בכורות נג ע"ב

ומשיבים: החושש לתקלה בבכור אפשר לו שיעשה כדברי רב יהודה, שאמר רב יהודה: מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ושואלים: לפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], במעשר, אפשר לו דשדי ביה מומא מעיקרא [שיטיל בו מום מתחילה], קודם שיעשר, וכך יימנע מתקלה!

ומשיבים: מי ידע הי נפיק [האם הוא יודע איזה מהם יוצא] העשירי, שיטיל בו מום מתחילה? וכי תימא דמפיק ליה בריש עשרה [ואם תאמר שיוציא אותו, את בעל המום, בעשירי] — "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, יג) אמר רחמנא [אמרה התורה] בענין מעשר, שמשמעו שלא יבחר את העשירי, אלא כל העובר מעצמו עשירי תחת השבט הוא המקודש!

וכי תימא [ואם תאמר]: אפשר דשדי ביה מומא בכולי עדריה [שיטיל מום בכל עדרו], וממילא העשירי יהיה בעל מום — גם דבר זה אין לתקן, מפני שמהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [וצריכים אנו] בהמה להקרבה וליכא [ואין], מפני שכל בהמות ישראל תהיינה בעלות מום.

ושואלים: הכי נמי [כך גם כן] בבכור בהמה, כיצד אמר רב יהודה שמותר להטיל מום בכל בכור? והרי מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [וצריכים אנו] בהמה להקרבה וליכא [ואין]! ומשיבים: לא יחסרו קרבנות על המזבח, מפני שאפשר להביא קרבנות מפשוטין (בהמות שאינן בכורות).

ושואלים: הכא נמי [כאן גם כן], במעשר בהמה, אין לחשוש שלא יהיו בהמות להקרבה, שהרי אפשר בלקוחין (קנויים), בהמות שקנה מאחר, שהם פטורים ממעשר! ומשיבים: כיון דאיהו שדי ביה מומא בכולי עדריה [שהוא, כל מי שיש לו בהמות, מטיל מום בכל עדרו], כדי להימנע מתקלה, ומצד אחר, גם שכיחי מומי דפסילי [שכיחים המומים שפוסלים] בקדשים, שהרי אפילו דוקין (קרומים, כתמים) שבעין נמי פסלי [גם כן פוסלים] מהקרבה — לא שכיחי [מצויים] מספיק בהמות להקרבה מן הקנויים. ולכן תיקנו חכמים שלא יעשרו כלל בהמות בזמן הזה.

א שנינו במשנה שמעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין. ושואלים: מוקדשין — פשיטא [פשוט] הדבר, הלא לאו דידיה נינהו [לא שלו הם] כדי שיוכל להקדישם!

ומשיבים: מדובר כאן בקדשים קלים כגון בהמות שלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים — ממון בעלים הם. דתניא [ששנויה ברייתא] בדין הגוזל את חבירו, ונשבע על כך לשקר, שמה שנאמר בענין זה: "ומעלה מעל בה' "— הרי זה בא לרבות הנשבע על קדשים קלים שהקדיש חבירו, שהן אמנם קרבן לה', ואולם הם ממון בעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ואם כן, הואיל ולדעתו הם ממון בעלים סלקא דעתך אמינא ליעשרו [יעלה על דעתך לומר שיתעשרו] עם שאר בהמותיו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] במשנתנו שלא.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שיתעשרו! ומשיבים: "העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה] בלשון עתיד, ולא זה שכבר קדוש.

ותמהים: לפי הסבר זה נמצא כי טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דוקא משום שכתבה התורה] "יהיה קדש", אין דין מעשר בקדשים קלים, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר] חיילא [חלה] קדושת מעשר עילויהו [עליהם], על קדשים קלים? השתא [עכשיו, הרי] קדושה חמורה על קדושה קלה לא חיילא [אינה חלה], קדושה קלה על קדושה קלה מיבעיא [נצרכה לומר] שלא חלה?

ומבארים: מאי [מה] היא אותה הלכה שאנו רומזים לה — דתנן [ששנינו במשנה]: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, שהוקדשו לצרכי המקדש — אין משנין אותם מקדושה לקדושה, ואין קדושת המזבח חלה על בהמה שהוקדשה לבדק הבית, למרות שהיא קלה יותר. אבל מקדישין אותו, מקדיש אדם את הקרבן שלו הקדש עילוי לבדק הבית, כלומר, שיתן להקדש בדק הבית את שווי טובת ההנאה שיש לו בקרבנו,

וכן מחרימין אותו, את הקרבן באופן זה לטובת הכהנים, שהחרמים שלהם. הרי שקדושת המזבח אינה חלה על קדושת בדק הבית שהיא קלה ממנה, ואם כן לא ייתכן שתחול קדושת מעשר בהמה על קדושת קרבן אחר, ומדוע נצרך הכתוב למעט אפשרות זאת?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם], שאין קדושת המזבח חלה על בהמה שקדושה כבר לבדק הבית, הרי זה מפני שכל סתם בהמה לאו לעולה קיימא [אינה עומדת מתחילתה להיות מוקדשת לעולה], כלומר, להקרבה על המזבח, ולכן לאחר שהקדישוה לבדק הבית, אי אפשר להוסיף עליה קדושה למזבח. אבל הכא [כאן], שכל סתם בהמה למצות מעשר קיימא [עומדת], שהרי אדם מעשר את כל בהמותיו, הרי אף על גב דאקדשה [אף על פי שהקדיש אותה] מתחילה לשלמים, יש לומר כי לא פקע איסורא דמעשר מינה [איסור, חובת, המעשר ממנה].

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה משמעות הדבר להלכה — שאם הקדישה כמעשר הריהי באיסור "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) ו"לא ימכר", לכן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, שקדושת מעשר אינה חלה על שלמים, וניתן לפדותם כשנופל בהם מום.

ב שנינו במשנה: ונוהג מעשר בהמה בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה. בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה. שהיה בדין: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מתעשרים וכו'. ומביאים ברייתא בענין זה: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה מקל וחומר: ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה — מתעשרין מזה על זה, חדש וישן בהמות שנולדו בשנה זו ובשנה שלפניה, שאינן כלאים זה בזה — אינו דין שיתעשרו מזה על זה?

תלמוד לומר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב), והלשון "עשר תעשר" מרמזת כי בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ובכך מקיש (משווה) הכתוב מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן מחדש על הישן לא מעשרים, שהרי נאמר שם "שנה שנה" — אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא מעשרים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], לענין כבשים ועזים נמי לימא [גם כן נאמר] באותו אופן: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא מעשרים — אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא מעשרים, ומדוע כבשים ועזים מתעשרים מזה על זה? ומשיבים: רבי רחמנא [ריבתה התורה] במצות מעשר בהמה ואמרה "צאן", כדי ללמדנו שכל מה שהוא בכלל צאן מתעשר מזה על זה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שריבתה התורה, חדש וישן נמי [גם כן] יתעשרו מזה על זה במעשר בהמה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "עשר תעשר", ובכך הקישה התורה מעשר בהמה למעשר דגן, ללמד שאינו מתעשר מן החדש על הישן. ושואלים: ומה ראית להקיש לענין חדש וישן, ולא להקיש לענין כבשים ועיזים? אמר רבא: אמר שם קרא [הכתוב] "שנה שנה" — ללמדנו שלענין שנה הקשתיו, שלא יתרום מהחדש על הישן, ולא לדבר אחר.

ג ובענין הפרשה ממין על שאינו מינו, תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת תרומות: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם — אין תרומתו תרומה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אמי אמר ר' ינאי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' אמי אמר ר' שמעון בן לקיש: נאמר בענין תרומה "כל חלב יצהר (שמן) וכל חלב תירוש (יין) ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח, יב), ובמה שחזרה התורה על לשון "חלב" — אמרה תורה: תן חלב (תרומה) לזה ליצהר בנפרד, וחלב לזה ליין בנפרד, ולא שיתן תרומה מזה על זה.

The Gemara explains that it is possible to act in a different manner, so that the priest does not lose out on his rights to the firstborn animal. One can act in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as Rabbi Yehuda says: It is permitted for a person to inflict a blemish upon a firstborn animal fetus before it emerges into the air of the world. The Gemara challenges: If so, here too, it is possible for one to inflict a blemish from the outset, before the animal becomes consecrated as the tithed animal.

The Gemara answers: How can one know which animal will emerge as the tenth? Since it is impossible to know this, one cannot inflict a blemish on the animal before it becomes consecrated. And if you would say that one should bring out the animal upon which he has inflicted the blemish at the head of the ten animals to ensure that it will be the tithed animal, this is not a valid option, as the Merciful One states: “He shall not inquire whether it be good or bad” (Leviticus 27:33). This means one may not plan in advance which animal will be the tenth.

And if you would say it is possible to inflict a blemish on the entire herd of animals and thereby ensure the tenth one will be blemished, that is also undesirable. The reason is that soon the Temple will be rebuilt and we will require animals for offerings, and there will be none remaining without a blemish.

The Gemara asks: But here too, with regard to a firstborn animal, why not also say that soon the Temple will be rebuilt and we will require animals for offerings and there will be none remaining without a blemish? The Gemara answers: It is possible to bring the offerings from ordinary animals that are not firstborns.

The Gemara challenges: Here too, with regard to the animal tithe, it is possible to bring the offerings from animals purchased from another person, which are exempt from animal tithe, as taught in the mishna on 55b. The Gemara answers: Since anyone who has animals inflicts a blemish on all of the animals in his herd to avoid consecrating the tithe, there will be very few unblemished animals available for purchase. And furthermore, blemishes that disqualify sacrificial animals are common, as even if the blemish is small, e.g., on the animal’s eyelid, it disqualifies the animal from being used for sacrifice. Therefore, it will not be common to find animals fit to be used as offerings. For this reason the Sages decreed that one should not tithe his animals in the present time.

§ The mishna teaches that the mitzva of animal tithe is in effect with regard to non-sacred animals but not with regard to sacrificial animals. The Gemara raises a difficulty: It is obvious that the mitzva to tithe is not in effect with regard to sacrificial animals, as they are not his. Since sacrificial animals have been dedicated to the Temple, of course the owner cannot subsequently consecrate them.

The Gemara answers: The mishna is referring to offerings of lesser sanctity, e.g., peace offerings, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: Offerings of lesser sanctity are the monetary property of their owners, and therefore the owner can consecrate them. As it is taught in a baraita with regard to the guilt offering of a robber who takes a false oath, that the verse: “And he commits a trespass against the Lord” (Leviticus 5:21), serves to include one who takes a false oath with regard to offerings of lesser sanctity belonging to another, which are the property of their owners. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Accordingly, it might enter your mind to say that such animals should be tithed. Therefore, the mishna teaches us that the mitzva of animal tithe is not in effect with regard to sacrificial animals at all.

The Gemara suggests: But one can say it is indeed so, i.e., perhaps offerings of lesser sanctity can indeed be tithed. The Gemara responds that the Merciful One states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32). This teaches that this mitzva applies only to an animal that can become sacred in the future but not to an animal that is already sanctified, e.g., that has been set aside as an offering of lesser sanctity.

The Gemara raises a difficulty: The reason that offerings of lesser sanctity cannot be tithed is that the Merciful One writes: “The tenth shall be sacred to the Lord,” from which it can be inferred that were that not the case, I would say that the sanctity of the animal tithe does take effect on the animal. This claim is difficult, as now that consecration of stringent sanctity does not take effect with regard to offerings of lesser sanctity, as will be explained, is it necessary to teach that a consecration of lesser sanctity does not take effect with regard to offerings of lesser sanctity?

The Gemara clarifies: What is this halakha that consecration of stringent sanctity does not take effect with regard to offerings of lesser sanctity? As we learned in a mishna (Temura 32a): Both concerning animals consecrated for the altar and items consecrated for Temple maintenance, one cannot alter their designation from one form of sanctity to another form of sanctity. But one can consecrate an animal already consecrated for the altar by consecration of its value, and that value is donated to the Temple treasury for maintenance, in addition to the sacrificing of the animal. And one can dedicate that value for the purpose of giving it to the priests. This mishna teaches that one may not consecrate an animal that has already been consecrated for Temple maintenance as an offering for the altar, despite the fact that an offering has more stringent sanctity, and if so, then the sanctity of the animal tithe certainly does not take effect with regard to offerings of lesser sanctity.

The Gemara answers: Even so, it is necessary for the mishna to teach that tithes do not take effect on offerings of lesser sanctity, lest you say that there, in the mishna in Temura, the reason is that not every animal stands to potentially become a burnt offering, i.e., an offering of more stringent sanctity, from the time it is born. For this reason the greater sanctity cannot take effect once the animal has been consecrated as an offering of lesser sanctity. But in the mishna here, where every animal stands to potentially become an animal tithe offering, one might have thought that even though it is consecrated as an offering of lesser sanctity, nevertheless the initial potential prohibition, i.e., status, of animal tithe is not abrogated from it.

The Gemara clarifies: What difference is there if an animal that has been consecrated as a peace offering is also sanctified as an animal tithe offering? The Gemara explains that if it is sanctified as an animal tithe offering, the prohibition of: “It shall not be redeemed” (Leviticus 27:33), and the prohibition of: It shall not be sold (see 32b), take effect. A peace offering can be redeemed, whereas it is prohibited to redeem or sell animal tithe even after its slaughter. Therefore, the mishna teaches us that the sanctity of animal tithe does not take effect on animals that have been consecrated as offerings of lesser sanctity.

§ The mishna teaches: And the animal tithe is in effect with regard to the herd and the flock, but they are not tithed from one for the other; and it is in effect with regard to sheep and goats, and they are tithed from one for the other. In this regard the Gemara cites a baraita: Let it be proven that the animals from the new flock and the animals from the old flock can be tithed from one for the other, by an a fortiori inference: And if sheep and goats, which are prohibited for interbreeding with each other due to the prohibition of diverse kinds, are nevertheless tithed from one for the other, with regard to animals from the new flock and the old flock, which are not prohibited for interbreeding with each other as diverse kinds, is it not logical that they should be tithed from one for the other?

The baraita continues: Therefore, the verse states: “You shall tithe a tithe from all the increase of your seed that the field brings forth year by year. And you shall eat before the Lord your God, in the place that He shall choose to place His name there, the tithe of your grain, of your wine, and of your oil, and the firstborn of your herds and of your flocks; that you may learn to fear the Lord your God always” (Deuteronomy 14:22–23). Here, the verse is speaking of two tithes; one is the animal tithe and the other one is the grain tithe. And the verse juxtaposes the animal tithe to the grain tithe, teaching that just as the grain tithe is not taken from the new grain for the old grain, so too, the animal tithe is not taken from the new flock for the old flock.

The Gemara asks: If so, let us say with regard to sheep and goats that they too are not tithed for each other, by the same reasoning, i.e., that the verse juxtaposes the animal tithe to the grain tithe: Just as grain tithe is not separated from one type of grain for another grain that is not its type, so too, animal tithe is not separated from one type of animal for another species of animal that is not its type. The Gemara answers that with regard to animal tithe the Merciful One has amplified the halakha by stating “flock” (Leviticus 27:32). This teaches that all species referred to with the term flock, i.e., sheep and goats, are tithed together.

The Gemara suggests: If so, let us also say that new flocks are tithed together with old flocks, based on that amplification of the verse. The Gemara answers that it is written: “You shall tithe a tithe” (Deuteronomy 14:22), to teach that old and new flocks are not tithed together. The Gemara asks: And what did you see that led you to use the juxtaposition to prohibit tithing old and new flocks together but not to prohibit tithing sheep and goats together? Rava said the verse states: “Year by year” (Deuteronomy 14:22), which teaches that I have juxtaposed the flocks with regard to the year in which they were born, i.e., to prohibit tithing old and new flocks together, but not with regard to another matter.

§ We learned in a mishna there (Terumot 2:4): One may not separate the portion of the produce designated for the priest [teruma] from one type of produce to exempt another type of produce that is not its type, and if one did separate teruma in that manner, his teruma is not teruma. The Gemara asks: From where is this matter derived? Rabbi Ami says that Rabbi Yannai says, and some say that Rabbi Ami says that Rabbi Shimon ben Lakish says, that the verse states with regard to teruma: “All the best of the oil, and all the best of the wine, and of the grain, the first part of them, which they give to the Lord, to you have I given them” (Numbers 18:12). The Torah says: Give the best, i.e., teruma and tithes, of this, the oil, and the best of that, the wine, separately, i.e., one may not give teruma or tithes from one for the other. This mitzva also applies to tithes, as it too is called: “The best” (Numbers 18:30).