בכורות נז ע"ב

סבר לה כר''ש דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ודלא כר' יוחנן במחוסר זמן סבר לה כרבי שמעון בן יהודה יתום כגון שהשלח קיים ור' יהושע לטעמיה דאמר אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה לפני רבי במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החי אמר רבי נתגלה טעמא של משנתינו חזירין שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים בבית המסס שלו פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו ועברו שש עשרה קרונות על חודו אחת פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים ומי שדיא ליה והא כתיב {איוב לט-יג} כנף רננים נעלסה אמר רב אשי ההוא מוזרתא הואי:
מתני' שלש גרנות למעשר בהמה בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג (והן גרנות של מעשר בהמה) דברי ר' עקיבא בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסיון בעשרים ותשעה באב ר' אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בניסן באחד בסיון בכ''ט באלול ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ואי אפשר לעשר ביום טוב לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול ר' מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלולים מתעשרים בפני עצמן כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ר''ה אינן מצטרפין חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן הרי אלו מצטרפין אם כן למה נאמרו שלש גרנות למעשר בהמה שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט הגיע הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור:
גמ' מאי שנא תלת אמר רבה בר שילא לקבל חורפי ואפלי וקייטי ומאי שנא בהני זימני אמר רבי תנחום בריה דרב חייא איש כפר עכו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

וביוצא דופן סבר לה ר"א ברבי יהודה כרבי שמעון, דאמר לגבי טומאת לידה: יוצא דופן ולד מעליא הוא לטמאות את אמו טומאת לידה, ומשום שנאמר [ויקרא יב ה]: "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה", ותיבת "תלד" מיותרת היא לרבות יוצא דופן, וכמבואר בנדה מ א -

ואף בקדשים דרשינן "כי יולד" לרבות יוצא דופן - ודלא כרבי יוחנן הסובר בנדה שם, שאף רבי שמעון מודה בקדשים שאינו קדוש - וממילא דאף גבי מעשר בהמה נכנס הוא להתעשר. ^[1] ובמחוסר זמן, שלא מיעטו ר"א ברבי יהודה מגזירה שוה ד"תחת תחת", הוא משום דסבר לה כרבי שמעון בן יהודה המחייב את המחוסר זמן במעשר, ומשום שהרי הוא כבכור, מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מעשר בהמה כן, וכמבואר לעיל נו א.

וביתום שלא מיעטו ר"א ברבי יהודה ממעשר, היינו דוקא בכגון שהשלח של אמו קיים, ורבי יהושע - שאמר ר"א ברבי יהודה משמו - לטעמיה [לשיטתו] דאמר במשנתנו: אפילו שחט את אמו ורק השלח קיים אין זה יתום.

מכאן תתבאר הגמרא על פי רש"י מכתב יד.

העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מהמקום הנקרא "ערקת לבינה" לפני רבי, ארבע עדויות:

א. במקומנו מפשיטין את עור הבהמה היולדת המתה מחמת לידה, ומלבישין בעורה את החי [הוא הולד], ומתקיים הולד מחמת דבר זה שעושין לו.

אמר רבי על עדות זו: עכשיו נתגלה טעמא של משנתינו, שאמר רבי יהושע: אפילו העור קיים אין זה יתום. והטעם הוא, שכל זמן שהעור קיים, דומה כאילו היא עצמה עדיין חיה, כיון שעורה מועיל לולד, ואין זה יתום.

ב. חזירין [חזרת] שבמקומנו, גדולים הם כל כך עד שיש להם ששים רבוא קלפים [קליפה של עלים] ב"בית המסס" שלו. והיינו, שכולו עשוי קליפות קליפות.

ג. פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו, והיה גדול כל כך עד שעברו שש עשרה קרונות על חודו. כלומר, על עביו העגול, שכל כך היה רחב.

ד. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני [הוא עוף גדול] וטבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים.

ומקשינן על העדות האחרונה: ומי שדיא ליה, וכי עוף זה רגיל להטיל את ביצתו לארץ!?

והא כתיב [איוב לט]: "כנף רננים [הוא בר יוכני] נעלסה", ודרשינן במנחות [סו ב] נוטריקון: נושא העוף את ביצתו עולה לקינו המיוחד לו ונתחטא [מוריד שם את ביצתו]. ^[2]

אמר תירץ רב אשי: ההוא ביצה שהטיל העוף מוזרתא הואי [לא היתה ראויה לאפרוח] ולכן השליכה.

מתניתין:

שלש גרנות למעשר בהמה, כלומר בשלשה פרקים בשנה הוי זמן מעשר בהמה, שהבהמות שיוולדו לו בין פרק לפרק צריך שיעשר כשיגיע הפרק, ומשהגיע הפרק לא יאכל ולא ימכור מדרבנן עד שיעשר: ^[3] א. בפרס הפסח [חמשה עשר יום קודם, כדמפרש בגמרא], ב. ובפרס העצרת, ג. ובפרס החג, דברי רבי עקיבא.

בן עזאי אומר שלשה זמנים אחרים: א. בעשרים ותשעה באדר, ב. באחד בסיון, ג. בעשרים ותשעה באב, וטעמו של כל תנא שבמשנתנו יתבאר בגמרא.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים שלשה זמנים אחרים: א. באחד בניסן, משום שביום זה לשיטתם מתחילים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח, וכפי שיבואר בגמרא. ב. באחד בסיון כפי שיבואר הטעם בגמרא, ג. בעשרים ותשעה באלול, והזמן הזה הוא משום שאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, וכפי שיתבאר בגמרא.

ומפרשת המשנה את דברי רבי אלעזר ורבי שמעון:

ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי שהוא זמן תחילת הדרישה בהלכות החג לדעתם?

מפני שאחד בתשרי הוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב כפי שיתבאר הטעם בגמרא, ולפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול. ויתר ביאור בדבריהם ראה בגמרא.

רבי מאיר אומר: באחד באלול הוא ראש השנה - זמן הקבוע לתחילת שנה של מעשר בהמה, שאין מעשרים מהנולדים בשנה זו על שנה אחרת, כמאמר הכתוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", ובשתי מעשרות הכתוב מדבר, והוקשו זה לזה שלא לעשר משנה על חברתה, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל נג ב, וראש השנה לענין זה הוא אחד באלול, ולא אחד בתשרי כשיטת רבי אלעזר ורבי שמעון. ^[4]

בן עזאי אומר: כיון שזה אומר כך וזה אומר כך, האלולים [הבהמות הנולדים באלול] מתעשרין בפני עצמן, ולא עם הנולדים קודם להם ולא עם הנולדים לאחר מכאן, שהרי ספק הוא הלכה כדברי מי.

המשך המשנה הוא כדעתם של רבי אלעזר ורבי שמעון, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה:

כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול, הרי אלו מצטרפין, שהרי בני שנה אחת הם.

נולדו חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אינן מצטרפין, כי משתי שנים של מעשר בהמה הם. ^[5]

נולדו חמשה לפני הגורן [לפני אחת הגרנות] וחמשה לאחר הגורן, הרי אלו מצטרפין, שאין זמן הגורן מפסיק, אלא ראש השנה של מעשר בהמה בלבד.

אם כן, למה אמרו [לשם מה, ומאי נפקא מינה במה שאמרו]: שלש גרנות למעשר בהמה?

ומפרשת המשנה: שעד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט את הבהמות מבלי לעשרם, ואילו משהגיע הגורן לא ישחוט ועד שיעשר, ומכל מקום אם שחט הרי זה פטור. ^[6]

גמרא:

שנינו במשנה: שלש גרנות למעשר בהמה, בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג:

שואלת הגמרא מאי שנא תלת [למה קבעו חכמים שלשה זמנים]? אמר פירש רבה בר שילא: לקבל [כנגד] שלשה זמנים שהבהמות יולדות:

א. חרפי [מקדימות], הן אותן הממהרות לילד, ויולדות בתחילת החורף ומתעשרות בפרוס הפסח. ^[7]

ב. ואפלי [מאחרות], הן אותן המאחרות לילד, ומתעשרות בפרוס העצרת.

ג. וקייטי [קייציות], הן אותן היולדות בקיץ, ומתעשרות בפרוס החג.

מוסיפה הגמרא ושואלת: ומאי שנא בהני זימני [למה נבחרו דוקא שלשה זמנים אלו - בפרוס הרגלים - לעשר בהם]? ^[8]

אמר פירש רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו:

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י. והנה בעמוד א בהערות על הברייתא דממעטינן יוצא דופן מ"כי יולד", נתבארו שני פירושים: האחד: מלשון לידה, ועל דרך שפירש רש"י לעיל מז ב גבי "וילדו לו" דבכור. השני: לומדים גזירה שוה מטומאת לידה, ועל דרך שפירשו התוספות גבי בכור. והנה לשיטת התוספות אין אנו צריכים לידחק כפירוש רש"י, ולהוסיף דרשה מדעתנו, אלא כפשוטו, דמאחר שגם גבי טומאת לידה מרבינן יוצא דופן, ממילא דהוא הדין גבי קדשים. ולשיטת רש"י צריך לומר, דמ"יולד" לבד ממעטים יוצא דופן, ו"כי יולד" ריבוי הוא.

^[2] חיטוי לשון הורדה הוא, כמו ששנינו ביומא נח ב, גבי הזאת כהן גדול ביום הכפורים: התחיל מחטא ויורד. רש"י.

^[3] א. נתבאר על פי רש"י. והוסיף: אבל קודם לכן מותר [לאכול], דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו, דהעשירי קודש מאחר שקרא עליו שם, אבל הרשות בידו לאוכלו בלא מעשר, אבל בהני שלשה זמנים, הצריכוהו חכמים שלא יאכל לכתחילה בלא מעשר. והטעם שהוצרך רש"י לומר שאין חובה לעשר, אלא דין בעלמא הוא שאם קרא עליו שם העשירי הוא קודש, ולא פירש, שלכך מותר לאכול קודם הפרק כי מעשר בהמה אינו טובל. היינו משום שאפילו אם אינו טובל, מכל מקום אם אוכל מהם הרי מבטל מצות מעשר מאותם הבהמות שאכל, [ופעמים שעל ידי כך מתבטלת המצוה אף משאר בהמות, וכגון שהיו לו עשר בהמות, ומשאכל אחד אין לו כדי מעשר משאר הבהמות], ולכן פירש רש"י שאין בכך כלום, כי מעשר בהמה אינו חובה. ובהקדמה לפרק זה הובאו דברי החזון איש [בכורות כז ג], שהביא כמה הוכחות שחובה היא לעשר, ושלא כנראה מדברי רש"י, וכן ברמב"ם מבואר שחובה היא לעשר, וכפי שכתב החזון איש שם. ב. בטורי אבן [ראש השנה ד א ד"ה בכור ומעשר] נקט בפשיטות שמצות מעשר בהמה חובה היא, ומכל מקום כתב שם, דלענין "בל תאחר" אינו דומה לשאר הקרבנות, דבשאר קרבנות משכחת לה "בל תאחר" בשני אופנים: האחד: כגון שעדיין לא הפריש ["אמר ולא אפריש"]. השני: כשהפריש ולא הקריב, וכמבואר כל זה בראש השנה שם. אבל במעשר בהמה לא משכחת לה בל תאחר אלא אחר שעישר, אם לא הקריב, אבל אם לא עישר אינו עובר בבל תאחר, והביא ראיה לזה מן הסוגיא כאן, ויבואר בהמשך הענין בהערות. ובטעם הדבר ביאר: דכל הקרבנות אי אפשר לצאת ידי חובתו אלא אם כן, מקריבן, ומשום הכי בדלא אפריש - עובר, דכל זמן שאינו מפריש אי אפשר להקריב. אבל מעשר בהמה, אף על פי שמצוה לעשר בהמותיו, אפילו הכי אינו מוכרח שהמעשר יקרב, דהא אי בעי שדי מומא בכולה עדרו ומכניסם לדיר להתעשר, ושפיר דמי, וכיון שכן אין באיחור הפרשת מעשר בהמה משום בל תאחר ככל הקרבנות, ואין כאן אלא מצות מעשר לחוד דרמי עליה, והרי הוא ככל המצוות שבתורה דאין בהם משום בל תאחר אם איחרן, ולא דמי לכל הקרבנות, דאי אפשר להפקיען מתורת הקרבה. וראה עוד שם. ובחידושי הר"ן [ראש השנה השנה ו א], נמי מבואר דבמעשר לא שייך "אמר ולא אפרשיה", והעירו האחרונים שזה מסייע לדברי הטורי אבן. [ומיהו יש לומר בכוונת הר"ן כשיטת רש"י, שאין במעשר בהמה חיוב לעשר כלל, וממילא דלא שייך בזה בל תאחר עד שלא עישר]. ג. אך בחזון איש שם, אחר שביאר דחובה היא, נתקשה: אם רשאי מן התורה למכור ולשחוט לעולם, ואינו עובר בעשה לעולם, לא משום מצות מעשר ולא משום בל תאחר [וכדברי הטורי אבן שהובאו גם שם], אם כן, היכן הוא הציווי לעשר! ? ולכן כתב, דאפשר לומר, דאיכא בל תאחר בהפרשה, וברגל אחד עובר בעשה, ומכל מקום רשאי לשחוט ולמכור קודם הרגל, דזה אינו ביטול מצוה, אלא גורם לאפטורי, ובזה אין איסור, ואם הגיע הרגל ויש לו עשר בהמות ולא עישרן עובר בעשה דאיחור, ואם מוכר או שוחט אחר כך ביטל העשה דמעשר, דבכל רגע הוא מוזהר לעשר, ואם עישר אחר הרגל תיקן עשה דמעשר, אבל עשה דאיחור לא תיקן.

^[4] א. פירש הרע"ב טעם לזמן זה, משום דמקשינן מעשר בהמה למעשר דגן, ומה דגן ראש השנה שלו - שהוא אחד בתשרי - הוא סמוך לזמן גמר התבואה, שהיא עומדת בגורן להתיבש כל ימות החמה, אף מעשר בהמה ראש השנה שלו סמוך לסוף זמן עיבורן שהוא באב, ראה שם ובתוספות יום טוב. ב. כתב הרמב"ם [בכורות ז ה]: אין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת, כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, שנאמר "היוצא השדה שנה שנה". ויראה לי, שאם עישר בהמה משנה על שנה הרי זה מעשר, מפני חומרת הקדשים, שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש שיהיה שנה שנה. והובאו הדברים בהערות לעיל נג ב, ושם ניתוספו דברים בזה.

^[5] א. כתב ברש"י מכתב יד: אגב דבעי למיתנא חמש לפני הגורן וחמש לאחר הגורן מצטרפין, תנא נמי הא. וכן כתב הרע"ב. והנה בספר ראשית בכורים יצא לידון בדבר החדש, שלא הוקש מעשר בהמה למעשר דגן לענין מעשר משנה על חברתה, אלא אם יש לו עשר בהמות משנה זו ועשר משנה זו, שלא לעשר מן החדש על הישן או להיפך, אבל אם אין לו כדי מעשר בכל שנה הרי הם מצטרפים לחיוב, וכמו דאמרינן גבי חלה, שאף על פי שהוקשה חלה לתרומה שלא להפריש מן החדש על הישן ולהיפך, מכל מקום אם אין לו כדי שיעור חלה אלא משתי שנים הרי אלו מצטרפים, והוא הדין הכא דמהיקישא למעשר הרי ילפינן לה. ולפי זה כתב, דמה ששנינו כאן: חמשה לפני ראש השנה, וחמשה לאחר ראש השנה, אין מצטרפין, אינו אלא מדרבנן, גזירה שמא יעשר מן החדש על הישן כשיש לו שיעור משנה אחת, ראה שם. ודבריו נסתרים מדברי רש"י והרע"ב. ומיהו מכל מקום קשה על דבריהם קושיית הרש"ש: הרי צריכה המשנה להשמיענו שלא נדמה מעשר בהמה לחלה. ובערוך לנר ראש השנה ז ב, כתב: לכאורה נראה, שאם אין לו רק חמש משנה זו וחמש משנה זו, יעשר משנה על חברתה, כיון דלהרמב"ם בדיעבד אם עישר משנה לחברתה כשר, [ראה דברי הרמב"ם שנזכרו בהערה 4, ובהערות לעיל נג ב], ואין לך דיעבד גדול מזה, אם אי אפשר לעשר בענין אחר. ואף על גב דתנן: חמש לפני ראש השנה וחמש לאחר ראש השנה אין מצטרפין, זה יש לפרש בשיכול לצרף חדש עם חדש וישן עם ישן, אבל אם אין רק ישן וחדש לצרף, יש לומר, שלדעת הרמב"ם שרק לכתחילה בעינן שנה שנה, שפיר מצטרף, וראה עוד שם. ודבריו הם היפך דברי האור שמח שהובאו בהערות לעיל נג ב, כי לדעתו, אף הרמב"ם לא אמר אלא לעשר מן הישן על החדש ולהיפך, אבל לצרף אין מועיל אף בדיעבד.

^[6] כתב במרומי שדה: אין הפטור אלא דוקא כל זמן שלא יצא במנין, אבל משהתחיל למנות ויצא, הוי טבל, ואסור לשחוט עד שיצא העשירי, אלא שאינו טבל שיהא חייב מיתה. והביא לזה ראיה ממה שאמרו בגמרא בבא מציעא ו ב על מה ששנינו לקמן נח ב: קפץ אחד מן המנויים לתוכו [התחיל למנות, ואחד מאלו שכבר יצא, חזר לתוך אלו שעדיין לא יצאו] כולן פטורין, ומשום ספק שמא המנוי הוא אחד מהם. ומקשינן בגמרא: יעשר את הנשארים ממה נפשך: אם אינו בתוכם מה טוב, ואם ישנו בתוכם - ואם כן, נמצא שהוא מדמה לפטור ממעשר את אלו שהוא מוציא, ובאמת אינם פטורים - הרי מכל מקום פטורים הם משום "מנין הראוי", ראה שם. ולכאורה תמוה: למה לנו לומר שאם הוא בתוכם הרי הם פטורים משום מנין הראוי, ולו יהא שאינם פטורים, מכל מקום הרי המשנה אומרת שלא יעשרם כלל, ואם כן, ודאי עדיף שיעשר, כדי שעל הצד שאין המנוי בתוכם נתקיימה המצוה כדין, ואם ישנו בתוכם הרי לא גרענו כלום במה שמנינו אותו! ? אלא ודאי, שהמנין אכן מגרע, כי אותם שהתחיל למנות נאסרו משום טבל, ואם לא היה פטור מחודש של "מנין הראוי" עדיף היה שלא להתחיל לעשרם כלל.

^[7] כן כתוב לפנינו ברש"י מכתב יד. אבל רבינו גרשום כתב: המבכירות מתעברות בתשרי ויולדות בניסן, ומתעשרין סמוך ללידתן. ומסתבר שטעות סופר הוא ברש"י מכתב יד, וצ"ל כמו רבינו גרשום. ולשון פירוש המיוחס לרש"י הוא: שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח.

^[8] לשון רש"י מכתב יד הוא: מאי שנא הני בהני זימני טפי מחדש אחר קודם פסח וקודם עצרת. וטעות הניכר יש בדבריו, וכוונתו לומר, למה אמרו דוקא פרוס הרגלים שהוא שבועיים, ולא אמרו חודש וכיוצא בזה קודם הפסח.

סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' שמעון, שאמר: יוצא דופן ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא באדם, לטמא את אמו טומאת לידה, וכן בבהמה — לענין קדשים, וממילא חייב במעשר בגזירה שווה מקדשים. ושלא כדעת ר' יוחנן, שאמר שר' שמעון מודה ביוצא דופן שאינו ראוי לקדשים, וממילא גם אינו מתעשר.

במחוסר זמן סבר לה [סבור הוא] התנא הראשון בברייתא, כדעת ר' שמעון בן יהודה, שמחייבו במעשר. ומה שאינו פוסל יתום — הרי זה כגון שהשלח, עור אמו, קיים. ור' יהושע לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר במשנתנו: אפילו שחט את אמו והשלח קיים בשעה שנולד — אין זה יתום.

ובענין זה מסופר, העיד ר' ישמעאל בן סתריאל מהמקום ערקת לבינה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את הבהמה שמתה בלידתה ומלבישין בעורה את הולד החי כדי לשמור עליו. אמר רבי: נתגלה טעמא [הטעם] של משנתינו, השלח שהוזכר במשנה, שאותו שלח מהווה תחליף לאמו. ועוד העיד ר' ישמעאל בן סתריאל:

חזירין מיני חזרת (חסה) שבמקומנו יש להם ששים רבוא קלפים (עלים) בבית המסס (בקיבה) שלו. ועוד העיד: פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו, ועברו שש עשרה קרונות על חודו של גבו כאחת, זה בצד זה.

פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, שהוא עוף ענק, וטבעה ששים כרכים במה שנשפך ממנה, ושברה שלש מאות ארזים. ושואלים: ומי שדיא ליה [והאם היא זורקת אותה] את ביצתה? והא כתיב [והרי נאמר]: "כנף רננים נעלסה כי תעזוב לארץ ביציה" (איוב לט, יג—יד), ולפי חכמים מדובר על בר יוכני, המניח בנחת את ביצתו על הארץ! אמר רב אשי: ההוא מוזרתא הואי [אותה ביצה, ביצה מוזרת, לא מופרית היתה], ומכיוון שלא יצא ממנה אפרוח השליכה אותה.

א משנה שלש גרנות למעשר בהמה, כלומר, שלוש פעמים בשנה צריך לאסוף את הבהמות שנולדו בין פעם לפעם כדי לעשרן: בפרס הפסח (סמוך לפסח), ובפרס העצרת,

ובפרס החג (חג הסוכות), אלו

דברי ר' עקיבא. בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? מפני שהוא יום טוב של ראש השנה, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.

ר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. בן עזאי אומר: האלולים, כלומר, אלו שנולדו באלול מתעשרים בפני עצמן, מפני שספק אם הלכה כר' מאיר, שבאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, או כר' אלעזר ור' שמעון, הסבורים שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה.

כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול באותה שנה — הרי אלו מצטרפין לעשר מהם (כדעת ר' אלעזר ור' שמעון). חמשה שנולדו לפני ראש השנה וחמשה שנולדו לאחר ראש השנה — אינן מצטרפין, מפני שאין מעשרים משל שנה אחת על של שנה אחרת. חמשה שנולדו לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן — הרי אלו מצטרפין. אם כן, למה נאמרו שלש גרנות למעשר בהמה? לומר שעד שלא הגיע הגורן — מותר למכור ולשחוט מהן בלא לעשרן, הגיע הגורן — לא ישחוט מהן בלא לעשרן, ואם שחט — פטור.

ב גמרא שנינו במשנתנו: שלוש גרנות למעשר בהמה. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דוקא] תלת [שלוש גרנות]? אמר רבה בר שילא: לקבל [כנגד] חורפי ואפלי וקייטי [המקדימות, היולדות בחורף, והמאחרות היולדות באביב, והקיציות היולדות בקיץ].

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מדוע דוקא] בהני זימני [בזמנים אלה], בפרס הפסח, בפרס עצרת ובפרס החג? אמר ר' תנחום בריה [בנו] של ר' חייא איש כפר עכו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that a human child born by caesarean section is a full-fledged offspring and renders its mother ritually impure with the impurity of childbirth. Likewise, with regard to an animal born by caesarean section, he holds the birth was a proper birth and the animal may be brought as an offering, and therefore it also enters the pen to be tithed. And this is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who holds that Rabbi Shimon concedes that an animal born by caesarean section is disqualified from being brought as an offering (see Nidda 40a).

And with regard to an animal whose time has not yet arrived, this tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda, who maintains that the obligation of animal tithe applies to such an animal. As for an orphan animal, he is referring to a case where the mother’s hide exists at birth, i.e., the mother’s hide is present after the birth, and therefore the animal is not considered an orphan. And Rabbi Yehoshua, whose opinion this tanna follows, conforms to his standard line of reasoning, as he says: Even if its mother was slaughtered but its hide exists at birth, i.e., if the mother’s hide is present after the birth, this is not an orphan.

Rabbi Yishmael ben Satriel, from a place called Arkat Leveina, testified before Rabbi Yehuda HaNasi: In our locale, if an animal dies while giving birth they flay the dead mother’s skin and clothe the living newborn animal with it for protection. Rabbi Yehuda HaNasi said: This testimony of yours reveals the reason for the ruling of the mishna that if the hide of the mother still exists the offspring is not considered to be an orphan; the hide serves as a substitute for the mother.

Rabbi Yishmael ben Satriel also testified before Rabbi Yehuda HaNasi: The lettuce in our locale has 600,000 leaves in its omasum, i.e., in its core. Rabbi Yishmael ben Satriel further testified before Rabbi Yehuda HaNasi: Once one cedar tree fell in our locale, and it was so wide that sixteen wagons passed over its back, meaning the width of its trunk, as one, i.e., side by side.

Rabbi Yishmael ben Satriel also testified before Rabbi Yehuda HaNasi: Once an egg of the bird called bar yokhani fell, and the contents of the egg drowned sixty cities and broke three hundred cedar trees. The Gemara asks: And does the bar yokhani bird throw its eggs to the ground? But isn’t it written: “The kenaf renanim bird rejoices, but are her wings and feathers those of the stork? For she leaves her eggs on the earth, and warms them in dust” (Job 39:13–14)? The Sages understood that kenaf renanim is another name for the bar yokhani bird. If so, how could its egg fall if it lays its eggs on the ground? Rav Ashi said in explanation: That egg was unfertilized, and since it would never hatch the bird threw it to the ground.

MISHNA: There are three times during the year designated for gathering the animals that were born since the last date for animal tithe: Adjacent to Passover, and adjacent to Shavuot, and adjacent to Sukkot. And those are the gathering times for animal tithe; this is the statement of Rabbi Akiva.

Ben Azzai says the dates are: On the twenty-ninth of Adar, on the first of Sivan, and on the twenty-ninth of Av. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say that the dates are: On the first of Nisan, on the first of Sivan, and on the twenty-ninth of Elul. And why did Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say the twenty-ninth of Elul, and why did they not say the first of Tishrei? It is due to the fact that the first of Tishrei is the festival of Rosh HaShana, and one cannot tithe on a Festival. Consequently, they brought it earlier, to the twenty-ninth of Elul.

Rabbi Meir says: The beginning of the new year for animal tithe is on the first of Elul. Ben Azzai says: The animals born in Elul are tithed by themselves, due to the uncertainty as to whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, i.e., that the new year begins on the first of Elul, or in accordance with the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, which would mean that the new year begins on the first of Tishrei.

According to the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, with regard to all animals that are born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul, those animals join to be tithed together. If five were born before Rosh HaShana and five after Rosh HaShana, those animals do not join to be tithed together. If five were born before a time designated for gathering and five after that time designated for gathering, those animals join to be tithed together. If so, why were three times stated for gathering the animals for animal tithe? The reason is that until the time designated for gathering arrives it is permitted to sell and slaughter the animals. Once the time designated for gathering arrives one may not slaughter those animals before tithing them; but if he slaughtered an animal without tithing it he is exempt.

GEMARA: The mishna teaches that there are three times during the year designated for gathering the animals born since the last date for animal tithe. The Gemara asks: What is different about these dates, i.e., why are there specifically three times designated in the year? Rabba bar Sheila said: There are three times in order to collect the animals born early in winter, and the animals born later in spring, and the animals born in the summer.

The Gemara asks: And what is different about these three times, i.e., before Passover, Shavuot, and Sukkot, that they are chosen? Rabbi Tanḥum, son of Rav Ḥiyya, of the village of Akko, says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ביוצא דופן סבר לה כר' שמעון דאמר במס' נדה ולד מעליא הוא דכתיב אם נקבה תלד לרבות יוצא דופן:

ודלא כר' יוחנן. דפליג עליה התם דאמר מודי ר' שמעון לענין קדשים שאינו קדוש דלא הוי ולד:

במחוסר זמן סבר לה כר' שמעון בן יהודה. דאמר לעיל מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור כו':

מערקת לבנה מפשיטין את המתה השלח שלה ומלבישין את החיה היתום:

נתגלה טעמא של משנתינו. של ר' יהושע^א)נראה דצ"ל דוודאי משום דכיון דעבדי ליה הכי משו"ה ס"ל לר"י כן. וכי עבדי ליה הכי חיי:

חזירים. קלפי עלין כקלח אחד:

נעלסה. וגרסי' במנחות נושא עולה ונתחטא כלומר נושאה ומעלה לביצתה ונתחטא ומניחה בתוך קן שלה וכשהיא רוצה להטיל ביצתה יורדת לארץ ומטילה בנחת שנאמר כי תעזוב לארץ ביציה אלמא דלא שדיא לה שתשתבר:

ההיא דנפלה מוזרתא הואי דלא חששא לזה:

שלש גורנות למעשר. כלומר בג' פעמים בשנה מעשרין מעשר בהמה בפרוס הפסח כו':

ולמה לא אמרו בא' בתשרי. כלומר כיון דקסברי דבאחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה כדאמר בגמרא:

כל קבל חרפי אפלי וקייטי. המבכירות מתעברות בתשרי ויולדות בניסן ומתעשרין סמוך ללידתן והמאוחרות יולדות בתשרי והיינו פרוס החג וקייטי יולדות בקיץ בפרוס עצרת:

ואמאי גורנן בהני זימני:

בפרש"י בד"ה את המתה כשמקשה כו' שעושין לו הס"ד ובד"ה ועוד העיד כו' שעברו עליו ט"ז קרונות כו' בד"ה פרוס כו' תנאי מפרש בגמ' הס"ד ואח"כ מ"ה והן גורנות כו' מדרבנן הס"ד ואח"כ מ"ה וא"א לעשר כו' שצובע הס"ד כצ"ל:

בד"ה למה נאמר למאי הלכתא הס"ד:

תוס' בד"ה בפרוס כו' ט"ו יום דפרוס לשון כו' דאמר באדר א"ר עקיבא לא כו' וקביעא ליה זמנו לעולם כו' ולא מקודם גבי הן העידו שמעברין כו' מיום הכפורים קודם הפסח ל' יום דע"פ בכלל הל' יום וכן ר"א ור"ש כו' הד"א והלא מן הדין הוא בשנים באלול דיום כו' שני שבתות כמו ע"פ כו' ועיקר דרשא דהלכות פסח כו' ועיקר דרשא דשני שבתות דר"ג מפיק כו' שלא היה שם בפסח קרבנות אחרים ובפרק בתרא דמגילה כו' כותיה מתניתין דמקדימין וקרינן ושלשים יום דנפקא לן כו' די"ז דניסן וי"ד דאייר שהן ל"א יום ומההיא שמעתין כו' הד"א עצמה יקשה למצוא י"ד בלא כו' פסח שבי"ד מ"מ לדורות שיש להזהיר על כו' קבעו חכמים זמן בר"ח אדר ולא כו' דבמתניתין הכא כו' זמן השמעת שקלים לעולם כו' ובד"ה ניחא ליה כו' הכל יחד הס"ד ואח"כ מ"ה וא"א לעשר כו' דהיינו גזרה לגזרה דהיא גופה כו' יחתוך זמורה ועוד מצי למימר כו' הד"א יוצאים בנדרים כו' ולא קרא עשירי ולא שייך לאיסור הקדש כזה בי"ט עכ"ל כצ"ל:

חזירין שבמקומנו כו' פעם אחד נפל ארז כו' פעם אחד נפלה ביצת כו'. הגם כי יש להאמין כל אלו הדברים כפשטן מ"מ ודאי דלא נכתב בתלמוד רק להורות על המכוון בעניינו כמ"ש באגדת דפרק הספינה ודסבי דבי אתונא ונראה בזה ע"פ מ"ש דיש בישראל שינוי ריבוי דעות כמספר ס' ריבוא שהיו עם ישראל במדבר ולפי שיש בצדדי כל דעה לימין ולשמאל שהם לטהרה ולטומאה דימה אותם לחזרת שהוא חסא כדאמרינן פרק כל שעה שתחלתו רך וסופו קשה רמז כי מתחלה דעותם לצד טומאה ולסופו לצד טהרה כי בקושי באו אליה וזה שאמר כי יש לכלל ישראל ס' ריבוא קליפות הטומאה בתחלה והיינו בבית המסס שלו מקום המאוס מלאה שיקוצים במצרים שהיה שם תולדותם שע"ז נאמר פרו ורבו וישרצו וגו' כשרצים הללו מר אבל סופן כשבאו למדבר לצד התורה שהיא צד ימין כמ"ש מימינו אשדת וגו'.

ושאמרו פעם א' נפל ארז כו' ועברו כו'. כלפי מ"ש בנדרים דפלפול וחידוד של התורה לא ניתנה רק למשה אבל הוא בעין טוב נתן לישראל ולתלמידיו גם פלפול התורה וע"כ לא יבא שום תלמיד לעומק ושורש ענין בלי רב המלמדו כמו משה ליהושע ויהושע כו' וע"ז אמר כשמת משה שהוא הארז האחד שנפל אז אח"כ עברו עליו מדור לדור עד ט"ז קרנות שהוא משל לט"ז דורות דמקבלין זה מזה על חידושו ופלפולו שניתן כבר למשה.

ושאמרו פעם אחד נפלה ביצת בר יוכני כו'. כלפי מ"ש פרק שתי הלחם שהתורה נמשלת לצפור דרור וכמ"ש בהך דפרק הספינה דחזינן ההיא צפרתא כו' ומדמה להתורה בכללה לצפור הזה בר יוכני שהוא גדול הערך כמ"ש בתורה ארוכה מארץ מדה וגו' והביצה ממנו היא דמיון הלוחות י' דברות שהם כלל התורה וכמ"ש בשם רב סעדיה שכל התורה נכללת בעשרת הדברות וקאמר דפעם אחד נפלה כו' דהיינו שבירת הלוחות בעון העגל וטבעה ס' כרכים כו' גוזמא קאמר כמ"ש התוספות בכמה דוכתי דמנין ס' בכל מקום לאו דוקא והוא משל לעונש כמה דורות כמ"ש שאין לך פקידה שאין בה מעון העגל וכן ושברה ג' מאות ארזים לאו דוקא אלא דכמה גדולים שנמשלו לארזים שנענשו בעון העגל וכמ"ש בבני אהרן דמתו מחצה בעון העגל ודמסיק ההיא מוזרתא היא ביצה שאינה טובה ואינה עושה פרי רמז על הלוחות הראשונות שלא עשו פרי שלכך נשתברו לפי' לא נאמר בהן טוב כמ"ש סוף פרק הכונס מפני מה לא נאמר ט' בלוחות ראשונות כו' ע"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה נתגלתה. כל זמן שהעור קיים. כצ"ל:

רש"י ד"ה והכתיב כנף. וכי בראת כנפים כו'. כצ"ל:

במשנה רבי אלעזר ורש"א כו'. כצ"ל בל"י וכן בתוספות:

שם חמשה לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. וכתב הרע"ב אגב כו' תנא נמי האי. ול"נ דאצטריך טובא לגופה משום דבפ"ד דחלה מ"ד תנן קב חדש וקב ישן שנשכו זב"ז ריש"א יטול מן האמצע. אלמא דמצטרפי אהדדי קמ"ל הכא במע"ב דלא מצטרפי ועמש"כ שם בשלהי המסכת בס"ד:

תד"ה בפרוס. ומההיא שמעתא דמגילה עצמה יקשה ל"ל י"ד יום בלא יום המעשה. כ"נ דצ"ל. ור"ל דהלא רשב"ג יליף מהא דנביא עומד בר"ח ומזהיר על פסח דהוי י"ד יום עם יום המעשה:

בא"ד וי"ל דלעולם אין יום המעשה בכלל. לכאורה קשה דהא מלימוד דרשב"ג מוכח דהוא בכלל וכמש"כ בסמוך. ובדברי הט"א במגילה (ל) ד"ה רב אמר יש ליישב זאת ע"ש. ולפלא שנעלם מכ"ת התוס' הזה:

בא"ד מ"מ לדורות ממה שיש להזהיר על כל הפסח. כ"נ דצ"ל:

גמ' סבר ליה כר' שמעון בן יהודה כצ"ל:

שם מערקת לבנה. נ"ב מקום בהר הלבנון והוא ארץ הערקום מבני כנען ועל שמו נקרא המקום כך:

שם חזרין כצ"ל ונ"ב חברו במשנה פ"ג דע"ז:

תוס' ד"ה בפרוס וכו' פסל להקרבה בעיא לו יום כצ"ל:

שם שתי שבת דרשב"ג כצ"ל:

שם ול' יום נפקא לן מנביא כצ"ל:

בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שעל ידי מעשים טובים ותורה מפשיטין את המיתה זו הקליפה שהיא דרגא דמותא שלוקחים ממנה ניצוצי הקדושה ומלבישים את החי סטרא דקדושה.

הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעָרְקַת לִבְנָה לִפְנֵי רַבִּי. נראה לי בס"ד הוצרך לזכור שם אביו שהיה שמו 'סַתְרִיאֵל' לרמוז דברים אלו שאומר אינם כפשוטן אלא הם מסתרי הא־ל יתברך 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' ידוע כי הלבונה הוא סוד אור מקיף כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות וידוע מה שאמרו בזוהר סבא קדישא דמשפטים בר יוחאי ידע לאסתמרא אורחוי ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י וזה לשונו דע כי נשמות הצדיקים יש בהם שהם מבחינת אור מקיף ויש שהם מאור פנימי וכל אותם שהם מצד אור המקיף יש בהם כח לדבר בנסתרות ובסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם, והנה רשב"י ע"ה היתה נשמתו מצד אור המקיף ולכן היה בה כח להלביש הדברים ולדרשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם עד כאן לשונו. וכאן רמז תלמודא על רבי ישמעאל שאמר דברים אלו שהם מסתרי הא־ל הנה הוא 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' כלומר היתה נשמתו מאור מקיף שהוא בסוד הלבונה ולכן ידע להלביש הסוד בדברים אלו.
וברשות מלכא עילאה קדישא נפרש בעזה"י דברים אלו על פי מה שאמר בס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בפרשת בלק הקדמה נפלאה מדברי רבינו האר"י ז"ל בענין נשמות ישראל בתחלה היו כולם כלולים בשלשה אבות ואחר כך נפרטו בשתים־עשרה שבטים ואחר כך בשבעים נפש עד שנחלקו לששים רבוא וכל מה שמתרבים החלקים והפרטים יותר יורדת מעלתם בזה, ושם מבואר שרבוי ההתחלקות בין רב למעט הוא כפי העונות והפגמים, ואמנם על כל פנים אי אפשר שיתחלקו הניצוצות יותר מששים רבוא וידוע כאשר יתחלקו לששים רבוא ניצוצות קטנים מוכרח שגם הרע שהוא הקליפה הדבוקה בהם תתחלק בשני חלקים כי זה לעומת זה עשה האלהים.
גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בתהלים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ (שמואל ב' כב, מו) כי הקליפות הם זכר ונקבה וכוחות רעות הנמשכות מצד הנקבה הם יורדות ומפתות את האדם לחטוא כי אין כח הפתוי נמצא אלא בנקבות שמצד לילית כמו שאמר הכתוב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' (משלי ה, ג) ואחר שנתפתה האדם אחריהם אז מתחברים כוחות הזכרים הנקראים מזיקין אשר בידם החרב להזיק וממיתין את האדם בר מינן, כי כן הוא טבע העולם שהזכרים עושים מלחמה ולא הנקבות ונמצא כי בבחינת הפתוי העיקר הם הנקבות וכן היה בעגלי ירבעם שהנקבה הניחה בדן וכל העם נטו אחריה יותר מעל הזכר שהיה בבית א־ל כנזכר בזוהר עיין שם.
ולפי מה שכתבתי לעיל דכפי התחלקות הנשמות כן יהיה בכוחות הרע של הקליפה ואין התחלקות יותר מששים רבוא לכן רבי ישמעאל הביט בשכלו הטהור וראה שכפי המעשים רעים של אותו הדור תתרבה התחלקות של הנשמות למדרגה היותר מרובה שהיא של ששים רבוא וממילא גם התחלקות הקליפה הן של הזכר הן של הנקבות גם כן תהיה לששים רבוא ולכן אמר 'חִזְרִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קִלְפִין' נקיט זה כנגד קליפת הנקבה שממתקת לשונה בפתוי דכתיב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' וכמו שאמר רבינו ז"ל וחזרת הוא חסא שהוא מתוק ואין מר שלו ניכר כל כך ונקיט עוד רמז שני ביתוש שיש לו ששים רבוא קליפין נקיט זה כנגד קליפות הזכר שהם מזיקין ועוקצין כיתוש.
ואמר 'בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ' כי הזכר הוא סמא־ל שיש בו 'מס' והוא סימן רע מלשון הִמֵּס יִמָּס (שמואל ב' יז, י) וכן הוא אומר וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס (ישעיה יט, א) לשון כדונג וכמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרות בספר שמות.

פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז בִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת עַל חוּדוֹ. נראה לי בס"ד הצדיק נמשל ל'אֶרֶז' דכתיב 'כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה' (תהלים צב, יג) ו'נָפַל' רצונו לומר שכן ונתארח כמו עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל (בראשית כה, יח) 'וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת' רמז להארת שם חב־ו [16] שמספרו י"ו וקרנות רצונו לומר אורות מלשון קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג, ד) שעברו וזרחו י"ו אורות השם הנזכר עַל חוּדוֹ רצונו לומר בעבור חידוד גופו בסיגופים ותעניות שעשה. או י"ו רמז לשם אבג־י דאנא בכח [אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ] והכל אחד.
אי נמי 'אֶרֶז' תלמיד חכם אחד מחודד ומפולפל שדרש בתורה שבעל פה והכניס בדרשתו כל שמונה דרגין של תורה שבעל פה שהם הלכות של אסור ומותר וטמא וטהור וכשר ופסול וחייב וזכאי, דאלו ח' דרגין הם כפולים שהם ח' בחלק הנגלה וח' בחלק הנסתר והוא העביר כל זה בדרשה שלו.
אי נמי 'אֶרֶז' רמז לשבעה מלכים שהם ז' פעמים בן [52×7=364] וס"ג אותיותיו ואחוריים דאב ואם [44] שהם פק"ד קדמ"ת [728] שעולים סך אלף ר"ז [364+63+44+728=1199] ורמוזים בארז שהוא 'אלף ר"ז' נפל בסוד השבירה ועברו י"ו קרנות על חודו רמז לי"ו אורות של חב"ו לתיקון הנזכר.

פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים. הנה בזוהר (פרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רטז.) איתא וזה לשונו ובגין דא אוקמוה רבנן אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד ואף על גב דאוקמוה רבנן במילין אחרנין שבעים פנים לתורה דהכי אורח דמארי דאורייתא אמרין מרגלית לתלמידהון והנך דלא אישתמודעון ביה ברמיזא אהדר לון ההוא מלה במילי שחוק כגוונא דההוא דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין ואתא ונפלת מן עופא דהוה פרח באוירא ומחת אלין שתין כרכין ומארי דליצנותא אמרו דלא אמר הוא אלא דבר נש כתב שתין כרכין ואתא ביצה דנפלת מן עופא ומחיק שתין כרכין דכתיבה, וחס ושלום דמארי דאורייתא אמרין מילין דשחוק ודברים בטלים באורייתא אלא הא אוקמוהו אפרוחים אלין מארי משנה או ביצים אלין מארי מקרא, וכגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפלי נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורא בכביצה ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ונפלה עמה ששים המה מלכות דאינון כריכן כגון כיצד כורכין את שמע ואינון לקבל שתין מסכתות ועלמות אין מספר וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
ואפשר לרמוז בס"ד בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי רמז לשם ב"ן שבו היה סוד השבירה כידוע והוא סוד העשיה שמאיר בה שם א־ל אדנ־י [96] שעולה מספרו יוֹכְנִי [96] וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים רמז לשש קצוות חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שכל אחת כלולה מעשר הרי ששים וְשִׁבְּרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים רמז לסוד מספר שם אלהי־ם דיודי"ן שעולה מספר ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] והוא סוד ש' דשופר כידוע.
והא דשאל תלמודא 'וּמִי שַׁדְיָא לֵיהּ?' אף על גב דהשואל יודע שאין הדברים כפשוטן אלא הם דרך משל על סוד עמוק עם כל זה אמר כיון דעשה המשל הזה בביצת יוכני משמע שיש מציאות כזה בעולם שהעוף הזה ישליך ביצתו ולכך מקשי וכי היש מציאות כזה בעוף זה? ולמה עשה המשל בעוף שאין דרכו להשליך ביצתו, היה לו לעשות המשל בסתם עוף שדרכו להשליך? ומשני רב אשי גם עוף זה אם יש לו ביצה מוזרת משליך.
וגם בתירוץ זה של רב אשי שתירץ 'מוּזַרְתָּא הֲוָאִי' יש כונה עמוקה השייכה לנמשל כלומר תפס המשל במין עוף זה שאינו משליך ביצתו שלא מדעת אלא משליכה בדעת ובכונה משום דהיא מזורתא ללמד דכן הוא הענין בנמשל המדבר על השבירה שהיה בכלים דב"ן שלא היה במקרה חלילה כי אם בכונה ובהשגחה וכמו שאמר רבינו זלה"ה (בעץ חיים שער הכללים פרק ב') דיש בזה חקירה גדולה על מה עשה ה' ככה מאחר דהכל גלוי וידוע לפניו יתברך ואמר שם שתי תשובות בדבר עיין שם. נמצא הכל בכונה נעשה ולתת שכר טוב לצדיקים והשם יתברך ברחמיו יעזרינו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.

(נז רע"ב) מערקת לבנה.—ה"ר יהוסף שווארץ בספרו "פרי תבואה" כתב, שבב"ר פל"ז איתא: "ואת הערקי (בר' יו"ד ז) ארקס דלבנן", והוא כפר לצפון טראבלוס בקצה לבנון הצפוני, ולכן "ערקת לבנה" עניינו ערקת שעל הר הלבנון.

ולד מעליא הוא. במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מ.) קא''ר שמעון דהרי זה כילוד ואמו טמאה לידה וריש לקיש מפרש טעמא בגמרא תלד לרבות יוצא דופן והכי נמי אמרינן כי יולד לרבות יוצא דופן: ודלא כר' יוחנן. דאמר התם בההוא פירקא דמודה ר''ש לעניין קדשים שאינו קדוש דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם: כר' שמעון. דאמר דנכנס לדיר להתעשר וכדפרשינן למילתיה לעיל בפרק הלוקח בהמה מן העובד כוכבים (דף כא:): והשלח. והעור קיים כשיצא הולד לחוץ: בן סתריאל מערקת לבינה. מקום: את המתה. כשמקשה מחמת הוולד מפשיטים עור האם שהיא מתה ומלבישין אותו לולד שהוא חי ומתקיים מפני דבר זה שעושין לו: את החיה. זהו הולד: נתגלתה טעמא של משנתינו. דודאי משום הכי קאמר רבי יהושע אם נולד כל זמן שהעור שהשלח קיים אינו יתום דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת: ועוד העיד דבר זה חזירין שבמקומנו. לשון חזרת ירק שלועזים לטוגא: בבית המסס. היינו אותן עלין קטנים כמו הבשר עצמו שיש באותו המסס של בהמה שקורין צינטולא: ועוד העיד דבר זה פעם אחת כו' על חודו. על צידו ברוחבו שהוא עב כל כך שעברו עליו י''ו קרנות זו בצד זו על חודו כלומר ברוחבו של אילן: בר יוכני. עוף הוא כדאמרינן בכמה דוכתי ואימא כביעא דבר יוכני: טבעה. ממה שבתוכה: והכתיב כנף רננים נעלסה. ומתפרש הכי בלשון נוטריקון נושא עולה ונתחטא שכך אמר הקב''ה וכי בראתי כנפים משובחות לאותו עוף בר יוכני שיש לה כח כל כך שנושאה ביצה גדולה כזאת ומגביה למעלה ומורידה בנחת בקינה אלמא דלא שדיא ליה נתחטא לשון ירידה וחבירו במסכת תענית (דף יט.) בן המתחטא לפני אביו: מוזרתא הואי. בלע''ז טורני''ך שלא היתה ראויה לאפרוח לכך השליכה: מתני' שלש גרנות למעשר בהמה. כלומר בשלשה פרקים בשנה הוי זמן מעשר בהמה שהבהמות שיולדו לו בין פרק לפרק צריך לו לעשר כשיגיע הפרק דמשיגיע הפרק לא יאכל מהן לכתחלה מדרבנן בלא מעשר אבל קודם לכן מותר דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו דהעשירי קודש מאחר שקרא עליו שם אבל הרשות בידו לאוכלו בלא מעשר אבל בהני שלשה זמנים הצריכוהו חכמים שלא יאכל לכתחלה בלא מעשר ובגמרא מפרש מאי שנא בהני זמנים ומאי טעמא נקט לשון גרנות: פרוס. מפרש בגמרא כמה הוא וטעמא דכל הני תנאי מפרש בגמרא: והן גרנות של מעשר בהמה. דטבולין הבהמות מדרבנן: ואי אפשר לעשר בי''ט. כדמפרש בגמרא משום סקרתא שצריך לסקור בסיקרא העשירי ובי''ט אי אפשר מפני שצובע: ראש השנה. דאותן שנולדו קודם לכן אין נכנסין לדיר להתעשר עם אותן שיוולדו מכאן ואילך משום דהוי חדש וישן: האלולים. אותן שנולדו באלול אין מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמא מפרש בגמרא דמספקא ליה אי הלכה כרבי מאיר או כרבי שמעון באחד בתשרי הלכך מתעשרין בפני עצמן: כל הנולדין כו'. אתאן לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה: מצטרפין. לכונסן לדיר אחד: לפני הגורן. מאלו שלש גרנות שאין הגורן מפסיק: למה נאמר. למאי הלכתא: למכור ולשחוט. לכתחלה בלא מעשר: גמ' לקבל חורפי ואפלי וקייטי. שיש בהמות שמבכירות לילד קודם הפסח ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג וכנגדם תיקנו חכמים זמנים אלו חרפי בפרוס הפסח אפלי בפרוס עצרת קייטי בפרוס החג ואית דגרסי קייטי בפרוס עצרת ואפלי בפרוס החג:

בפרוס הפסח. מפרש בגמרא ט''ו יום דפרוס לשון פרוסה פלגא דל' יום שדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח ובן עזאי דאמר [בכ''ט] באדר אר' עקיבא לא פליג אלא באדר הסמוך לניסן דלבן עזאי לעולם חסר וקביעא ליה זמנו לעולם בכ''ט באדר משמע דערב פסח הוי בכלל הני ט''ו יום דפרוס ובפרק קמא דר''ה (דף ז.) נמי משמע כן שמיום הפורים מתחילין לדרוש ולא מקודם גבי הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים משום דדורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ואתי לזלזולי בחמץ מיום הפורים קודם הפסח שלשים יום שמע מינה דערב הפסח בכלל השלשים יום וכן ר''א ור''ש דאמרי בסמוך באחד בניסן מפרש בגמרא דסברי כמאן דאמר שתי שבתות שמע מינה ערב פסח מן המנין ותימה דקתני במילתא דר' אלעזר ור''ש ולמה [לא] אמרו באחד בתשרי מפני שהוא י''ט ואי אפשר לעשר בי''ט לפיכך הקדימוהו בכ''ט באלול והלא מן הדין הוא בשנים (באלול) דיום ראשון של סוכות ממנין שתי שבתות כמו ערב פסח דעיקר מה שדורשין בהלכות הרגל קודם לרגל אינו אלא מפני קרבנות כדמשמע פ''ק דע''ז (דף ה:) דפריך לפני חגיהן ג' ימים ותו לא והתניא דורשין בהלכות הפסח כו' [ומשני]. לדידן אפי' דוק שבעין פסלינן להקרבה מיבעי ל' יום ועיקר דרשא דהלכות פסח משום פסח גופיה הנשחט ע''פ ולא משום ימות הפסח דהא נפקא פ''ק דפסחים (דף ו:) משום דנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר בפסח שני ועיקר שני לשחיטת פסח שני נאמר ועיקר דרשא דשתי שבתות דרשב''ג מפיק להו מנביא עומד בראש חדש ומזהיר על פסח ועיקר הלכות פסח מצרים לא הוצרכו אלא ליום שחיטת פסח שלא היה שם (בפסח) קרבנות אחרים ובפרק בתרא דמגילה (דף כט:) משמע התם דשתי שבתות דרשב''ג אין יום המעשה בכלל דמוקי התם כוותיה מתני' דמקדימין וקרינן ול' יום דנפקא לן מנביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני נמי הם בלא יום המעשה דהא איכא התם י''ז דניסן וי''ד דאייר שהן ל''א יום ומההיא שמעתין דמגילה עצמה יקשה למצוא י''ד יום בלא יום המעשה וי''ל דלעולם אין יום המעשה בכלל ולא חלקו חכמים בין פסח לסוכות והלכו אחר עיקר י''ט להתחיל בשתי שבתות מבאחד בניסן ומבאחד בתשרי שבי''ט קרבנות מרובין ראייה חגיגה ושמחה ואע''ג דנביא עומד בר''ח ומזהיר על פסח היינו על שחיטת פסח שבי''ד מ''מ לדורות ממה שיש להזהיר על כל פסח לא חשו חכמים למהר יום אחד בפסח יותר מבחג וגבי שקלים קבעו חכמים זמן בר''ח אדר ולא חשו להקדים יום אחד לפני ר''ח כדי שיהו ל' יום שלימים כיון שדבר מסור לב''ד של הבאת תמידין מתרומה חדשה אע''ג דבמתניתין דהכא דייקינן לכוין החשבון זמן השמעת שקלים לעולם באחד באדר משמיעים על השקלים: