דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בכורות נה ע"א - טקסט הדף

מיתיבי היה לו חמש בכפר חנניה וחמש בכפר עותני אין מצטרפות עד שיהא לו אחת בציפורי תיובתא דרב תרגמה שמואל אליבא דרב כגון שהיו תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע דההיא חזיא להכא וחזיא להכא אמר רב פפא ולשמואל אפילו רועה מצרפן ואפילו כליו של רועה מצרפן בעי רב אשי כלבא דרועה מאי כיון דקרי ליה ואתי לא מצטרפי או דלמא זימנין דלא אתי ומצטרך איהו למיזל ואתייה תיקו: ר''מ אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה: א''ר אמי לא שנו אלא שאין שם גשר אבל יש שם גשר גשר מצרפן אלמא משום דלא מיקרבן הוא מיתיבי היו לו בשני עברי הירדן אילך ואילך או בשני אבטילאות כגון של נמר ונמורי אין מצטרפין ואין צריך לומר חוצה לארץ וארץ והא חוצה לארץ וארץ כמקום שיש גשר דמי וקתני לא מצטרפין אלא א''ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן היינו טעמיה דר''מ דאמר קרא {יהושע יח-כ} והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו אלא מעתה {יהושע יח-יד} ותאר הגבול ועלה הגבול הכי נמי הכתוב עשאו גבול בפני עצמו שאני התם דאמר קרא {במדבר לד-יב} זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה ארץ ישראל גבול אחד היא אי הכי ירדן נמי ארץ ולא ירדן בשלמא לר' חייא בר אבא היינו דקתני ירדן אלא לרבי אמי ליתנינהו לכולהו נהרות קשיא (לימא) כתנאי {במדבר לג-נא} כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען ארצה ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען דברי ר' יהודה בן בתירה ר' שמעון בן יוחי אומר הרי הוא אומר {במדבר לד-טו} מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה מה ירחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען אמר רבב''ח א''ר יוחנן אין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה למאי הלכתא אילימא לנודר הלך אחר לשון בני אדם וכל היכא דקרו ליה ירדן איתסר ליה אלא למעשר בהמה תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן א''ל ר' אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה {שופטים יח-כג/כט ??} ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם וא''ר יצחק לשם זו פמייס ותניא יוצא ירדן ממערת פמייס אמר רב כהנא זכרותיה דירדנא ממערת פמייס היכא דאמר לא שתינא מים ממערת פמייס איתסר ליה בכוליה ירדנא זכרותא דדמא כבדא כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק כבד שנימוח מטמא ברביעית זכרותא דמיא פרת דאמר רב יהודה אמר רב הנודר ממימי פרת אסור בכל מימות שבעולם היכי דמי אילימא דאמר לא שתינא ממימי דפרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דאמר לא שתינא ממים דאתו מפרת דאמר רב יהודה אמר רב כל הנהרות למטה משלש נהרות וג' נהרות למטה מפרת והאיכא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

מיתיבי לרב: היה לו חמש בהמות בכפר חנניה, וחמש בהמות בכפר עותני הרחוקה מכפר חנניה שלשים ושנים מיל, אין מצטרפות, עד שיהא לו בהמה אחת בצפורי היושבת בין שני הכפרים.

הרי למדנו, שאפילו אם יש באמצע אחת בלבד, הרי הצדדים מצטרפים, ואף על פי שאינה ראויה להצטרף עם כל אחד מהצדדים, ותיובתא דרב, הסובר, שאין הצדדים מצטרפים עד שיהיו שם חמש באמצע הראויות להצטרף עם כל אחד מהצדדים!?

תרגמה [פירשה לברייתא] שמואל אליבא דרב: זו ששנינו: עד שיהא לו אחת בצפורי, אין זה המשך לרישא כשהיו לו חמש בכל צד, אלא דין בפני עצמו הוא, והסיפא עוסקת בכגון:

שהיו תשע מכאן ותשע מכאן, ואחת באמצע [בצפורי], דבזה הרי מודה רב, דההיא אמצעית חזיא להכא וחזיא להכא, שמכל צד היא משלימה לעשר.

אמר רב פפא:

ולפי שמואל, אפילו דירת הרועה [1] בלי שום בהמה, הרי הוא מצרפן לבהמות שבצדדים, ואפילו כליו של רועה - מצרפן, ומשום שהרי סופו של רועה לבוא לשם.

בעי רב אשי:

כלבא דרועה [כלבו של רועה] - שהיה באמצע - מאי [מהו שיצרפן] אליבא דשמואל? וצדדי הספק הם: האם נאמר: היות ואין סופו של רועה לבוא אצל הכלב, כיון דקרי ליה - האדון לכלבו - ואתי [כי קורא לו והוא בא], לכן יש לומר דלא מצטרפי.

או דילמא: זימנין דלא אתי ומצטריך איהו למיזל לאתוייה [פעמים שאין הכלב נענה לקריאתו, וצריך הוא לילך אחריו] והרי הכלב כמו אחת באמצע או כליו של רועה, שהם מצרפים, היות והרועה עתיד לילך ולהביאם.

ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה:

אמר רבי אמי: לא שנו במשנתנו שהירדן מפסיק, אלא בכגון שאין שם גשר על הירדן, אבל אם יש שם גשר, הגשר מצרפן לבהמות שמשני עברי הירדן.

ומקשינן: אלמא, משום דלא מיקרבן הוא, הרי משמע שטעם הפסקת הירדן הוא משום שאין הבהמות והרועה יכולים לעבור מעבר זה לעבר זה. ומיתיבי ממה ששנינו בברייתא:

היו לו בהמות בשני עברי הירדן אילך ואילך, או בשני אבטילאות [שתי מחוזות במלכות אחת] כגון של נמר ונמורי [שמן של שתי מחוזות סמוכות] אין מצטרפין, ואפילו אין ביניהם אלא מיל אחד, ואין צריך לומר: חוצה לארץ וארץ שאין מצטרפות בהמות שבחוצה לארץ עם בהמות שבארץ. [2]

והשתא תיקשי לדברי רבי אמי: והא חוצה לארץ וארץ כמקום שיש גשר דמי, שהרי ניתן לעבור משם לכאן ומכאן לשם, ומכל מקום קתני לא מצטרפין, וקשיא לרבי אמי! [3]

אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היינו טעמיה דרבי מאיר, משום:

דאמר קרא [יהושע יח כ]: "והירדן יגבול אותו לפאת קדמה", הרי שהכתוב עשאו גבול בפני עצמו. [4]

ומקשינן עלה: אלא מעתה דמשום דכתיב "יגבול אותו" אין מצטרפין הבהמות שמשני עבריו - גבול שבין שני שבטים בארץ ישראל שנאמר בו [שם]: "ותאר הגבול" או "ועלה הגבול", הכי נמי נאמר שהכתוב עשאו גבול בפני עצמו, ואם היו לו בהמות בנחלת שבט זה ובהמות בנחלת שבט זה משני עברי הגבול, הכי נמי שאין הן מצטרפות!? והרי פשיטא שהן מצטרפות, שאם לא כן למה נקטה הברייתא חוצה לארץ וארץ, כיון שאפילו בשני שבטים אינן מצטרפות.

ומשנינן: שאני התם דאמר קרא [במדבר לד יב]: "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב", ללמדנו: כולה ארץ ישראל גבול אחד היא, ארץ אחת היא.

ומקשינן: אי הכי, ירדן נמי לא יפריד, כיון שכל הארץ גבול אחד!? [5]

ומשנינן: הרי אמרה תורה "זאת תהיה לכם הארץ", ומשמע: ארץ ולא ירדן. [6]

ומקשינן: בשלמא לרבי חייא בר אבא - שהירדן מפסיק משום שנאמר בו גבול - היינו דקתני במשנתנו נהר הירדן ולא שאר נהרות -

אלא לרבי אמי - שהירדן מפסיק משום שנהר הוא ולא ניתן לעבור מעבר זה לעבר זה - ליתנינהו במשנתנו לכולהו נהרות. כלומר, ישנה התנא: כל הנהרות מפסיקין, ולמה נקט התנא נהר הירדן בדוקא!?

ולרבי חייא בר אבא נמי - שהירדן מפסיק משום שנאמר בו גבול - יש להקשות: לימא דמשנתנו כתנאי היא!? [7] דתניא: כתיב [במדבר לה [8] י]: "כי אתם עוברים את הירדן ארצה [לארץ] כנען", ולמדנו: ארצה הוא דחשיב ארץ כנען, ולא הירדן עצמו ארץ כנען - [9]

דברי רבי יהודה בן בתירה.

רבי שמעון בן יוחי אומר:

הרי הוא אומר [במדבר לד טו]: "מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה", הקישו הכתוב לירחו, כדי ללמד: מה ירחו הוא ארץ כנען, אף ירדן הוא ארץ כנען.

הרי שנחלקו תנאים בירדן אם הוא חשוב כארץ כנען, ואילו משנתנו נוקטת שאין הירדן ארץ כנען, ולכן הוא מפסיק בין הבהמות -

ומסקינן: אכן קשיא לרבי אמי ולרבי חייא. [10]

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

אין ירדן אלא מבית ירחו [מכנגד יריחו] ולמטה. [11]

שואלת הגמרא: למאי הלכתא [למאי נפקא מינה]?

אילימא לנודר הנאה מן הירדן, שאינו אסור אלא מבית ירחו ולמטה. כך אי אפשר לומר, כי:

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל היכא דקרו ליה ירדן [וכל מקום שנקרא בפי בני אדם ירדן] איתסר ליה מחמת נדרו!?

אלא למעשר בהמה, וכמו ששנינו: הירדן מפסיק למעשר בהמה, ורבי יוחנן מפרש שאין מפסיק אלא מבית ירחו ולמטה. [12] תניא נמי הכי:

ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום, והולך ונופל לים הגדול, ואין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

למה נקרא שמו ירדן? משום שיורד מחלק שבטו של דן [ירד - דן].

אמר ליה רבי אבא לרב אשי:

אתון מהתם מתניתו לה [אתם לומדים שהירדן יוצא מחלקו של דן, משמו של הירדן], ואילו אנן מהכא מתנינן לה [מכאן אנו לומדים כן], [13] שנאמר [יהושע יט מז]:

"ויקראו לו ללשם דן, כשם דן אביהם", [14] הרי שלשם היה בחלקו של דן, ואמר רבי יצחק: לשם זו פמייס, ותניא: ירדן יוצא ממערת פמייס, הרי שמקור הירדן בחלקו של דן.

אמר רב כהנא:

א. זכרותא דירדנא [עיקרו של ירדן] [15] מערת פמייס, לומר לך: היכא דאמר לא שתינא מים [מי שאסר על עצמו הנאת שתיית מים] ממערת פמייס, ממילא איתסר ליה בכוליה ירדנא [נאסר הוא בכל הירדן, כי עיקרו ומקורו במערת פמייס].

ב. זכרותא דדמא כבדא [עיקר הדם הוי כבד], כדרבי יצחק! דאמר רבי יצחק:

כבד של מת שנימוח, הרי הוא מטמא באהל בשיעור רביעית כשיעורו של דם לטמא באהל.

ג. זכרותא דמיא [עיקר ומקור כל המים שבעולם] הוא נהר פרת, וכדאמר רב יהודה אמר רב: הנודר ממימי פרת אסור בכל מימות שבעולם, שהפרת מקור כל המימות.

ומקשינן על דברי רב:

היכי דמי, באיזה לשון אסר על עצמו? אילימא דאמר "לא שתינא ממימי דפרת", ועל אופן זה אמר רב שאסור הוא בכל מימות שבעולם. כך אי אפשר לומר, שהרי משמע:

מי פרת הוא דלא שתינא, הא מנהרא אחרינא שתינא [מי פרת הוא שלא אשתה, אבל מי נהר אחר - אשתה]. כלומר, הלך אחר לשון בני אדם, ומים הנקראים "פרת" הוא דקאמר, שהאדם הנודר אין דעתו אלא אחר שם שהוא רגיל לקרות לאותו מקום. [16] אלא במאי עסקינן, בכגון דאמר "לא שתינא ממים דאתו מפרת [לא אשתה ממים הבאים מן הפרת]".

דאמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות הם למטה משלש נהרות [חידקל פישון וגיחון, שבפרשת בראשית]. כלומר, נהרות האלו גבוהים מכולם ומהם מקור כל מימי הנהרות שבעולם, ושלש נהרות אלו למטה מנהר פרת. כלומר, מקורם הוא ממנו. [17]

ומקשינן: איך אתה אומר שמקור כל המימות הוא מן הפרת,

הערות

[1] נתבאר על פי רש"י. ואפשר שהכריחו לכך, משום שאם היה רועה באמצע הרי הוא מצרפן אפילו לרב, וכפי שנתבאר לעיל בטעמו של רב, דחזיאן על ידי הבהמות שבאמצע כאילו היה רועה שם, שאם כן, לכאורה אם היה שם רועה לכולי עלמא מצטרפות הבהמות.

[2] ראה חזון איש בכורות כז ג סד"ה ויש, שהוכיח מכאן שיש חיוב לעשר ואינו רשות בעלמא, [ראה בזה בהקדמת הפרק].

[3] כתב החזון איש [בכורות כז ד]: אף על גב דעבר הירדן וארץ כנען עדיפי דשניהם ארץ ישראל, ושפיר יש לומר, דביש גשר אין הירדן מפסיק, מכל מקום קשיא ליה מדנקט ליה בלשון "ואין צריך לומר" משמע דחד הוא, וכן שתי אבטילאות מכריח שאין הדבר תלוי בהפסק חריץ הקרקע.

[4] מהמשך הגמרא נראה לכאורה, שהכוונה היא שהירדן עצמו אינו מארץ ישראל, וכפי שיתבאר בהערה לקמן, וטעם ההפסקה הוא משום שכשתי ארצות הן, ושתי ארצות אינן מצטרפות כמבואר בהמשך הסוגיא אליבא דרבי מאיר. אך בחזון איש [בכורות כז ד] כתב: נראה, דארץ כנען ועבר הירדן חד ארץ היא, אלא הירדן עשאו גבול בפני עצמו, וממילא מפסיק בין עבר הירדן לארץ כנען. ומה שקראו "בפני עצמו", לא שאינו מכלל ארץ ישראל, דאין זו סברא כלל, ועוד דהרי הירדן שמכנרת ועד יריחו הרי זה ארץ ישראל [כמבואר בגמרא בהמשך הענין], ולמה לא יהא ארץ ישראל מיריחו ולמטה. אלא שחשוב חילוק גבול, וממילא לרבי מאיר דחילוק גבול מחלק למעשר - הירדן מפסיק. ודוקא מיריחו ולמטה, אבל מכנרת עד יריחו אינו מפסיק. [ולפי זה שני עברי הירדן אינם אפילו כשני אבטילאות, וחידוש הוא].

[5] אפשר, שכוונת הקושיא היא, משום שהכתוב אומר "וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח, זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב", ואם כן, כלל הכתוב את הירדן בפירוש.

[6] יש לעיין: א. למה לן למדרש קראי, והרי עבר הירדן אינו בכלל הארץ שפורטו גבולותיה באותה פרשה. ב. כיון שהתורה אמרה "זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב" ולא הכניסה בכלל הארץ את עבר הירדן, אם כן, ממילא הוו לכל הפחות כשני אבטילאות שאין מצטרפין זה עם זה, ולמה לן הכתוב "והירדן יגבול". ג. למה לן מקרא מדברי קבלה "והירדן יגבול", והרי הכתוב אומר באותה פרשה: "וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח".

[7] נכתב על פי גירסת הב"ח. אבל המהרש"א שגרס כפי גירסתנו: "קשיא", [ולא כהב"ח שהעתיק תיבת "קשיא" לאחר הקושיא ד"נימא כתנאי"], מחק מן הגמרא תיבת "נימא", אלא גרסינן "כתנאי", והוא בלשון ניחותא. ומשום דאם גרסינן "נימא כתנאי" אין בגמרא תירוץ על קושיא זו, וגם לא "קשיא".

[8] כך צריך לציין, ולא כפי שצויין בתורה אור.

[9] בפשטות משמע מכאן, דמה דאמרינן "הכתוב עשאו גבול בפני עצמו" היינו שאינו מארץ ישראל. [ולפי זה לכאורה, לדעת רבי מאיר ורבי יהודה בן בתירה אין נוהגות בירדן מצוות התלויות בארץ]. וראה בהגהות מצפה איתן שנקט כן, וביאר: עיקר פלוגתא זו לא איירי לענין הפסק מעשר, דהא קרא ד"כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם", לאו בהכי כתיב, אלא גבי ערי מקלט. ונראה, דהתם נפקא מינה בפלוגתא זו לענין מדידת הארץ דבעינן שילוש גבול הארץ, כדכתיב [גבי ערי מקלט] "ושלשת את גבול ארצך", והשתא נפקא מינה אי הירדן הוי ארץ ישראל והוה גם כן בכלל המדידה ושילוש, או לא. [דבריו צ"ב, שהרי הירדן הולך לאורכה של ארץ והשילוש אף הוא לאורכו של ארץ ישראל, ומה איכפת לן אם הירדן מכלל הארץ או לא. ומיהו מדויק לפי דבריו, מה שנקטה הברייתא את הפסוק המאוחר, ולא פסוק מוקדם לו - במדבר לג נא - "כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען"]. אך ראה בחזון איש שהובא בהערה לעיל.

[10] כתב החזון איש [בכורות כז ד]: משמע, דחכמים שבמשנתנו סבירא להו מה יריחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען, וכדמסיק כתנאי, דמנא לן לחדש פלוגתא, דתנא קמא סבר אף על גב דירדן גבול בפני עצמו מכל מקום אינו מפסיק, כיון דאשכחן פלוגתא אי ירדן גבול בפני עצמו, שפיר אית לן למימר, דתנא קמא דמתניתין הוא רבי שמעון בן יוחי, ולפי זה ארץ וחוץ לארץ מודה תנא קמא דאין מצטרף, ואפשר, דאף שתי אבטילאות אין מצטרפין, דבזה לא פליגי. ובלקוטי הלכות לא כתב כן, גם הרמב"ם לא הביאו, וצ"ע. [ולא ייתכנו דבריו לגירסת הב"ח, שהגמרא מקשה על רבי יוחנן מהברייתא שנחלקו בה תנאים, כי הרי אם במשנתנו נחלקו בזה תנאים, מה איכפת לן שנחלקו בזה עוד תנאים אחרים, ובהכרח שלא נחלקו במשנתנו ביסוד הדברים].

[11] כתב רש"י: אבל כל מה דמשיך למעלה מיריחו לא ירדן הוא, דבטיל חשיבותיה שמתערב בימים גדולים. והקשו התוספות: דאם למעלה בטל חשיבותו לפי שמתערב, אם כן, למטה נמי שהרי כבר נתערב בימים למעלה! ? ויש לומר: אף על פי שנתערב למעלה בימים, יכול להיות שלמטה יוצא מן הימים והולך בלא תערובת, כדקאמר בסמוך שמהלך בימה של שבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום, והולך ונופל לים הגדול, משמע דניכר כשיוצא מכל אותם הימים והולך ונופל בים הגדול. ומכל מקום הקשו עוד קושיא אחרת על רש"י, ראה בדבריהם. ולכן פירשו: ונראה לפרש, דמקרא קא דריש, דאין קרוי ירדן אלא מבית יריחו ולמטה, דקרא "והירדן יגבול אותו" משתעי מבית יריחו ולמטה. ובחזון איש [בכורות כז סוף אות ד], כתב, שאף רש"י מודה שמן הכתוב הוא נלמד, ולא אמר רש"י אלא טעמא דקרא, שהרי אמרינן בגמרא, דליכא נפקא מינה בדין זה לענין נדרים כיון דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ומשמע דבלשון תורה אין ירדן אלא מיריחו ולמטה, ומבואר, דלאו משום חשיבות ולאו חשיבות אתינן עלה, אלא משום שם ירדן, דהכתוב עשאו גבול בפני עצמו אינו אלא מיריחו ולמטה, וכמו שפירשו תוספות.

[12] רבי יוחנן קאי בזה לשיטתו, שהירדן מפסיק משום שהוא גבול בפני עצמו.

[13] בעיון יעקב שעל העין יעקב, צידד לומר, שנחלקו אם מקרא נדרש לפניו וגם לאחריו, כי לפי דרשת רבי יוחנן הדל"ת נדרשת לפניה ולאחריה.

[14] כן צריך לומר, ולא כפי שנדפס.

[15] ביארו האחרונים: על שם שהזכר משפיע, לכן קרינן לשורש הדבר "זכרותא".

[16] נתבאר על פי לשון רש"י. ולכאורה טעם ההיתר הוא, משום שכשיוצאים הם מן הפרת יש להם שם אחר, וראה היטב בלשון הרמב"ם המובא בהערה בהמשך הענין. שאם לא כן, וכי אם יוציא מים בכוס מן הפרת יהא מותר. וראה מה שכתב בשו"ת חתם סופר [יורה דעה סימן רכד בד"ה מ"ש פר"מ] על אריכות לשון רש"י.

[17] הרמב"ם [נדרים ט יח] פסק את המבואר בסוגייתנו, וז"ל: הנודר מן המים הנמשכין ממעין פלוני, אסור בכל הנהרות היונקות ממנו, ואין צריך לומר הנמשכות, אף על פי שנשתנה שמם, ואין קורין אותן אלא נהר פלוני ובאר פלוני, ואין מלוין אותן לשם המעין הנדור. [כי] הואיל והוא עיקרן אסור בכל. אבל אם נדר מנהר פלוני או ממעין פלוני, אין אסור אלא בכל הנהרות הנקראות על שמו. ובהשגות הראב"ד: אמר אברהם, עיקרא דהא מילתא בסוף מסכת בכורות בפרק מעשר בהמה, דאמרינן: לשם המעין נדר. ובכסף משנה תמה עליו: איני יודע מה ראה הראב"ד לכתוב כאן מקור הדין יותר מבמקומות אחרים! ? ואפשר, שמפני שלשון רבינו אינו ממש לשון הגמרא, רצה [הראב"ד] ללמדנו, שאף על פי כן משם הוא נלמד. וראה עוד ביאורים אחרים בזה, בשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רכד. ובצפנת פענח במקומו על הרמב"ם שם.

מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: היה לו חמש צאן בכפר חנניה וחמש בכפר עותני, כיון שהם רחוקים זה מזה — אין מצטרפות עד שיהא לו צאן אחת בציפורי שהיא באמצע. הרי זה תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב שהצריך שיהיו חמש באמצע!

תרגמה [תרגם, הסביר אותה] שמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב: כגון שהיו לו, לא חמש, אלא תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע, דההיא חזיא להכא וחזיא להכא [שאותה אחת ראויה להצטרף לכאן וראויה להצטרף לכאן], שבכל מקום היא משלימה לעשרה.

אמר רב פפא: ולדעת שמואל, שאמר שדי שתהיה אחת באמצע — אפילו הרועה שנמצא באמצע, בלי צאן, מצרפן, ואפילו כליו של רועה שנמצאים באמצע מצרפן, מפני שהרועה צריך להגיע לשם כדי לקחתם, וכאילו הוא עצמו מצוי שם.

בעי [שאל] רב אשי: כלבא [כלבו] של הרועה מאי [מה דינו]? האם כיון דקרי ליה ואתי לא מצטרפי [שהוא קורא לו לכלב, והוא בא אליו, אינם מצטרפים], או דלמא זימנין דלא אתי [או שמא פעמים שאין הכלב בא] כשהוא קורא לו, ומצטרך איהו למיזל ואתייה [וצריך הוא ללכת ולהביא אותו], ונחשב הדבר כאילו הוא מצוי שם? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א שנינו במשנה, ר' מאיר אומר: הירדן מפסיק למעשר בהמה. אמר ר' אמי: לא שנו אלא שאין שם גשר על הירדן בין העדרים, אבל אם יש שם גשר — הגשר מצרפן.

ומדייקים: אלמא [מכאן] שהטעם שהירדן מפסיק למעשר בהמה — משום דלא מיקרבן [שהצאן אינן קרובות] הוא, שאינן יכולות להגיע מכאן לשם. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היו לו צאן בשני עברי הירדן אילך ואילך, או בשני אבטילאות (מחוזות) כגון של נמר ונמורי — אין מצטרפין למעשר בהמה, למרות שאין נהר מפריד ביניהם, ואין צריך לומר אם היו לו בחוצה לארץ ובארץ.

והא [והרי] חוצה לארץ וארץ כמקום שיש גשר דמי [נחשב], שהרי הגבול עובר גם במקום שאין נהר או מכשול אחר, וקתני [והוא שונה]: לא מצטרפין!

אלא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: היינו טעמיה [זהו טעמו] של ר' מאיר, שאמר שהירדן מפסיק למעשר בהמה — דאמר קרא [שאמר הכתוב] בנחלת שבט בנימין: "והירדן יגבל אתו לפאת קדמה" (יהושע יח, כ), הכתוב עשאו את הירדן גבול בפני עצמו.

ומקשים: אלא מעתה, כל מקום שנאמר בנחלות השבטים "ותאר הגבול" "ועלה הגבול" (ראה יהושע יב, יד), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכתוב עשאו גבול בפני עצמו, וגבול השבטים מפסיק למעשר בהמה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], בענין גבולות השבטים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב" (במדבר לד, יב), לומר — כולה ארץ ישראל על כל הגבולות שיש בתוכה, גבול אחד היא.

ומקשים: אי הכי [אם כך], ירדן נמי [גם כן] ייחשב בכלל זה! ומשיבים: הכוונה שם לגבולות של ארץ (קרקע), ולא ירדן, שהוא נהר.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' חייא בר אבא, שטעמו של ר' מאיר תלוי בגזירת הכתוב — היינו דקתני [זהו שהוא שונה] שדוקא ירדן מפסיק למעשר בהמה. אלא לשיטת ר' אמי, שהוא מפסיק משום שאין הבהמות יכולות לעבור — ליתנינהו לכולהו [שישנה אם כן את כל] הנהרות, שהם מפסיקים למעשר בהמה! ואומרים: אכן קשיא [קשה הדבר].

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר כי השאלה האם ירדן עצמו בכלל ארץ ישראל, שנויה כמחלוקת תנאים], שכך שנינו בברייתא: נאמר "כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען" (במדבר לה, ו), ומכאן יש לדייק: "ארצה" — ארץ כנען, ולא הירדן נחשב לארץ כנען, אלו דברי ר' יהודה בן בתירה.

ר' שמעון בן יוחי אומר: הרי הוא אומר "שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה" (במדבר לד, טו), מה ירחו היא ארץ כנען, אף הירדן הנזכר עמה שייך לארץ כנען.

ב ועוד בעניינו של הירדן, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אין קוראים "ירדן" אלא מבית ירחו ולמטה, כלומר, דרומה. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] לענין של נודר, כגון שנודר שלא ישתה מן הירדן, הלא בענין נדרים כלל בידינו שהלך אחר לשון בני אדם, וכל היכא דקרו ליה [וכל מקום שקוראים לו] אנשים "ירדן" איתסר ליה [נאסר לו]! אלא דברי ר' יוחנן נוגעים לענין מעשר בהמה, שהירדן מפסיק בין שני עבריו רק מבית ירחו ולמטה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך (עובר) בימה של סיבכי (ים החולה), ובימה של טבריא, ובימה של סדום (ים המלח), והולך ונופל משם מתחת לאדמה עד לים הגדול, ואין נקרא "ירדן" אלא מבית יריחו ולמטה.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמו "ירדן"? מפני שיורד מהעיר דן. אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה [אתם משם אתם שונים אותה], אנן מהכא מתנינן לה [אנו מכאן אנו שונים אותה], שנאמר על בני שבט דן: "ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם" (יהושע יט, מז), ובזיהויו של מקום זה אמר ר' יצחק: לשם זו פמייס, הרי שפמייס היא דן. ותניא [ושנויה ברייתא]: יוצא ירדן ממערת פמייס.

ועוד בענין זה מביאים מה שאמר רב כהנא: זכרותיה דירדנא [עיקרו, מקורו של הירדן] הוא ממערת פמייס, ולכן היכא דאמר [במקום שהוא אומר]: לא שתינא [אין אני שותה] מים ממערת פמייס — איתסר ליה בכוליה ירדנא [נאסר לו לשתות בכל הירדן].

זכרותא דדמא כבדא [עיקרו, מקורו של הדם הוא הכבד], ומשמעות הדברים להלכה היא כדברי ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: כבד של מת שנימוח — מטמא בשיעור רביעית, כדין דם המת, משום שהוא כולו מלא דם, ולא בכזית, כדין בשר המת.

זכרותא דמיא [המקור של כל המים] הוא נהר פרת. שאמר רב יהודה אמר רב: הנודר ממימי פרת — אסור בכל מימות שבעולם.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאמר [אם תאמר שאומר] "לא שתינא ממימי דפרת" [אין אני שותה מן המים של פרת] — אם כן כוונתו: מי פרת עצמם הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], הא מנהרא אחרינא שתינא [אבל מנהר אחר אני שותה].

אלא הכוונה היא דאמר [שאומר] בלשון זו: "לא שתינא [אין אני שותה] ממים דאתו [שבאים] מפרת", ודוקא בזה נאסרים עליו כל הנהרות. שכן אמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות הם למטה, כלומר, באים משלש נהרות, פישון גיחון וחדקל (בראשית יא—יד), ושלש נהרות למטה מפרת. ושואלים: והאיכא [והרי יש]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav from a baraita: If one had five sheep in the village of Ḥananya and five sheep in the village of Otnai, which is a distance of thirty-two mil from the village of Ḥananya, they do not combine, unless he also has one sheep between them, in Tzippori. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rav that there must be at least five sheep in the middle.

Shmuel interpreted the baraita in accordance with the opinion of Rav. The baraita does not mean he had five sheep on either side, but rather it is referring to a case where he had nine sheep from here and nine sheep from there and one in the middle. This case is different, as that one sheep in the middle is fit to combine with the animals here and is fit to combine with the animals there, to constitute a total of ten animals on either side, to which the obligation applies.

Rav Pappa says: And according to the opinion of Shmuel that one animal in the middle is sufficient to combine the two groups on either side of it, even if the shepherd himself is in the middle without any sheep, he combines the two flocks on either side. And even if only the implements of the shepherd are in the middle, they combine the two flocks on either side into one flock. Since the shepherd must go there to collect his implements it is considered as though he is already there and therefore the two flocks are combined.

Rav Ashi raises a dilemma: What is the halakha in a case where the dog of the shepherd is in the middle? Does it combine the two flocks into one or not? Since the shepherd can call the dog and it comes, perhaps it does not combine the two flocks, as the shepherd himself has no need to go to the middle, so the dog is not like the implements of the shepherd. Or perhaps, because sometimes the dog does not come when the shepherd calls it, and in such cases the shepherd himself must go and bring it, it does combine the two flocks. The Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: The Jordan River divides between animals on two sides of the river with regard to animal tithe, even if the distance between them is minimal. Rabbi Ami says: They taught that the Jordan River serves as a partition only when there is no bridge there, but if there is a bridge there, the bridge combines the two flocks into one for the purposes of tithing.

The Gemara notes: Apparently, the Jordan River serves as a partition because the flock on one side is not close and is unable to join the flock on the other side due to the river between them. The Gemara raises an objection from a baraita: If one had sheep on both sides of the Jordan River, here and there; or if the flocks were in two counties [avtilaot], e.g., Namer and Namori, even if they were under the control of the same ruler, the flocks do not combine, even if there is no river between them and they are less than thirty-two mil apart. And needless to say, if one flock is outside of Eretz Yisrael and the other is inside Eretz Yisrael, they do not combine.

The Gemara clarifies its objection: But the partition between outside of Eretz Yisrael and inside Eretz Yisrael is like a place that has a bridge, as the two areas are not necessarily separated by water. And yet the baraita teaches that they do not combine.

Rather, the Gemara retracts its previous explanation. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: This is the reason for the opinion of Rabbi Meir: As the verse states: “And the Jordan was to be its border on the east side. This was the inheritance of the children of Benjamin, by its borders round about, according to their families” (Joshua 18:20). Here, the verse renders the Jordan River as a border in and of itself.

The Gemara raises a difficulty: But if that is so, should one say that the demarcation of the land allotted to each tribe has the status of a border? Consider the verse: “And the border was drawn and turned about on the west side southward, from the mountain that lies before Beit Horon southward; and its goings out were at Kiriath Ba’al, which is Kiriath Jearim, a city of the children of Judah; this was the west side” (Joshua 18:14). And consider the verse: “And the border went up to the side of Jericho on the north, and went up through the hill country westward; and its goings out were at the wilderness of Beit Aven” (Joshua 18:12). Here also, the verse apparently renders each of these places a border by itself. If so, flocks on either side should not combine for purposes of tithing.

The Gemara answers: There, with regard to the demarcation of each inheritance, it is different, as the verse states: “And the border shall go down to the Jordan, and its goings out shall be at the Dead Sea; this shall be your land according to its borders round about” (Numbers 34:12). This teaches that all of Eretz Yisrael is considered to be within one border, notwithstanding the demarcations of each inheritance within.

The Gemara raises a further difficulty: If so, the Jordan River also should not be considered a border with regard to animal tithes. The Gemara explains that the verse states: “This shall be your land,” which is referring to those parts of land that are connected, but not to areas separated by the Jordan River, which is not land but water.

The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Ḥiyya bar Abba, who maintains that the ruling of Rabbi Meir is a Torah edict, this is the reason that the tanna teaches: The Jordan River divides between animals on two sides of the river with regard to animal tithe. But according to Rabbi Ami, who holds that the Jordan River serves as a partition because the animals are unable to cross from one side to the other, let Rabbi Meir teach his principle with regard to all rivers that cannot be crossed. They should all divide flocks with regard to animal tithe. The Gemara comments: This is difficult.

The Gemara suggests: Let us say that the question of whether or not the Jordan River is part of Eretz Yisrael is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The verse states: “Speak to the children of Israel, and say to them: When you pass over the Jordan into the land of Canaan” (Numbers 35:10). The term “into the land” indicates that the land of Canaan is considered part of Eretz Yisrael, but the Jordan River itself is not considered part of the land of Canaan; this is the statement of Rabbi Yehuda ben Beteira.

Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The verse states with regard to the portions of the tribes of Reuben, Gad, and half of Manasseh: “The two tribes and the half tribe have received their inheritance beyond the Jordan at Jericho eastward, toward the sunrise” (Numbers 34:15). Just as Jericho is part of the land of Canaan, so too, the Jordan River is part of the land of Canaan.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The river is called Jordan only from Beit Jericho and below, i.e., to the south. The Gemara asks: With regard to what halakha is this statement relevant? If we say it is relevant for one who takes a vow, e.g., that water from the Jordan River is forbidden to him, this cannot be so, as there is a principle with regard to vows that one must follow the ordinary language of people. The meaning of a vow is interpreted in accordance with the manner in which the words are used in common speech. And therefore, anywhere that most people call the river by the name Jordan, it is prohibited for him to drink from it, regardless of whether it is north or south of Beit Jericho. Rather, the Gemara explains that Rabbi Yoḥanan’s statement is relevant for animal tithe.

According to the opinion of Rabbi Meir the Jordan River acts as a partition only south of Beit Jericho, but north of that point it is not a partition. The Gemara notes: That is also taught in a baraita: The Jordan River issues forth from the Cave of Pamyas and flows via the Sea of Sivkhi, i.e., Lake Hula, and via the Sea of Tiberias, i.e., the Sea of Galilee, and via the Sea of Sodom, i.e., the Dead Sea, and continues and falls down to the Great Sea. But it is called Jordan only from Beit Jericho and below, i.e., to the south.

Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Why is the river called Jordan? Because it descends [yored] from the city of Dan. Rabbi Abba said to Rav Ashi: You learned that the Jordan River emerges from the territory of Dan from there, i.e., from its name. We learn it from here: “And the border of the children of Dan went out from them; and the children of Dan went up and fought against Leshem, and took it, and smote it with the edge of the sword, and possessed it, and dwelt there, and called Leshem: Dan, after the name of Dan their father” (Joshua 19:47). And Rabbi Yitzḥak says that this Leshem is a city that was known in the talmudic period as Pamyas. And it is taught in a baraita that the Jordan River emerges from the Cave of Pamyas.

Rav Kahana says: The source of the Jordan River is from the Cave of Pamyas. Therefore, in a case where one says: I will not drink water from the Cave of Pamyas, it is prohibited for him to drink water from the entire Jordan River.

Rav Kahana also states: The source of blood is the liver. The halakhic ramification of this observation is in accordance with a statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: A liver that dissolved, i.e., a decomposed liver from a corpse, imparts ritual impurity if it has the volume of a quarter-log, which is the minimum amount of blood that imparts ritual impurity.

Rav Kahana also states: The source of all the water in the world is the Euphrates River. The halakhic ramification of this is in accordance with a statement of Rav Yehuda, as Rav Yehuda says that Rav says: With regard to one who takes a vow rendering the waters of the Euphrates River forbidden to him, it is prohibited for him to drink from any water in the world.

The Gemara asks: What are the circumstances in which it is prohibited to drink from any water in the world? If we say this is a case where he says: I will not drink from the water of the Euphrates River, it is only the waters of the Euphrates River that he may not drink, whereas he may drink water from another river, since one follows the ordinary language of people.

Rather, it is referring to a case where he says: I will not drink from any water that comes from the Euphrates River. It is prohibited for him to drink any water at all, as Rav Yehuda says that Rav says: All the rivers are below, i.e., they receive their waters from, three rivers: The Pishon, the Gihon, and the Tigris (see Genesis 2:11–14). And these three rivers are below and receive their waters from the Euphrates River. The Gemara asks: But there are

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע. דהני חמש חזיין לאיצטרופי להכא ולהכא דכי אזיל רועה גבי הא דבאמצע שלטא עייניה ט"ז מיל להכא וט"ז מיל להכא ומצטרפי דקרינן ביה מונה דמצי חזי להכא ולהכא:

ציפורי עומדת בין כפר חנניה וכפר עותני ובין שלשתן לא הוי אלא ל"ב מיל:

תיובתא דרב דאמר חמש בעינן באמצע כי היכי דליחזי לאיצטרף להכא ולהכא:

תרגמא שמואל כו'. ואחד באמצע. דההיא חדא חזיא לאיצטרף הכא והכא:

אפילו רועה ואפילו כליו. כלומר לא תימא דכי הוי בהמה באמצע מצטרף אפילו רועה או כליו קאי באמצע מצרפין דהא מצי חזי הכא והכא. וכליו דכי אתא לאיתויי כליו דקאי באמצע שלטא עיניה הכא והכא:

כלבא דרועה. קאי באמצע מי מצרף אי לא:

כיון דקרי ליה לכלבא אתי לגביה ולא מצטרך רועה למיזל לגביה לאיתויי דלא אזיל התם לאמצע ולא שליט עיניה להכא והכא לא מצרפן או דלמא כו':

אלמא. דהאי דקאמר ירדן מפסיק משום דלא מיקרבן הוא בשאין שם גשר דלא מצו הני למיקרב להני:

אבלטאות. כרכים גדולים:

דכמקום שיש שם גשר דמי. דאין שם מים ביניהם ומצו למיזל הני להני ולא מיצטרף:

עשאו גבול בפני עצמו. ומפסיק הכי נמי דאם יש לו בהמות בגבול של ב' שבטים דלא מיצטרפי:

כולה א"י גבול אחד היא. ומיצטרפי:

אי הכי ירדן נמי. מא"י היא ולא יפסיק:

בשלמא לר' חייא דאמר משום דירדן איקרי גבול היינו דקתני הירדן מפסיק אלא לר' אמי דאמר משום דלא מיקרבן הוא ליתני כל נהר סתם מפסיק:

אילימא לנודר. שלא ישתה מן הירדן:

וכל היכא דקרו ליה ירדן. בין למטה בין למעלה ליתסר:

אלא למעשר בהמה. להפסיק דלא מפסיק אלא דמבית יריחו ולמטה:

זכרותיה. עיקרו של ירדן שמשם גדל היינו ממערת פמייס:

מטמא ברביעית. כדינו של דם המת:

דכרותא דמיא. עיקרו של כל מימות של עולם פרת ממנו יוצאין:

ושלשה נהרות. גיחון פישון חדקל:

למטה מפרת. כלומר דכל מימות יוצאין ממנו:

גמרא ומצטריך איהו למיזל כו' והירדן יגבול אותו כו' בשלמא לרבי חייא בר אבא כו' אף ירדן ארץ כנען כו' אמר רבה בב"ח אר"י אין כו' כצ"ל ואין כאן תירוץ לקושיא לימא כתנאי כו' וכן נראה מן הילקוט דמלתא דרבה בב"ח הוא מלתיה באנפי נפשיה ולפי זה נראה דל"ג לימא כתנאי אלא דגרסינן כתנאי כו' והוא מסקנא דמלתא ודו"ק:

מפרש"י בד"ה תרגמה כו' דהא דקתני כו' ובד"ה דקרי ליה כו' ביה ממונה הס"ד ובד"ה והירדן יגבול כו' ובזה לנודר כו' ולמעלה הס"ד ובד"ה זכרותא דדם עיקר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שאני כו' ותאר הגבול ועלה הגבול כתיב ובד"ה מעבר כו' כתיב מה ירחו ארץ כו' דכתיב באלה מסעי כו' וכתיב ויצו משה כו' כמו שיריחו לאו בכלל ובד"ה ואין ירדן אלא כו' דבטל חשיבות כו' כדקאמר בסמוך כו' כל אורך ארץ ישראל ממזרח כו' שהיה כלה הירדן נופל כו' ועלה בהר ימה פירוש כו' מערב מצפון לדרום כו' גבול דרומית ממערב למזרח כו' ים המלח צפונה אל קצה כו' יריחו ולמטה דקרא והירדן יגבול אותו כו' כצ"ל:

למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן כו'. אע"ג דבימי משה נקרא ירדן ולא נקרא לשם דן עד שכבשו אותה בימי השופטים כמפורש בקרא מצינו דכתיב קרא לעתיד כדאמרי' פ"ק דכתובות חדקל ההולך קדמת אשור כו' ומי הואי אלא דעתידה כו' ע"ש:

גמרא ויקראו ללשם דן כשם כו'. כצ"ל. ובשופטים י"ח הוא בשם:

תד"ה אין. ומיהו קשה לפירוש הקונטרס דהמ"ל כו'. נראה דהוא ר"ת דהוה מיבעיא למימר. ויותר נראה דצ"ל דהל"ל:

בא"ד דגבול מטה בנימן הוה בין כו'. כצ"ל:

בא"ד ובמקום שהיה כלה והירדן נופל כו'. כצ"ל:

בא"ד ועלה הגבול אל כתף ירחו מצפון ועלה כו' פי' מצר גבול כו' מן הירדן שבמזרח מתחיל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כל הנהרות. שבעולם למטה מג' נהרות כו'. כצ"ל ומלת חוץ למחוק:

א"ר אמי וכו' מתיבי היו לו בשני עברי הירדן וכו' כתנאי וכו'. פירש"י כתנאי אי ירדן חשיב ארץ כנען ולא יפסיק אי לא. וחזה הוית בחדושי בכורות כ"י להרב הגדול איש ירושלם מהר"ר שמואל גארמיזאן זלה"ה שכתב על דברי רש"י וז"ל ותמיה לי דא"כ לא הול"ל לימא כתנאי אלא נימא הני תנאי כהני תנאי ועוד דהני תנאי לאו להפסקה למעשר בהמה איפליגו דאפשר דלכ"ע מפסיק אפילו למ"ד שהוא ארץ כנען לפי שהכתוב עשאו גבול ונ"ל דה"ק ר' אמי ור' חייא בפלוגתא דהני תנאי פליגי דר' אמי דמפרש טעמיה דר"מ משום דלא מקרבן סבר כרשב"י דאף ירדן ירחו ארץ כנען ומשו"ה לא מצי למימר טעמא משום דהכתוב עשאו גבול ור' חייא דאמר דטעם ר' מאיר לפי שהכתוב עשאו גבול סבר כריב"ב ולא הירדן ארץ כנען. ומיהו רשב"י עצמו דסבר דגם הירדן ארץ כנען מצי סבר דמפסיק משום דלא מקרבן או משום שהכתוב קראו גבול אעפ"י שהוא ארץ כנען. ורבי אמי דאשכחן בהדיא דלא בעי למימר טעמיה דר' חייא אמרינן דה"ט משום דס"ל כרשב"י ומשום הכי לא בעי למימר דהכתוב קראו גבול עכ"ל:
והנה הרב ז"ל גריס בש"ס נימא כתנאי. וכבר הרב מהרש"א בחידושי הלכות מחק תיבת נימא ונימוקו עמו. ומה שהקשה על רש"י דהול"ל הני תנאי כהני תנאי מלבד די"ל דבאומרו כתנאי סגי. עוד אפשר דלא ברירא לן מאן דפליג על ר"מ דאפשר דת"ק לא פליג על ר"מ ולא איירי בהא ולשון ר' מאיר אומר אינו מוכרח כמ"ש הרב תי"ט בכמה דוכתי ומשו"ה לא אמר הני תנאי כהני תנאי. ומה שהקשה עוד על רש"י דאפשר דלכ"ע מפסיק אפילו למ"ד שהוא ארץ כנען לפי שהכתוב עשאו גבול יש לומר דמסתברא דכיון דרשב"י סבר דהוא ארץ כנען אינו נחשב בפני עצמו. ומשמע דרשב"י דדריש שהוא ארץ כנען לא דריש אידך קרא דהירדן גבול בפ"ע. ומ"ש הרב דרשב"י מצי סבר דמפסיק דלא מקרבן. לק"מ דלר' חייא א"ר יוחנן היכא דאיכא גשר ומקרבן איירינן דאפ"ה לר"מ מפסיק. ותו דלפום ריהטא מוכח בירושלמי פ"ד דחלה דהם סברות חלוקות והכי אתמר התם אית תנויי תני הירדן ארץ ישראל אית תנויי תני הירדן מח"ל אית תנויי תני הירדן גבול בפ"ע. הרי דהם ג' סברות ומ"ד הירדן ארץ ישראל לא סבר הירדן גבול בפ"ע:
איברא דיש להעיר בגופא דשמעתא דר' יוחנן קאמר דטעמיה דר"מ דסבר דהירדן גבול בפ"ע וכן בדין דר"מ סתמא קאמר הירדן מפסיק ומשמע הגם שיהיו העשרה בארץ סיחון ועוג ושבולת ירדן ביניהם מפסיק דהירדן גבול בפ"ע ומאחר שכן היכי קאמר הש"ס כתנאי ומייתי פלוגתא דריב"ב ורשב"י דמשמע דר"מ כריב"ב הא אפילו כריב"ב לא אתי ר"מ דלריב"ב הירדן ח"ל ולר"מ גבול בפ"ע. ואפשר לומר דמדברי ר"מ הש"ס משמע ליה דסבר דהוא גבול בפ"ע וכדתרגמה ר"י. ולא אשכח תנא (דילמא) [דלימא] הכי בפירוש כסברת ר"מ שהוא גבול בפ"ע לאתוייה. וסבר הש"ס דת"ק דר"מ סבר דהירדן אינו מפסיק שהוא ארץ ישראל. והשתא קאמר כתנאי אהא דירדן חשיב ארץ ישראל ולר"מ לא דבזה ר"מ סובר כריב"ב דאינו ארץ ישראל ות"ק כרשב"י ועל זה קאמר כתנאי. והגם דאיכא בין ר"מ לריב"ב דמר סבר דהוא גבול בפני עצמו ומר סבר דהוא ה"ל לא איירי הש"ס בהא. ולפי זה מה טוב לשון רש"י שכתב כתנאי אי ירדן חשיב ארץ כנען ולא יפסיק אי לא. דאפשר דהוקשה לו כקושיין דר"מ לא אתי כריב"ב דהוא סבר גבול בפ"ע לזה פירש דמ"ש כתנאי הוא אי חשיב ארץ כנען דהא ודאי היינו פלוגתא דריב"ב ורשב"י ובהא ר"מ כריב"ב ואה"נ דאכתי איכא בינייהו אם הוא גבול בפני עצמו וכדאמרן והא דאמרו בירושלמי אית תנויי תני הירדן גבול בפ"ע היינו סברת ר"מ ולאו דאיכא תנא דקאמר הכי בהדיא וכמ"ש הרב שדה יהושע והרב מהר"ר אליהו פולדא בפירושיהם דהיינו סברת ר"מ:
ומ"ש הרב מהר"ש גארמיזאן דהא דקאמר הש"ס כתנאי (א"ר) [אר'] אמי ור' חייא קאי. הן אמת דבהא א"ש דפירוש כתנאי היינו כדאמרן בעלמא דהני אמוראי כתנאי. ואפ"ל דזהו דעת רש"י הגם שבאו דבריו סתומים. וצ"ל דהא דקאמר כתנאי הוא על דרך מה שכתבנו בעניותנו בסמוך:
ועוד אפשר לפרש גופא דשמעתא דר"מ פליג את"ק כפשט הלשון ברוב המקומות דר' פלוני אומר הוא חולק וחזינן בשמעתין דר' יוחנן קאמר אין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה ומסיק הש"ס דהיינו למעשר בהמה. אלמא ר' יוחנן סבר כר"מ דהירדן מפסיק למעשר בהמה. ולעולם ירגי"ש אדם דר"י היכי שביק רבנן וסבר כר"מ. ואפשר לומר דלעולם ר' אמי ור' יוחנן סברי מרנן דהלכה כתנא קמא. אלא דמפרשי מילתיה דר"מ משום דר"מ איירי להדיא. ורבי אמי סבר דטעמיה דר"מ משום דלא מקרבן ורבנן פליגי עליה וסברי דאפ"ה מצטרפי וקי"ל כוותייהו. וכן ר' יוחנן דפריש טעמיה דר"מ דהירדן גבול בפ"ע סבר דרבנן פליגי עליה וסברי דהירדן ח"ל וקי"ל כוותייהו והיינו דאמר ר"י איזהו ירדן מבית יריחו ולמטה להורות נתן מקום הירדן משום דהוא ח"ל והיינו דקאמר כתנאי כלומר דר' אמי ור' יוחנן כתנאי ומשום דר' אמי סבר דהירדן א"י כרשב"י משום הכי מפרש דטעם ר"מ דלא מקרבן ורבנן פליגי עליה אפילו בהכי ובין רבנן ובין ר"מ סברי דהירדן א"י וקי"ל כרבנן דאפילו דלא מקרבן מצטרפי ורבי יוחנן סבר דהירדן ח"ל כריב"ב משו"ה פירש דטעם ר"מ דהירדן גבול בפ"ע ורבנן פליגי עליה וסברי דהוא ח"ל וקי"ל כוותייהו. ובהכי נתיישבו כל הדקדוקים:
והרמב"ם בפירוש המשנה כתב ואין הלכה כר"מ וכ"כ רבינו עובדיה בפירושו. אמנם הרמב"ם בחיבורו פ"ז דבכורות דין ב' כתב היו לו חמש טלאים בירושלם וה' טלאים בעכו אין מצטרפין. ולא הזכיר דין ירדן גם לא כתב דמהארץ לח"ל אין מצטרפין. ויש להעיר דהא ר' יוחנן קאמר אין ירדן אלא מיריחו ולמטה ומוכח מפשט השמועה דסבר כר"מ גם בריתא סתמית מייתי הש"ס הכי והיא בתוספתא ועוד בריתא אחרת מייתי הש"ס כאן בתחילה והיא סתמית נמי והיא בתוספתא דשני עברי ירדן אין מצטרפין ואין צ"ל מהארץ לח"ל. ומדברי הר"מ שלא כתב אלא מירושלים ועכו משמע דדוקא מקצתן בירושלים וקצת בעכו אין מצטרפין דאיכא בינייהו טפי מי"ו מיל טובא. אבל בדליכא י"ו מיל אף אם קצתן בארץ וקצתן בח"ל מצטרפי:
ולפום ריהטא אפשר לומר דסבר הרמב"ם דת"ק דר"מ במשנתנו דקאמר דמצטרפי בי"ו מיל סתמא קסבר דבכל גוונא מצטרפי והני בריתות דתוספתא ר"מ נינהו. ור' יוחנן נמי דקאמר אין ירדן וכו' לפרושי מילתיה דר"מ אמרה. ומאי דקאמר הש"ס כתנאי לא קאי אר' אמי ור' יוחנן דפליגי בפלוגתא דתנאי דהא אינהו לפרושי מילתיה דר"מ אתו ולעולם ס"ל כרבנן. גם הא דקאמר כתנאי לאו על ת"ק ור"מ דת"ק סבר דאפילו מח"ל לארץ מצטרפי וא"כ בין אם הירדן כא"י או כח"ל מצטרפי. אמנם מ"ש כתנאי היינו דהא מילתא דירדן אי א"י או ח"ל כתנאי ולעולם דסברת ת"ק אינה ענין להך פלוגתא. ועדיין צריך ישוב ואני אמרתי בחפזי ועיין מ"ש הרב החסיד הרמ"ך בספר יד מלאכי כלל שכ"ד ובמ"ש לעיל בזבחים על דף קי"ו בס"ד:
ודע שאני בעניי כתבתי בענין זה אי עבר הירדן ח"ל או ארץ ישראל והארכתי בזה לפי קצורי ונדפס ענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תפ"ט בס"ד. ושם כתבתי דף קמ"ד ע"ב דמהך שמעתא דידן אין ראיה לעבר הירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג אם דינה כא"י אי לא דלא פליגי הני תנאי אלא בירדן עצמו ע"ש ומקרוב נדפס ספר דרך המלך להרב חביבי נר"ו ואחזה אנכי בדף פ"ג שבשפלנו זכר לנו ואין הפנאי מסכים לעמוד בדבריו אמנם הנה אשו"ר ברהטי"ם מידי עוברי בהעברה בעלמא אשר דרך קשתו במ"ש דמהאי שמעתא אין ראיה וכו' וע"ז כתב אשתומם על המראה ונוראות נפלאתי דכלה סוגיין רהטא דעבר הירדן היא א"י ויתד היא בל תמוט עכ"ד ואיברא דאין הפנאי מסכים לעמוד בדבריו כדחזי רק זה לבד כמעט שעברתי ראיתי כל תוקף ראיתו מהבריתא דשמעתין דקתני היו לו בשני עברי הירדן וכו' ואצ"ל ח"ל וארץ ומזה הוכיח דעבר הירדן א"י דאם איתא דעבר הירדן ח"ל הרי שנוי דין ח"ל וארץ ברישא ומאי קאמר ואצ"ל וכו' והאריך בזה ע"ש. ואנכי עפר דל אומר דעקלתונות יש בירדן כמ"ש הרשב"ץ בתשובות ח"ג סימן קצ"ח והוא דבר מוכרח ופשוט וא"כ מאי דקתני בשני עברי הירדן יכול להתפרש נמי בארץ סיחון ועוג עצמה דיש עבה"י דמפסיק לשון ירדן בתוך הארץ וכן בעקלתונות שיוצא הירדן לארץ העמים ומפסיק בארץ עצמה ועל הכל קתני דהיו בשני עברי ירדן אין מצטרפין. ואצטריך לומר ואין צ"ל מחוצה לארץ וארץ. ויליף ר' יוחנן מקרא דירדן גבול בפני עצמו וסבר דהוא הדין לכל התפשטות הירדן ולשונותיו ועקלקלותיו. ובהכי אין ראיה מסוגיא זו כלל ודוק היטב כי קצרתי. ומה שהקשה עוד יש להשיב כאשר יראה הרואה ולאפס פנאי אגב טרדאי כבשנא לשטראי וה' יאיר ועינינו בתורתו כי"ר:

מכפר עותני לכפר חנניה שנים ושלשים מילין וציפורי מצרפתן באמצע: תרגמה שמואל אליבא דרב. דהא דקתני אחת באמצע לאו ארישא קאי דאיירי בחמש אלא כגון שיש לו תשע מכאן וט' מכאן כו': ולשמואל. דלא בעי דתיהוי אמצעית חזייא לצירוף המנין אפילו רועה יש לו דירה באמצע ואין לו שום בהמה לצרפן: ואפילו כליו של רועה. מונחין באותו כפר מצרפן הואיל וסופו דרועה למיזל התם ומשקליה וקרינן ביה מונה: דקרי ליה ואתי. ולא מיצטריך רועה מיזל התם ולא קרינא ביה מונה: דלא מיקרבן. שאין יכולין לילך זו אצל זו לא הבהמות ולא רועה: אבטילאות. קונטריד''ש שני אפרכיות ובמלכות אחת: נמר ונמורי. שני אבטילאות אין מצטרפות אע''ג דסמוכות זו לזו במיל אחד: כמקום שיש שם גשר דמי. דהא אין שם נהר וקתני דחוצה לארץ וא''י [ואפילו] כולן עומדות בתוך מיל אלא שזו בארץ וזו בח''ל אין מצטרפין: והירדן יגבול אותו. בספר יהושע (יח) בגבול אחד מן השבטים: אלא מעתה. כל דכתיב בנחלת השבטים ותאר הגבול ה''נ דכל שבט ושבט גבול בפני עצמו ואם יש לו בנחלת שבט זה ובנחלת שבט זה (ובנחלת שבט זה) אין מצטרפין ואפילו בתוך ששה עשר מיל א''כ אמאי נקט חוצה לארץ וארץ: זאת תהיה לכם וגו'. לאחר שמנאן כולן עשאוה ארץ אחת: ארץ. כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולותיה דארץ חשיב חד ולא גבולות דירדן: לר' אמי. דאמר משום דמירחקו ליתני כל הנהרות מפסיקין: (לימא) כתנאי. אי ירדן חשוב ארץ כנען ולא יפסיק אי לא: מבית יריחו ולמטה. אבל כל מה דמשיך למעלה מיריחו לא ירדן הוא דבטל חשיבותו שמתערב בימים גדולים: לנודר. דהנודר מן הירדן יהא מותר לשתות מיריחו ולמעלה: מדן. שם מקום: אתון. מדוקיא דשמא ירדן מתניתו לה: ממערת פמייס. אלמא מדן אתי: זכרותיה דירדנא. עיקרו של ירדן: זכרותא דדמא. עיקר הדם הוי כבד: מטמא. באהל: ברביעית. בתורת דם המת: לא שתינא ממימי פרת. מים הנקראים פרת קאמר והלך אחר לשון בנ''א דאדם הנודר אין דעתו אלא אחר שם שהוא רגיל לקרות לאותו מקום: כל הנהרות. שבעולם למטה חוץ מג' נהרות חדקל ופישון וגיחון שכל הנהרות שבעולם באים משם:

אמר קרא יגבול אותו לפאת קדמה. בגבול בנימין כתיב בס' יהושע ולא כמו שכתוב בספרים: שאני התם דאמר קרא זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב. בפ' ואלה מסעי כתיב האי קרא וקראי של מעלה ותאר הגבול ועלה הגבול כתיב בספר יהושע (שם) כל חילוק כל שבט ושבט ואשמועינן האי קרא דאלה מסעי דכל גבול ארץ ישראל אחד ולא כמו שפי' הקונטרס דלאחר שמנאן עשאה ארץ אחת דמשמע דשניהם כתובים במקום אחד ואינו כן דהאי כתיב באורייתא והאי כתיב בנביאים: מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה כתיב מה יריחו ארץ כו'. וא''ת אי מירדן יריחו קדריש דאיתקוש זה כתיב בכמה מקומות וי''ל דדוקא מייתי האי קרא דכתיב באלה מסעי לאחר שמנה תחומי ארץ ישראל וכתיב (שם) ויצו משה וגו' עד שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה דמשמע דירדן הוה מעיקר ארץ ישראל ולא בכלל גבול שני המטות כמו שיריחו לאו בכלל גבולם: אין ירדן אלא מבית ירחו ולמטה. פירש בקונטרס אבל מה דמשיך למעלה מיריחו לאו ירדן הוא דבטל חשיבותיה שמתערב בימים גדולים וקשה לפירושו דאם למעלה בטל חשיבותו לפי שמתערב א''כ למטה נמי שהרי כבר נתערב בימים למעלה וי''ל אע''פ שנתערב למעלה בימים יכול להיות שלמטה יוצא מן המים והולך בלא תערובת כדקאמר בסמוך שמהלך בימה של סבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול משמע דניכר כשיוצא מכל אותם הימים והולך ונופל בים הגדול וכדאמרינן נמי בב''ר בפ' בראשית דהדין ירדנא מהלך גו ימא דמלחא ולא מתערב ומיהו קשה לפירוש הקונט' דהמ''ל בטל חשיבותו למטה מיריחו יותר מלמעלה דאמת הוא שלמטה מיריחו מתרחב יותר והולך לים המלח דגבול למטה מטה בנימין הוה בין בני יהודה ובין בני יוסף כדכתיב ביהושע (יח) ויהודה היה עומד מנגב של ארץ ישראל ובני יוסף מצפון ובנימין באמצע וגבול יהודה היה מחזיק כל אורך א''י ממזרח למערב וים המלח היה עומד ליהודה בכל מזרחו ובמקום שהיה כלה הירדן נופל לתוכו שם כלה מזרחו של יהודה לצד צפון כדכתיב ביהושע (טו) גבי תחום בני יהודה וגבול קדמה ים המלח עד קצה הירדן והירדן היה גבול מזרחו של בנימין כדכתיב בסוף והירדן יגבול אותו לפאת קדמה וכשמנה גבול צפוני של בנימין ממזרח למערב כתיב להם גבול צפון מן הירדן ועלה הגבול אל כתף ירחו ועלה בהר ימה פי' מצד גבול הצפוני שלהם מן הירדן שבמזרח מתחיל המיצר ועלה אל עבר כתף יריחו מצפון ועלה משם אל המערב אל עבר ירדן ומושך החוט בצפונו של יריחו נמצאת יריחו לפנים מן החוט בחלק בנימין וחוזר ומונה גבול מערב מצפון לדרום ואח''כ גבול דרומית ממערב למזרח ובסוף גבול דרומית לצד מזרח כתיב והיו תוצאות הגבול אל לשון ים המלח צפונה אל קצה הירדן נגבה זה גבול נגב פירוש צפונה של לשון שכל הים בגבול יהודה הרי כל המקראות מוכיחות שהירדן היה הולך מצפון לדרום ונופל בים המלח בסוף גבול בנימין לצד דרום ויריחו היה לבנימין מצד הצפון ולמה לא היה חשיבות הירדן מיריחו ולמעלה והלא לא היה שם ימים עד סוף גבול בנימין שנופל בים המלח ונראה לפרש דמקרא קא דריש דאין קרוי לירדן אלא מבית יריחו ולמטה דקרא והירדן יגבול אותו משתעי מבית יריחו ולמטה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד