בכורות נו ע"ב

ותיעשרה איהי בזונית כותית ולוקמה בזונה ישראלית ותיעשרה איהי קמ''ל דזונה ישראלית לא הוי אתנן כדאביי דאמר אביי זונה כותית אתננה אסור וכהן הבא עליה אינו לוקה משום לא יחלל זרעו זונה ישראלית אתננה מותר וכהן הבא עליה לוקה משום לא יחלל זרעו זונה כותית אתננה אסור גמר {ויקרא יח-כב} תועבה {דברים כג-יט} תועבה מעריות מה עריות דלא תפסי בהו קדושי אף זונה בהך דלא תפסי בה קדושי וכהן הבא עליה אינו לוקה משום {ויקרא כא-טו} לא יחלל זרעו דלא יחלל זרעו אמר רחמנא והאי לאו זרעיה הוא:
מתני' האחין והשותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה חייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון קנו מתפיסת הבית חייבין ואם לאו פטורין חלקו חזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה:
גמ' ת''ר {במדבר יח-ט/י/טו/יח/כ ??} יהיה לך ולא של שותפות יכול אפילו קנו בתפיסת הבית ת''ל יהיה והאי בבכור כתיב אם אינו ענין לבכור דהא איתיה בשותפות דכתיב {דברים יב-ו} ובכורות בקרכם וצאנכם תנהו ענין למעשר בהמה א''ר ירמיה פעמים שחייבין בזה ובזה ופעמים שפטורין מזה ומזה פעמים שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה ופעמים שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון חייבין בזה ובזה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה פטורין מזה ומזה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה שחלקו בזה ובזה חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון שלא חלקו בזה ובזה פשיטא חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים איצטריכא ליה סד''א כיון דחלקו בבהמה גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי וליחייבו בקלבון קמ''ל א''ר ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים אין אומרים זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורבי אלעזר אמר ל''ש אלא שחלקו ט' כנגד י' וי' כנגד ט' אבל חלקו ט' כנגד ט' וי' כנגד י' אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך ורבי יוחנן אמר אפילו חלקו ט' כנגד ט' ועשרה כנגד עשרה אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

ומקשינן: ותיעשרה איהי [תעשר הזונה עצמה], ולמה פירשה הברייתא שהאתנן חייב במעשר רק בכגון שחזר ולקחו הימנה. והרי אפילו ביד הזונה מתחייב האתנן במעשר!? ^[1]

ומשנינן: זו שאמרנו לפרש, שחיוב אתנן במעשר בהמה הוא באופן שחזר הבועל ולקחו - בזונה גויה עסקינן. כלומר, מן הסתם הברייתא שמחייבת אתנן במעשר עוסקת בזונה גויה [וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא], ובזונה גויה לא יתכן לחייב במעשר בהמה אלא את הבועל או אחר שחזר ולקחה הימנו.

ומקשינן: ולוקמה בזונה ישראלית, כלומר אשה שהיא אסורה על הבועל ובא עליה ונתן לה אתנן, ^[2] ותעשרה איהי, [נפרש את הברייתא בזונה ישראלית, וחיוב מעשר הבהמה אכן עליה הוא]!? כלומר, מי הכריח אותנו לפרש את הברייתא בגויה, ולדחוק שהנידון הוא על הבועל שלקחה הימנו, והרי יש לפרש כפשוטו, שהנידון הוא עליה, ובישראלית עסקינן.

ומשנינן: הא קא משמע לן הברייתא דזונה ישראלית לא הוי אתנן. כלומר, אי אפשר לפרש בישראלית האסורה על הבועל, כי איסור זה אינו מחשיב את ביאתה לביאת זנות לענין אתנן, ורק זונה גויה שאין קידושין תופסין בה, זו בלבד ביאתה ביאת זנות היא לענין אתנן, ודין זה גופא הוא שבא התנא להשמיענו. ^[3]

וכדאביי! דאמר אביי:

זונה גויה אתננה אסור. ומכל מקום כהן - שהזונה אסורה עליו, ולוקה עליה - הבא עליה אינו לוקה משום [ויקרא כא]: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו בעמיו", וכדמפרש טעמא לקמן. ^[4]

זונה ישראלית, היינו מי שהיא אסורה על הבועל אתננה - שנתן לה הבועל האסור לה - מותר שאין זו זנות לענין אתנן, ואילו כהן הבא עליה אחר שנבעלה בעילת איסור, הרי זה לוקה עליה משום "ולא יחלל זרעו בעמיו", ^[5] ומשום שבבעילתה לאסור לה נעשתה זונה ונאסרה לכהן, וכדמפרש לקמן מאי שנא אתנן מאיסור זונה.

ומפרשינן טעמא דאביי: זונה גויה אתננה אסור, משום דגמר "תועבה" "תועבה" מעריות, [נאמר באתנן זונה - דברים כג יט - "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב. תועבת ה' אלהיך גם שניהם", ונאמר בסוף פרשת עריות [ויקרא יח כו] "ולא תעשו מכל התועבות האלה"], מה עריות דלא תפסי בהו קידושי, אף זונה בהך דלא תפסי בה קידושי, והרי גויה אין תופסין בה קידושין. ^[6] ואילו כהן הבא עליה אינו לוקה, משום ד"לא יחלל זרעו" אמר רחמנא, והאי לאו זרעיה הוא [בנה אשר תלד הימנו אינו חשוב זרעו], כי ישראל הבא על הגויה, הולד אינו מתיחס אחר אביו.

אבל זונה ישראלית אתננה מותר, דהא תפסי בה קידושין, והרי ילפינן "תועבה תועבה". וכהן הבא עליה לוקה משום "לא יחלל זרעו", דהא זרעיה הוא [שהרי זרעו הוא].

א. כל ישראל חייבים לתת מחצית השקל [הסלע] לקרבנות ציבור, פעם אחת בשנה.

א. כל הנותן מחצית השקל, צריך להוסיף "קלבון" [מטבע קטנה] על תרומתו. ^[7] ומצינו שני טעמים לחיוב הוספת הקלבון. האחד, משום "הכרע", שלא תהיה מחצית השקל מצומצמת שמא לא תהיה מחצית שלמה. והשני, משום "חילוף", שכאשר מחליפים שני חצאי שקלים לשקל אחד אצל השולחני, יש להוסיף לו תשלום מועט בשכר ההחלפה.

ב. שנים ששקלו כאחד סלע שלם, אף על פי שמן הדין היה לפוטרם מקלבון, מכל מקום, היות ורוב בני אדם שוקלים בנפרד ומוסיפים כל אחד קלבון, אף שנים ששקלו כאחד מוסיפים שני קלבונות, כדי לא לגרוע מהקדש.

ג. אבל, אב השוקל סלע עבור שני בניו, היות וכך הוא הדרך, שאדם המחוייב שני חצאי שקלים נותן סלע שלם, ולא שני חצאים, אין הוא חייב בקלבון.

ד. במשנתנו יתבאר, שאחים השוקלים סלע שלם מנכסי אביהם קודם שהתחלקו בהם, אנו דנים אותם כאילו אביהם היה שוקל עבורם כאחת, כי הנכסים לפני חלוקתם הם בגדר "תפוסת בית ירושת אביהם", והרי הם פטורים מקלבון. אך אם כבר חילקו את הנכסים ביניהם, ואחר כך חזרו ונשתתפו בהם, אנו דנים אותם מעתה כשאר שני אנשים השוקלים כאחד סלע, שהם חייבים בקלבון.

מתניתין:

האחין השותפין בנכסי אביהם שמת: ^[8]

כאשר מצב השותפות ביניהם הוא שחייבין בקלבון כאשר הם שוקלים את מחצית השקל, הרי הם פטורין ממעשר בהמה. ומאידך, כאשר מצב השותפות ביניהם הוא שחייבין במעשר בהמה, הרי הם פטורין מן הקלבון בשעה שישקלו מחצית השקל ביחד.

כלומר, שני מצבי שותפות יש באחים שירשו מאביהם, וכדמפרש המשנה ואזיל:

האחד: מת אביהם, וחלקו את הנכסים, ושוב נשתתפו בהם, וזו היא שותפות כשאר שותפין, ולכן, אם הם שוקלים את מחצית השקל ביחד מכספי השותפות, שקל שלם עבור שניהם, הרי הם חייבים בקלבון כשאר שותפים השוקלים כאחד. ומטעם זה עצמו, פטורים הם מלתת מעשר בהמה מהבהמות, כי אין שותפות חייבת במעשר בהמה, וכאשר יבואר בגמרא המקור לזה.

השני: מת אביהם, ועדיין לא חלקו את הנכסים, והרי הם ב"תפוסת הבית". הרי אם שקלו מכספי תפוסת הבית שקל עבור שניהם, דינם הוא כאילו היה אביהם שוקל עליהם, שאינו חייב בקלבון. ומטעם זה עצמו חייבים הם לתת מעשר בהמה מהבהמות שירשו, כי אין זו שותפות גמורה הפוטרת ממעשר, אלא הרי היא כאילו היא קיימת בידי אביהם. ^[9] ומפרשת המשנה את שני האופנים:

קנו מתפיסת הבית. כלומר, ירשו בהמות ועדיין הם בתפוסת הבית, ^[10] הרי הם חייבין במעשר בהמה, [ופטורים מן הקלבון] -

ואם לאו, פטורין. ^[11]

אבל אם חלקו האחים, ושוב חזרו ונשתתפו, חייבין הם בקלבון כשאר שותפים, ופטורין ממעשר בהמה משום שותפות, וכפי שנתבאר. ^[12]

גמרא:

תנו רבנן:

כתיב [שמות יג יב]: "והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה', " ^[13] דמשמע: מיוחד לך, ללמדנו: ולא של שותפות, שאין השותפין חייבין במעשר בהמה, וכדמפרש ואזיל.

יכול אפילו קנו מתפוסת הבית. כלומר, יכול אפילו בהמות שירשו והם עדיין בתפוסת הבית - לא יהיו חייבים במעשר בהמה? תלמוד לומר: "יהיה", מכל מקום.

ותמהינן: והרי האי קרא בבכור הוא דכתיב, ואיך למדנו מפסוק זה למעשר בהמה!?

ומשנינן: אם פסוק זה אינו ענין לבכור, דהא איתיה בשותפות [אפילו שותפין חייבין], דכתיב: "ובכורות בקרכם וצאנכם" בלשון רבים, ומשמע אפילו שותפין, תנהו ענין לפסוק זה למעשר בהמה לפטור את השותפין.

אמר רבי ירמיה: פעמים שהאחים השותפים חייבין בזה ובזה [בקלבון ובמעשר בהמה], ופעמים שהאחים השותפים פטורין מזה ומזה, ופעמים שחייבין הם בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, ופעמים שחייבין במעשר בהמה, ופטורין מן הקלבון.

כיצד חייבין בזה ובזה: שחלקו בכספים [את הכספים] וחזרו ונשתתפו בהם, ולא חלקו בבהמה ועדיין בתפוסת הבית היא. ולכן חייבים הם בקלבון, שהרי ביחס לכספים מהם הם שוקלים, הרי הם כשאר שותפין בעלמא, ואילו ביחס לבהמות מהם מתחייבים הם לתת מעשר, אין זו שותפות שתפטרם ממעשר בהמה.

פטורין מזה ומזה: שחלקו בבהמה וחזרו ונשתתפו, והרי הם ביחס לבהמות כשאר שותפין הפטורים ממעשר בהמה. ולא חלקו בכספים, והרי הכספים בתפוסת הבית הפוטרתם מן הקלבון.

חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה: שחלקו בזה ובזה, וכשאר שותפים הם ביחס לשניהם.

חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון: שלא חלקו לא בזה ולא בזה.

ומקשינן: פשיטא, שהרי כבר שנינו שמנכסי תפוסת הבית פטורים הם מן הקלבון וחייבים במעשר בהמה, וכשחלקו וחזרו ונשתתפו הרי דינם בהיפוך. ופשיטא, שביחס לקלבון הדין תלוי במצב הכספים מהם שוקלים, וביחס למעשר בהמה הדין תלוי במצב הבהמות מהם חייבים הם במעשר!?

ומשנינן: חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים שהם פטורים מן הקלבון איצטריכא ליה, כי אם לא שהשמיענו זאת רבי ירמיה, סלקא דעתך אמינא שלא נקל בהם לפוטרם מן הקלבון, אלא נחמיר עליהם לחייבם. כי נאמר:

כיון דחלקו בבהמה, גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי [גילו דעתם שעומדים הם לחלוק] ואם כן, ליחייבו בקלבון -

קא משמע לן רבי ירמיה שפטורים הם מן הקלבון, כיון שסוף סוף עדיין לא חלקו את הכספים.

אמר רבי ענן: לא שנו במשנתנו שהאחים שחלקו וחזרו ונשתתפו הרי דינם כשותפין בעלמא לפוטרם ממעשר בהמה, אלא בכגון שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, זה נטל גדיים וזה נטל כנגד שויין תיישים, ומשום שבחלוקה זו אין לומר שכל אחד בא לחלק ירושתו, כי בכל מין ומין יש לכל אחד מהם חלק, וכשחזרו ונשתתפו הרי זה כשותפות בעלמא שפטורה ממעשר בהמה -

אבל חלקו מתחילה גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים, וחזרו ונשתתפו, אומר: זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה. כלומר, הרי אנו אומרים "יש ברירה", שכל אחד זכה באותם גדיים שהיו חלק ירושתו, והשני אף הוא זכה בגדייו שלו. והיות שחזרו ונשתתפו ב"ירושתם", חזר דין השותפות להיות כשותפות בתפוסת הבית, שחייבת במעשר בהמה. ^[14]

ורב נחמן אמר: "אין ברירה", ולפיכך: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים וחזרו ונשתתפו, אין אומרים על חלוקתם הראשונה: זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה, אלא כמקח בעלמא הוא, וכשחזרו ונשתתפו, כשותפין בעלמא הם שפטורים הם ממעשר בהמה.

ועוד נחלקו במחלוקת זו רבי אלעזר ורבי יוחנן, אלא שרבי אלעזר הוסיף תנאי כדי שנאמר "יש ברירה":

ורבי אלעזר אמר:

לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים, או אפילו גדיים כנגד גדיים אלא שלא היו שוים בערכם, וחלקו תשעה כנגד עשרה ועשרה כנגד תשעה, שלא יתכן לומר שזה "ירש" תשעה וזה "ירש" עשרה, אבל חלקו תשעה גדיים כנגד תשעה גדיים, ועשרה כנגד עשרה, אומר: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה, כי יש ברירה.

ורבי יוחנן אמר:

אפילו חלקו תשעה גדיים כנגד תשעה גדיים, ועשרה כנגד עשרה, אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה, ומשום שאין ברירה.

הערות

^[1] דחוק לפרש, שקושיית הגמרא אינה המשך לנידון לקוח, והיא קושיא בפני עצמה. ואכן ברש"י מבואר, שזו היא קושיא על תירוץ הגמרא דמיירי בעובר: כיון דבמעי אמו נתנו לה, לא מיפסיל משום נותן במתנה, ויאכל במומו אם יצא האתנן בעשירי, ולמה לי חזר ולקחו. ומשמע דהכי קאמר: הניחא אם אין הנידון באתנן עובר, אין להקשות תעשר היא, כי הרי מתנה היא הפטורה ממעשר, וצריך לאוקמה כשחזר ולקח ממנה. אבל כיון דמוקמת לה בעובר, הרי אין בו פטור מתנה, ואם כן, גם היא תעשר. אך יש לעיין לפי סברת המקשה, מה מועיל שחזר ולקחה ממנה, והרי אדרבה עוד ניתוסף כאן סיבת לקוח מה שחזר ולקחה ממנה! ? ולכאורה מבואר בסברת המקשן, כדברי התוספות בבבא מציעא והר"ש [הובאו בהערה בעמוד א], דגבי תבואת דגן, מוכר שחזר ולקח נתחייב במעשר. וסובר המקשן, שאין לחלק בין מעשר דגן למעשר בהמה [שלא כחילוק המובא בהערה לעיל בשם החזון איש]. והיינו דהקשה: בשלמא לדידי ניחא שפיר, כי היא פטורה מטעם מתנה, ואילו הבועל אינו פטור ומשום שהרי הוא עצמו חזר ולקחה, [ומוכח לכאורה כן, שהרי אם לא כן למה נקטה הברייתא שהוא עצמו חזר ולקחה, ולא שאחר לקחה מן הזונה], אבל לדידך דמוקמת לה בעובר, אם כן, אף היא לא תיפטר, ולמה צריך לאוקמה בחזר ולקחו.

^[2] חילוק יש בין "זונה גויה" הנזכרת כאן, דהיינו, כל גויה, ואף על פי שביאת גויה בצינעא אינה אסורה מן התורה [וראה בזה במנחת חינוך מצוה תקעא אות י]. אבל "זונה ישראלית", היינו דוקא אשה שהיא אסורה עליו.

^[3] א. לכאורה היה נראה מדברי הגמרא, שאין שום זונה ישראלית שיהא אתננה חשוב אתנן, שהרי אם כן, למה לנו לאוקמא לחיוב אתנן במעשר בהמה בזונה גויה, ולדחוק שהנידון הוא לבועל ולא לזונה עצמה, והרי יש לנו לפרש בזונה ישראלית, שאתננה אתנן. אך בתוספות כתבו לא כן, אלא שגם אשה שהיא מחייבי כריתות לבועל [ולא רק מלקות], אף אתננה אתנן. [ובפשוטו מוכרח הוא כן, ממקור הגמרא שזונה ישראלית אין אתננה אתנן, שהוא משום דילפינן בגזירה שוה מפרשת עריות, דבעינן ערוה דלא תפסי קידושין, ואם כן, כל אלו שאין קידושין תופסין בהן אתננה אתנן, וראה בזה בתוספות]. ומה שלא פירשה הברייתא בזונה ישראלית מחייבי כריתות, ביארו התוספות שהוא משום דאתא הברייתא לאשמועינן דזונה ישראלית [שאינה מחייבי כריתות] אתננה מותר. ב. דין אתנן זונה בזונה ישראלית שתפסי בה קידושין, היא מחלוקת אביי ורבא בתמורה כט ב. ולדעת רבא - שאף זונה ישראלית אתננה אסור - חזרה קושיא למקומה! ? וכתבו התוספות, שרבא אכן חולק על הברייתא הזו, ואין להוכיח שלא כדבריו מברייתא שלא נשנית בי רבי חייא ורבי אושעיא.

^[4] לפי הגירסא כאן, משמע שמשום לאו זה הוא דאינו לוקה, וכדמפרש טעמא לקמן משום שאין זה זרעו, אבל לוקה עליה משום לאו ד"אשה זונה וחללה לא יקחו" [ויקרא כא ז]. אבל בתמורה כט ב הגירסא היא: "אינו לוקה עליה משום זונה, מאי טעמא, דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו", ומשמע, שהוא לימוד שאין בה איסור משום זונה, כיון שלא שייך בה מאמר הכתוב "ולא יחלל זרעו בעמיו", וראה עוד בהערה הבאה.

^[5] בתמורה כט ב הגירסא היא: כהן הבא עליה לוקה עליה משום זונה, מאי טעמא, דאמר קרא, "ולא יחלל זרעו".

^[6] יש להעיר בלשון הגמרא, שמתחילה משמע, שהוצרכנו לגזירה שוה כדי לאסור את אתננה, ומסברא חיצונית לא היינו אוסרים את אתננה. ואילו מסוף לשון הגמרא נראה, שהגזירה שוה באה למעט הנך דתפסי קידושי, וכדאמרינן: אף זונה בהך דלא תפסי בה קידושי, דמשמע: דוקא בהך דלא תפסי קידושין.

^[7] דין זה מחלוקת חכמים ורבי מאיר היא בשקלים [א ו] וכפי שביאר הרע"ב שם, ולדעת חכמים: יחיד השוקל מחצית השקל אינו חייב בקלבון. ומרש"י כאן שכתב [בד"ה האחין]: "והרי הן כשאר בני אדם שהשוקל שקלו נותן עמו קלבון", וכן כתב שם "הואיל ורוב בני אדם נותנין כל אחד מחצית הסלע וקלבונו עמו", מבואר, שהוא מפרש את משנתנו כדעת רבי מאיר, ועל פי זה מתבארים הדברים כאן. [והרש"ש שכתב בדעת רש"י שהוא מפרש כחכמים דרבי מאיר - דבריו צ"ע].

^[8] המשנה והסוגיא שעליה מתבארת כאן על פי פירושו של רש"י וגירסתו. אך להרמב"ם בפירוש המשניות ובהלכותיו פרק ו מבכורות, גירסא אחרת ופירוש אחר בכל דברי המשנה והסוגיא שעליה, ומקצת משיטתו ומשא ומתן בדבריו, יתבארו בהערות.

^[9] נתבאר על פי רש"י וגירסתו שגרס "האחין השותפין", והיינו שמשנתנו עוסקת בדיני האחים בלבד, ומחלקת לענין מעשר בהמה בין בהמות שירשו בתפוסת הבית שאין בהם פטור משום שותפות, לבין בהמות שנשתתפו בהם לאחר חלוקתם שהם פטורים, משום שהשותפים פטורים ממעשר בהמה. ולשיטת רש"י מתבאר, א. שותפות פוטרת מן המעשר. ב. אף על פי שהלוקח בהמה או המקבלה במתנה הרי הוא פטור ממעשר בהמה, מכל מקום אם ירש בהמה אין בה פטור משום לקוח. ג. עשיית שותפות אינה חשובה כמכר שתפטור משום לקוח, שהרי כשחזרו ונשתתפו הרי הם פטורים משום ששותפין פטורין ממעשר בהמה, ולא משום שכשחזרו ונשתתפו הרי זה כלקוח. אבל הרמב"ם [בכורות ו י] כתב: הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו, או שנתנו לו במתנה, הרי הן פטורין מן המעשר עד שיוולדו ברשותו, לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות, והביא זה מאה טלאים, והביא זה מאה טלאים ועירבו אותן ונשתתפו בהן, הרי המאתים פטורין מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור, וכן האחים שירשו טלאים מאביהם הרי הן פטורין מן המעשר, אבל הנולדים להם בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות, בין לשותפין בין לאחים חייבין במעשר. [והיינו משום ששותפות עצמה אינה פוטרת ממעשר לשיטת הרמב"ם]. ולדעתו זו היא כוונת המשנה, וגרסינן: האחין והשותפין, ראה פירוש המשניות ונושאי כלי הרמב"ם. ובביאור מה שכתב הרמב"ם שהאחים פטורים מן המעשר, ואף ששותפין אינם פטורים ממעשר, יש שפירשו [ראה מהרי"ט אלגאזי תחילת בכורות ד"ה איברא דבדין. וחזון איש בכורות כז טו, וליקוטים לדף זה], שכוונתו משום שהירושה כלקיחה היא הפוטרת מן המעשר, ואין נפקא מינה, בין אם היה יורש אחד או שהיו שני יורשים. אך בלחם משנה מבואר, שגם דעת הרמב"ם דירושה חייבת במעשר בהמה, ויורש אחד חייב במעשר בהמה, ורק שנים שירשו פטורין. וכן כתב בחידושי רבינו חיים הלוי, וביאר הדבר: משום דכל אחין שירשו, אי משום דין ירושה, כל אחד זוכה בחלקו לעצמו, ואינן נעשין שותפין יחד להיות כחד בעלים, ועל כן הוי דינם: או שבאמת אינן חשובין להיות שותפין יחד, או דשותפותן נעשה ממילא על חלקו של כל אחד שיש לו בהירושה, ועל כן, זהו שפסק הרמב"ם דהיורשין פטורין ממעשר בהמה, דממה נפשך: אם באמת אינם שותפין, ויש לכל אחד חלק במקצתן, הרי כל אחד בפני עצמו לית ביה חיובא דמעשר בהמה כלל, וגם, דהרי דרשינן [בגמרא כאן]: "יהיה לך" ולא של שותפות, יכול אפילו קנו בתפיסת הבית, תלמוד לומר "יהיה", הרי, דדוקא אם נעשים שותפים וכולן נעשין כחד בעלים, אז הוא דחייבים, אבל אם כל אחד יש לו חלק בפני עצמו, ממעטינן מקרא ד"יהיה לך" דפטורין ממעשר בהמה, ואם נימא דנעשין שותפין ממילא, גם כן פטורין, דכיון דאין שותפותן באה על ידי ירושה מכח אביהם, ורק דהם בעצמם משתתפין, ממילא דינם כשנים שנשתתפו, דחשוב לקוח דפטור ממעשר בהמה. וכפירושם נראה מלשון פירוש המשניות להרמב"ם, שכתב: ירשו מאביהם בהמה, והיא משותפת ביניהם, פטורים. הרי שפטר הרמב"ם את היורשים משום שהיא משותפת ביניהם, ולא מחמת עצם הירושה. וכן נראה מדברי המנחת חינוך [מצוה שס אות ז ד"ה וזה לשון], שצידד לומר בדעת הרמב"ם, דהא דממעטינן בגמרא מ"יהיה לך" ולא של שותפות, עיקר המיעוט לאחים שירשו הוא, כי השותפים - לדעת הרמב"ם - בלאו הכי פטורים משום שהם כלקוח, ראה שם. הרי מבואר מדבריו, שהרמב"ם אינו פוטר את היורשים משום שהירושה עצמה היא כלקיחה, אלא דוקא משום ששני יורשים שותפים הם.

^[10] כן פירש רש"י. וטעמו, או משום שאם קנו בהמות הרי הם פטורים ממעשר בהמה משום לקוח. או משום דאפילו בלא טעם לקוח, אין מעלה לתפוסת הבית אלא אם ירשו את הבהמות עצמם, אבל כשקנו בהמות מן המעות הרי זו כשותפות בעלמא.

^[11] רש"י סתם ולא פירש בבא זו.

^[12] נתבאר על פי רש"י במשנה כאן. ובהערה 13 יתבאר מדברי רש"י עצמו, שפירוש המשנה הוא: חלקו האחים - חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה. ואפילו חזרו ונשתתפו חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה.

^[13] נתבאר על פי רש"י, ולא כ"תורה אור" שציין ל"ובשרם יהיה לך" האמור בפרשת מתנות כהונה. וכבר כתב הרש"ש שאי אפשר לפרש כן, כי "יהיה לך" האמור שם, מתיחס לכהן ולא לבעלים, ואי אפשר למעט שותפות מפסוק זה. [ועוד, אי אפשר שנפרש פסוק זה למעשר בהמה, שאינו ניתן לכהן כלל].

^[14] א. כתב רש"י: לא שנו: דהויא שותפות להיפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא. ומלשון זו מתבאר שחלוקת הגמרא היא, דבחלקו גדיים כנגד תיישים הרי הם פטורים משום שותפות, וכאשר פירש רש"י כן גם במשנה. וכן נתבאר בפנים. ואילו בהמשך דבריו כתב, גדיים כנגד תיישים: לפי שוייהן, דהתם ליכא למימר זה חלקו המגיעו ממיתת אביהם, דודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחצי הגדיים והתיישים, הלכך השתא קנין הוא שזה קונה מזה והולדות שישנם בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח, ואותם העתידים לבוא פטורין משום שותפות. ומבואר מדבריו, שבחלקו וחזרו ונשתתפו הפטור אינו רק משום ששותפות אינה חייבת במעשר בהמה, אלא מכח החלוקה שהיא כמו לקיחה - נפטרו, והוא על דרך הרמב"ם שכוונת המשנה היא: "חלקו, ואפילו חזרו ונשתתפו". ב. למדנו מדברי רש"י, שהמוכר בהמה וחזר ולקחה, הרי הוא פטור ממעשר בהמה - ראה נידון בזה בהערות שבעמוד א - שהרי כתב רש"י שאותן בהמות שחלקום וחזרו פטורים משום לקוח, ואין צריך לפטור משום שותפות אלא רק את אלה שעתידים לבוא לאחר השותפות. וכבר נתבאר בעמוד א, שכן מבואר גם ברש"י לעיל יא א. ג. בפשוטו מתבאר מן הסוגיא, שלא תיתכן ברירה בחלוקת יורשים, אלא דוקא במין אחד, אבל חלקו מין כנגד מין לא תיתכן ברירה, ומטעם זה תמה רבי עקיבא איגר [תוספות למשניות דמאי ו י] על התוספות בקדושין שנראה מדבריהם לא כן, ראה שם. ובחזון איש [בכורות כז טו] כתב ליישב, על פי דרך מחודשת בהבנת דברי הגמרא: בעלמא לא מחלקינן בהכי [בין מין אחד לשני מינים], אלא הכא, כיון דפטרינן לקוח משום דומיא ד"בנך", והיה לנו למעט גם ירושה, אלא דמסתבר לן למחשב יורש כחד עם מורישו, הלכך יש לנו מקום לחלק בין חלקו גדיים כנגד גדיים לחלקו גדיים כנגד תיישים, דכיון דנחתו לשומא לא הוי דומיא ד"בנך", ואף אם יש ברירה וחשיב יורש, מכל מקום, כל שזכה ירושתו בשומא חפץ כנגד חפץ - אימעיט, דלא הוי דומיא ד"בנך", וכמו דאמרו בגמרא נז א האי סברא אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים, ואפילו אית לן בעלמא ברירה, הכא פטור ממעשר דבעינן "דומיא דבנך, בברור לך".

ושואלים: ומדוע העמידה הברייתא בדין אתנן דוקא באופן שחזר ולקחו ממנה? ותיעשרה איהי [ותעשר היא] את הבהמה שקיבלה באתנן! ומשיבים: מדובר פה בזונה גויה שאינה שייכת במצוות.

ושואלים: ולוקמה [ושיעמיד אותה] בזונה ישראלית, ותיעשרה איהי [ושתעשר היא]! ומשיבים: קא משמע לן [משמיע לנו התנא] שבזונה ישראלית לא הוי [אינו נחשב] כלל אתנן שאסרה התורה להקריבו,

כדברי אביי. שאמר אביי: זונה גויה — אתננה אסור בהקרבה, וכהן הבא עליה אינו לוקה משום "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו" (ויקרא כא, יד—טו). זונה ישראלית — אתננה מותר בהקרבה, וכהן הבא עליה לוקה משום "לא יחלל זרעו".

ומסבירים: זונה גויה אתננה אסור — מפני שהוא גמר [למד] בגזירה שווה "תועבה" "תועבה" מעריות, שנאמר באתנן זונה: "תועבת ה' " (דברים כג, יט), ונאמר בפרשת איסורי עריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" (ויקרא יח, כט),

מה עריות המוזכרות שם, הן נשים שחייבים עליהן כרת, דלא תפסי בהו קדושי [שאין תופסים בהן קידושין] — אף לגבי זונה שאתננה אסור, מדובר בהך דלא תפסי בה קדושי [בזו שלא תופסים בה קידושין], ובגויה אין תופסים קידושין (מה שאין כן בזונה ישראלית).

ומה שאמר אביי לגבי זונה גויה: וכהן הבא עליה אינו לוקה משום "לא יחלל זרעו" — מפני ש"לא יחלל זרעו" אמר רחמנא [אמרה התורה], שצריך שהנולד ייחשב לזרעו ושיהיה מחולל, והאי [וזה] הנולד מגויה לאו זרעיה [לא זרעו] הוא נחשב, אלא גוי, ונמצא שהלאו שבתורה לא נאמר על מקרה כזה.

א משנה האחין והשותפין, כלומר, האחים שהם שותפים בירושת אביהם, בזמן שהם חייבין בקלבון (מטבע קטנה, שמוסיפים למחצית השקל), כלומר, בזמן שיש להם דין שותפים רגילים — הריהם פטורין באותה שעה ממעשר בהמה. ואם הם בשלב של שיתוף שבו חייבין במעשר בהמה — הריהם פטורין מן הקלבון, כדין בנים הסמוכים על שולחן אביהם.

ומפרטים: קנו, כלומר, זכו בבהמות מתפיסת הבית, מנכסי הירושה — חייבין לעשר אותן הבהמות, ואם לאו [לא] — פטורין ממעשר בהמה. כיצד? אם חלקו בינם את ירושת אביהם וחזרו ונשתתפו בהם — חייבין בקלבון, ופטורין ממעשר בהמה.

ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "...וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך" (שמות יג, יב) — דוקא לך, היחיד, ולא של שותפות. יכול אפילו אחים שקנו בהמות בתפיסת הבית, בירושת אביהם, ייפטרו ממעשר בהמה? תלמוד לומר: "יהיה", לרבות, וללמד שחייבים במעשר.

ותמהים: והאי [והרי פסוק זה] בבכור כתיב [נאמר], ולא במעשר! ומשיבים: אם אינו ענין לבכור, דהא איתיה [שהרי ישנו] בשותפות, דכתיב [שנאמר]: "ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים יב, ו), בלשון רבים — תנהו ענין למעשר בהמה, שבעלות משותפת פוטרת ממעשר.

ג שנינו במשנתנו: חלקו וחזרו ונשתתפו — חייבין בקלבון, ופטורין ממעשר בהמה. אמר ר' ירמיה: פעמים שחייבין האחים והשותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו, בזה ובזה, ופעמים שפטורין מזה ומזה, פעמים שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, ופעמים שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון.

ומסבירים: חייבין בזה ובזה — במקרה שחלקו בכספים, וחזרו והשתתפו בהם, וחייבים בקלבון, כדין שותפים, ולא חלקו בבהמה, אלא נשארה בתפוסת הבית, ולכן היא חייבת במעשר. פטורין מזה ומזה — שחלקו בבהמה, וחזרו ונשתתפו, ודינם כשותפים שפטורים ממעשר בהמה, ולא חלקו בכספים, והשקלים שניתנו עבור שניהם ניתנו מתפוסת הבית.

חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה — שחלקו ונשתתפו בזה ובזה.

חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון — שלא חלקו לא בזה ולא בזה.

ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, ומה החידוש שבדברי ר' ירמיה? ומשיבים: במקרה שחלקו בבהמה ולא חלקו בכספים איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר] שפטורים בזה ובזה, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון שחלקו בבהמה — גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי [גילו דעתם שלחלוק גם בכספים הם עומדים], ואם כן ליחייבו [שיהיו חייבים] בקלבון, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שכל עוד לא חלקו בכספים — אינם חייבים בקלבון.

אמר רב ענן: לא שנו, שאם חלקו וחזרו ונשתתפו פטורים, כדין שותפים רגילים, אלא במקרה שחלקו מתחילה גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים, כלומר, שלא חילקו את התיישים בשווה ואת הגדיים בשווה, אלא חילקו באופן כללי את הבהמות לפי שוויין. והרי זה כאילו קנו זה מזה, וכשהם חוזרים ומשתתפים — הרי זה כשני זרים שנשתתפו ביניהם.

אבל אם חלקו מתחילה גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים — אומר אני כי "יש ברירה", כלומר, אנו מניחים שזה, כל אחד מהם, נתברר חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ואם חזרו ונשתתפו — נחשב הדבר כאילו לא חלקו מעולם, וחייבים במעשר.

ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים — אין אומרים כי זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ובכל מקרה כשחזרו ונשתתפו — דינם כשותפים רגילים, הפטורים ממעשר בהמה.

וכן נחלקו אמוראים אחרים בשאלה זו, שר' אלעזר אמר: לא שנו שאם נשתתפו — פטורים כדין שותפים, אלא רק במקרה שחלקו מתחילה תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים, או עשרה כנגד תשעה, מפני שעל ידי השומא של תשעה גדולים כנגד עשרה קטנים, נחשב הדבר כאילו קנו זה מזה.

אבל חלקו תשעה כנגד תשעה ועשרה כנגד עשרה — אומר אני: זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, וכשחזרו ונשתתפו — נחשב הדבר כאילו לא חלקו מעולם, והם חייבים במעשר בהמה.

ור' יוחנן אמר: אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה, ועשרה כנגד עשרה, אין אומר אני: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ובכל מקרה פטורים ממעשר בהמה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But if that is the meaning of the baraita, why is it necessary to purchase the animal back from the prostitute for it to be subject to animal tithe? Let her tithe it herself, as it is not prohibited as payment to a prostitute, since it was in the womb when he gave it to her. The Gemara answers that the baraita is referring to a gentile prostitute, to whom the mitzva of tithing animals does not apply.

The Gemara challenges: But let the baraita establish this case, of an animal set aside as payment to a prostitute that nevertheless enters the pen to be tithed, as a case involving a Jewish prostitute, and let it be referring to a case where she tithes it herself. The Gemara explains that this baraita teaches us that an animal given as payment to a Jewish prostitute does not have the halakhic status of payment to a prostitute, and is not prohibited for sacrifice.

The Gemara adds that this is in accordance with the opinion of Abaye, as Abaye says: An animal given to a gentile prostitute is considered to be payment to a prostitute, which is prohibited for sacrifice on the altar. And a priest who engages in intercourse with a gentile prostitute is not flogged due to the prohibition of: “A widow, or one divorced, or a profaned woman, or a prostitute, these shall he not take, but a virgin of his own people shall he take to wife. And he shall not profane his seed among his people, for I am the Lord who sanctifies him” (Leviticus 21:14–15). Conversely, an animal given to a Jewish prostitute is not considered payment to a prostitute and it is permitted to sacrifice it. But a priest who engages in intercourse with a Jewish prostitute is flogged due to the prohibition of: “And he shall not profane his seed among his people, for I am the Lord who sanctifies him.”

The Gemara clarifies Abaye’s opinion. An animal given to a gentile prostitute is considered payment to a prostitute, which is prohibited for sacrifice on the altar, as Abaye derives a verbal analogy from the word “abomination” stated with regard to payment to a prostitute: “You shall not bring the payment of a prostitute, or the price of a dog, into the House of the Lord your God for any vow, for both of these are an abomination to the Lord your God” (Deuteronomy 23:19), and the word “abomination” stated in the verses discussing those with whom relations are forbidden: “For whosoever shall do any of these abominations, the souls that do them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29).

The Gemara elaborates: Just as the verses discussing those with whom relations are forbidden are referring specifically to those women upon whom betrothal does not take effect, so too, the prostitute referred to in the verse is one upon whom betrothal does not take effect, i.e., a gentile prostitute.

Abaye further stated: And a priest who engages in intercourse with her is not flogged due to the prohibition of: “And he shall not profane his seed among his people, for I am the Lord who sanctifies him.” The Gemara explains: The reason is that the Merciful One states that he should not profane his seed, i.e., his children, and any children born from this gentile prostitute are not considered to be his seed, as the children of a gentile mother are gentiles.

MISHNA: With regard to brothers and partners, i.e., brothers who are partners in the inheritance of their father, when they are obligated to add the premium [bakalbon] to their annual half-shekel payment to the Temple they are exempt from animal tithe. Conversely, those whose halakhic status is like that of sons who are supported by their father and are obligated to separate animal tithe are exempt from adding the premium.

The mishna clarifies: If the brothers acquired the animals through inheritance from the property in the possession of their father’s house they are obligated in animal tithe; but if not, they are exempt. How so? If they divided the inheritance between them and then reentered a partnership, they are obligated to add the premium and are exempt from animal tithe.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states: “That you shall set apart for the Lord all that opens the womb; every firstborn male that emerges from an animal that shall be yours belongs to the Lord” (Exodus 13:12). This teaches that the obligation of animal tithe applies only to an animal that belongs to you, i.e., to one owner, but not to an animal owned by partners. One might have thought that the obligation of the tithe does not apply to the animal even if brothers acquired the animals through inheritance from the property in the possession of their father’s house. Therefore, the verse states: “Shall be,” to include animals acquired through inheritance in the obligation of animal tithe.

The Gemara asks: But this verse is not referring to animal tithe; rather, it is written with regard to firstborn animals. The Gemara answers: If it is not needed for the matter of firstborn animals, as the mitzva of sanctifying a firstborn animal does apply in a case of partnership, as it is written, in the plural form: “And you shall bring there your burnt offerings, and your offerings, and your tithes, and the offering of your hand, and your vows, and your gift offerings, and the firstborn of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:6), apply the verse to the matter of animal tithe, teaching that it does not apply to an animal owned by partners.

§ The mishna teaches: If the brothers divided the inheritance between them and then reentered a partnership, they are obligated to add the premium and are exempt from animal tithe. Rabbi Yirmeya says: There are times when they are obligated both in this, the premium, and in that, animal tithe. And there are times when they are exempt both from this and from that. Furthermore, there are times when they are obligated to add the premium and are exempt from animal tithe; and finally, there are times when they are obligated in animal tithe and are exempt from having to add the premium.

The Gemara elaborates: The guiding principle is that partners are exempt from animal tithe but obligated to pay the premium, whereas in the case of individual ownership one is obligated in the animal tithe but exempt from paying the premium. Therefore, the case where they are obligated both in this, the premium, and in that, animal tithe, is when they divided the money they inherited from their father but did not divide the animals they inherited. The case where they are exempt both from this and from that is when they divided the animals but did not divide the money.

The case where they are obligated to pay the premium and are exempt from animal tithe is when they divided up both this and that, the money and the animals, from the estate of their deceased father. Afterward they reestablished a partnership and are therefore partners in the normal sense, rather than co-owners of the original inherited estate, and partners are obligated to pay the premium and are exempt from the animal tithe.

Finally, the case where they are obligated in the animal tithe and are exempt from paying the premium involves brothers who have not divided this or that, the money and the animals of their father’s estate, between them at all. It is therefore considered as though their father is still the sole owner of the estate and is contributing the shekel for the pair of them. Since the estate is under individual ownership, the animal tithe must be separated from the livestock.

The Gemara asks: Isn’t it obvious? What is the novelty of Rabbi Yirmeya’s statement? The Gemara answers: It was necessary for Rabbi Yirmeya to teach the case where they divided the animals but did not divide the money. It might enter your mind to say that since they divided the animals they have thereby revealed their intent to divide the entire estate. Consequently, the estate stands to be divided, and they should be obligated to pay the premium. Therefore, Rabbi Yirmeya teaches us that they are exempt from paying the premium until they have actually divided the money.

§ Rav Anan says: The Sages taught this halakha only in a case where they divided kids for goats and goats for kids, i.e., when the two brothers inherited both kids and goats, but one took all the goats and the other all the kids. Since each originally inherited both goats and kids, this division is tantamount to one brother trading his goats for the other’s kids. When they again become partners, they are considered like strangers who join together. Consequently, they are exempt from the animal tithe.

But if they divided kids for kids and goats for goats, so that each takes some of both types, in the normal manner, one can say that this, i.e., the group of animals that each brother takes, is considered his share to which he is entitled from the outset, and no transaction between them has occurred. Consequently, when they reestablish the partnership the estate reverts to its original status as a single entity, and they are therefore obligated to separate animal tithe.

And Rav Naḥman says: Even if they divided the estate in the manner of kids for kids and goats for goats, we do not say that this, the group of animals taken by each brother, is considered his share to which he is entitled from the outset. Therefore, if they reestablish a partnership they are considered like partners and are exempt from separating animal tithe.

The Gemara notes that this matter is also the subject of a dispute between other amora’im. And Rabbi Elazar says: The Sages taught this halakha only when they divided nine large goats for ten kids, and ten kids for nine large ones. Since the nine large goats are worth the same as ten kids, this division is tantamount to one brother trading his large goats for the other’s kids. When they again become partners they are considered as strangers who join together, and therefore they are exempt from the animal tithe.

But if they divided nine large goats for nine large goats and ten kids for ten kids, so that each takes some of both types, one can say that this, the group of animals taken by each brother, is considered his share to which he is entitled from the outset, and no transaction between them has occurred. Consequently, when they reestablish the partnership the estate reverts to its original status as a single entity, which means they are obligated to separate animal tithe.

And Rabbi Yoḥanan says: Even if they divided the estate in the manner of nine large goats for nine large goats and ten kids for ten kids, one does not say that this, the group of animals taken by each brother, is considered his share to which he is entitled from the outset. Therefore, if they reestablish a partnership they are considered as partners and are exempt from separating animal tithe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תועבה תועבה מעריות. כתיב הכא כי תועבת ה' אלהיך הוא וכתיב בעריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה בהך זונה דלא תפסי בה קידושי דכתיב לא תתחתן בם אתננה אסור:

והאי לאו זרעיה הוא. כדגמרינן ביבמות בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה וכדמפרש התם. והאי זרעיה הוא דתפסי בה קידושי:

האחין השותפין. מיירי באחין שחלקו ירושתן:

וחזרו ונשתתפו שחייבין בקולבון. הואיל וחלקו אם נתנו ביחד שקל צריכין להוסיף קולבון דהיינו פונדיון. שכך מכריעין ב' חצאי שקל יותר משקל ואע"ג דחזרו ונשתתפו לא נפטרו מקולבון דכיון דחלקו הוי ליה כשני ממונות ופטור ממעשר בהמה משום דכיון דחלקו הרי הן כלקוחות ולקוח פטור ממעשר בהמה. ועוד כיון דנשתתפו נפטרו מן (הבכורה) [המעשר] כדאמרי' בגמ' קנו בתפוס' הבית כלומר שלא חלקו ירושתן ומעצמן השביחו וילדו חייבין במעשר בהמה דנתחייבו הנכסים במעשר כבתחלה בחיי אביהן. ואם לאו שחלקו ונשתתפו והדר ילדו פטור חלקו וחזרו ונשתתפו היינו פירוש דרישא:

כל פטר רחם כו'. יהיה לך ת"ל יהיה לרבות אותן שקנו מתפוסת הבית שחייבין:

פשיטא. דהכי איתה וכל הני יכלינן למידק ממתניתין ומאי קמ"ל ר' ירמיה:

סד"א כיון דחלקו בבהמה. דעיקר טורח בבהמה היא דטיפולה מרובה וצריכא לסייע כל אחד לחברו ואינהו לא חשו לכוליה האי ופלגי בהמה ודאי גלו אדעתיהו דלמפלג כספים קיימי ואע"ג דלא חלקו עדיין כספים כמי שחלקו דמי וליחייבו בקולבון קמ"ל דלא. אלא מה שחלקו חלקו ומה שלא חלקו לא חלקו:

לא שנו. דכי חלקו בהמה פטורין ממעשר אלא שחלקו גדיים כנגד תיישים דהני ודאי לקוחות הן ולא חלוקה גמורה:

אבל חלקו. זה וזה בשוה לאו לקוחות הן אלא חלוקה גמורה ואומרין לכל אחד הוברר הדבר שזה הוא חלקו ודאי המגיעו וחייבין במעשר:

חלקו תשעה שמנים כנגד עשרה כחושין היינו נמי ענין לקוחות:

בפרש"י בד"ה בעריות כתיב כו' נינהו דהכל מודים כו' הד"א דאין ממזר אלא מחייבי כו' ובד"ה קנו כו' והאי קנו לא לקחו כו' ובד"ה יהיה לך כו' לך הס"ד ואח"כ מ"ה ולא של שותפות כו' שותפות הס"ד ובד"ה אבל חלקו כו' שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה זונה כו' על אמו ובתמורה תני רבי אומר אין אתנן אלא הבא לו בעבירה אבל כו' כדקיימא ליה דאיסור כו' והא דכהן הבא כו' והא דמשמע דלא כו' ובד"ה מה עריות דלא תפסי בהו קדושין כו' תימה כיון דילפינן מעריות ה"ל למעוטי זונה עובדת כוכבים דבעינן כו' דלא דומיא דעריות מה"ט ורבא כו' ובד"ה ואזדא ר"י לטעמיה כו' ובד"ה לברור חד כו' התלמוד כיון שיש ברירה כו' כך דעתו מתחילה דאותה שיברור הוא כצ"ל:

במשנה האחין השותפין. כ"ה הגי' במשניות בל"ו וכ"נ מפרש"י ועיין תוי"ט בספ"ק דשקלים:

גמרא ת"ר יהיה לך ולא של שותפות. המרשים לבמדבר השתבש דכינוי לך דשם שב על אהרן כדדרשינן לעיל (נא) במשנה יהי' לך אך פדה תפדה עפרש"י שם. אבל הכא הכוונה על פסוק אשר יהיה לך הזכרים (שמות י״ג:י״ב) וכדפרש"י:

שם אם אינו ענין לבכור כו' דהא כתיב ובכורות בקרכם וצאנכם כו'. וכ' התוי"ט דאיפכא ל"ל כו'. והתו"ח כ' דלרבויי שותפות במעשר ל"צ דמה"ת לומר דפטירי ע"ש. ול"נ דצריכה דלא נילף העברה העברה מבכור עי' לקמן מ"ח בתוי"ט:

רש"י ד"ה וכשחייבין במע"ב. דלא הוו כשותפות. כצ"ל:

רש"י ד"ה פטורין מן הקלבון. שני. משמע דקלבון א' מיהא חייבין. וכ"נ שפי' התוספות לעיל (נ ב) סד"ה דמזדבנא. ונראה דזהו כת"ק דר"מ בפ"א דשקלים מ"ו. אבל בחולין פירש רש"י דפטורין לגמרי וכן פי' הרע"ב כאן ושם. והתוי"ט במחכ"ת ל"ד שם בזה:

רש"י ד"ה קנו בתפוסת הבית. והאי קנו כו' אלא קנו שנפלה להם בהמה מאביהם. לכאורה ה"נ דאף אם קנו ממש בהמות מכספים שהניח להם הוולדות שלהן חייבים במעשר ועי' תוי"ט ספ"א דשקלים מש"כ בשם הרמב"ם:

ותיעשריה איהי. כיון דבמעי אמו נתנו לה לא מיפסיל משום נתן במתנה ויאכל במומו אם יצא האתנן בעשירי ול''ל חזר ולקחו: הא קמ''ל. הך ברייתא דהאי אתנן דלא בר עשורי דזונה כותית היא דמיקרי אתנן אבל אי הוה זונה ישראלית לא מיקרי אתנן ואפילו למזבח שרי: בעריות כתיב מכל התועבות האלה ובאתנן כתיב כי תועבת ה' וגו': מה עריות לא תפסי בהו קדושי. דחייבי כריתות נינהו והכל מודים שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות דאין ממזר אלא מחייבי כריתות במסכת יבמות (דף מט.): לאו זרעו הוא. דהולד הולך אחר הכותית בפ''ב דיבמות (דף כג.) בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין (בן) בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה: מתני' האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון. כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהן ואח''כ נשתתפו ואם שוקלין הסלע שלם [דהיינו] שני חצאי שקליהם ביחד (יהו כולן) חייבין לתת כל אחד ואחד מעה קטנה לקלבון דהא שני ממונות הן והרי הן כשאר בני אדם שהשוקל שקלו נותן עמו קלבון דהוא קלבון להכרע וי''א לחילוף שאין שני חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט והואיל ורוב בני אדם נותנין כל אחד מחצית הסלע וקלבונו עמו כי מצטרפי נמי שנים ויהבי סלע שלם יהבי נמי קלבון שני והני אחין שחלקו וחזרו ונשתתפו דהכא הן כשאר שותפין דעלמא וחייבין בקלבון שני: פטורין ממעשר בהמה. כל ימי שותפותן לעולם כדקתני בברייתא בגמרא יהיה לך ולא של שותפות: וכשחייבין במעשר בהמה. כגון שלא חלקו ועדיין תפיסת בית ירושת אביהן קיימת דלא הוו כשותפות כדאמר בגמרא יכול אפי' קנו בתפיסת הבית ת''ל יהיה אלמא כאביהן דמו: פטורין מן הקלבון. שני אם נותנין בין שניהם סלע שלם דבמקום אביהן קיימי נכסי ואילו הוה יהיב אבוהון סלע על ב' בניו לא היה נותן קלבון לחילוף שכן דרך לעולם שהמחוייב שני חצאי שקלים נותן שקל שלם ולא הוי כשני אנשים המצרפין שני חצאי סלעיהם לסלע שלם: קנו בתפיסת הבית חייבין. במעשר בהמה כדאמרינן בגמ' והאי קנו לא לקחו במעות אלא קנו שנפלה להם בהמה מאביהם: חלקו וחזרו ונשתתפו. הוו כשותפין דעלמא ופטורין ממעשר בהמה וחייבין בקלבון: גמ' יהיה לך. (הזכרים) אשר יהיה לך (הזכרים): ולא של שותפות. דמשמע המיוחד לך אתה נותן ולא של שותפות: יהיה. מכל מקום: ובכורות בקרכם. לשון רבים משמע לשנים הוא אומר בקרכם: בזה ובזה. בקלבון ובמעשר: שחלקו בכספים. וחזרו ונשתתפו ולא חלקו בבהמה דגבי קלבון הוו כשאר שותפים וגבי בהמה הוי תפיסת הבית: חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים. דקולא הוא דפטורין מזה ומזה איצטריך ליה לאשמועינן סד''א כיון דחלקו בבהמה ניזיל לחומרא ונימא גלו אדעתייהו דלמיפלג בנכסים נמי קיימי וליחייבו בקלבון: לא שנו. דהויא שותפות להיפטר ממעשר בהמה כי חזרו ונשתתפו אלא שחלקו בשומא: גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים. לפי שוייהן דהתם ליכא למימר זה חלקו המגיע ממיתת אביהם דוודאי בשעת מיתה זכה זה בחצי הגדיים ובחצי התיישים וזה בחצי הגדיים והתיישים הלכך השתא קנין הוא שזה קונה מזה והולדות שישנם בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח ואותן העתידים לבא פטורין משום שותפות: אבל חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים. אמרינן ברירה וזה חלק המגיע לכל אחד ממיתת אביו ועדיין ירושה היא ושם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כמרישא ולא שותפות הוא הילכך ולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא העתידין לבא פטורין משום שותפות: אפילו חלקו כו'. אין ברירה והוי מרישא לקוחות והדר שותפין: ר' אלעזר ורבי יוחנן בפלוגתא דרב ענן ורב נחמן פליגי: ט'. גדולים כנגד עשרה פחותים דהיינו שומא וליכא למימר ברירה:

זונה ישראלית אתננה מותר וכהן הבא עליה כו'. וא''ת והא אמר רבא בפ' מרובה (ב''ק ע:) דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ובתמורה תניא [רבי] (ר''ל) אומר אין אתנן אלא הבא לו בעבירה אבל אתנן אשתו נדה כו' י''ל דלא מיירי כדקיימא ליה באיסור ערוה דדוקא מיירי בדתפסי בהדי קדושין כדמפרש טעמא דלכך אתננה מותר והא דכהן הבא עליה לוקה בגיורת ומשוחררת שהיא זונה או שנעשית זונה מאדם אחר שהיתה עליו באיסור כרת כיון שבא עליה עשאה זונה או כמ''ד פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והא דמשמע דלא משתכח בזונה ישראלית דתיעשרה איהי הוה מצי לאשכוחי באיסור ערוה אלא אתא לאשמועינן דזונה ישראלית אתננה מותר [וא''ת] לרבא דאמר בפ' בתרא דתמורה (דף כט:) דאחת זונה כותית וא' זונה ישראלית אתננה אסור תיקשי ברייתא וי''ל דלא מתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא אי נמי הוה מצי למימר דשפיר משכחת לה דתיעשרה איהי אלא אשמועינן לקוח במעי אמו כרבי יוחנן ומיהו חידוש זה נמי שמעינן בשתיעשרה איהי כשנותן לה במעי אמו ולא מיפטר משום לקוח ושניתן במתנה: מה עריות דלא תפסי בהו קדושין כו'. תימה כיון דילפינן מעריות ה''ל למעוטי זונה כותית דבעינן דומיא דעריות דלא תפסי בה קדושין לדידיה ותפסו לאחריני לאפוקי זונה כותית דלא תפסי בה לא לדידיה ולא לאחריני כדאמר פ' החולץ (יבמות מה.) למ''ד כותי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר משום דלא הוי דומיא דעריות מהאי טעמא ורבא גופיה דמחייב בזונה כותית בפ' בתרא דתמורה (דף כט:) קסבר בפ' החולץ (יבמות דף מה:) הולד כשר וי''ל דגבי זונה כותית כיון דלא תפסי בה קדושי כלל כ''ש דגורם עליה שם זנות אבל לענין ממזרות אין לולד להיות ממזר כיון דאינה ראויה לאדם אחר יותר מזה: דהא איתיה בשותפות. כדכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם בריש מכילתין פירשתי ל''ל האי קרא דתיפוק ליה מדאיצטריך למעוטי שותפות כותי: ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כו'. ואע''ג דהכא פליג ר''א עליה דרבי יוחנן ולעיל בסוף יש בכור (דף כב:) משמע דמודה בההיא דלקוחות הן ומשני מאי אין חוזרין . לבטלה הא מצריכין הכא תרי מילי דר' יוחנן א''נ לעיל איצטריך לשנויי דלא תקשי מיניה עליה. דרבי יוחנן: לברור חד מיניהו להדי כלב כו'. וא''ת מה יועיל הא אין ידוע איזהו אותו שכנגד הכלב וכי תימא לפי ששוה לכלב הא דאמר אי דשוו כולהו להדדי ה''נ ואז היאך יכול לברר אותו שכנגד הכלב להתיר האחרים וי''ל שכך סברת הש''ס כיון שיש ברירה שיש לדבר להיות תלוי בדעתו דמסתמא כך דעתו מתחלה דאותו שיברור הוא כנגד הכלב: