בכורות נד ע"ב

יתעשרו מזה על זה א''ל אמר קרא {ויקרא כז-לב} העשירי תן עשירי לזה ותן עשירי לזה אי הכי כבשים ועזים נמי וצאן משמע כל צאן אחד הכא נמי לימא משמע כל דגן אחד אמר אביי {במדבר יח-יב} ראשיתם וכן אמר ר' אילעא ראשיתם רבא אמר בלא ראשיתם נמי משמע כל דגן אחד לא מצית אמרת בשלמא התם אמרינן וצאן משמע כל צאן אחד דאי סלקא דעתך כבשים ועזים נמי לכתוב וכל מעשר בהמה וכי תימא אי כתיב כל מעשר בהמה הוי אמינא אפילו חיה תחת תחת מקדשים גמר ואתי בק''ו מחדש וישן בקר וצאן למה לי בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה אבל כבשים ועזים מתעשרין אבל הכא מי סגיא דלא כתיב דגן למעוטי שאר מינין מתקיף לה רב הונא בריה דרב נחמן אימא לערבו לבקר בצאן אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרבא אית ליה נמי העשירי איכא דאמרי אמר רבא בלא עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא והא רבא הוא דאמר שנה לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר הדר ביה רבא מההיא ואיבעית אימא חדא מיניה רב פפא אמרה:
מתני' מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה וכמה היא רגל בהמה רועה ט''ז מיל היו בין אלו לאלו ל''ב מיל אין מצטרפין היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע ר''מ אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה:
גמ' מנא הני מילי אמר רבה בר שילא דאמר קרא {ירמיה לג-יג} עוד תעבורנה הצאן ע''י מונה וקים להו לרבנן דשיתסר מיל קא שלטא ביה עינא דרועה: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין וכו': שלשים ושנים הוא דאין מצטרפין הא בציר מהכי מצטרפין והא קתני ט''ז מיל טפי לא משום דקא בעי למיתנא סיפא היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע וכמה אמר רב חמש מכאן וחמש מכאן וחמש מאמצע דהני חמש חזיא להכא וחזיא להכא ושמואל אמר אפי' חמש מכאן וה' מכאן ואחד באמצע חזינן לרועה כמאן דקאי הכא וקרינן ביה מונה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

יתעשרו בקר וצאן מזה על זה!? ^[1]

אמר תירץ ליה רב אמי לרב אבא בר ממל:

אמר קרא גבי מעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", והרי זה כאילו אמר "וכל מעשר בקר" - "וצאן העשירי יהיה קודש", ואם כן, משמע: תן עשירי לזה ["מעשר" לבקר], ועשירי לזה ["העשירי" לצאן].

ואכתי מקשינן: אי הכי, שלענין תרומה אמרינן: כיון שאמרה תורה "תן חלב לזה וחלב לזה", שוב ילפינן קל וחומר גם לאותם שלא חילקה התורה ביניהם -

כבשים ועזים - שלא חילקה התורה ביניהם, אלא אמרה "וצאן" - נמי לא ליתעשרו מזה על זה, שהרי יש ללמוד כבשים ועזים מקל וחומר דחדש וישן שאינם מתעשרים מזה על זה!? ^[2]

ומשנינן: הרי אמרה תורה "וצאן" ומשמע כל צאן אחד הוא. ^[3]

ומקשינן: הכא נמי - גבי תרומה - לימא: כיון שאמרה תורה [במדבר יח יב]: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים", הרי משמע - מלשון "ודגן" - כל דגן אחד, ויתעשרו שני מיני דגנים מזה על זה!?

אמר תירץ אביי: הרי אמר הכתוב "ודגן ראשיתם", לומר "תן ראשית לכל דגן ודגן". ^[4]

וכן אמר תירץ רבי אלעזר: "ראשיתם".

רבא אמר לתרץ באופן אחר: בלא "ראשיתם" נמי לא מצית אמרת: "ודגן" משמע כל דגן אחד, כי:

בשלמא התם גבי מעשר בהמה אמרינן "וצאן" משמע כל צאן אחד, משום דאי סלקא דעתך כבשים ועזים נמי אין מתעשרים מזה על זה, לכתוב "וכל מעשר בהמה" ולא "וכל מעשר בקר וצאן", ומזה כבר היינו לומדים לכל שני מינים שאינם מתעשרין מזה על זה וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא. אלא שבמאמר המוסגר מחזקת הגמרא את דבריה:

וכי תימא: אי כתיב "כל מעשר בהמה" הוי אמינא אפילו חיה שהרי "חיה בכלל בהמה". זה אינו, שהרי "תחת תחת" ["כל אשר יעבור תחת השבט" "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו"] מקדשים גמר, מה קדשים בהמה אין חיה לא, אף מעשר, בהמה אין חיה לא - ואם כן, הרי יכולה היתה התורה לומר "וכל מעשר בהמה", ואתי [והיינו לומדים] שאין מעשרים ממין על שאינו מינו בקל וחומר מחדש וישן שאינו כלאים זה בזה, ו"בקר וצאן" למה לי!? ^[5]

אלא ודאי בא הכתוב לומר: בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה משום "תן עשירי לכל אחד ואחד", אבל כבשים ועזים מתעשרין, והיינו דשנינו: "וצאן" משמע כל צאן אחד.

וכל זה אינו שייך אלא במעשר בהמה, אבל הכא גבי תרומה מי סגיא דלא כתיב [וכי אפשר שלא תכתוב התורה] "דגן" למעוטי שאר מינין!? ואם כן, אין מקור ללמוד מ"דגן" שכל דגן אחד.

מתקיף לה רב הונא בר נתן על דרך לימודו של רבא מ"בקר וצאן" למעוטי כבשים ועזים:

מנין לנו לומר, שכתבה התורה "בקר וצאן" כדי למעט כבשים ועזים שלא נלמד מקל וחומר שאינם מתעשרים מזה על זה, והרי אימא:

לכך כתבה התורה "בקר וצאן", ליערבו לבקר וצאן שהם מתעשרים מזה על זה. כלומר, אם לא שכתבה התורה "בקר וצאן" הייתי לומד מקל וחומר שלא לעשר ממין על שאינו מינו, ולכך כתבה התורה "בקר וצאן" כאחד, כדי ללמד: אפילו בקר וצאן מתעשרים מזה על זה!?

אמר תירץ ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב הונא בר נתן:

לרבא אית ליה נמי "העשירי" דמשמע לחלק בקר מצאן, ואם כן, בהכרח שיתור "בקר וצאן" בא למעט כבשים ועזים שהם מתעשרים מזה על זה. ^[6]

איכא דאמרי, אמר רבא ליישב את קושיית רב אבא בר ממל, דנימא, מדלא כתיב "וכל מעשר בקר ומעשר צאן", אם כן, יתעשרו בקר וצאן מזה על זה:

בלא "עשירי" נמי לא מצית אמרת שבקר וצאן מתעשרין מזה על זה, דהרי איתקש מעשר בהמה למעשר דגן [שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה", בשתי מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן] מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו - לא מתעשר מזה על זה, אף מעשר בהמה, ממין על שאינו מינו - לא מתעשר מזה על זה. ^[7]

איתא בגמרא לעיל נג ב: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה, מקל וחומר: ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה, [מכל מקום] מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה, אינו דין שיתעשרו מזה על זה!? תלמוד לומר: "עשר תעשר"... מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן, מחדש על הישן - לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן - לא. אי הכי, כבשים ועזים נמי [לא יעשרו מזה על זה, כי] לימא: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא!? [הרי] רבי רחמנא "וצאן". אי הכי, חדש וישן נמי [יעשרו מזה על זה, כי כל הצאן אחד]!? הא [מאידך גיסא] כתיב "עשר תעשר", [והוקשו המעשרות זו לזו]. ומה ראית [למעט מן ההיקש חדש על ישן, ולרבות מ"וצאן" מין על שאינו מינו, הרי יש לומר בהיפוך]!? אמר רבא: אמר קרא [באותו כתוב של ההיקש "עשר תעשר את כל מעשר תבואתך היוצא השדה שנה שנה", [הרי למדנו]: לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר.

ומקשינן: והא רבא גופיה הוא דאמר לעיל נג: כיון שאמרה תורה בפסוק זה של ההיקש "שנה שנה", הרי למדנו: לשנה [שלא לעשר מחדש על ישן] הקשתיו, ולא לדבר אחר [היינו לענין מין על שאינו מינו]. והאיך אמר כאן רבא ללמוד מן ההיקש לענין מין על שאינו מינו!?

ומשנינן: הדר ביה רבא מההיא [חזר בו רבא ממה שאמר לעיל נג ב]. ^[8]

ואיבעית אימא: חדא מינייהו [אחת מהשמועות, זו דלעיל נג ב או זו שבכאן] רב פפא אמרה ולא רבא, ^[9] ולא תיקשי דרבא אדרבא.

מתניתין:

מעשר בהמה מצטרף, כלומר עשר בהמות פזורות מצטרפות לחיוב מעשר עד שיהא ביניהן כמלא רגל בהמה רועה, היינו: כפי שיעור שבהמות הרחוקות זו מזו יכולות להשתמר ברועה אחד. ^[10]

וכמה היא רגל בהמה רועה?

ששה עשר מיל.

היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל, אין מצטרפין, [יתבאר בגמרא הסתירה מן הרישא לסיפא]. ^[11]

ואם היו לו בהמות באמצע [בתוך שלשים ושנים המיל, שמשני עבריהם יש בהמות] הרי זה מביא ומעשרן באמצע. כלומר, אותן שבאמצע מצרפות את אלו שבצדדים לחיוב מעשר. ^[12]

רבי מאיר אומר:

הירדן מפסיק למעשר בהמה. כלומר, אם היו לו חמש בהמות מכאן וחמש בהמות מכאן והירדן ביניהם אין הם מצטרפות למעשר בהמה, ויתבאר הטעם בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה, וכמה היא רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי, מנין שזה הוא שיעור הצירוף?

אמר פירש רבה בר שילא:

משום דאמר קרא [ירמיה לג יג]: "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה". כלומר, אם יכולות הבהמות לימנות על ידי רועה אחד, כי אז שם "צאן אחד" עליהם, ואז "תעבורנה" תחת השבט, כמאמר הכתוב "כל אשר יעבור תחת השבט".

וקים להו לרבנן, דשיתסר מיל שלטא ביה עינא דרועה [ידוע לחכמים, שעד ששה עשר מיל שולטת עינו של הרועה]. ^[13]

שנינו במשנה: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל, אין מצטרפין:

תמהה הגמרא על סתירת הסיפא לרישא: מן הסיפא משמע: שלשים ושנים הוא דאין מצטרפין, הא בציר מהכי [פחות מכך] מצטרפין, והא קתני רישא: שיעור צירוף ששה עשר מיל, אבל טפי [יותר] לא!?

ומשנינן: לעולם שיעור צירוף סתם הוא ששה עשר מיל, ומה ששנינו בסיפא: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין, היינו -

משום דקא בעי למיתנא בהמשך הסיפא: היו לו בהמות באמצע מביא ומעשרן באמצע, ושיעור הצטרפותם כשיש בהמות באמצע הוא עד שלשים ושנים מיל.

שנינו במשנה: היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע:

וכמה בהמות יהיו בשני צידי שלשים ושנים המיל ובאמצען כדי שיצורפו כל הבהמות שבשלשים ושנים המיל לחיוב מעשר? אמר רב: חמש בהמות מכאן, מעברו האחד של שלשים ושנים המיל, וחמש בהמות מכאן, מעברו השני, וחמש מאמצע, ומשום דבאופן זה: הני חמש שבאמצע חזיא להכא [ראויים הם להצטרף עם החמש שמצד אחד לכדי חיוב שלם של מעשר, שהרי הם עשר בהמות ואין ביניהם ששה עשר מיל], וחזיא נמי אותן אמצעיות להכא [לצד השני] -

ומאחר שיש בבהמות שבאמצע כדי לצרף מכל צד, הרי אנו מצרפים את כל חמש עשרה הבהמות - על ידי הבהמות שבאמצע - לחיוב מעשר. ואם כי אותן חמש הנותרות אינו יכול לעשר, מכל מקום כבר נתחייבו במעשר, ולכשיוולדו לו חמש נוספות יעשרם. ^[14]

ושמואל אמר:

אפילו היו חמש מכאן [מעברו האחד של שלשים ושנים המיל] וחמש מכאן [מעברו השני] ואחד בלבד באמצע, חזיאן לרועה כמאן דקאי הכא וקרינן ביה "מונה", רואים אנו את הרועה כאילו עומד הוא באמצע - היות ועתיד הוא לבוא שם ולקחת את הבהמה - והרי אם היה עומד באמצע יכול היה לראות ששה עשר מיל מכאן וששה עשר מיל מכאן, ולכן מצטרפות כל הבהמות שבשלשים ושנים המיל לחיוב מעשר. ^[15]

הערות

^[1] ביארו התוספות, שאם כי יש לנו ללומדו מקל וחומר, הרי יש לומר "כבשים ועזים יוכיחו" שנתרבו להתעשר מזה על זה, אף על פי שכלאים הם זה בזה.

^[2] נתבאר על פי רש"י, שבא לבאר תיבות "אי הכי", ובספר אהל משה הביא בשם ספר קדשי דוד שנתקשה בזה, כי עדיין אין מובן לשון "אי הכי", ראה שם.

^[3] נתבאר על פי רש"י. [ותמוה, שהרי קושיא זו ותירוצה נתבארו במשנתנו]. ורבינו גרשום מפרש: אי הכי, כבשים ועזים נמי נימא "עשירי לזה ועשירי לזה", וכאשר כן משמע פשטות כוונת קושיית הגמרא. ורש"י מיאן בפירוש זה, לפי פירושו במה שאמרו "תן עשירי לזה ועשירי לזה". ורבינו גרשום כנראה מפרש "תן עשירי לזה ועשירי לזה" באופן שונה מרש"י, וצריך תלמוד.

^[4] כתב הרש"ש: נראה, דהשתא תו לא צריכנא להקל וחומר דלעיל [עמוד א] מתירוש ויצהר, וכן משמע בתוספות ד"ה אמר. וראה מה שנתבאר בעמוד א, לבאר על פי דבריו את שיטת הרמב"ם.

^[5] מכאן הקשו הרבה אחרונים [ראה ספר המפתח] על שיטת הרמב"ם [בכורות ז ה, הובאה בהערות לעיל נג ב], שמעשר משנה על שנה חל בדיעבד, שהרי אם כשיטתו הרי צריך ל"בקר וצאן", שאם היינו למדים בקל וחומר מחדש וישן, היה הדין גם ממין על שאינו מינו שהוא חל בדיעבד, והוצרך בקר וצאן למעטו לגמרי. ובחזון איש בכורות סימן כז ג הוכיח גם מזה כהבנתו בדברי הרמב"ם שהובאה בהערה לעיל נג ב.

^[6] לכאורה תמוה מאי סלקא דעתיה דרב הונא, והרי ילפינן "תן עשירי"! ? וביאר רש"י: קא סלקא דעתיה דרב הונא, דמדרבא לית ליה "ראשיתם", "העשירי" נמי לית ליה לרבא, דלידרוש תן עשירי לזה ועשירי לזה, הואיל ולא כתב "מעשר בקר ומעשר צאן".

^[7] הוסיף רש"י: ואם תאמר: בכבשים ועזים נמי [לא יתעשרו מזה על זה]! ? אם כן, ריבויא ד"וצאן" מאי אהני. ואם תאמר: מה ראית [שמא הריבוי בא לרבות בקר וצאן שיתעשרו מזה על זה, ואילו כבשים ועזים לא יתעשרו מזה על זה]! ? מסתברא, דהיקישא דמיעטינהו לבקר וצאן אתא, דלא ליעשרו אהדדי, דהא לא דמו כלל אהדדי, וריבוי דבקר וצאן לרבויי כבשים ועזים, דהא דמו אהדדי לענין קרבן, דהאומר "הרי עלי מן הצאן" יכול להביא בין כבש בין עז. [ויש לעיין: מכל מקום תיקשי: הכא לימא משמע כל דגן אחד! ? וצריך לומר, שלפי סברת האיכא דאמרי, מסכים רבא עם "ראשיתם" ואינו מסכים עם "עשירי" היפך סברת הלשון הראשון].

^[8] ואם תאמר: אם כן, תיקשי קושיית הגמרא לעיל נג ב: אי הכי - דמרבינן "וצאן" - חדש וישן נמי! ? שהרי אי אפשר לתרץ כתירוץ הגמרא לעיל דלענין זה ילפינן מהיקישא שלא לעשר, ורק לענין מין שאינו מינו לא ילפינן היקישא משום שהוקש רק לענין חדש וישן. שהרי רבא חזר בו, וסובר, שאף לענין מין בשאינו מינו הוקש! ? ביאר רש"י: וכי פרכינן בריש שמעתין אי הכי, חדש וישן נמי, לאו פירכא היא, דהא בחדש וישן כתיב בהדיא בקרא דאיתקוש, דהא בקרא דהיקישא כתיב "שנה בשנה". ביאור דבריו: דקושיית הגמרא לעיל "ומה ראית" לרבות כבשים ועזים מ"וצאן" ולמעט חדש וישן מהיקישא, אינה קושיא, כי ודאי יותר מסתבר לפרש את ההיקש לענין הכתוב באותו ענין, דהיינו, חדש וישן, ואת הריבוי של "וצאן" להעמיד על כבשים ועזים.

^[9] כתבו התוספות: על רב פפא רגיל לומר כן, משום שמלך אחרי רבא, ויש דברים כשהיה אומר, דסבורים התלמידים שהוא משמו של רבא.

^[10] נתבאר על פי רש"י בפירושו השני, ולפי זה כתב במלאכת שלמה שניקוד רועה הוא בסגול. ובפירוש ראשון פירש: כפי שיעור שהבהמה מתרחקת והולכת כשהיא רועה, ולפירוש זה כתב במלאכת שלמה שהניקוד הוא בפת"ח [כלומר בקמ"ץ]. ולפי פירושו הראשון של רש"י מתבאר לשון המשנה ביתר דיוק, אלא שבגמרא נראה כפירושו השני, שהרי אמרו בגמרא: דשיתסר מיל קא שלטא ביה עיניה דרועה. וכנראה כוונת רש"י היא, שהבהמה אינה מתרחקת יותר משום שאין הרועה יכול לשומרה ואינו מניחה לילך יותר. ורבינו גרשום כתב: כלומר, כל אותן בהמות של איש אחד שרועות בשדה אחד כשיעור שרגל בהמה הולכת ורועה, ורועה אחד יכול לשומרן.

^[11] כתב החזון איש [בכורות כז ג]: שמעינן מכאן דחייב לעשר [ומצות מעשר בהמה אינה רשות, ראה בזה בהקדמת פרק זה], דאם מעשר בהמה רשות מאי נפקותא בצירוף, הלא בשעת מנין המעשר צריך להביאן למקום אחד, ואם היה בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל והביאן למקום אחד שפיר מעשר, דהרי השתא נתחייבו, ועל כרחך כשמצטרפין חייב להביאן למקום אחד ולעשרן, וכדתנן "היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע", והיינו שחייב להביאן. ומיהו יש לדחות, דאיירי לאחר הגורן [ראה לקמן נז ב זמני הגרנות מדרבנן למעשר בהמה], וכל שלא נצטרפו מותר למכור ולשחוט, אבל אם נצטרפו אסור למכור ולשחוט, אבל לא משמע כן, שהרי עדיין לא שנינו מצות גרנות.

^[12] כתב רש"י: והאי דקתני מביא ומעשרן באמצע, לא מביא ממש קאמר. פירוש: לא מביא ומעשרן באמצע, אלא מביא את כולם לדיר בכל מקום שהוא, ומעשרן.

^[13] לכאורה יש לעיין: כיון ששולטת עינו של רועה עד ששה עשר מיל, אם כן, ממילא יכולות בהמות הפזורות בשטח של שלשים ושנים מיל לימנות, שהרי הרועה יכול לעמוד באמצע העדר ולמנות עד ששה עשר מיל מכל צד! ? ובתפארת ישראל כתב: דעד הכא שלטה עין הרועה כשהוא עומד באמצע הששה עשר, יוכל להשגיח לכאן ולכאן ולכאן בארץ מישור. והיינו, ששליטת עין הרועה היא באמת רק שמונה מיל. אך דבריו נסתרים מפירוש רבינו גרשום שם מתבאר, שיכול הרועה לשלוט על ששה עשר מיל מכל צד. וכן מוכח מדברי שמואל בגמרא, שהרי לדעתו אם יש בהמה אחת או אפילו כליו של רועה באמצע, חשבינן כאילו הרועה עומד באמצע, ומצטרפות הבהמות עד שלשים ושנים מיל. וראה מה שיתבאר בזה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[14] א. והוא הדין אם יש אחד באמצע ותשע מכל צד, ובלבד שכל צד יחד עם האמצעיות - הנמצאות בתוך ששה עשר מיל לבהמות הצדדים - משלימות עשר בהמות [או יותר] לחיוב מעשר בהמה. אבל אם אין הם משלימות אין הם מצטרפות, ואם משלימות הן מצד אחד ולא מצד שני, הרי אותן בהמות שמאותו צד שהשלם לשיעור מעשר חייבות במעשר [ואפילו אם יש בהם יותר מעשר, כבר נתחייבו הנותרות, וימתינו להשלמת עשר כדי לעשרן], ואילו הבהמות שמאותו צד שאין בהם יחד עם האמצעיות כדי שיעור מעשר, פטורות הן לגמרי מן המעשר. ב. בביאור סברת רב בפשוטו היה נראה שלא כפי שנתבאר בפנים, אלא שהחמש שבאמצע מצטרפות לכל חמש כדי לחייבם במעשר. אך בפירוש רבינו גרשום מבואר לא כן, שכתב: חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע, דהני חמש חזיין לאיצטרופי להכא ולהכא, דכי אזיל רועה גבי הא דבאמצע שלטא עיניה ששה עשר מיל להכא וששה עשר מיל להכא, ומצטרפי, דקרינן ביה מונה דמצי חזי להכא ולהכא. והמתבאר מדבריו, דזה לא אמרינן שיצטרפו אלו שבאמצע עם אלו לחייבם, ויצטרפו גם עם האחרים לצרפם, ומשום שאם מצטרפים הם לכאן, אין הם מצטרפים לכאן. אך הגדר הוא, שבאמת הרי אילו היה הרועה באמצע, מן הדין היה לצרף את כל הבהמות שבשטח שלשים ושנים מיל, שהרי עינו שולטת בכולן, אלא שבסתם, רואים אנו את הרועה כאילו עומד הוא מצד העדר [אם כי הסברא צריכה ביאור]. וסובר רב, שכדי להחשיב את הרועה כאילו עומד הוא באמצע, צריך שיהיו בהמות באמצע כדי צירוף מזה וכדי צירוף מזה, ואז מצטרפות כל הבהמות כאחד לחיוב אחד של מעשר. ונמצאת סברתו של רב כעין סברתו של שמואל, שרואים אנו את הרועה כאילו עומד הוא באמצע, אלא שנחלק רב עליו, מה הוא שיעור הבהמות שבאמצע כדי שנחשיב את הרועה כעומד באמצע. ובזה ניחא היטב לשון המשנה: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין, דמשמע ששיעור ההצטרפות הוא שלשים ושנים מיל, ולא ששה עשר מיל. ולפי הביאור הנזכר מתבאר, שאכן כן הוא, שפעמים השיעור הוא ששה עשר מיל ופעמים השיעור הוא שלשים ושנים מיל, והבוחן הוא אם היו בהמות באמצע כדי צירוף לכאן ולכאן. אך הרש"ש כתב: המתבאר מפירוש רש"י הוא, דלרב האמצעי מצטרף עם כל אחד מהצדדים, אבל זה אין בו כח שעל ידו יצטרפו גם הצדדים זה לזה. והנה לשון הרע"ב הוא: שאם היה לו עדר באמצע אותן האמצעיות מצטרפות את הצדדים. והלשון מגומגמת, ויש לפרשה: מצרפות [במחיקת הטי"ת] את הצדדים, ויש לפרש: מצטרפות עם ["את" מלשון "עם"] הצדדים, ושני פירושים אלו בדברי הרע"ב הן הן שני הפירושים שנזכרו לעיל. וכתב הרש"ש לפרש את דברי הרע"ב כפירוש שני, וחלק על התוספות יום טוב, ראה שם.

^[15] כתב רש"י: חמש מכאן וחמש מכאן ואחת באמצע, אף על גב דהך חדא לא חזיא למנינא, הואיל ורועה אורחיה למיזל התם ולאתויי, דמיא כמאן דקאי התם וקרינא ביה מונה, וכל שכן ארבע מכאן וחמש מכאן ואחת באמצע דהך חזיא לצירופא דמניינא, [ואף בלא טעם ד"חזיא ן"]. והנה מה שכתב רש"י, דחזיאן הוא משום שהרועה עתיד לבוא לשם, הוא מוכרח מהמשך הסוגיא. אך מה שכתב רש"י דשמואל חלוק על רב בחמש מכאן וארבע מכאן ואחת באמצע שהכל מצטרף, ואפילו בלא הסברא דחזיאן, זה הוא דבר הצריך לימוד, מנין זאת לרש"י, וגם הגמרא לא נתנה שום טעם לזה, שהרי טעם ד"חזיאן" הוא טעם אחר.

יתעשרו מזה על זה! אמר ליה [לו] אביי: אמר קרא [הכתוב] "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' " (ויקרא כז, לב), ומלה זו שהיא מיותרת באה להדגיש: תן עשירי לזה ותן עשירי לזה, לכל מין בפני עצמו. ומקשים: אי הכי [אם כך], כבשים ועזים נמי [גם כן] לא יתעשרו זה על זה! ומשיבים: מה שנאמר שם "וצאן" (ויקרא כז, לב), ולא "כבשים ועזים", משמע ממנו שכל סוגי צאן הם מין אחד למעשר.

ושואלים: אם כך, הכא נמי לימא [כאן גם כן, לגבי תרומות ומעשרות, נאמר] כי "דגן" משמע שכל סוגי דגן אחד הם, ומפרישים מחיטה על שעורה! אמר אביי: נאמר "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם" (במדבר יח, יב), בלשון רבים, ומכך למדים שנותנים "ראשית" (תרומה) לכל מין ומין. ומעירים: וכן אמר ר' אילעא: נאמר "ראשיתם" בלשון רבים ללמד על נתינת "ראשית" לכל מין ומין.

רבא אמר: בלא הלימוד מ"ראשיתם" נמי [גם כן] אין בכך קושי, כי לומר שמשמע מן המלה "דגן" שכל סוגי דגן אחד הם, לענין תרומות ומעשרות — לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר] כמו "וצאן" לענין מעשר בהמה, שכן בשלמא התם אמרינן [נניח שם אומרים אנו]: "וצאן" משמע ממנו שכל צאן אחד למעשר, מפני דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שכבשים ועזים נמי [גם כן] אין מעשרים מזה על זה — לכתוב [שתכתוב] התורה בלשון כללית: "וכל מעשר בהמה", ולא תחלק בין בקר וצאן, והיינו אומרים שכל מיני הבהמה, וגם כבשים ועזים, אין מתעשרים מזה על זה, כפי שיבואר להלן.

ותחילה מעירים: וכי תימא [ואם תאמר]: אי כתיב [אם היה נאמר] "כל מעשר בהמה" הוי אמינא [הייתי אומר] כי אפילו חיה חייבת במעשר, מפני שחיה בכלל בהמה, ולכן הוצרך לומר "בקר וצאן" — דבר זה יש לדחות, שכן דין זה בגזירה שווה "תחת" "תחת" משאר קדשים גמר [למד] (ויקרא כב, כז. ויקרא כז, לב כז, לב), שאין חיה בכלל הציווי.

וחוזרים לדברים שנאמרו למעלה, שאם נניח שכבשים ועזים מתעשרים מזה על זה, אפשר היה לכתוב "וכל מעשר בהמה", ואתי [ובא, נלמד] שאין מעשרים ממיני הבהמה זה על זה, בקל וחומר מחדש וישן, שאינם כלאים, ואף על פי כן אין מעשרים מזה על זה. ואם כן, מה שחילקה התורה "בקר וצאן" למה לי? אלא בא הדבר לומר: בקר וצאן הוא שאין מתעשרין מזה על זה, אבל כבשים ועזים, שהם בכלל "צאן" — מתעשרין מזה על זה.

אבל הכא [כאן], לענין "דגן" האמור בתרומות ומעשרות — מי סגיא [האם אפשר] דלא כתיב [שלא ייכתב] בפסוק זה דגן כלל? הרי צריך לכתוב אותו לגופו, לחייבו בתרומות ומעשרות, יחד עם תירוש ויצהר, למעוטי [למעט] שאר מינין, שאינם חייבים בתרומה ומעשר מן התורה. ולכן אין מקום ללמוד ממנו שכל מיני הדגן מין אחד הם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב נחמן: מנין לרבא שהייתור "בקר וצאן" מלמדנו שאינם מתעשרים מזה על זה? אימא [אמור] שיש ללמוד מכאן לערבו [שיערבו] לבקר בצאן, ויתעשרו מזה על זה! אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לרבא אית ליה נמי [יש לו גם כן] דרשה זו של "העשירי", המלמדת שצריך לתת מעשר לבקר לעצמו ולצאן לעצמו. עד כאן מהלך הסוגיה לפי דרך אחת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כך: לאחר שהסביר אביי כי בקר וצאן אינם מתעשרים מזה על זה בגלל יתור המלה "העשירי", המלמד: תן עשירי לזה ועשירי לזה, אמר רבא: אף בלא דרשת "עשירי" נמי לא מצית אמרת [גם כן אין אתה יכול לומר] שבקר וצאן מתעשרין מזה על זה,

דאיתקש [שהרי הוקש] בכתוב מעשר בהמה למעשר דגן, שנאמר "עשר תעשר" (דברים יד, כב), וכפל הלשון מורה על שני מעשרות, מעשר דגן ומעשר בהמה, ומן ההיקש למדים: מה מעשר דגן — ממין על שאינו מינו לא מעשרים, אף מעשר בהמה — ממין על שאינו מינו לא מעשרים.

ומקשים, והא [והרי] רבא הוא שאמר כי אין למדים מכאן דין זה, שכן ממה שנאמר כאן "שנה שנה" יש ללמוד כי לשנה בלבד הקשתיו, את מעשר הבהמה למעשר דגן, ללמד שלא יעשר מהחדש על הישן, ולא לדבר אחר! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רבא מההיא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: חדא מיניה [אחת מהם, מאותם שני ההסברים] רב פפא אמרה ולא רבא. שכיון שרב פפא היה תלמידו המובהק של רבא, וראש ישיבה אחריו, פעמים שאמרו את דברי התלמיד בתור דברי הרב.

א משנה עדר החייב במעשר בהמה מצטרף לחיוב אם היו הבהמות מרוחקות כמלא רגל בהמה רועה, כמרחק שבהמה רועה ועדיין משתמרת על ידי רועה אחד. וכמה היא רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל. היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל — אין מצטרפין. היו לו צאן גם באמצע בתוך מרחק זה של שלושים ושנים מיל — מביא את כולן לדיר, ומעשרן באמצע. ר' מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה, והבהמות שבשני עבריו אינן מצטרפות, אף על פי שהן קרובות.

ב גמרא שנינו במשנה שמעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שבהמות שבמרחק זה מצטרפות לחיוב במעשר?

אמר רבה בר שילא: דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "עוד תעברנה הצאן על ידי מונה" (ירמיהו לג, יב—יג), כלומר, על ידי רועה, שאם כולן יכולות להימנות על הרועה, כשהוא רואה את כולן — הרי זה בכלל עדר צאן העובר תחת השבט להתעשר. וקים להו לרבנן [ומוחזק להם לחכמים] דשיתסר מיל קא שלטא ביה עינא דרועה [ששישה עשר מיל שולטת בו עין הרועה], ולא ביותר מזה.

ג שנינו במשנתנו: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין וכו'. ושואלים: שלשים ושנים הוא שאין מצטרפין לעדר החייב במעשר, הא בציר מהכי [אבל פחות מזה] מצטרפין? והא קתני [והרי שנה] במשנתנו מתחילה ששה עשר מיל, טפי [יותר] מכך לא מצטרפים! ומשיבים, מה שהוזכר ששלושים ושנים אינם מצטרפים לא נאמר אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא [שהוא צריך לשנות בסוף, בהמשך]: היו לו בהמות באמצע שלושים ושנים מיל — מביא ומעשרן באמצע. ואין לדייק ממנו שבפחות מכאן הרי אלו מצטרפים.

ושואלים: וכמה יהיו לו בצדדים ובאמצע כדי שיצטרפו? אמר רב: כגון שהיו חמש מכאן וחמש מכאן וחמש מאמצע, דהני חמש חזיא להכא וחזיא להכא [שאותן החמש שבאמצע ראויות להצטרף לכאן וראויות להצטרף לכאן] למנין עשר בהמות החייבות במעשר, ולכן כולן נחשבות לעדר אחד.

ושמואל אמר: אפילו חמש מכאן וחמש מכאן ואחד באמצע די בהן כדי לצרפן, שכן חזינן לרועה כמאן דקאי הכא [רואים אנו את הרועה כמי שעומד כאן] אצל זו שבאמצע, וקרינן ביה [וקוראים אנו בו] "מונה", שיכול למנות את אלו וגם את אלו בעיניו, והן נחשבות לעדר אחד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

let them be tithed from one for the other. Abaye said to him that the verse states: “The tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32). This indicates that one must give the tenth animal from this, the flock, and give the tenth animal from that, the herd, with each counted and given separately. The Gemara raises a difficulty: If so, sheep and goats should also have to be tithed separately. The Gemara answers that the verse states: “Or the flock,” which means that all the goats and sheep are one flock and may be tithed together.

The Gemara raises a further difficulty: Here too, with regard to teruma and tithes, let us say that the term “grain” (Numbers 18:12) means that all the different types of grain are considered one grain, and may be tithed together. Abaye said in response that there it is different, as the verse states: “The first part of them” (Numbers 18:12), in the plural, which teaches that one must give the first part for each type of produce separately. And Rabbi Ile’a says likewise that “the first part of them” teaches that one must give the first part for each type of produce separately.

Rava said that there is an alternative answer: Even without the term “the first part of them” there is also no difficulty, as you cannot say the term “grain” means that all the different types of grain are considered one grain. Rava explains: Granted, there, with regard to sheep and goats, we say that the term “or the flock” means that all goats and sheep are one flock. Because if it enters your mind that sheep and goats may also not be tithed one for the other, like the herd and the flock, let the verse write: And all the animal tithe, without distinguishing between herds and flocks.

And if you would say that if the verse had written: All the animal tithe, I would say that the requirement to tithe animals applies even to undomesticated animals, this is not so. The reason is that one derives the halakha of the animal tithe from sacrificial animals, via a verbal analogy of the terms “under” and “under.” With regard to sacrificial animals it states: “When a bull, or a sheep, or a goat is brought forth, then it shall be seven days under its mother, but from the eighth day onward it may be accepted for an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 22:27), and with regard to animal tithe it states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32). It is derived through this verbal analogy that just as an undomesticated animal cannot be consecrated as an offering, so too, it cannot be tithed.

Rava continues his explanation: And as one would not have thought that undomesticated animals are included in the animal tithe the verse could have stated: And all the animal tithe, and one would derive that one species may not be tithed for another by an a fortiori inference from new grain and old grain, as specified earlier: If the grain tithe may not be taken from the new grain for the old grain despite the fact that the prohibition of diverse kinds does not apply, all the more so with regard to different species of animal, which are prohibited as diverse kinds; the animal tithe may not be taken from one for another. If so, why do I need the verse to state: “The herds or the flock”? This teaches that herds of cattle and flocks of sheep or goats may not be tithed from one for the other, but sheep and goats, which are both called flocks, may be tithed from one for the other.

Rava concludes: But here, in the case of grain, would it suffice if the Torah had not written: “Grain,” to exclude other types of foods from the obligation of tithes by Torah law? In other words, the term “grain” must be serving to exclude other types of food, as one cannot claim they could have been excluded in some other manner.

Rav Huna, son of Rav Naḥman, objects to this claim of Rava in which it is derived from the words “herd” and “flock” that cattle and sheep may not be tithed together. One can say instead that this teaches that one should intermingle the cattle in the herd with the sheep in the flock and tithe them all together. Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said to Rav Huna, son of Rav Naḥman: Rava also accepts the opinion of Abaye that the verse “The tenth shall be sacred to the Lord” teaches that cattle and sheep must be tithed separately, and therefore he does not entertain that derivation.

There are those who say that Rava said: Even without the verse “The tenth shall be sacred to the Lord” you also cannot say that a herd and a flock should be tithed from one for the other, as animal tithe is juxtaposed to grain tithe: Just as grain tithe may not be separated from one type of grain for another grain that is not its type, so too, animal tithe may not be separated from one type of animal for another species of animal that is not its type.

The Gemara asks: But isn’t it Rava himself who said that the term: “Year by year” (Deuteronomy 14:22), teaches that I have juxtaposed the two types of tithe with regard to the year in which they were born, teaching that one may not tithe old and new flocks together, but not with regard to another matter, i.e., there is no prohibition against tithing two types together? The Gemara answers: Rava retracted that first opinion, and maintains that the juxtaposition applies even to the tithing of two types together. And if you wish, say instead that one of those opinions was said by Rav Pappa, not by Rava. Since Rav Pappa was Rava’s closest student and took over as head of the academy after Rava’s death, his statements were occasionally mistaken for those of Rava himself.

MISHNA: Animals subject to the obligation of animal tithe join together if the distance between them is no greater than the distance that a grazing animal can walk and still be tended by one shepherd. And how much is the distance that a grazing animal walks? It is sixteen mil. If the distance between these animals and those animals was thirty-two mil they do not join together. If he also had animals in the middle of that distance of thirty-two mil, he brings all three flocks to a pen and tithes them in the middle. Rabbi Meir says: The Jordan River divides between animals on two sides of the river with regard to animal tithe, even if the distance between them is minimal.

GEMARA: The mishna teaches that animals join together for the purposes of tithing if the distance between them is no greater than the distance a grazing animal can walk and still be tended by one shepherd. The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source that this is the maximum distance at which they can be tithed together?

Rabba bar Sheila said that the verse states: “So says the Lord of hosts: Yet again shall there be in this place, which is desolate, without man and without animal, and in all its cities, a habitation of shepherds causing their flocks to lie down. In the cities of the hill country, in the cities of the lowland, and in the cities of the south, and in the land of Benjamin, and in the places about Jerusalem, and in the cities of Judah, the flock shall again pass under the hands of him who counts them, says the Lord” (Jeremiah 33:12–13). It is derived from here that animals that can pass under the hands of one shepherd are called one flock and can be counted together for the animal tithe. And the Sages have an accepted tradition that the eye of the shepherd can see up to a distance of sixteen mil.

§ The mishna teaches that if the distance between these animals and those animals was thirty-two mil they do not join together. The Gemara infers: It is only if the distance between them is thirty-two mil that they do not join together, from which it can be inferred that if the distance between them is less than this they do join together. But the mishna earlier teaches: Sixteen mil, which indicates: And no more. The Gemara answers: One cannot infer that if the distance is less than thirty-two mil the animals join together. The mishna mentions thirty-two mil only because it wants to teach in the latter clause: If he also had animals in the middle of that distance of thirty-two mil, he brings them all to a pen and tithes them in the middle.

The Gemara asks: And how many animals must he have on the two sides and in the middle in order to tithe them as one group? Rav says: Five from here and five from there and five in the middle. The reason is that these five in the middle are fit to combine with the animals here and are likewise fit to combine with the animals there, to amount to a total of ten, to which the obligation of animal tithe applies. For this reason all three flocks are considered as one flock.

And Shmuel says: Even if there are five from here and five from there and only one in the middle they may be tithed together. The reason is that we see the shepherd as one who stands here in the middle and we apply the verse: “Who counts them” (Jeremiah 33:13), to him. Since he can see and count both sides from his vantage point in the middle, they are all considered one flock.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדר אמר קרא העשירי כדכתיב תרי זימני מעשר מעשר דמי:

אי הכי כבשים ועזים נמי. נימא תן עשירי לזה ועשירי לזה ולא יתעשרו זה על זה:

הא כתיב וצאן משמע כל צאן אחד:

הכא נמי לימא. כל חלב תירוש ודגן כל משמע כדגן אחד ויתעשר חטה על שעורה:

ראשיתם. תן ראשית לזה וראשית לזה שלא יתעשרו מזה על זה:

דאי ס"ד כבשים ועזים נמי. לא יתעשרו זה על זה לכתוב כל מעשר בהמה ולא לכתוב בקר וצאן:

הוה אמינא אפילו חיה. כי היכי [דילפינן] חיה מבהמה (ילפינן) לענין הרבעה הכי נמי יליף חיה למעשר. הא ליכא למימר משום (דמי) דמעשר תחת תחת מקדשים גמר וחיה ליכא בקדשים. ואכתי לכתוב כל מעשר בהמה ואתי בק"ו מחדש וישן ומה חדש וישן שאין כלאים זה בזה אין מתעשר מזה על זה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה בקר וצאן למה לי כו':

האי כבשים ועזים מתעשרים מזה על זה דלהכי אתי וצאן דכל משמע צאן אחד ולהכי מייתר:

אלא הכא מי סגיא דלא כתב דגן למעוטי שאר מינין. דאין מחייבין במעשר מן התורה ולאו מייתר הוא למימר כל מעשר דגן אחד:

אימא ליערבן. בקר בצאן. האי בצאן דכתב לאו להכי כתיב דמעשרין כבשים על העזים אלא לערבן בקר בצאן דמעשרין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר:

לרבא נמי דמפיק וצאן לכל צאן משמע אית ליה נמי העשירי תן עשירי לבקר ועשירי לצאן:

מצטרף כמלא רגל בהמת רועה. כלומר כל אותן בהמות של אדם אחד שרועות בשדה אחד כשיעור שרגל בהמה הולכת ורועה ורועה אחד יכול לשומרן מצטרפין להתעשר ביחד דהוי עדר אחד:

ט"ז מיל. דקים להו לרבנן דטפי לא אזלא רגל בהמה וכולן שעומדות בתוך ט"ז מיל מצטרפות:

היו לו ב' עדרים ובין אלו לאלו ל"ב מיל אין מצטרפין:

היה לו עדר באמצע אלו ל"ב מביא ומעשרן כולן עד אותו עדר שבאמצע שהרי עכשיו אין בין עדר לעדר ט"ז מיל אבל החיצונים אין יכול להביא אלו לאלו שהרי יש ביניהם יותר מט"ז מיל:

הירדן [מפסיק] אין מצטרפין למעשר אחד:

על ידי מונה רועה. כלומר דההוא צאן דרועה אחד יכול לשמור ולמנות הוי עדר ומצטרף למעשר אחד למנין דהיינו מעשר:

וקים להו כו'. ותעברנה כלשון כל אשר יעבור דכתיב גבי מעשר:

משום הכי קתני שלשים ושתים משום דקא בעי למיתנא סיפא היו לו באמצע אותן ל"ב אבל בעדר אחד טפי מט"ז אין מצטרפין:

וכמה. בהמה ליהוו באותן ל"ב מיל דכי הוו לו באמצע דמצטרף:

גמרא חזינן לרועה כמאן כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כבשים ועזים כו' מק"ו דתירוש ויצהר וה"נ דרשינן ק"ו דחדש כו' ובד"ה וכ"ת כו' לא מסתבר כו' ובד"ה מצטרף כו' מפרש טעמא הס"ד ובד"ה וכמה יהא כו' מכאן וה' באמצע מצטרפות כו' ובד"ה דהנך ה' אמצעיות חזיין כו' לגורן אחר הס"ד ואח"כ מ"ה חמש מכאן כו' באמצע אע"ג כו' ואתויי הויא כמאן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' לחלק במיני דגן כו' התם ולרבא דאמר לא כו' בהו חלב חלב דאין כו' דחד חלב כתיב בהו מהאי אהאי כתב רחמנא כו' קרא לו דגן ומוקמי נמי לומר דלא אהני כו' ולחלק בתירוש ויצהר לא אצטריך כו' ראשית על דגן ודגן והתם כו' ובד"ה ואתי כו' ולא לדבר אחר עכ"ל ובד"ה חדא מנייהו כו' קאמר הכי ועל רב פפא רגיל לומר כן שמלך אחר כו' ובד"ה אמר קרא יגבול אותו כו' כצ"ל:

גמרא אמר אביי ראשיתם. נראה דהשתא תו לא צריכנא להק"ו דלעיל מתירוש ויצהר וכ"מ בתד"ה אמר:

שם וכמה א' רב חמש כו'. המתבאר מפרש"י הוא דלרב האמצעי מצטרף עם כ"א מהצדדין אבל זה אין בו כח שעל ידו יצטרפו גם הצדדין זל"ז ולזה נראה שכוון הרע"ב שכתב אותן האמצעיות מצטרפות את הצדדין (ר"ל עם הצדדין. וזה מוכח מלשון מצטרפות. דא"ת דר"ל דעושה דגם הצדדין יצטרפו זל"ז הל"ל מצרפות) להכי תני כו' אין האמצעי מצרפן (ר"ל להכי את הצדדין יתר זל"ז ודלא כשמואל) והתוי"ט לא הבין כן בדבריו. וגם יש ט"ס בדבריו דמש"כ וכרבה צ"ל וכרב:

רש"י ד"ה דהנך ה' דכל צד דמצרפת כצ"ל:

יתעשרו מזה על זה. בקר וצאן: אמר קרא העשירי. דסמך מעשר אבקר ועשירי סמך אצאן דהשתא כתיב מעשר אכל חד וחד: כבשים ועזים נמי. לא ליעשרי כי היכי דלעיל כתיב חלב איצהר וחלב אתירוש ודגן ודרשינן דגן דגן מק''ו דתירוש ויצהר וה''נ דרשינן ק''ו דחדש וישן: ומשני וצאן משמע כל צאן א': ראשיתם. סמוך לדגן הוי ראשיתם לומר תן ראשית לכל דגן ודגן בסדר ויקח קרח: בשלמא התם דרשינן וצאן משמע כל צאן א'. דמייתרי לן קראי: דאי ס''ד כבשים ועזים נמי. לא ליעשרו אהדדי לכתוב רחמנא וכל מעשר בהמה ואנא ידענא דמין על שאינו מינו לא דאתי מק''ו מחדש וישן: וכי תימא אי כתב בהמה ה''א חיה בכלל בהמה. וליחייב חיה במעשר כדקי''ל בב''ק (דף נד:) חיה בכלל בהמה להרבעה משום הכי לא הוה צריך למכתב בקר וצאן דאנא גמיר תחת תחת מקדשים כתיב הכא (ויקרא כז) תחת השבט וכתיב התם (שם כב) תחת אמו והתם חיה לא דכתיב שור כשב ועז הלכך לכתוב בהמה ואתי בק''ו מחדש וישן דמין בשאינו מינו לא ולהכי כתב בקר וצאן למימרא דבקר וצאן הוא דאין מתעשרין הא צאן וצאן מתעשרין אלא הכא גבי דגן לא מיסתבר קרא למידרש דתירוש ודגן הוא דאין מתעשרין הא דגן ודגן מתעשרין דמי סגיא דלא כתב דגן למעוטי שאר מינין דלא ליחייבו במעשר מדאורייתא: אימא לערבו לבקר וצאן. כלומר מנא ליה לרבא דלהכי כתיב בקר וצאן דלא יתעשרו מזה על זה אימא להכי פרטינהו קרא בהדיא לערבינהו דליעשרו אהדדי דאי הוה כתב בהמה הוה מייתינן מחדש וישן דמין בשאינו מינו לא ולהכי אדכרינהו בהדיא למימרא דליעשרינהו אהדדי וקס''ד דרב הונא דמדרבא לית ליה ראשיתם העשירי נמי לית ליה לרבא דלידרוש תן עשירי לזה ועשירי לזה הואיל ולא כתב מעשר בקר ומעשר צאן: ממין על שאינו מינו לא. וא''ת בכבשים ועזים נמי א''כ ריבויא דבקר וצאן מאי אהני ואם תאמר מה ראית מסתברא דמעוטינהו דהיקישא לבקר וצאן אתא דלא ליעשרו אהדדי דהא לא דמו כלל אהדדי וריבויא דבקר וצאן לרבויי כבשים ועזים דהא דמו אהדדי לענין קרבן דהאומר הרי עלי מן הצאן יכול להביא בין כבש בין עז: הדר ביה רבא מההיא. קמייתא וסבירא ליה נמי דלמילי אחרנייתא נמי איתקש למעוטי בקר וצאן וכבשים ועזים דמתעשרי נפקא לן מריבוייא דבקר וצאן וכי פרכינן בריש שמעתין אי הכי חדש וישן נמי לאו פירכא היא דהא בחדש וישן כתיב בקרא בהדיא דאיתקוש דהא בקרא דהקישא כתיב שנה שנה: מתני' מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. כפי שיעור שהבהמה מתרחקת והולכת כשהיא רועה דהיינו ט''ז מילין ל''א כפי מה שהבהמות רחוקות זו מזו ויכולות להשתמר ברועה אחד והיינו ט''ז מילין כדמפרש בגמרא דהכי שלטא עינא דרועה ואם יש לו חמשה בהמות בכפר זה וחמשה בהמות בכפר אחר רחוק מזה ט''ז מילין מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן ואם רחוקות יותר פטורות ובגמרא מפרש טעמא: שלשים ושתים מיל. פריך בגמרא מאי קאמר: היה לו באמצע. אותן האמצעיות מצרפות את הצדדין והאי דקתני מביא ומעשרן באמצע לא מביא ממש קאמר: הירדן מפסיק. שאם יש לו חמשה בהמות מכאן וחמשה מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות וטעמא מפרש בגמרא: גמ' תעבורנה הצאן על ידי מונה. משמע אם יכולות להמנות ברועה א' מיקרו צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר ואי לא לא: והא קתני ט''ז מיל. הוא דמצטרפין טפי לא: וכמה. יהא לו בצדדין ובאמצע שיצטרפו: ה' מכאן וה' באמצע. מצטרפות ומביאן לתוך דיר א' ומעשרן והחמש הנותרות בדיר מצטרפות לגורן אחר כשיולדו לו עוד טלאים אבל אי הוי הנך דצד האחת קרובות לאמצעיות בתוך ט''ז מיל ואותן שבצד שני רחוקות יותר מט''ז מיל אותן הרחוקות פטורות לגמרי ואינן צריכות להמתין עד שיולדו לו עוד טלאים להצטרף לגורן אחר: דהנך ה'. אמצעיות חזיין להכא ולהכא דכל צד דמצטרפת להו איכא שיעור מעשר אבל אם יש מכאן ה' ומכאן ד' ובאמצע ה' אין הד' מצטרפות ואין צריכות להמתין לגורן אחר: ה' מכאן וה' מכאן ואחת באמצע. אע''ג דהך חדא לא חזיא למנינא הואיל ורועה אורחיה למיזל התם ואיתויי הויא כמאן דקאי התם וקרינא ביה מונה וכ''ש ד' מכאן וה' מכאן ואחת באמצע דהך חזיא לצירופא דמניינא:

אמר אביי ראשיתם כו' רבא אמר. בלא ראשיתם כו'. תימה דבפ''ק דתמורה (דף ה.) גבי הא דאמר אביי דכל [מילתא] דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני פריך מתורם ממין על שאינו מינו דאמר רחמנא תן חלב לזה [וחלב לזה] ותנן דאם תרם אין תרומתו תרומה ומשני אמר קרא ראשיתם אלמא מוקי ליה אפי' לתירוש ויצהר לאשמועינן דלא מהני והכא מוקי לה לחלק במיני דגן דאין תורמין מזה על זה ורבא אמר בלא ראשיתם נמי לא מצית אמרת [ודגן] משמע [כל] דגן אחד דמוקי בהדיא התם להכי דקאמר התם ולרבא דאמר לא מהני אי לאו דאמר רחמנא ראשיתם הוה אמינא תירוש ויצהר דכתיב בהו חלב חלב שאין תורמין תירוש ודגן דחד חלב כתיב בהו מהאי אהאי כתב רחמנא ראשית וי''ל דלאביי ודאי משמע דהאי ראשית לחלק במיני דגן דמדסמך ליה קרא לודגן ומוקי נמי לומר דלא מהני דמשמע דקרא אכולהו מיני דכתיבי בקרא לחלק בתירוש ויצהר לא איצטריך אלא לומר דלא מהני וכי היכי דלא מהני בתירוש ויצהר לא מהני נמי במיני דגן ורבא דקאמר הכא לא צריך משום דמק''ו נפקא כדלעיל ומן דגן ליכא למידרש דמשמע [כל] דגן אחד כדקאמר הכא דאיצטריך לגופיה למעוטי שאר מינים והתם נפקא לן מראשית כדאשכחן בכמה דוכתי (פסחים דף יח:) מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא והשתא נמי ניחא הא דמייתי הכא ראשית על דגן ודגן והתם מייתי ליה רבא על דגן ותירוש דודאי תרוייהו נפקי מק''ו בין תירוש ודגן בין דגן ודגן ומ''מ כתביה אתרוייהו כמו מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא וא''ת ולרבא כיון דכתיב ראשיתם אכולהו חלב חלב למה לי וי''ל משום דלא הוי מוקמינן ראשיתם אתירוש ויצהר כיון דאינם כלאים זה בזה: ואתי בק''ו מחדש וישן. לא הוי מצי למימר דאתי בהיקישא דעשר תעשר דלעיל דהא אמר רבא לעיל לשנה הקשתיו ולא . לדבר אחר.: אימא לערובי בצאן. דכתבינהו בחד מעשר ולא כתב ומעשר צאן: חדא מיניה רב פפא אמרה. בריש ב''ק (דף ד:) נמי קאמר הכי ועל רב פפא רגיל לומר כן שמלך אחר רבא כדאיתא (במועד קטן) (דף כח:) ויש דברים כשהיה אומר דסבורים שהם בשם רבא: