כתב רש"י: גזירה משום יתום, שלא יכניס יתום לדיר להתעשר, דאמר במתניתין [לקמן נז א]: הכל נכנסים לדיר להתעשר, חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום. ולהכי נקט רב הונא יתום טפי מכל הני, משום דהתם גבי מילתיה [היינו לקמן נח ב בענין אחר, דאמר רב הונא, גזירה משום לקוח ומשום יתום], לא שייך למימר אלא לקוח ויתום. ולכאורה תמוה: סוף סוף למה לא נקט הכא גזירה משום לקוח ומשום יתום. אך ראה בפירוש המיוחס לרש"י לקמן סא א ד"ה בזמן הזה, שכתב וז"ל: לא סבירא ליה הא דרב הונא דאמר בריש פירקין, דהאידנא לא נהוג מעשר גזירה משום לקוח ויתום. ומבואר שגרס כן בגמרא, וראה שיטה מקובצת כאן. ב. יש לעיין: והרי אף אם יכניס את היתום במנין לא נעשה שום איסור, שהרי בזמן הזה אין מקריבין את המעשר, ואין כאן אלא טעות באי קיום מצות מעשר, וכי משום טעות זו נבטל מצות מעשר בהמה לחלוטין! ? וביאר בשאגת אריה סימן ד: דילמא יהיה לו אחד עשר טלאים ואחד מהם יתום, וגזירה דילמא יצא היתום בתוך עשרה או בעשירי, ואתי למיטעי שהעשירי הוא מעשר והאחד עשר חולין, ובאמת העשירי הוא תשיעי, והאחד עשר הוא העשירי והוי מעשר, וכדאמר לקמן דף נט "העשירי מאליו הוא קדוש". כלומר, אף על גב דלא קרא לו שם עשירי, והוא ינהג בבהמה האחת עשרה מנהג חולין לגוז ולעבוד בו.

^[14] כתב המנחת חינוך [רפז יח ד"ה אך]: אינו מובן כלל, שכמה גזירות מצינו לחז"ל, וכל אחד היה בזמן אחר, ולא הקשו בש"ס כלל דהיה להם לגזור מקודם, כי כל גזירה וסייג הופיע עליהם רוח הקודש כל אחד בזמנו. וכגון מה שגזרו חז"ל שלא לתקוע שופר בשבת, הרי בודאי לא היתה גזירה זו בימי משה רבינו ע"ה, ואחר כך גזרו! ? ותוכן תירוצו הוא, על פי מה שהביא שם בשם הפרי חדש והמגן אברהם [תקפ"ח], שאין כח ביד חכמים לתקן תקנה לבטל מצות עשה לגמרי, ומטעם זה לא היו יכולים חכמים לאסור תקיעת שופר משום שמא יעשה כלי שיר, כי גזירה זו שייכת גם ביום טוב, ונמצאת מצות תקיעת שופר נעקרת לגמרי. ולפי זה היינו דמקשה הגמרא: הרי אם משום גזירת יתום, מן הדין לאסור גם בזמן הבית, וזה הרי ודאי אינם יכולים לבטל מצות עשה לגמרי, וכיון שאין יכולים לגזור בזמן הבית, שוב לא יתכן שיגזרו משום אותה גזירה עצמה לאחר החורבן, שהרי מיחזי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא, שגזירה זו הרי שייכת תמיד, ולמה דוקא בזמן החורבן.

^[15] א. נתבאר על פי רש"י כאן ולקמן סא א ד"ה בזמן הזה. וראה בנודע ביהודה [מהדורא תניינא יורה דעה סימן קפט] שתמה על טעם גיזה ועבודה "הרי זה נדחה ביומא סו א, דאם כן, כל רעיות דעלמא נמי, וכמו שכתבתי בחבורי סימן פג". ורבינו גרשום לקמן סא א פירש: משום תקלה דלא לישדי ביה מום, ראה שם. והרמב"ם [בכורות ו ב] כתב: גזירה שמא יאכלוהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ. [והעיר בהערות לשיטה מקובצת השלם, אם כן, למה בחוץ לארץ אין נוהג מעשר בהמה, שהרי כיון שאין הוא ראוי להקרבה אין בו משום שחוטי חוץ, שאינו ראוי לפתח אהל מועד]. ב. ברש"י בעבודה זרה יג א פירש את הטעם שאין מקדישין בזמן הזה [ראה המשך הסוגיא כאן], משום דאתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומעילה. והעיר בהערות לשיטה מקובצת השלם, דגבי מעשר בהמה לא כתב רש"י כן, משום דאיסור הנאה מהקדש הוא משום "בל יחל" [ראה שיטה מקובצת בהשמטות למנחות ד ב], ואם כן, במעשר בהמה שמאליו הוא קדוש, אין בזה משום "בל יחל". [ולפי זה צריך לומר לכאורה, דאיסור אכילה הוא איסור מיוחד בקדשים ולא משום הנאה ובל יחל, וכאשר באמת מוכח כן מכמה מקומות, שאם לא כן, מה הוא זה שכתב רש"י שישחטנו בלי מום, דלא משמע כוונתו כהרמב"ם שהוא משום שחוטי חוץ].

^[16] א. כתב בתוספות יום טוב: דבשב ואל תעשה מצו חכמים לעקור דברי תורה. ועוד, דאין איסור אכילה קודם עישור. [אפשר שטעות סופר הוא, וצריך למחוק תיבת "ועוד", שהרי אם היה איסור אכילה קודם עישור, לא היה זה שב ואל תעשה, וגם אין מובן מה בכך שאין איסור לאכול, מכל מקום הרי עקרו חכמים מצות מעשר בהמה. ויש להעיר, שאם נאמר שמעשר בהמה אינו אלא רשות - ראה בזה בהערות שבהקדמה לפרק זה - ניחא בפשיטות שלא עקרו חכמים כלל]. ב. כתב החזון איש [בכורות סימן כז אות ב]: ופטרו אף בעלי מומין אף על גב דהתם מצי למיכל להו לאלתר, ומשום דהוי כחוכא ואיטלולא לחייב בעלי מומין ולפטור תמימים. ועוד כתב שם: בזמן המקדש היו מעשרים אף בחוץ לארץ, אף על גב שלא היו קריבין, ולא חשו בית דין הראשונים לבטל מעשר חוץ לארץ מפני תקלה, ובית דין שאחריהם חששו. אי נמי, בזמן שנהגו בארץ לא ראו חכמים לחלק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ, שלא יאמרו שאין מעשר בהמה בחוץ לארץ, ואף אם יעשר יאמרו שהם חולין, אבל בזמן הזה לא אתי למיטעי כל כך. ג. כתב הרמב"ם [בכורות ו ב]: ואם עבר ועישר בזמן הזה הרי זה מעשר ויאכל במומו. ולקמן סא א מפרשינן למה שאמרו בברייתא: יצאו שנים בעשירי - ימותו, דמיירי במעשר בזמן הזה, וימותו משום תקלה. וביארו שם התוספות: בריש פירקין מסקינן, אינו נוהג בזמן הזה משום תקלה, ומכל מקום אם עישר חל עליו שם מעשר. וכוונתם לבאר איך יתכן מעשר בזמן הזה. והנה רש"י שם כתב: בזמן הזה, דלא סבירא ליה הא דרב הונא דאמר בריש פירקין דהאידנא לא נהוג מעשר גזירה משום לקוח ויתום. ולכאורה כוונת רש"י היא, דהסוגיא שם סבירא ליה כמסקנת הגמרא שהטעם משום תקלה, ואם כן, נמצא, דלפי טעמו של רב הונא אין המעשר חל אפילו בדיעבד, ואילו לפי הטעם דמשום תקלה, המעשר חל בדיעבד, וצריך ביאור הטעם. ומיהו עדיין יש מקום עיון בכוונת רש"י שם.

א משנה מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, ונוהג בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשים; ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה, אין מפרישים מעשר מן הבקר על הצאן ולהיפך, ונוהג בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה.

ונוהג בחדש ובישן, בולדות שנולדו בשנים שונות, ואינן מתעשרין מזה על זה. שהיה בדין (מן הסברה) לומר: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה, שמין אחד הם — בכל זאת אינם מתעשרין מזה על זה, כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה — אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה? תלמוד לומר: "וצאן" ("וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' ", ויקרא כז, לב), משמע מכך שכל "צאן" הריהו מין אחד לענין מצות מעשר בהמה, ומתעשרים מזה על זה.

ב גמרא על מה ששנינו שמעשר בהמה נוהג בחוצה לארץ, שואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] היא שלא כדעת ר' עקיבא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: יכול יעלה אדם לירושלים מעשר בהמה מחוצה לארץ ויקריבנו במקדש? תלמוד לומר: "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם" (דברים יב, ו), ומלשון רבים של "מעשרותיכם" יש לדייק כי

בשתי מעשרות שונים הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר שני של דגן, שאת שניהם יש להעלות למקום המקדש ולאוכלם, והכתוב מקישם זה לזה, ולפיכך: ממקום שאתה מעלה מעשר דגן, כלומר, מארץ ישראל, שרק שם יש חיוב מעשר — משם אתה מעלה גם מעשר בהמה, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן, מחוצה לארץ — אי (אין) אתה מעלה גם מעשר בהמה. והרי במשנתנו נאמר שהוא נוהג בחוצה לארץ!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' עקיבא, יש לחלק: כאן בברייתא, הכוונה היא שאין מעלים אותו לירושלים כדי ליקרב על המזבח, כאן במשנתנו, ששנינו שהוא נוהג בחוצה לארץ, הרי זה ליקדש, שצריך לעשר את הבהמות, ולקדש את העשירי. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הדבר מדברי ר' עקיבא, דקא נסיב לה תלמודא [שמביא את הלימוד] ממה שנאמר "והבאתם שמה", שמע מינה [למד מכאן], שהוא ממעט את חוץ לארץ רק מחובת הבאתו לירושלים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מאחר שאינו קרב, אמאי [על מה, לאיזה ענין] הוא קדוש? ומשיבים: להיות נאכל במומו לבעלים, שבעליו רשאים לאוכלו רק לכשיפול בו מום.

ג שנינו במשנתנו שמעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. ושואלים: אי הכי [אם כך], אפילו האידנא נמי [בזמן הזה גם כן] יהיה נוהג, ומדוע אין אנו נוהגים במעשר בהמה? ומשיבים: הטעם הוא כדברי רב הונא, שאמר רב הונא בענין אחר: גזירה היא שגזרו חכמים משום יתום (ולד שמתה אמו קודם שנולד), שמא יכניסו אותו עם שאר הבהמות להתעשר, למרות שאינו חייב במעשר בהמה. ואף כאן, אחר חורבן הבית, חששו חכמים שמא יעשרו בשוגג גם את היתום.

ושואלים: אי הכי [אם כך], מעיקרא נמי [מתחילה גם כן], בזמן הבית, לא יפרישו מעשר בהמה, גזירה שמא יפרישו גם מן היתום! אלא, מדוע לא חששו לכך — מפני שאפשר בהכרזה שיכריזו שיתום פטור ממעשר בהמה. אם כן הכא נמי [כאן גם כן], אחר החורבן — אפשר בהכרזה!

אלא אמר רבה: הטעם הוא משום תקלה, שהואיל ואין מקריבים בזמן הזה, והמעשר נשאר בבית בעליו — עלול הוא לבוא לידי תקלה, לשוחטו ולאוכלו קודם שיפול בו מום. ומוסיפים: ומנא תימרא דחיישינן [ומנין אתה אומר שחוששים אנו] לתקלה אחר החורבן — דתניא [ששנויה ברייתא]: אין מקדישין ואין מעריכין (נודרים ערכו של אדם להקדש), ואין מחרימין בזמן הזה, מחשש שמא תיגרם תקלה של מעילה בהקדש,

ואם הקדיש או העריך או החרים בזמן הזה, בהמה — תיעקר, פירות כסות וכלים — יניחם שירקבו, מעות וכלי מתכות — יוליך לים המלח ושם יתאכלו. ואיזהו עיקור בבהמה? נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה ברעב.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאחר החורבן חוששים דלתקלה, בכור נמי לא ליקדש [גם כן לא יתקדש]! ומשיבים: וכי בכור בדידן תליא מילתא [בנו תלוי הדבר] להקדישו? והרי ביציאתו מה רחם קדוש מעצמו! ומשיבים: לא זו היתה השאלה, אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם אתה חושש לתקלה, ליקנינהו לאודנייהו [שיקנה את אוזניהם] של המבכירות או של העוברים לפני לידתם, לגוים, כדי שלא ליקדש מעיקרא [שלא יתקדש הבכור בהם מתחילה], בגלל שותפות הגוי, ולא יבואו בהם לידי תקלה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The mitzva of animal tithe is in effect both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, in the presence of, i.e., in the time of, the Temple and not in the presence of the Temple. It is in effect with regard to non-sacred animals but not with regard to sacrificial animals. And it is in effect with regard to the herd and the flock, but they are not tithed from one for the other; and it is in effect with regard to sheep and goats, and they are tithed from one for the other.

And it is in effect with regard to animals from the new flock and with regard to animals from the old flock, but they are not tithed from one for the other. As by right, it should be inferred: If in the case of animals from the new flock and the old flock, which do not carry the prohibition of mating diverse kinds when mated with each other because they are one species, are nevertheless not tithed from one for the other, then with regard to sheep and goats, which do carry the prohibition of mating diverse kinds when mated with each other, is it not right that they will not be tithed from one for the other? Therefore, the verse states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), indicating that with regard to animal tithe, all animals that are included in the term flock are one species.

GEMARA: The mishna teaches that the mitzva of animal tithe is in effect both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: One might have thought that a person must bring up his animal tithe from outside of Eretz Yisrael and sacrifice it in the Temple. Therefore, the verse states: “And you shall bring there your burnt offerings, and your offerings, and your tithes, and the offering of your hand, and your vows, and your gift offerings, and the firstborn of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:6).

Rabbi Akiva explains: The plural form “tithes” indicates that the verse is speaking of two tithes; one is the animal tithe, and the other one is the second tithe of grain, i.e., produce. Since these two tithes are included in the same word, it is derived from here that from the place where you bring up the tithe of grain, i.e., Eretz Yisrael, as the obligation to separate tithe of grain applies only there, you also bring up the animal tithe; but from a place where you do not bring up the tithe of grain, i.e., outside of Eretz Yisrael, you do not bring up the animal tithe either. This baraita, which states the opinion of Rabbi Akiva, apparently contradicts the ruling of the mishna.

The Gemara responds: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as the baraita and the mishna are referring to different cases. The baraita there is referring to the requirement to bring the animal tithe to Jerusalem for it to be sacrificed on the altar. By contrast, the mishna here is speaking of the status of every tenth animal; these animals are to be separated and consecrated. The Gemara adds that the language of the baraita is also precise, as it adduces a derivation from the phrase “and you shall bring there.” Conclude from this citation that the baraita is referring specifically to the requirement to bring the animal tithe and sacrifice it in Jerusalem.

The Gemara asks: If so, since animal tithe outside of Eretz Yisrael is not sacrificed on the altar, why is it consecrated? What is the significance of its sanctity? The Gemara answers that it is consecrated to the extent that it may be eaten by its owner only when it develops a blemish.

§ The mishna teaches that the animal tithe is in effect both in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple. The Gemara challenges: If so, then even nowadays the halakha of the animal tithe should be in effect. Why then do people not remove every tenth animal from their flock or herd? The Gemara answers: The reason is in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna says: This is a rabbinic decree due to an orphan, i.e., a baby animal whose mother died before it was born, lest it be included with the other animals to be tithed; the obligation of animal tithe does not apply to it.

The Gemara challenges: If so, then even originally, when the Temple stood, the practice should have also been not to separate animal tithe in case an orphaned animal was included in the counting. Rather, the Gemara explains that there was no concern for an orphaned animal when the Temple stood, as it was possible to remove this concern by issuing an announcement to everyone that an orphaned animal is exempt from animal tithe. The Gemara suggests: Here too, it is possible to remove the concern by means of an announcement that an orphaned animal is exempt from animal tithe.

Rather, Rabba says: The reason animal tithe is no longer separated is due to concern that a mishap might occur. And from where do you say that we are concerned for a mishap after the destruction of the Temple? As we learned in a baraita: One may neither consecrate items, nor valuate an item’s worth based on its appraisal, nor dedicate items for sacred use (see Leviticus, chapter 27) and dedicate its monetary worth to the Temple treasury, in the present time, when the Temple is no longer standing.

The baraita continues: And if one did consecrate, or valuate, or dedicate items for sacred use, the presence of these items might lead to the mishap of the violation of the prohibition against using consecrated property. Therefore, if one dedicated an animal it should be destroyed. If he dedicated produce, garments, or vessels made from materials that decompose, he should store them until they decompose. And if he dedicated money or metal vessels, he should take them and cast them into the Dead Sea. The Gemara adds: And in the case of an animal, what constitutes uprooting? He locks the door before it, and it dies on its own from hunger. This baraita indicates that animals that cannot be sacrificed nowadays must be left to die so that they are not used improperly.

The Gemara challenges: If so, then a firstborn should also not be consecrated, as this too could lead to a mishap. The Gemara responds: Does the matter of the consecration of a firstborn depend on us? The animal is automatically consecrated upon its exit from the womb. The Gemara answers that this is what the questioner is saying: Let us sell the ears of all firstborn animals to gentiles before their births, so that they are not consecrated from the outset. A firstborn animal that is jointly owned by a Jew and a gentile does not become consecrated as a firstborn.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שלא בפני הבית. לאחר חרבן הבית:

ממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן. מחוצה לארץ לארץ וכל היכא דכתיב מעשר ותרומה באוריית' משמע בדגן שבארץ דסמיך ליה ארצם או נחלה כגון כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו נתתי ללוים על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. וכגון כי תכלה לעשר וגו' השקיפה וגו' אי אתה מעלה מעשר בהמה ומתניתין דקתני נוהג בארץ ובחוצה לארץ:

אפי' תימא ר' עקיבא כאן ליקרב כאן ליקדש. האי דקאמר רבי עקיבא אי אתה מעלה מחוצה לארץ ליקרב קאמר אבל מיקדש קדיש אפי' בחוצה לארץ:

דיקא נמי. דקרא ליקרב קאמר דכתיב והבאתם ומהקרבה הוא דמעטיה אבל מקדושה לא:

לנאכל במומו. ולא כשהוא תם:

אי הכי אפי' האידנא נמי. בזמן הזה יהא נוהג:

גזירה משום יתום. שלא יכניסו לדיר להתעשר ולאו בר עשורי הוא כדתנן במתניתין:

מעיקרא נמי. בפני הבית נמי לא משום יתום:

אפשר בהכרזה. דמכרזי דיתום לאו בר עשורי:

משום תקלה. דשמא לא יכול להמתין עד שיומם ויאכלנו תם. ובזמן בהמ"ק ליכא למיחש לתקלה דהא מצי מקריב (לאימוריו) [לגבוה] בשעה שירצה ומצי למיכליה:

אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. דכל הני הוו לבדק הבית ואי אפשר למיצנעינהו עד שיבנה הבית ואתי בהו לידי תקלה הלכך [אם הקדיש] בהמה תעקר כו':

אי הכי. כיון דמעשר בזמן הזה לא קדיש דחיישינן לתקלה בכור נמי ניחוש לתקלה ולא ליקדש:

הכי קא אמרינן לקנינהו לאודניהו לעובד כוכבים עד שהן במעי אימן דהוה ליה שותפות עובד כוכבים ולא ליקדש כי היכי דלא ליתי לידי תקלה:

גמ' גזירה משום יתום אי הכי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה לימא כו' לארץ הס"ד ואח"כ מ"ה מעשר כו' בפרקא קמא דקדושין כל כו' ובד"ה כדרב הונא כו' פירקא הס"ד ובד"ה משום תקלה כו' בלא מום הס"ד ובד"ה בכור כו' בתמיה הס"ד ובד"ה ה"ק כו' הד"א כצ"ל:

תוס' בד"ה ר"ע כו' דבן אנטיגנוס העלה בכורות כו' ובד"ה כרב הונא כו' לא צריך למגזר משום כו' כדנקט התם כו' ובד"ה אלא תקלה כו' ולאחר החורבן היה דרכן כו' ושמא לא בטלו מעשר בהמה כל כך כו' ובד"ה ואין מחרימין כו' אי הואי התם הוה כו' דבלאו הכי מקשה רבי' תם כו' שרי התם על ידי פדיה דלישקול כו' איסור עולם כל שכן כו' במקרקע נמי הוה משמע כו' אלא ממקרקע לבד וכ"ש כו' ובד"ה מעות כו' וכן בעלמא הפריש מעות לנזירותו כו' ואידך לישתרו ושמא התם כו' ובד"ה ואיזהו עיקור כו' ולהמתין לכהן שירצה כו' דלא משתמיט בשום דוכתא למתני הכי בזמן הזה דבכור דשרי כו' כצ"ל:

גמרא דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גזירה משום יתום (בסופו). זה פירש כו'. חולין (לח ב):

תד"ה מעות וכ"מ יוליך לים המלח. כצ"ל ומלת הנאה למחוק עמש"כ ביומא שם:

בסה"ד לשחוק הנהו זוזי ומחלל כו'. לכאורה ה"נ דצ"ל דמחלל כו' דהרי אין פודין אלא ע"ד שיש עליו צורה. אבל עמש"כ בס"ד בר"פ כיצד מברכין:

תד"ה ואיזהו. לא שריה ליה לכהן לכונסו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דיקא נמי וכו' מדנסיב למלתי' כצ"ל ותי' הש"ס נמחק:

(נג א משנה) ת"ל וצאן משמע כל צאן אחד.—בת"כ סוף פ' בחקותי הנוסח: "ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד", פי' דכתיב "וצאן כל אשר יעבור תחת השבט", ודורש "וצאן כל". וכנוסח זה איתא במתניתא דתלמודא דבני מערבא כאן [הוצ' לו, וכן הנוס' בשמ"ק ובר"ג ובדפו' נאפולי].

מתני' מעשר בהמה כו'. בכבשים ובעזים. כלומר ונוהג בכבשים ועזים: חדש. שנולדו לאחר אלול: ישן. שנולדו קודם אלול: ואין מתעשרין חדש וישן מזה על זה. כדמפרש בגמרא: גמ' לימא מתני'. דקתני נוהג בחוצה לארץ: מעשר דגן. אינו נוהג אלא בארץ דקאמרינן בפ''ק דקדושין (דף לז.) כל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ וילפינן ליה מקראי: ליקרב. לאו קדוש ומתני' דקתני נוהג ליקדש קאמר ומפרש בסמוך למאי הלכתא קדוש: דיקא נמי. דר''ע מהקרבה הוא דקממעט לה מדנסיב הש''ס למילתיה מוהבאתם שמה דהיינו הקרבה: במומו. דימתין עד שיומם ואוכלן מעשר בהמה בין תם בין בעל מום דבעלים הוא דלא אשכחן קרא דליתביה לכהן: כדרב הונא. דאמר לקמן בהאי פירקא (דף נח:): גזירה משום יתום. ה''נ גזרה משום יתום שלא יכניס יתום לדיר להתעשר דאמר במתני' הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום ולהכי נקט רב הונא יתום טפי מכל הני משום דהתם גבי מילתיה לא שייך למימר אלא לקוח ויתום לקמן בהאי פירקא יתום שמתה אמו בשעת לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים: מעיקרא נמי. כשהמקדש קיים נגזור משום יתום: אלא. להכי לא גזרינן בזמן בית המקדש דאפשר בהכרזת ב''ד שלא יכניס אדם יתום לדיר להתעשר הילכך האידנא נמי ליפרשו ואפשר בהכרזה: משום תקלה. דאין לנו על מה להקריב וצריך לשהויי עד שיומם ואתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום: ואין מחרימין. דחרם הויא קדש כהקדש דכתיב כל חרם קדש קדשים וגו': תיעקר. דלא ליתי בה לידי תקלה: מתה מאיליה. ברעב: בכור בדידן תליא. בתמיה: הכי קאמר. הכי פרכינן הואיל וחיישת לתקלה לקנינהו לאודנייהו דאימהות לעובדי כוכבים כי היכי דתיהוי יד עובד כוכבי' באמצע ולא ליתי לידי בכורה:

מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן להכי תנא מעשר אגב בכור ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים: נוהג בארץ ובחוצה לארץ. הא דאמרי' בריש שילוח הקן (חולין דף קלח:) דכל היכא דתנא בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך לבד מראשית הגז היינו בהנהו דתנן בההיא מכילתא אבל הכא לצורך הוא: רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם מעשר כו'. בתמורה בסוף אלו קדשים (דף כא:) קאמר נמי רבי עקיבא הכי דבכור הבא מחוצה לארץ אינו קרב דמוקי התם מתני' דמס' חלה (פ''ד מי''א) דבן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלום ממנו כר' עקיבא: כרב הונא דאמר רב הונא גזירה משום יתום. דרב הונא לקמן בפירקין (דף נח:) כיצד מעשרן ושם לא שייך למיגזר משום כלאים וטריפה ויוצא דופן אבל כאן שייך למיגזר משום הנהו כמו משום יתום אלא איידי דנקט רב הונא התם נקטה הכא ומיהו תימה דלא נקט לקוח ויתום כדנקט התם לכך נראה לי לפרש דנקט הכא דוקא יתום דטעו ביה טפי מבאחריני משום דלא בקיאי דיתום נמי לא משכחת ליה אלא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים: אלא משום תקלה. משמע הכא דאין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה משום תקלה והקשה ר''ת בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נד:) דרבי אלעזר בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי מעדריה בכל שתא ולאחר החורבן היה דרבן יוחנן בן זכאי שהוא נשיא היה לאחר חורבן ואחריו רבן גמליאל ובימי רבן גמליאל מנו את ר' אלעזר בן עזריה נשיא כדאי' בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) ובן י''ח שנה היה ואין לפרש כלל דאיירי בעישור שנותנין למלך כמו ארנונא ודוחק נמי לפרש דאפוטרופוס היה לו כשהוא קטן שהיה מעשר ושמא לא בטלו מעשר בהמה כ''כ סמוך לחורבן: ואין מחרימין בזמן הזה. אפילו למ''ד (ערכין דף כט.) סתם חרמים לכהנים אפי' במפרש לכהנים איכא למיגזר משום תקלה דכל זמן שהם ביד בעלים הרי הן הקדש כדאיתא לעיל בריש כל פסולי המוקדשין (דף לב.) ובפ''ק דע''ז (דף יג.) פרש''י דקסבר סתם חרמים לבדק הבית ואי נמי כדפרי' והא דאמר עולא בערכין בסוף פרק המקדיש שדהו (דף כט.) אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהן דקסבר סתם חרמים לכהנים גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה יש לחלק דהיינו במקרקעי דבלאו הכי מקשה ר''ת רב יהודה דסבר התם סתם חרמים לבדק הבית היכי שרי התם ע''י פדייה דלישקול ארבע זוזי ושדי בנהרא ואומר רבינו תם דהתם במקרקעות דאי אסרת להו איסור עולם כ''ש דאתי לידי תקלה טפי ומיהו קשה דמשמע התם דאיירי במטלטלין דפריך עלה מהא דתניא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומשני הא במקרקעי הא במטלטלי וי''ל דמקרקעי חוצה לארץ קרי מטלטלי כדמסיק התם דכמטלטלי דמו ואע''ג דקאמר והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה משמע מדקאמר נמי דהוה במקרקעי ובמטלטלי מ''מ לא התיר אלא המקרקעי לבד וכל שכן דניחא השתא דמכח זה פשיטא ליה להש''ס דבקרקעי נמי הוה עובדא דאי לא הוה התם אלא מטלטלי לא הוה שרי להו: מעות וכלי מתכות יוליך הנאה לים המלח. משמע דוקא לים המלח ולא סגי בשאר נהרות וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כח.) דבשאר נהרות בעיא שחיקה אבל לים המלח מטיל בעיניה וכן בעלמא הפריש מעות לנזירותו ומת אמרינן יוליך הנאה לים המלח ותימה דבההוא עובדא דערכין (דף כט.) קאמר שקיל ארבע זוזי ושדי בנהרא וכן ביומא בפרק הוציאו לו (דף נה:) קאמר ונשקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא ואידך לישתרו ושמא התם איירי על ידי שחיקה ועכשיו כשאדם בא לחלל כרם רבעי או נטע רבעי צריך לשחוק הנהו זוזי ומחלל עלייהו ולשדי בנהרא: ואי זהו עיקור נועל דלת כו'. בבכור בזמן הזה לא הוה שרינן למיעבד הכי דלא מיבעיא ישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצה לקבלו אפי' יותר משלשים יום בדקה וחמשים בגסה דהא דתנן (לעיל דף כו:) עד כמה חייב ליטפל היינו אפי' בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן אלא אפי' קבלו הכהן לא שרי ליה כהן לכונסו לכיפה דלא מישתמיט בשום דוכתא למתני הכי גבי בכור ולעיל (דף לה.) תנן בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל משמע שהיו רגילין להמתין עד שיפול בו מום ויש לחלק בין בכור למקדיש בזמן הזה דבכור דשרי בנפילת מום בלא פדייה איכא הפסד קדשים אם היה כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפי' נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה מיבעי להשליך הדמים לאיבוד הילכך כשכנסו עכשיו לכיפה אין כאן הפסד קדשים: