דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בכורות נד ע"א - טקסט הדף

אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין ק''ו ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה ולרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפי' על ידי דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה ושני מינין בעלמא מנלן הני דרבנן נינהו וכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקינו מה דאורייתא שני מינין אינן מתעשרין מזה על זה דרבנן נמי אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתיב {ויקרא כז-לב} וכל מעשר בקר ומעשר צאן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

שואלת הגמרא: אשכחן [הרי למדנו] תירוש ויצהר שאין תורמים מזה על זה שהרי חילקה תורה חלב לזה וחלב לזה, ואשכחן נמי יצהר ודגן שנתנה תורה חלב לזה וחלב לזה, [1] אבל תירוש ודגן, או דגן ודגן [כגון חטים ושעורים] שלא חילקתם התורה, וכללה את כולם ב"חלב" אחד, מנין שאין תורמים מזה על זה?

ומבארת הגמרא שהוא נלמד מקל וחומר:

ומה תירוש ויצהר [זרעי גפנים וזרעי זיתים] שאינן כלאים זה בזה, [2] מכל מקום אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן או דגן ודגן שהם כלאים זה בזה, [3] אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה.

ואכתי מקשינן: ולרבי יאשיה, דאמר: אין אסור משום כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אבל תירוש ודגן לבד או דגן ודגן לבד אינם כלאים מן התורה, היכי מייתי לה [כיצד לומד הוא שאין תורמין אפילו מתירוש על דגן ומדגן על דגן]!? [4]

ומשנינן: רבי יאשיה מייתי לה הכי [כך הוא הלימוד לפי שיטתו]:

ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אפילו על ידי דבר אחר, אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן או דגן ודגן שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר, [5] שהרי התירוש עם שני מיני דגן כלאים הם, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה.

מוסיפה הגמרא לשאול: אכן למדנו לתירוש ויצהר, תירוש ודגן, יצהר ודגן, דגן ודגן שאינם מתעשרים מזה על זה, ומיהו שאר שני מינין בעלמא - שאינם ממינים אלו - מנלן שאינם מתעשרין מזה על זה? [6]

ומשנינן: הני - שאר מינים - תרומתם ומעשרותיהם דרבנן בעלמא נינהו, שלא חייבה תורה אלא דגן תירוש ויצהר בלבד, [7] וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקינו, מה דאורייתא שני מינין אינן מתעשרין מזה על זה, דרבנן נמי אין מתעשרין מזה על זה.

אמר תמה ליה רב אבא בר ממל לרב אמי:

אלא מעתה - ששני מינים אין מתעשרים מזה על זה, משום שחילקה תורה חלב לזה וחלב לזה - גבי מעשר בהמה דלא כתיב "וכל מעשר בקר ומעשר צאן" אלא "וכל מעשר בקר וצאן" כאחד,

הערות

[1] על פי רבינו גרשום, ומדבריו נראה שגרס בגמרא "אשכחן תירוש ויצהר, דגן ויצהר".

[2] פירש בראשית בכורים על פי המבואר ברמב"ם [כלאים א ה]: כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר "שדך לא תזרע כלאים", כיצד המרכיב אילן באילן:. הרי זה לוקה מן התורה :. ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד, וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרען כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד. ומקורו מירושלמי כמבואר בכסף משנה שם. וכוונת הגמרא: אין זרעי תירוש ודגן כלאים זה בזה. ועמד על לשון רש"י שכתב: גפנים וזיתים אינן כלאים זה עם זה, שהוא צריך ביאור. [ויש לעיין: למה לא עבדינן קל וחומר מיצהר ודגן שהם אינם כלאים זה בזה בשום דרך! ?].

[3] א. פירוש: תירוש ודגן היינו כלאי הכרם, ודגן ודגן היינו כלאי זרעים. ב. כתבו התוספות: מכאן משמע שכלאי זרעים אסורים מן התורה, ואין חילוק בין כלאי הכרם לכלאי זרעים, אלא שזה אסור בהנאה וזה מותר בהנאה. וכדבריהם מבואר ברמב"ם [כלאים א א]: הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה, שנאמר "שדך לא תזרע כלאים". ורש"י כתב כאן: כלאי זרעים מדרבנן, והתוספות כתבו עליו "ודומה שטעות סופר הוא, דכאן משמע שהוא דאורייתא", שהרי עושים מזה קל וחומר. אך הרש"ש העיר על דבריהם, דברש"י שבת פד ב [ד"ה ואחת באמצע] מבואר נמי שכלאי זרעים הוא מדרבנן. [אך ברש"י קדושין לט - הובא במשנה למלך תחילת הלכות כלאים - מבואר שהוא מדאורייתא, וכבר נשאר המל"מ שם בצ"ע על רש"י]. ג. מוכח מכאן ומהמשך הסוגיא, שלענין לימוד הקל וחומר הדין תלוי באיסור כלאים, ולא כפי שהיה נראה לומר לכאורה, שהדין תלוי אם הוא חשוב מין בשאינו מינו לענין כלאים בלבד, ולא איכפת לן אם אסרה אותם התורה או לא.

[4] א. לפי פשוטו משמע, שלרבי יאשיה אין כלאים בזרעים אלא בחיטה שעורה וחרצן, והיינו דמקשה הגמרא: לרבי יאשיה הרי אי אפשר ללמוד מכח קל וחומר דכלאים, שהרי כולם אינם אסורים משום כלאים. וכן מתבאר מלשון רש"י שכתב: ולרבי יאשיה דאמר דגן ותירוש אינן כלאים, ודגן ודגן אינן כלאים, עד שיזרע שלשתן בבת אחת. ועל פי זה נתבאר בפנים. אך התוספות כתבו לא כן, אלא - לאחר שהוכיחו שכלאי זרעים הוא מדאורייתא, והחילוק שבין כלאי הכרם לכלאי זרעים אינו אלא לענין הנאה - כתבו: ואפילו רבי יאשיה נמי אית ליה כלאי זרעים, ומחייב אפילו בחטה ושעורה לחודייהו משום כלאי זרעים. וכן מבואר ברמב"ם, שהרי פסק את דברי רבי יאשיה בפרק ה מכלאים: הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים, אחת משום "לא תזרע שדך כלאים", ואחת משום "לא תזרע כרמך כלאים". ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ובהכרח כוונת הרמב"ם היא, שמשום זורע כלאי הכרם אינו לוקה אלא באופן זה, אבל לוקה משום "שדך לא תזרע כלאים", שהרי פסק הרמב"ם בפרק א, שכלאי זרעים - דהיינו: זורע שני מיני זרעים כאחד, כלשון הרמב"ם שם - אסורים מן התורה ולוקים עליהם. ולפי שיטת התוספות, בהכרח שקושיית הגמרא לרבי יאשיה, אינה על דגן ודגן שהם הרי אסורים משום כלאים, אלא מנין שתירוש ודגן אינם מתעשרים מזה על זה, שהם - לדעת רבי יאשיה - מותרים לגמרי, שאין בזרעים ואילנות משום כלאי זרעים, ואיסור דגן ותירוש הוא משום כלאי הכרם, ולרבי יאשיה שאין בזה משום כלאי הכרם, נמצא שאין בהם איסור כלל. ב. שיטת הרמב"ם היא, שאם כי אין לוקין על כלאי הכרם אלא בשלשה מינים כרבי יאשיה, מכל מקום לענין איסור זריעה בלי מלקות, וכן לענין איסור הנאה, אפילו כרם במין אחד של תבואה הרי הוא אסור ככלאי הכרם. והקשה הלחם משנה [מאכלות אסורות י ו] מסוגייתנו, דהא אפילו במין אחד בין הגפנים אסור בזריעה לדעת רבינו, וכן באכילה והנאה הם אסורים והוו כלאים, ואם כן, הרי שפיר איכא קל וחומר בתירוש ודגן דהוי כלאים לדעתו! ? ותירץ: רבי יאשיה עצמו סובר, דגם לענין כלאי זרעים צריך שלשה מינים, כי כשם ש"כרמך לא תזרע כלאים" מתפרש כרם עם כלאים, כך "שדך לא תזרע כלאים" מתפרש כלאים מלבד שדך. ואם כן, קושיית הגמרא לא היתה מתירוש ודגן [וכמו שהוא לשיטת התוספות], כי הם הרי אסורים משום כלאי הכרם לענין איסור זריעה והנאה, אלא קושיית הגמרא היא מדגן ודגן שלרבי יאשיה אינם כלאים זה בזה. וכל זה הוא דלא כהתוספות וכפי שהזכיר שם. ומיהו ביאר שם, דאם כי רבי יאשיה עצמו מצריך בכלאי זרעים שלשה מינים, מכל מקום הרמב"ם שפסק כרבי יאשיה לענין כלאי הכרם, לא פסק כמותו לענין כלאי זרעים, וסובר הרמב"ם שהוא חייב בכל שני מינים, ראה שם. ובחזון איש לדף זה, כתב לחלק בין איסור כלאים בזריעה לבין איסור אכילה והנאה, כי "אפשר דלאו משום שהם מינים חלוקים אין לערבן יחד, אלא תערובתן אוסרתן כמו בשר וחלב ושעטנז, ולא משום יחוד המין, אבל איסור זריעה שנרמז בקרא ד"למינהו" הוא קפידת המין, ומיניה ילפינן [כלומר, רק מגדר איסור זה שייך לעשות קל וחומר], ואף אם תמצי לומר שהרמב"ם אוסר זריעת מין אחד מן התורה [וכמבואר בלחם משנה], היינו נמי משום "פן תוקדש [פן תיאסר] ", אבל אין איסור בזריעה עצמה.

[5] כתבו התוספות: לא אמרו שאין הם כלאים אלא על ידי דבר אחר, אלא משום תירוש ודגן שאינם כלאי הכרם אלא על ידי דבר אחר, אבל דגן ודגן מודה רבי יאשיה שהוא כלאים דכלאי זרעים [וכפי שנתבארה שיטת התוספות בהערה לעיל], והרי די בזה לענין הקל וחומר. ומיהו לשיטת רש"י [כפי שנתבארה שיטתו בהערה לעיל] מתפרשת הגמרא כפשוטה. ולשיטת הרמב"ם [כפי שביארה הלחם משנה, הובא בהערה לעיל], כוונת הגמרא היא היפוך שיטת התוספות, ולא אמרו שהם כלאים על ידי דבר אחר אלא לענין דגן ודגן, אבל תירוש ודגן הרי הם כלאי הכרם לבדם לענין איסור זריעה והנאה, וכפי שנתבאר כל זה בלחם משנה שם.

[6] ביאר רש"י: ושני מינין בעלמא שאינו דגן, כגון פולין ועדשים מנלן דלא יתעשרו מזה על זה. וודאי דכן משמע מן הגמרא דפריך על כל שני מינין כולל פולין ועדשין. ויש לעיין: הרי פולין ועדשין כלאים הם זה בזה, וכמפורש ברמב"ם פרק א מכלאים, ולמה לא נלמד לאוסרם כמו דגן ודגן! ? ולכאורה היה אפשר לפרש, שקושיית הגמרא היא לרבי יאשיה, ומשום שאלו אינם כלאים אפילו על ידי דבר אחר. אך כל זה אינו שייך אלא לרש"י - וכפי שנתבארה שיטתו לעיל - שלרבי יאשיה אין איסור בכלאי זרעים כלל, וכן ניחא לשיטת הרמב"ם כפי שפירשה הלחם משנה, דלרבי יאשיה אין אסור בכלאי זרעים אלא שלשה מינים. אבל לשיטת התוספות שלא נחלק רבי יאשיה, ומודה שמדין כלאי זרעים נאסרו גם שאר מינים, מאי איכא למימר! ? ולכאורה צריך לומר לשיטת התוספות, שקושיית הגמרא היא על שני מינין באילן שאינם כלאים זה בזה על ידי זריעה, או על שני מיני ירקות שאינם בכלל כלאי זרעים. וראה מרומי שדה.

[7] א. נתבאר על פי רש"י. והנה בעיקר דין מעשר במינים שאינם דגן תירוש ויצהר, כתבו התוספות כאן: "משמע, דכל מינין דלא כתיבי בהאי קרא - דרבנן, והכא לא כתיב אלא דגן תירוש ויצהר", והאריכו בזה מכמה מקומות. ומלשונם נראה, שהכרחם הוא מלשון הגמרא, דמשמע, שעל כל אלו שלא נזכרו בפסוק תירצה הגמרא שדינם לענין מעשר מזה על זה, הוא משום שהם מדרבנן. אך שיטת הרמב"ם [תרומות פרק ב] שהכל חייב במעשר מן התורה חוץ מן הירק. וקשה על הרמב"ם מלשון הגמרא, וכמו שדקדקו התוספות! ? ויש לומר על פי מה שכתב הרדב"ז [תרומות ב ו]: נראה שהוא מחלוקת אמוראים וסוגיות מתחלפות. ואם כן, יש לומר, שסוגיא זו באמת סוברת שרק מעשר דגן תירוש ויצהר הוא מדרבנן. ומיהו עדיין תיקשי לשיטת הרמב"ם: מנין נלמד לאותם מינים שאינם דגן תירוש ויצהר וחייבים במעשר מן התורה, שאין מעשרין מזה על זה, שהרי לא למדנו אלא למינים אלו! ? והנה אותם שהם כלאים זה בזה, יש לומר שהם נלמדים מקל וחומר, [ואף שהגמרא הקשתה על כל שני מינין וכמו שכתבו התוספות, יש לומר שהקושיא היא לרבי יאשיה בלבד, וכפי שפירש הלחם משנה לשיטת הרמב"ם, שרבי יאשיה סובר שאין כלאים אלא בשלשה מינין. ולפי זה נצטרך לומר שרבי יאשיה הוא מן האמוראים הסוברים שמלבד דגן תירוש ויצהר אין חיוב מן התורה במעשר]. אך אכתי תיקשי משני מיני אילנות שאינם כלאים זה בזה על ידי זריעה, וכל שכן שתיקשי מאילנות וזרעים שאינם כלאים כלל זה עם זה, מנין שכל אלו אינם מתעשרים מזה על זה! ? ובאור שמח על הרמב"ם שם, כתב: אולם הסוגיא דפרק מעשר בהמה מפורשת, דמלבד דגן תירוש ויצהר הוי רק מדבריהם, ועל זה סמכו רבנן קדמאי ובתוספות את שיטתם [דלא כהרמב"ם], והרבה טרחתי על השמועה דמעשר בהמה ליישבה לדעת רבינו ולא עלה בידי, וראה מה שכתב בזה עוד. וראה עוד בחזון איש כלאים סימן א סקי"ד. ולפי מה שכתב הרש"ש בעמוד ב [הובא בהערות שם על דברי אביי] דלדברי אביי במסקנא אין צריך ללמוד מקל וחומר, אלא שהוא נלמד מ"ראשיתם" תן ראשית לכל מין ומין, ניחא לכאורה שפיר דברי הרמב"ם. ב. [יש לעיין בתירוץ הגמרא: הרי קושיית הגמרא היתה, שמא דוקא באותם מינים שהזכירה תורה אין מעשרין מזה על זה, אבל שאר מינים - לא, ואם כן, אנו נוקטים שיש מקום לחלק בין המינים, וכאשר אמרה גם הגמרא לעיל, דבעינן לימוד מיוחד שאף דגן ודגן אין מתעשרין מזה על זה. והנה סברת "כל דתקון כעין דאורייתא תקון" שייך לכאורה רק באופן שאם היה זה מדאורייתא היה הדין שאין מתעשרין מזה על זה, אבל לפי מה דנקטינן שמינים אלו אם היו מדאורייתא היו מתעשרין מזה על זה, אין סברא לומר, דמשום שהם מדרבנן יהיה דינם שונה].

ושואלים: אשכחן [מצאנו איפוא] מקור בתורה לגבי תירוש ויצהר, שאינם מתעשרים מזה על זה, שהרי לכל אחד מהם נאמר "חלב" בפני עצמו, אבל תירוש ודגן, או דגן ודגן, כגון חיטה ושעורה, מנין שלא יביא תרומה ממין על מין אחר? ומשיבים, דבר זה נלמד מקל וחומר: ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה, שמותר לזרוע יחד חרצנים של גפן וזית — אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן, דגן ודגן, שהם כלאים זה בזה, שאסור לזורעם יחד — אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה?

ושואלים: ולדעת ר' יאשיה שאמר: אין איסור זריעה של כלאים מהתורה עד שיזרע חטה ושעורה (שני מיני דגן) וגם חרצן של ענב במפולת יד, בזריעה אחת, היכי מייתי לה [איך הוא מביא אותה], איך הוא לומד שתירוש ודגן או דגן ודגן אינם מתעשרים מזה על זה?

ומשיבים: מייתי לה הכי [הוא מביא, לומד, אותה כך]: ומה תירוש ויצהר, שאינן כלאים זה בזה אפילו על ידי דבר אחר, שאפילו היה זורע מין דגן נוסף עימם לא היו נאסרים — בכל זאת אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן (כגון חיטה וחרצן), וכן דגן ודגן (חיטה ושעורה), שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר, כשמוסיף שעורה לחיטה ולחרצן, או כשמוסיף חרצן לחיטה ולשעורה — אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה? ושואלים: למדנו, איפוא, שאין תורמים ומעשרים ממין על שאינו מינו, לגבי דגן תירוש ויצהר, שנזכרו בכתוב.

ושני מינין בעלמא [בכלל], מנלן [מנין לנו], שאין תורמים ומעשרים מזה על זה? ומשיבים: הני [אלו], המינים האחרים דרבנן נינהו [מדברי סופרים הם], שחובת הפרשת תרומות ומעשרות בשאר המינים אינה מן התורה, וכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תקינו [וכל שתיקנו חכמים כעין דין תורה תיקנו]: מה בתרומות ומעשרות דאורייתא [של תורה] שני מינין אינן מתעשרין מזה על זה — אף בתרומות ומעשרות דרבנן נמי [של דברי חכמים גם כן] אין מעשרים ממין על מין אחר.

אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: אלא מעתה, שאין תורמים ממין על שאינו מינו, ממה שחילקה התורה "כל חלב יצהר, וכל חלב תירוש ודגן", אם כן, גבי [אצל] מעשר בהמה, דלא כתיב [שלא נאמר] "וכל מעשר בקר ומעשר צאן", "מעשר" לגבי בקר לחוד, ו"מעשר" לגבי צאן לחוד, אלא נאמר: "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז, לב),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: We found a source for the halakha that one may not separate teruma from wine and oil together; from where is it derived that one may not separate teruma from wine and grain together, or from grain of one kind and grain of a different kind together? The Gemara answers that this can be derived by an a fortiori inference: And if wine and oil, which are not prohibited due to the prohibition of diverse kinds if they are planted with each other, nevertheless may not be tithed from one for the other, then with regard to wine and grain or grain and grain, which are subject to the prohibition of diverse kinds when planted with each other, is it not logical that they may not be tithed from one for the other?

The Gemara challenges: But this derivation is problematic according to the opinion of Rabbi Yoshiya, who says that the verse: “You shall not sow your vineyard with diverse kinds” (Deuteronomy 22:9), means that one who sows diverse kinds is not liable by Torah law until he sows wheat and barley and a grape seed with a single hand motion. According to this opinion, the above a fortiori inference is not valid; consequently, how does he derive the halakha that one may not tithe grain for wine or grain for grain?

The Gemara answers that he derives it in this manner: And if wine and oil, which are not prohibited as diverse kinds with each other even by means of something else, i.e., even if one planted a different kind of grain seed with them, do not become prohibited, and yet they may not be tithed from one for the other, then with regard to wine and grain or grain and grain, which are prohibited as diverse kinds with something else, i.e., if they are planted with another type of seed, is it not logical that they may not be tithed from one for the other?

The Gemara asks: It can be derived in this manner that one may not separate teruma or tithes from wine for grain or vice versa; but from where do we derive the prohibition against separating teruma or tithes from two species in general that are not grain, e.g., lentils and beans, one for the other? The Gemara answers that the obligation to separate tithes from these other species, which are not mentioned in the Torah, applies by rabbinic law, and concerning all ordinances that the Sages instituted, they instituted them parallel to Torah law. Therefore, just as by Torah law two species may not be tithed from one for the other, so too, those mixtures that are prohibited by rabbinic law may not be tithed one for another.

Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: If that is so, then with regard to animal tithe, where it is not written in the Torah: And all the tithe of the herd or the tithe of the flock, with the word “tithe” mentioned twice, once in reference to the herd and once in reference to the flock, but rather the verse states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אשכחן תירוש ויצהר דגן ויצהר. דכתיב חלב בזה וחלב בזה לומר שאין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דלא כתיב חלב אדגן מנין דאין מעשרין מזה על זה:

דאמר חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ולא במפולת שוורים דהשתא לא מצית למימר דתירוש ודגן ודגן ודגן הוי כלאים. דעד דאיכא חטה ושעורה וחרצן לא הוי כלאים היכי מייתו לה בק"ו:

אפילו ע"י דבר אחר אם יצרף עמהן עוד מין אחר חטין או שעורין לא הוי כלאים אפילו הכי אין מעשרין מזה על זה:

ושאר מינין דעלמא כגון פולין ועדשין מנא לן דאין מעשרין מזה על זה:

אלא מעתה. כיון דגמרת דאין מעשר ממין על שאינו מינו מדכתיב כל חלב תרי זמני כלומר תן חלב לזה וחלב לזה:

גבי מעשר בהמה דלא כתיב. תרי זימני מעשר מעשר דלא כתיב מעשר בקר ומעשר צאן הכי נמי דיתעשרו מזה על זה:

בפרש"י בד"ה דגן ודגן כו' על חטין הס"ד ובד"ה תירוש ודגן כו' או דגן ודגן שהן כלאים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ומה תירוש כו' דהמ"ל מעשר של כו' זה בזה ומתעשרין כו' במעשר בהמה דברים של שנה א' כו' אבל מק"ו דחדש כו' בהמה דחדש וישן כו' זה על זה ואין מתעשרין מזה ע"ז וכבשים כו' ובד"ה דגן ודגן כו' ודומה טעות סופר הוא דכאן משמע כו' כלאים דכלאים לוקה ומסקינן כו' קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן כו' תרי גווני כלאים כלאי זרעים וכלאי כרם כגון חטה ושעורה וחטה וחרצן ובחד כו' ובחד פליג אבל חטה כו' דלקי תרתי לאפוקי מדר' יאשיה דהא לר' יאשיה נמי לקי תרתי וכן מוכח כו' בלאו שני שהיה לו לומר בלאו אחד דאין קושיא כו' כזה בעי כו' ושעורה וחרצן ור' יונתן מחייב כו' ב' מיני זרעים ומיהו ר' יהודה כו' ובד"ה ושני מינין כו' כיצד מברכין כו' כל מילי דשבות כו' אלו הן הלוקין דכהן שאכלה לוקה כו' היינו מכות מרדות והא דאמר בסוף הערל דעיגול אינו עולה התם רבנן כעין דאורייתא תיקון והא כו' ודפליגי ר"א ור"י כו' בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרא משכחת כו' ולא כל פרי העץ כו' ויצהר ר' אבא בשם שמואל לא חשו כו' דתניא איסי בן עקיבא כו' ובד"ה אלא מעתה כו' כדמרבינן לעיל מצאן כו' כצ"ל:

תד"ה דגן. ודומה שט"ס הוא כו'. אבל גם בשבת (פד ב) במשנה פרש"י שהן דרבנן וע"ש בתוספות:

בא"ד משום תירוש ודגן נקט ע"י ד"א דלא מחייב כו'. כצ"ל:

בא"ד דמייתי התם הזורע כלאים כלאים לוקה. כצ"ל:

בא"ד דקאמר התם כתיב לא תזרע כרמך כלאים. כצ"ל:

תד"ה ושני. אע"ג דבספרי לא פטר אלא חרובי שיטה כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא (בסופו). כמו ראשיתם דבסמוך כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה ושני מינין וכו' משכחת לה דפליגי באורייתא כצ"ל:

בא"ד דאמר האוכלה במיתה. נ"ב עלח"ש שם. ושמא י"ל עוד משום שכל העובר על ד"ח חייב מיתה ובפר"א פ"ש חמורים ד"ס מיינה של תורה כו':

אשכחן תירוש ויצהר. דאין מעשרין מזה על זה דהכי כתיב חלב לכל אחד: תירוש ודגן. דלא כתיב בתרוייהו אלא חד חלב מנלן דלא יתרום מדגן על תירוש ומתירוש על דגן: דגן ודגן. חיטין על שעורין ושעורין על חיטין: גפנים וזיתים אינן כלאים זה עם זה דגן ודגן כלאי זרעים מדרבנן דגן ותירוש כלאי כרם מדאורייתא: ולר' יאשיה דאמר. דגן ותירוש אינן כלאים ודגן ודגן אינן כלאים עד שיזרע שלשתן בבת אחת במפולת יד: היכי מייתי לה. בק''ו: אפילו ע''י דבר אחר. שאם זרע מין שלישי או חיטין או שעורים אינן כלאים עד שיהא ב' מינין דגן ומין כרם: תירוש ודגן. שהן ב' מינין כלאים ע''י מין שלישי או דגן ודגן שהן כלאים על ידי כרם אינו דין כו': ושני מינין בעלמא. שאינו דגן כגון פולין ועדשים מנלן דלא יתעשרו מזה על זה: הני. כל שאר מינין דרבנן דמדאורייתא אינו חייב במעשר אלא דגן תירוש ויצהר וכל דתקון כעין דאורייתא תקון שלא יתעשרו ממין על שאינו מינו:
ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה כו'. מחדש וישן לא מצינן למידן ק''ו כי האי גוונא ומה חדש וישן שאינם כלאים זה בזה דהוי מצי למימר מעשר של כבשים ועזים יוכיח שהן כלאים זה בזה ומתעשרין זה על זה אף אני אביא תירוש ודגן דגן ודגן וא''ת השתא נמי דעביד ק''ו מתירוש ויצהר אכתי כבשים ועזים של מעשר בהמה יוכיח י''ל דלא שייך משום דלא מצינו במעשר בהמה דברים של שנה אחת דאינם כלאים שלא יתעשרו מזה על זה כמו שמצינו במעשר דגן דאיכא תירוש ויצהר של שנה אחת ואינם כלאים ואינם מתעשרין אבל מק''ו דחדש וישן שייך למימר טפי . משום דמצינו נמי במעשר בהמה דחדש וישן שאינן כלאים (זה על זה) ואין מתעשרין מזה על זה וכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה: דגן ודגן שהם כלאים זה בזה כו'. כתוב' בקונטרס דכלאי זרעים של דגן ודגן דרבנן ודומה שטעות סופר הוא דכאן משמע שהוא דאורייתא וכן מוכח בפ''ק דקדושין (דף לט.) וכן בפ' כל הבשר (חולין קטו.) דפריך כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ואין חילוק בין כלאי הכרם לכלאי זרעים אלא שזה מותר באכילה וזה אסור אפי' בהנאה ואפי' ר' יאשיה נמי אית ליה כלאי זרעים ומחייב אפי' בחטה ושעורה לחודייהו משום כלאי זרעים והא דקאמר הכא דלר' יאשיה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה ע''י דבר אחר משום תירוש ודגן נקט ע''י דבר אחר דלא מחייב משום כלאי הכרם אלא בג' מינין אבל משום כלאי זרעים חייב בתרי וכן מוכח בסוף פ' אותו ואת בנו (שם פב:) דמייתי התם הזורע כלאים לוקה ומסקינן מילתא אגב אורחא קמ''ל דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קמ''ל דכי זרע חטה וחרצן שעורה וחרצן נמי חייב ש''מ דמודה ר' יאשיה בחטה ושעורה ועוד נראה לפרש דקרי תרי גווני כלאים כלאי זרעים וכלאי כרם כגון חטה ושעורה חטה וחרצן ובחד מודה ר' יאשיה דלקי ובחד פליג אבל חטה וחרצן שעורה וחרצן כולו חד גוונא הוא ועוד יש ספרים שכתוב בהם בהדיא חטה וחרצן או שעורה וחרצן ואפי' [לספרים] שכתוב שם ושעורה פירושו או כמו או שעורה וחרצן ולהכי לא מצי לאוקמי כלאים בבת אחת כגון חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי לאפוקי מדר' יאשיה דהא לר' יאשיה נמי לקי תרתי וכן מוכח נמי בירושלמי במס' כלאים פרק ח' דקאמר התם כתיב לא תזרע כלאים כרמך אלמא שאינו חייב עד שיזרע ב' מינין בכרם דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר מין א' על דעתיה דר' יונתן שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים להעביר עליו אפי' מין אחר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרי להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה ואי לא מחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בלא כרם א''ה מאי קבעי כרמך ל''ל דלא משמע לפרש דבעי למה נאמר כרמך בלאו שני שהיה לו לומר בלאו אחד דאין קושיא דר' יונתן בענין זה אלא לגמרי (כזה) בעי (כמשמעו) ל''ל כרמך כלל הלכך כולם ודאי מחייבי משום כלאי זרעים בשני מינין אלא בכלאי זרעים פליגי דר' יאשיה לא מחייב משום כרם עד דאיכא שני מיני בהדי חרצן כגון חטה ושעורה וחרצן ור' יונתן מחייב אפי' במין א' בהדי חרצן ואין לתמוה לר' יאשיה מאי שנא דבכלאי זרעים מחייב בשני מינין ובכלאי כרם בעי ג' מינים דמשמע ליה זריעת כלאים ב' מיני זרעים וחרצן לאו מין זרעים הוא הלכך איכא לפרושי קרא הכי לא תזרע בהדי כרמך כלאים דהיינו ב' מיני זרעים ומיהו ר' יהודה ודאי משמע במס' כלאים (פ''א מ''ט) דלא מחייב נמי בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמין או ב' חטין ושעורה או ב' שעורים וחטה דבעי כלאי זרעים בהדי שדך ומיהו קרא דבהמתך לא תרביע כלאים לא אפשר לו לפרושי הכי: ושני מינין בעלמא דרבנן. משמע דכל מינין דלא כתיבי בהאי קרא דרבנן והכא לא כתיב אלא דגן ותירוש ויצהר ובפ' כיצד מברכין (ברכות לו.) נמי אמר דמעשר צלף דרבנן וגבי ליטרא קציעות ביצה (דף ג:) נמי אמר דדבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל בדרבנן ובפ''ק דראש השנה (דף טו:) מעשר סתם חרובין דרבנן אע''ג דבספרי לא פטר לא חרובי שיטה וצלמונה ולא סתם חרובין וכל הנהו דרשות דספרי דמרבין אפי' קטנית ופירות האילן וירק לענין מעשר אסמכתא בעלמא נינהו וכי האי גוונא אשכחן כל מילי דשבות ומשום מצוה בפ' משילין (ביצה לו:) דדריש בת''כ משבתון שבות ואסמכתא בעלמא היא וכהן שעלתה בידו תאנה של טבל בפ' אלו הן הלוקין (מכות יט:) דכהן שאכלה לוקה כו' היינו מכת מרדות והא דאמר בסוף הערל (יבמות פא.) דעיגול אינו עולה התם רבנן כעין דאוריי' תיקון והא דאמרי' בפ' הנודר מן הירק (נדרים נה.) דדגן משמע כל מילי דמידגן אפילו קטנית אומר ר''ת דהיינו בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם ודפליגי ר''א ור' יהושע בפ' העור והרוטב (חולין קכ:) בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה משכחת לה דפליגי בדאורייתא כגון משקה היוצא מן הדגן כגון מלילות שריסקן וסחטן כדאמר בפ''ק דשבת (דף יט.) והא דתנן במס' פרה (פי''א מ''ג) דבילה של תרומה שנפלה לתוך [מי] חטאת כו' עד דאמר האוכלה במיתה לאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה ונפקא מינה לאלקויי טפי משאר מלקיות או לקוברו בין רשעים גמורים אי נמי לסימנא בעלמא נקט דבילה שאם נפל במי חטאת דבר שתרומתו דאורייתא ואע''ג דמה נפשך תרומת פירות דרבנן מכל מקום שייך לאחמורי טפי גזירה משום דגן תירוש ויצהר דאורייתא ובירושלמי בריש (פרק) מסכת מעשרות משמע קצת דקרא דדרשינן מיניה חיוב מעשר בפירות וקטנית דרשא גמורה היא דאמר התם עשר תעשר הייתי אומר כל הדברים חייבים במעשר כו' עד אין לי אלא תבואה קטנית מנין תלמוד לומר וכל מעשר הארץ לרבות שום ושחלים וגרגיר יכול שאני מרבה אף העלין זרע כרשינין זרע לפת וצנונות ובצלים ושאר זרעוני גינה שאין נאכלין תלמוד לומר מזרע הארץ לא כל [זרע] הארץ ומפרי העץ לרבות כל פירות האילן או יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גירמה תלמוד לומר מפרי העץ ולא כל פרי העץ ירקות מנין איסי בן עקביא אומר המעשרות לירקות מדבריהם משמע דירקות מדבריהם אבל קטנית ופירות דאורייתא ויש לפרש דה''ק מדבריהם כלומר דאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לקטנית ושאר פירות ובספרי נמי בפרשת עשר תעשר לא מייתי שום קרא לירקות דאע''ג דקתני התם מנין לרבות ירקות למעשרות בשום ושחלים וגרגיר איירי כדקתני התם בהדיא ובת''כ בפרשת אם בחקותי מביאה בקוצר ואינו מאריך שם כמו בספרי ושמא לא רצו להסמיך ירקות על שום פסוק לפי שיש ענינים שנראה להם להקל בירקות יותר מבשאר דברים כי ההיא דקאמר בירושלמי במס' חלה פ' שתי נשים א''ר יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן אינון הרובים תורגמיניא (אמרה) ר' זעירא ורב יהודה בשם שמואל אמר חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח''כ מפריש רבא בשם שמואל לא חשו אלא לתרומת דגן ותירוש ויצהר ר' אבא בשם ר' שמואל לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפי' לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בן עקביא מעשרות לירקות מדבריהם: אלא מעתה גבי מעשר בהמה דלא כתיב מעשר בקר [כו'] יתעשרו מזה על זה. וא''ת הא אתא למילף ק''ו מחדש וישן שאינן כלאים זה בזה ואין מתעשרין וי''ל דאיכא למימר כבשים ועזים יוכיחו שהם כלאים ומתעשרין כדמרבינן לעיל מצאן כו' ומשני אמר קרא העשירי שבא לחלק וליתן עשירי לזה ועשירי לזה ופריך כבשים ועזים נמי דבשלמא אי לאו העשירי לא ילפינן כבשים ועזים מקל וחומר דישן וחדש כיון דרבי רחמנא צאן כדאמר אבל השתא דכתיב העשירי לחלק על כל מין ומין דאתי כמו ראשיתם דבסמוך דגבי דגן שבא ליתן ראשית לכל מין ומין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד