בכורות נח ע"ב

ונוטל אחד מן האלולין והשאר פטורין ממה נפשך אי באחד באלול ר''ה דאלול ותשרי מצטרפין ודאב פטורים ואי באחד בתשרי ר''ה דאב ואלול מצטרפין דתשרי פטורין מאי אמרת לצרפו לגורן אחר עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק פשיטא מהו דתימא לגזור דילמא אתי למישקל מהנך קמ''ל:
מתני' באי זה צד מעשרין כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת ומונין א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' והיוצא עשירי סוקר בסיקרא ואומר ה''ז מעשר לא סקרו בסיקרא ולא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים הרי אלו מתעשרין היה לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל אחד אין זה מעשר רבי יוסי בר' יהודה אומר מעשר קפץ אחד מן המנויין לתוכן הרי אלו פטורין מן המעושרין לתוכן כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים:
גמ' ת''ר באי זה צד מעשר כונסן לדיר ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד אימותיהם מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן ולפקינהו אינהו יעבור כתיב ולא שיעבירוהו ולשדי להו ירקא וליפקו לותיה אמר רב הונא גזירה משום לקוח ומשום יתום ת''ר {ויקרא כז-לב} כל אשר יעבור תחת פרט לטריפה שאינה עוברת תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין תלמוד לומר {ויקרא כז-לב} העשירי קדש מ''מ ואין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי מנין ת''ל {ויקרא כז-ט/י/לב/לג ??} יהיה קדש מכל מקום יכול היו לו מאה ונטל עשרה עשרה ונטל אחד יכול יהיו מעושרין ת''ל עשירי ואין זה עשירי ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר מאי טעמיה דר' יוסי בר' יהודה סבר ליה כאבא אלעזר בן גומל דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר {במדבר יח-כז} ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

הרי זה כונסן לכולן לדיר להתעשר, ונוטל למעשר אחד מן האלולין, ^[1] והשאר פטורין.

ומשום דממה נפשך נפטרו כולן:

אי באחד באלול הוא ראש השנה, הרי הבהמות דאלול ותשרי מצטרפין ונטל אחד מביניהם לעשירי, ואילו הבהמות דאב - פטורים היו, ואין צריכים לעשר כלל שאין להם צירוף.

ואי באחד בתשרי הוא ראש השנה, הרי דאב ואלול מצטרפין ונטל עשירי מביניהם, ואילו דתשרי פטורין. כלומר, נפטרו אף הם מספק דשמא אחד בתשרי אינו ראש השנה, וכדמפרש ואזיל.

מאי אמרת? לצרפו לגורן אחר, שמא תאמר: למה נפטרו אלו של תשרי, והרי שמא משנה חדשה הם ולא נצטרפו למעשר שעשה, וימתין עמהם עד שיהיו לו עוד חמש משנה זו ויעשרם. אין אומרים כן, אלא משהכניסם לדיר להתעשר עם האלולים כבר נפטרו, ומשום שעל ידי זה כבר אינו יכול לצרפם עם חמש אחרות שיוולדו לו, כי "עשירי" ודאי אמר רחמנא, ולא "עשירי" ספק, ושמא יצא בעשירי אחד מאלו שנולדו בתשרי, והוא הרי ספק עשירי, כי שמא נתעשר כבר בצירוף הראשון כי אחד באלול הוא ראש השנה, ^[2] ונמצא שהכנסת כל החמש עשרה לדיר פטרה את כולם: אלו של אב פטורים ממה נפשך, ואלו של תשרי, כיון שהכניסם לבית הספק, נפטרו אף הם. ^[3]

ומקשינן עלה: פשיטא!?

ומשנינן: מהו דתימא לגזור דילמא אתי למישקל מהנך [שמא יטול לעשירי מאותם שלא נולדו באלול], ובאופן זה יתכן שמביא הוא חולין לעזרה, כי אם יטול בצירוף הראשון משל אב, הרי יתכן שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, ואותם של אב פטורים משום שאין להם צירוף מאותה שנה, והעשירי שנטל מביניהם חולין הוא בעזרה. וכן אם יטול בצירוף שני מאותן שנולדו בתשרי, הרי יש לחוש שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, ואין האלולים מצטרפים, וגם נתעשרו כבר בצירוף ראשון, ואותן חמש שנולדו בתשרי עדיין לא נתחייבו במעשר, וכשנוטל אחד מהם למעשר הרי הוא חולין בעזרה -

אבל עכשיו שנוטל אחד מן האלולים בצירוף ראשון ונוטל אותו עצמו בצירוף שני, ^[4] הרי ממה נפשך אין כאן חולין בעזרה.

קא משמע לן שאין גוזרים. ^[5]

מתניתין:

כיצד מעשרין מעשר בהמה?

כונסן - לכל הבהמות המחוייבות במעשר - לדיר, ועושה להם פתח קטן, כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ^[6] ומוציאן דרך הפתח, ומונין בשבט: א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט. והיוצא עשירי סוקר אותו בסיקרא [שבט צבוע באדום, ונותן עליה מכה שיהא ניכר הצבע בבהמה], ואומר: "הרי זה מעשר".

ואם לא סקרו לעשירי בסיקרא, ולא [או שלא] מנאן לבהמות בשבט, או שמנאן כשהם רבוצים או עומדים מבלי להוציאם בפתח, ^[7] הרי אלו מעושרין.

היה לו מאה בהמות, ונטל מהם עשרה - או שהיו לו עשרה, ונטל מהם אחד, אין זה מעשר. ^[8] רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו הכי הרי זה מעשר.

קפץ אחד מן המנויין לתוכן [לתוך אותם בהמות שאינם מנויים], כלומר קפץ אחד מאלו שכבר נתעשרו, ^[9] לתוך אותם שלא נתעשרו ואין ידוע איזה הוא, הרי כולן פטורין, ומשום שכשיוציא את אלו שבדיר לעשר, הרי יש להסתפק שמא העשירי שיצא הוא זה שכבר נפטר, ^[10] וכיון שספק הוא, אמרינן: עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ולכן פטורים כולם.

ואם קפץ אחד מן המעושרין - כלומר, מאותם שנקבעו כמעשר - לתוכן, הרי כולם פטורים, אך היות ויש לנו ספק מי הוא מתוכם שקדוש בקדושת קרבן מעשר בהמה, הרי כולם ירעו עד שיסתאבו [יפול בהם מום], ויאכלו במומן לבעלים.

גמרא:

תנו רבנן:

[באיזה צד] [כיצד] מעשר: כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד, ומעמיד אמותיהן מבחוץ והם מבפנים, וגועות אימותיהם להן, והן יוצאות לקראת אמן.

ומקשינן: למה מעמיד אמותיהן מבחוץ כדי שיצאו בניהם, ולפקינהו אינהו [יוציא אותם בידיו]!?

ומשנינן: "כל אשר יעבור" כתיב, ומשמע: ולא שיעבירוהו. ^[11]

ואכתי מקשינן: ולשדי להו ירקא [ישליך להם ירק מעבר הפתח] וליפקו ולייתו [ויצאו ויבואו]!?

אמר תירץ רב הונא: לכך תיקנו חכמים שיעשה כן על ידי אמם, גזירה משום לקוח ומשום יתום, כדי שלא יוציא לקוח שאין אמו עמו, או יתום שאין לו אם, שאלו פטורים ממעשר בהמה, כדלעיל נה ב, ונז א, ואם יוציא אותם עם אחרים המחוייבים במעשר, נמצא פוטר את המחויבים במעשר שלא כדין, וגם מביא חולין בעזרה. ^[12]

תנו רבנן:

כתיב: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'". ודרשינן:

"כל אשר יעבור" ^[13] פרט לטריפה שאינה עוברת, כי אחת משמונה עשרה טריפות, היא זו שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, וזו אינה עוברת, וממנה למדנו לכל הטריפות.

"תחת השבט" ללמדנו שמצוה למנותן בשבט.

ואם לא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצים או עומדים ולא הוציאם דרך פתח, מנין?

תלמוד לומר: "העשירי יהיה קודש" מכל מקום.

ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, אבל אם לא קרא שמו עשירי מנין?

תלמוד לומר: "יהיה קודש" מכל מקום. ^[14]

יכול שאם היו לו מאה, ונטל מהם עשרה למעשר, או שהיו לו עשרה ונטל מהם אחד למעשר, יכול יהיו מעושרין?

תלמוד לומר: "עשירי" ואין זה עשירי, שאין משמע עשירי אלא אם מנה א, ב, ג, עד העשירי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: הרי זה מעשר, ואף שלא מנאן.

שואלת הגמרא: מאי טעמיה דרבי יוסי ברבי יהודה?

ומפרשינן: סבר לה כאבא אלעזר בן גומל! דתניא: אבא אלעזר בן גומל אומר:

כתיב גבי תרומת מעשר [במדבר יח]: "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב". כלומר, כתרומה גדולה של גורן ויקב -

הרי שבשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ["כדגן מן הגורן... ]", ואחת תרומת מעשר ["תרומתכם"]. ולמדנו:

כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד, שאומד מדעתו כמה סאין יש, ונותן תרומה לפי אומדו, ^[15] ובמחשבה שאינו מפריש תרומה מיד, אלא נותן עינו ליטול תרומה בצד זה, ואוכל בצד אחר ^[16] - וכל זה נלמד מ"ונחשב", ^[17]

הערות

^[1] א. אבל אם לא יטול אחד מן האלולים, יש כאן חשש חולין בעזרה, וצריך שיטול בשני הצירופים אותה בהמה, וכפי שיתבאר כל זה בהמשך הענין. ב. כתב בפירוש המיוחס לרש"י, [וראה גם ברש"י מכתב יד בעמוד א בסוף העמוד]: לא שיכוין שיוציאנו בעשירי, דהא כתיב "לא יבקר", אלא כמדומה [בצאן קדשים ביאר את כוונתו, ש"לא יבקר" היינו שלא יוציאנו אלא יצא מאליו, וכמו שפירש רש"י לעיל נג ב לאו זה, וראה בהערה שם]. כגון שמנאן רבוצים או עומדים דהשתא אפשר לכווני דליהוי אחד מן האלולין עשירי, אבל אם היה מעבירם בפתח תחת השבט, לא ידע הי נפיק בריש עשרה, והכי נמי אמרינן לקמן רבוצין או עומדין, הרי אלו מעושרין. פירוש המיוחס לרש"י. אבל התוספות כתבו: לא יתכן לאסור כאן משום לא יבקר, כדאסר אפוקי בעל מום בריש עשרה בריש פירקין [נג ב]. ובפשוטו היה נראה בכוונת התוספות, שאיסור "לא יבקר בין טוב לרע", דהיינו, בין תמים לבעל מום, לא נאמר אלא באופן זה, שמבקר להוציא את התם משום "מבחר נדריכם", כמו שכתב רש"י בחומש, או שמבקר להוציא בעל מום, כעין סוגיית הגמרא שהביאו התוספות. וכן פירש בצאן קדשים. אבל בחזון איש [בכורות כז ה] ביאר דבריהם: כיון דהוא מסייע במעשיו להיות העשירי מבורר, ובלי סיוע דידיה לא יהיה העשירי ודאי, באופן זה לא נאסר. ועוד, דמצוה שיצאו מעצמן אם אפשר, אבל בלא אפשר אין כאן מצוה זו, וראה עוד שם.

^[2] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: אם יכניסם לדיר עוד [שוב] וגם טלאים העתידים לבוא, שמא יצא אחד מאלו [שנולדו בתשרי] בעשירי, והוה ליה עשירי ספק, דשמא אין זה ראוי למעשר שכבר נפטר, דלמא הוי אלול ראש השנה. אבל בפירוש המיוחס לרש"י נראה שהוא מפרש כפשוטו, דבכל אופן העשירי הוא ספק ואפילו אם יצא בעשירי אחד מאלו שנולדו אחר תשרי, כי אם חמש הבהמות שמתשרי כבר נתעשרו, ממילא אין הם מצטרפים למנין כלל. [ומלבד שיש לעיין למה לא פירש רש"י כן, עוד יש לעיין: אם אך ספק הוא שמא יצא בעשירי הנולד בתשרי, למה נפטור לגמרי, והרי נאמר, שמא לא יצא בעשירי. גם יש לעיין: למה אי אפשר לכוין שלא יצא בעשירי, וכמו שהוא מכוין עכשיו שיצא אחד מן האלולים. וראה עוד ברש"י מכתב יד בעמוד זה ד"ה קפץ, ובמה שנרשם בהערה שם].

^[3] [לכאורה היתה יכולה הגמרא לומר גם על אלו שנולדו באב שהם פטורים כמו אלו שנולדו בתשרי, משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק].

^[4] אבל אם לא יטול אותו עצמו בצירוף שני, הרי שאם אחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, הרי העשירי שבצירוף ראשון הוא חולין בעזרה שאינו מצטרף לקודמים לו, ואם אחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, הרי העשירי שבצירוף שני הוא חולין בעזרה, שכבר נפטרו האלולים בצירוף ראשון, ולכן יקח אותו אחד בין בצירוף ראשון ובין בצירוף שני, דממה נפשך מעשר הוא.

^[5] רבינו גרשום נתן טעם שאין גוזרים: דליכא למיחש, דהא אפשר שירביצם או שיעמידם לאלולים, כדי שיהיו ניכרים לו, ויכול למנותן כך, ולא אתי למישקל מאידך.

^[6] שאם יצאו כאחד, יהיו התשיעי והעשירי מקולקלין, כדלקמן [במשנה ס א]. פירוש המיוחס לרש"י. כלומר, שמא ימנה אותם כאחד, ואז יהיו מקולקלין.

^[7] משמע שלכתחילה צריך להוציאן דרך פתח, והוא דין נפרד מן הדין שצריך למנותן בשבט, שהרי כבר נזכר במשנה "לא מנאן בשבט". וצריך ביאור מה המקור לזה, שהרי בתורה לא נאמר אלא "כל אשר יעבור תחת השבט". ואפשר, שמנין בשבט שייך גם כשהם עומדים או רבוצים, אבל "יעבור תחת השבט" משמע שמעבירם מתחתיו. ולפי זה "פתח" לאו דוקא, אלא לכתחילה מעבירם תחת השבט.

^[8] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, וכן פירש הרע"ב, וכן נראה שמפרש הרמב"ם בהלכות בכורות ז א. אבל בפירוש המיוחס לרש"י מפסק באופן אחר: "ונטל מהם עשרה עשרה - ונטל מהם אחד", וכמו שפירש: שלא מנאן אחד שנים שלש, אלא עשרה בבת אחת נטל בכל פעם ופעם, ומכל עשרה נטל אחד למעשר, אין זה מעשר משום דצריך למנותן, כדי שיהא עשירי למניינא קדוש. א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד, וכן פירש הרע"ב. אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש, שהמשנה עוסקת במנויים ואף כשעדיין לא נתעשרו, כי אותם המנויים כבר נפטרו ממעשר משום "מנין הראוי", וכפי שיבואר ענין זה בגמרא. וכן פירש רש"י בבבא מציעא ו ב. [ואפשר, שלא פירש רש"י כן במשנה, משום דבגמרא לקמן נט ב מבואר, שאי אפשר להוכיח מן המשנה את דינו של רבא, כי יש לפרש את המשנה כפי שפירשה רש"י שקפץ אחד מן המעושרין ולא המנויין. ורש"י הולך כאן כדרכו, המפרש את המשנה לפי ההוה אמינא שבגמרא. אבל הרע"ב שפירש כן, צ"ע, וכבר תמה עליו הרש"ש כאן]. ב. הקשו התוספות בבבא מציעא ו ב ד"ה קפץ: ליבטיל [אותו שנמנה כבר ונפטר], ברובא [של המחוייבים במעשר], וליחייבו כולהו במעשר. דהא דדבר שבמנין לא בטיל, היינו מדרבנן, [ואם כן, היה לנו להחמיר שיתבטלו, ויתחייבו במעשר]. וקבוע נמי לא יתכן אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין, ולא ידע מאיזה מהן לקח, כגון תשע חנויות [מוכרות בשר טריפה, ואחת מוכרת בשר כשר]. ובריה [שאינה בטילה ברוב] נמי לא הוי, כדפרישית בחולין [צו א, ד"ה מאי טעמא דרבנן]! ? ואין לומר, שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא, דלשון "לתוכן" לא משמע הכי. והנה ידוע מה שדנו האחרונים, אם ביטול ברוב יכול להחיל דינים או רק לבטלם. ובפשוטו מוכח מדברי תוספות אלו, שביטול ברוב יכול להחיל דינים, שהרי אותו שקפץ פטור הוא מן המעשר, ועל ידי ביטול ברוב חל עליו חיוב מעשר. אחרונים. ועוד העירו האחרונים, שמתבאר לכאורה מדברי התוספות, שמעשר בהמה אינו רק מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא, אלא הוא מצוה בחפצא, ואף שאינו טובל. שאם לא כן, לכאורה לא היה שייך לומר שיתבטל המנוי ברוב ויתחייב במעשר בהמה, כיון שהגברא הוא המתחייב ולא הדבר הבטל. ומיהו כבר נרשם בהקדמה לפרק זה, שמדברי התוספות בבבא בתרא פא א גבי בכורים יש להוכיח, שמעשר בהמה כיון שאינו טובל, אינו דין בחפצא, אלא מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא.

^[9] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד, וכן פירש הרע"ב; אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש, שהמשנה עוסקת במנויים ואף כשעדיין לא נתעשרו, כי אותם המנויים כבר נפטרו ממעשר משום "מנין הראוי", וכפי שיבואר ענין זה בגמרא ; וכן פירש רש"י בבבא מציעא ו ב; [ואפשר, שלא פירש רש"י כן במשנה, משום דבגמרא לקמן נט ב מבואר, שאי אפשר להוכיח מן המשנה את דינו של רבא, כי יש לפרש את המשנה כפי שפירשה רש"י שקפץ אחד מן המעושרין ולא המנויין; ורש"י הולך כאן כדרכו, המפרש את המשנה לפי ההוה אמינא שבגמרא; אבל הרע"ב שפירש כן, צ"ע, וכבר תמה עליו הרש"ש כאן]. ב. הקשו התוספות בבבא מציעא ו ב ד"ה קפץ: ליבטיל [אותו שנמנה כבר ונפטר], ברובא [של המחוייבים במעשר], וליחייבו כולהו במעשר; דהא דדבר שבמנין לא בטיל, היינו מדרבנן, [ואם כן היה לנו להחמיר שיתבטלו, ויתחייבו במעשר] ; וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין, ולא ידע מאיזה מהן לקח, כגון תשע חנויות [מוכרות בשר טריפה, ואחת מוכרת בשר כשר] ; ובריה [שאינה בטילה ברוב] נמי לא הוי, כדפרישית בחולין [צו א, ד"ה מאי טעמא דרבנן]! ? ואין לומר, שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא, דלשון "לתוכן" לא משמע הכי. והנה ידוע מה שדנו האחרונים, אם ביטול ברוב יכול להחיל דינים או רק לבטלם; ובפשוטו מוכח מדברי תוספות אלו, שביטול ברוב יכול להחיל דינים, שהרי אותו שקפץ פטור הוא מן המעשר, ועל ידי ביטול ברוב חל עליו חיוב מעשר; אחרונים. ועוד העירו האחרונים, שמתבאר לכאורה מדברי התוספות, שמעשר בהמה אינו רק מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא, אלא הוא מצוה בחפצא, ואף שאינו טובל; שאם לא כן, לכאורה לא היה שייך לומר שיתבטל המנוי ברוב ויתחייב במעשר בהמה, כיון שהגברא הוא המתחייב ולא הדבר הבטל; ומיהו כבר נרשם בהקדמה לפרק זה, שמדברי התוספות בבבא בתרא פא א גבי בכורים יש להוכיח, שמעשר בהמה כיון שאינו טובל, אינו דין בחפצא, אלא מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא.

^[10] מה שנתבאר בפנים שהספק הוא שמא יצא הפטור בעשירי, הוא על פי רש"י מכתב יד. ומה שנתבאר בפנים שהספיקות פטורים משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק, הוא על פי הגמרא בבבא מציעא ז א שמפרשת כן את המשנה, ראה שם. אבל רש"י בבבא מציעא ז א ד"ה עשירי ודאי כתב: וכל עשירי שבכאן ספק הן, שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי, שאין הפטור מן המנין. וראה כעין זה בהערה 2. והרע"ב כתב: דשמא זה יצא עשירי והוא אינו ראוי לכך, שכבר נפטר. אי נמי, כל אחד מהם ספק אם הוא מנוי כבר, ונפטר, וכל ספיקא לאו בר עשורי הוא.

^[11] ראה רש"י לעיל נג ב ד"ה לא יבקר, שכתב, לא יבקר: משמע שהוא לא יוציאנו, אלא הוא יוצא מעצמו, ודבריו צ"ע מסוגייתנו, וראה בהערה שם.

^[12] כתב בפירוש המיוחס לרש"י: אף על גב דאיכא יתום דמחייב, כגון שנולד ואחר כך מתה אמו, [וכן יש לקוח שהוא חייב במעשר בהמה וכגון שלקחו קודם יום השמיני ללידתו, וכדלעיל נו א], וההוא לא נפיק אלא על ידי ירקא, מכל מקום בהא דמעמיד אמותיהן של אלו מבחוץ, ליהוי ליה היכירא, ויהיה נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו.

^[13] הגירסא שלפנינו היא "כל אשר יעבור תחת", ובשיטה מקובצת והב"ח מחקו תיבת "תחת", שהרי אין ענינה לכאן, דמ"יעבור" דרשינן. אך הרש"ש כתב לפרש, על פי מה שכתוב בדרכי משה סימן לה בראשו בשם התשבץ שמצא כתוב בשם הרר"י חסיד, שיש להעביר היד על גבי בהמה, אם תשפיל לארץ תחת ידו, ודאי כשרה. וזהו כוונת הברייתא: "כל אשר יעבור תחת", פרט לטריפה שאינה עוברת תחת. אלא שדבריו אינם כרש"י לעיל נז א ד"ה פרט לכל שמות הללו. ובדבריו כתב ליישב, מה דהוקשה לתוספות בחולין, דאם כן, אפילו נחתכו רגליה למטה מן הארכובה לא יתחייב במעשר. ולדבריו לא קשה.

^[14] ראה לקמן נט א "עשירי מאליו קדוש", ובמה שיתבאר שם בהערה בשם האור שמח.

^[15] כתבו התוספות: מן התורה לא יתכן בה אומד, דחיטה אחת פוטרת את הכרי, ולא נתנה בה תורה שיעור ד"ראשית דגנך" כתיב, אלא משום דבתרומת מעשר שייך אומד, ששיעורה כתוב "מעשר מן המעשר", ובתרומה גדולה נמי תקנו חכמים שיעור, שייך בה אומד. אך ראה בהערות לקמן, שלפי שיטת רש"י בסוגייתנו תיקשי: מה שייך אומד בתרומה.

^[16] נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד, וכן הוא ברש"י מנחות נה א ד"ה במחשבה. וכתבו התוספות בד"ה במחשבה: משמע שרצונו לומר, משום דכתיב "ונחשב" שרי לאכול בלא הפרשה, ושרי נמי בשתיקה, על ידי שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, דכל זה נפקא מ"ונחשב". והביאו התוספות בשם רש"י פירוש אחר: שמחשב ואומר "שני לוגין שאני עתיד להפריש", אף על פי שעתה אינו מפריש כלום, [והוא לפנינו בפירוש המיוחס לו]. ופירשו את כוונתו: ורצונו לומר, דדיבור צריך [ולא מהני מחשבה ממש], ו [רק] הא דשריא בלא הפרשה, קרי מחשבה. והתוספות חלקו על זה, וסוברים, דאפילו במחשבה ממש מועיל, ואין צריך דיבור.

^[17] נתבאר על פי רש"י, והפירוש המיוחס לו. וכוונתם, שהן דין אומד והן דין מחשבה, הן בתרומה גדולה והן בתרומת מעשר הכל נלמד מ"ונחשב". וכן הוא מפורש יותר ברש"י מנחות נד ב ד"ה בשתי תרומות הכתוב מדבר: ומהאי קרא נפקא לן אתרוייהו, דניטלות במחשבה ובאומד, ד"ונחשב" אתרוייהו קאי. ולפי פירוש זה צריך ביאור: א. מה שייך ללמוד מן הכתוב שתרומה גדולה ניטלת באומד, והרי מן התורה אין לה שיעור. ב. למה אמר "כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר", והרי אדרבה עיקר "ונחשב" בתרומת מעשר נאמר! ? ואולם רש"י בגיטין לא א - הובא בתוספות כאן ד"ה אף - פירש, באומד: אחד מחמשים שאמרו חכמים, מפריש באומד, ד [הרי] אם טעה, אין כאן איסור, דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי, דלא נתנה בה תורה שיעור, אלא "ראשית דגנך". אף תרומת מעשר: אף על פי ששיעורה קצוב מן התורה "מעשר מן המעשר", [מכל מקום] ניטלת באומד. ובמחשבה: נותן עיניו בצד זה לשם תרומה, ואוכל בצד זה ואף על פי שלא הפריש, ותרוייהו נפקי מ"ונחשב", והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה, לענין אומד [בלבד] הוא דיליף, [כי לענין מחשבה, הרי בתרומת מעשר עצמה נאמר].

ונוטל אחד מן האלולין בתור מעשר, והשאר פטורין, ממה נפשך [רצונך] כלומר, מכל צד שתעיין בדבר, שכן אי [אם] באחד באלול ראש השנה — הרי שהנולדים באלול ותשרי מצטרפין לעשרה וחייבים, ושל אב פטורים, מפני שהם שייכים לשנה הקודמת, ואין בהם עשרה. ואי [ואם] באחד בתשרי ראש השנה — הרי שהנולדים באב ואלול מצטרפין, ושל תשרי פטורין לגמרי.

מאי אמרת [מה אתה אומר]: אין החמישה של תשרי פטורים לגמרי, אלא ליצרפו [שיצטרפו] לאחר מכן עם אלו שייוולדו אחריהם לגורן אחר ויעשרם — אי אפשר לצרפם ולעשר את התערובת — שמא כבר נפטרו מן המעשר, שהלא עשירי ודאי אמר רחמנא [אמרה התורה] שיהיה קודש, ולא ספק.

ותמהים על דברי רבא: לפי הנימוקים הללו פשיטא [פשוט הוא] שנוטל אחד מן האלולים, ומה חידש בדבריו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] לגזור [נגזור] שלא יטול אפילו אחד מן האלולים, דילמא אתי למישקל מהנך [שמא יבוא ליטול אחד מאלה] שנולדו באב או בתשרי, ואם הוא פטור — נמצא שהוא מביא חולין לעזרה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

א משנה באי זה צד (כיצד) מעשרין? כונסן את כל הבהמות החדשות לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת, ומונין: אחד, שנים, שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה. והיוצא עשירי סוקר בסיקרא (צובע אותו בצבע אדום), ואומר: "הרי זה מעשר". ומכל מקום, גם אם לא סקרו בסיקרא, וכן אם לא מנאן בשבט, שלא ספר אותם באמצעות מקלו, ככתוב "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), אלא רק בפיו, או שמנאן רבוצים או עומדים בלא להעבירם — הרי אלו מתעשרין בדיעבד.

אבל היה לו מאה טלאים ונטל עשרה מתוכם, או עשרה ונטל אחד — אין זה מעשר, מפני שלא מנאם בזה אחר זה עד העשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה מעשר גם כך. אם קודם שגמר לעשר את בהמותיו קפץ אחד מן המנויין, אלה שכבר יצאו ונמנו, לתוכן — הרי כל אלו שבפנים פטורין. קפץ אחד מן המעושרין, זה שנקבע כמעשר, לתוכן, ונתערב בהם, וכל אחד מהם ספק קדוש — כולם ירעו עד שיסתאבו, עד שיפול בהם מום, ואחר כך יאכלו במומן לבעלים.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: באי זה צד (כיצד) מעשר אדם את בהמותיו? כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא

יהו שנים יכולין לצאת כאחד, ומשאירים את אימותיהם מבחוץ והם מבפנים, ואמותיהן גועות, והולדות יוצאות לקראת אמן. ושואלים: ומדוע בדרך זו?

ולפקינהו אינהו [ושיוציא אותם עצמם], שידחוף אותם לעבר הפתח! ומשיבים: "כל אשר יעבר" (ויקרא כז, לב) כתיב [נאמר], מעצמו, ולא שיעבירוהו.

ושואלים: ולשדי להו ירקא וליפקו לותיה [ושישליך להם ירק בחוץ ושיצאו אליו]! אמר רב הונא: גזירה גזרו חכמים לעשות כן, משום לקוח (קנוי) ומשום יתום, שפטורים ממעשר בהמה (ראה לעיל נה,ב. נז,א), שהואיל ואין להם אם שיצאו לקראתה, לא יבואו לעשרם.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: "כל אשר יעבר תחת" (ויקרא כז, לב) — פרט לטריפה שאינה עוברת, שאין אדם מונה טריפה, ואינה מצטרפת למעשר. "תחת השבט" — מכאן שמצוה למנותן בשבט. לא מנאן בשבט, או שמנאן כשהם רבוצים או עומדים, מנין שאף על פי כן חלה קדושה על העשירי? תלמוד לומר: "העשירי קדש" (ויקרא כז, לב) — מכל מקום, כל שהוא עשירי, למרות שלא עבר תחת השבט.

ואין לי אלא שקרא שמו "עשירי", לא קרא שמו "עשירי" מנין שהוא קדוש מאליו? תלמוד לומר: "יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) — מכל מקום. יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד, מבלי למנות, יכול יהיו מעושרין? תלמוד לומר: "ה עשירי" — ואין זה עשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: גם זה מעשר, למרות שלא מנאו.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יוסי בר' יהודה? ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כאבא אלעזר בן גומל, דתניא [ששנויה ברייתא], אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר ללויים בענין תרומת מעשר "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן" (במדבר יח, כז) — בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה, שנותן ישראל לכהן ("כדגן מן הגורן"), ואחת תרומת מעשר ("תרומתכם"), שמן המעשר הראשון שקיבל הלוי מישראל תורם הלוי מעשר לכהן,

כשם שהתרומה גדולה ניטלת מן הדגן באומד, ואינו צריך למדוד כמות מסויימת, שהרי לא נקבע לה שיעור בתורה, ובמחשבה, שאם אמר בליבו שחלק מסויים יהיה לתרומה, חלה עליו קדושה גם בלא אמירה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he takes one of the animals born in Elul as the tithe, and the remainder are exempt, whichever way you look at it. Rava explains: If the new year for animal tithe is on the first of Elul, then the animals born in Elul and Tishrei combine to form a total of ten, and the animals born in Av are exempt, as they are from the previous year and there are less than ten of them. And if the new year is on the first of Tishrei, the animals born in Av and Elul combine to form a total of ten, whereas the animals born in Tishrei are exempt.

The Gemara raises a difficulty with regard to the opinion of Rava: What are you saying? Why are the five animals born in Tishrei exempt? Let them combine with animals at another time of gathering to form a total of ten. Rather, what is the reason one is not required to tithe these five animals born in Tishrei? It is because the Merciful One states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), from which it is derived that a definite tenth must be tithed, and not an uncertain tenth, i.e., an animal that is not definitely the tenth. If the first of Elul is the new year, then the five born in Tishrei would have combined with the five of Elul and are exempt. Therefore, the obligation in this case is uncertain.

Rava said he takes one of the animals born in Elul as the tithe. The Gemara asks: Isn’t it obvious that he must take one of those animals, as those are the only ones concerning which the obligation is definite? The Gemara answers: It is necessary for Rava to specify this lest you say the Sages should decree that one should not even take one of the animals born in Elul as a tithe, as perhaps he might come to take from those that were born in Av or Tishrei by mistake. Therefore, Rava teaches us that the Sages are not concerned about this error.

MISHNA: In what manner does one tithe the animals? He gathers them in a pen and provides them with a small, i.e., narrow, opening, so that two animals will not be able to emerge together. And he counts the animals as they emerge: One, two, three, four, five, six, seven, eight, nine; and he paints the animal that emerges tenth with red paint and declares: This is tithe. Even if he did not paint it with red paint, or if he did not count the animals with a rod in accordance with the verse: “Whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32), or if he counted the animals when they were prone or standing in place and did not make them pass through a narrow opening, these animals are tithed after the fact.

But if he had one hundred animals and he took ten as tithe, or if he had ten animals and he simply took one as tithe, that is not tithe, as he did not count them one by one until reaching ten. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: In that case too, it is tithe. If before the owner completed tithing his animals, one of those already counted jumped back into the pen among the animals that had not yet been counted, all those in the pen are exempt from being tithed, as each of them might be the animal that was already counted. If one of those animals that had been tithed, i.e., designated as the tenth, jumped back into the pen among the animals that had not yet been counted, creating uncertainty with regard to all the animals there which was the animal tithe, all the animals must graze until they become unfit for sacrifice, and each of them may be eaten in its blemished state by its owner once it develops a blemish.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: In what manner does one tithe his animals? He gathers them in a pen and provides them with a small, i.e., narrow, opening so that two animals will not be able to emerge together. The mothers of those animals stand outside, and the newborn animals to be tithed are inside the pen. And the mothers bleat and the young ones emerge toward their mothers.

The Gemara asks: But why is it performed this way? Let the owner simply make them emerge from the pen by pushing them. The Gemara answers that it is written: “Whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32). This means that the animal must pass under the rod of its own volition, and not that one will cause it to pass by pushing it out of the pen.

The Gemara asks: But why not simply throw the animals a vegetable outside the pen, and they will go out toward it to eat it? Rav Huna said: The use of the mothers is a rabbinic decree due to a purchased animal and due to an orphan, i.e., a baby animal whose mother died before it was born. Neither of these animals is subject to tithing. Since neither a purchased animal nor an orphaned animal will have its mother outside calling to it, these animals will remain in the pen and will not be tithed accidentally.

The Sages taught in a baraita: “Whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32); this teaches that all animals may be sanctified as animal tithe, excluding a tereifa, as on account of its physical state it does not pass under the rod. The phrase “under the rod” teaches that it is a mitzva to count them with a rod. If one did not count them with a rod, or he counted them when they were prone or standing, from where is it derived that the tenth animal is nevertheless sanctified? The verse states: “The tenth shall be sacred,” indicating that the tenth animal is sacred in any case, even if it was not tithed correctly.

The baraita continues: And I have derived only that an animal that one explicitly called by the name of the tenth one is the animal tithe. From where do I derive that the tenth animal is sanctified even if one did not explicitly call it the tenth one? The verse states: “Shall be sacred.” This teaches that it shall be sacred in any case, even if it was not called the tenth. One might have thought with regard to one who had one hundred animals and simply took ten of them without counting them, or one who had ten animals and took one of them without counting, one might have thought that they should be considered tithed. Therefore, the verse states: “The tenth,” and this animal that he removed is not the tenth, as he did not count the animals. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even if he simply removed one animal from ten without counting, that animal is tithe.

The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gomel. As it is taught in a baraita that Abba Elazar ben Gomel says with regard to the verse: “And your teruma shall be reckoned to you as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27), that in using the plural form of the term “your,” the verse speaks about two terumot. One is standard teruma, i.e. the grain of the threshing floor, and the other one is teruma of the tithe. The verse equates these two terumot.

Abba Elazar ben Gomel explains: Just as standard teruma is taken by estimate, as there is no requirement for the amount separated to be measured precisely, and it can be taken by thought, as one is not required to physically separate it before consuming the remaining produce,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי אמרת ליצטרפי לגורן אחר. הנך ה' דקאמרינן דפטירו עשירי ודאי אמר רחמנא שלא נכנס לדיר מעולם אלא עכשו ולא ספק דשמא עשירי שיצא הוא מאותן ה' שכבר נכנסו לגורן והם ספק של שנה זו ספק של שנה שעברה:

פשיטא. דלבן עזאי חד מן אלוליים בעי למישקל ומאי קמ"ל רבא:

מהו דתימא. ליגזור דלא אתי למשקל מהנך דלאו אלוליים קמ"ל דליכא למיחש דהא אפשר שירביצן או שיעמידן לאלוליים כדי שיהו ניכרין לו ויכול למנותן כך ולא אתי למישקל מאידך:

קפץ מן המנויין לתוכן. לתוך אלו שבדיר שעדיין לא נמנו כולן פטורין דהנהו קרי מנויין מא' ועד ט' קודם שיצא העשירי והני מנויין פטורין אע"ג דמת עשירי בדיר משום המנויין הראוי דבשעה שיצאו הן עדיין היה עשירי חי והיה ראוי להשלים המנין וכן כל מקום שמשתייר בדיר כדי להשלים למנין אותן שיצאו קרי לאותן שיצאו מנין הראוי משום הכי כי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין דמנויין שיצאו נפטרו במנין הראוי. וכי קפץ (לאותן) לתוכן הוו כולהו ספק מנויין:

מן המעושרין לתוכן. מיירי במעשר עצמו כולן ירעו דכולהו הוי ספק מעשר:

גזירה משום לקוח ויתום להכי מעמיד אימן בחוץ להודיע שאין שם לקוחות ויתום ואימותיהן בחוץ משום דכבר מעושרות הן:

ואין זה עשירי. דלא מנאן:

ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן. בב' תרומות הכתוב מדבר דאקיש קרא תרומת מעשר לתרומת גורן. דהיינו כדגן מן הגורן מה תרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. שאין צריך למנות עד מאה וליטול שנים כדאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ואמרינן ב' לוגין שאני עתיד להפריש הן תרומה:

בפרש"י בד"ה ונוטל א' כו' הרי אלו מעושרין הס"ד ואח"כ מ"ה ודאב פטורין דליכא מאותה שנה כו' ובד"ה פשיטא כו' וליכא משנה שעברה כו' ואי מהנהו דתשרי דהנך עשרה דאב כו' מעושרין הס"ד ואח"כ מ"ה למשקל כו' זמנם א' יהיו תשיעי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ונוטל א' כו' לא יבקר כדאסר אפוקי בעל מום בריש עשרה בריש פירקי' כצ"ל:

בד"ה כשם שהתרומה גדולה כו' ניטלת מאומד מן התורה כו' אומר דחטה כו' הד"א ולא נתנה בה כו' דראשית דגנך כו' מהני דלהכי מקיש תרומה גדולה דניטלת כו' הד"א פחות נוטל בעין יפה וגרסי' עלה בירושלמי כו' גרוגרות במנין וגרוגרות על תאנים במדה כו' אלא במחשבה ובאומד אלא כדי כו' דמקיש תרומת מעשר לתרומה כו' יש לו לתרום כו' וא"ת פ"ד דתרומות הא תנן כו' וההיא דמונה משובח כו' ממאי הוא משובח אמר רב הונא כו' וא"ר חנינא תפתר כו' ואי לרבנן לדידהו כו' ואי כאבא אלעזר בן גומל הא אמר דמצוה לעשות מאומד ונראה לפרש דלר"א בן גומל נמי לא ילפינן אלא דמועיל מאומד ולא דשוויה מצוה מאומד והשתא הא דמשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כר"א בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל א"נ מודו רבנן לאבא אלעזר בן גומל דמאומד הוי תרומה אבל אין מצוה כו' דלא חיישינן אי מרבה אף במתכוין כו' קרייה רחמנא תרומה דכתיב בו כו' ובמעשר ראשון איירי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ונוטל אחד מן האלולין. לא ידע מי נפיק כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי אמרת. באותה שנה עצמה ליצטרפו עמהן כו'. כצ"ל:

במשנה כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת ומונה בשבט א' כו'. כצ"ל וכ"ה במשניות:

שם קפץ אחד מן המנויין כו'. פי' הרע"ב שמנה עשר כו' ונטל העשירי כו'. במחכ"ת ל"ד דלא אמרה הגמרא לקמן (נט ב) לפרש כן אלא דלא להוכיח דינא דרבא מזה. אבל כיון דבאמת קם ליה דיני' יש לפרש המשנה משום מנין הראוי. וכפרש"י:

גמרא ת"ר כל אשר יעבור תחת פרט לטרפה שאינה עוברת. עפרש"י. והתוס' בחולין (קלו ב) תמהו בדרשה זו דא"כ אפילו מן הארכובה ולמטה נמי ולי יש דקדוק עצום הא דנקיט לדרשה זו תיבת תחת הכא דהלא עיקר הדרשה הוא מיעבור. אשר ע"כ נלע"ד לפרש עפ"י מה שראיתי בד"מ ביו"ד סי' ל"ה בראשו בשם התשב"ץ שמ"כ בשם הרר"י חסיד שיש להעביר היד ע"ג בהמה אם תשפיל לארץ תחת ידו ודאי כשרה. וזהו כוונת הברייתא כל אשר יעבור תחת פרט לטרפה שאינה עוברת תחת. ואח"ז דריש השבט מצוה כו' ונכון בעז"ה:

שם לא מנאן בשבט כו' לא קרא שמו עשירי כו' יהי' קדש מ"מ. נ"ל דבכלל הריבוי הוא אפי' לא מנאן כלל רק שהעבירן א' א' בפתח הדיר. העשירי ממילא קדוש. ודין זה שמעינן מגמרא דלקמן (ס) קסבר עשירי למנין בהמות הוא קדוש וע"ש בפרש"י. ורואה אני שהדברים ק"ו ואפילו רב מארי דלקמן שם יודה בכאן. ועמש"כ שם ראייה לדברי מהרמב"ם ז"ל:

רש"י ד"ה ונטל. עשרה עשרה. עי' כה"ד. אבל הרע"ב חלק הבבא זו לב' ענינים היה לו מאה ונטל עשרה (ר"ל למעשר) או עשרה ונטל אחד ונכון:

תד"ה כשם. ובפרק כה"מ באות מצה מסיים בברייתא דשמעתין כו'. כצ"ל:

בא"ד אין לעשות להוציא עצמו מתרעומתן כו'. כצ"ל:

בא"ד וכל מה שירצה להרבות חשוב עין יפה. כצ"ל:

במשנה הרי אלו מעושרין כצ"ל:

גמ' גזירה משום לקוח. לעיל נג ע"א:

ונוטל אחד מן האלולין. ולא שיכוין ויוציאנו בעשירי דהא כתיב לא יבקר אלא כמדומה כגון שמנאן רבוצין או עומדין דהשתא א''א לכווני דליהוי אחד מן האלולין עשירי אבל אם היה מעבירם בפתח תחת השבט לא ידע כי נפיק בריש עשרה וה''נ. אמרינן לקמן רבוצין או עומדין הרי אלו מעושרין: ודאב פטורין. דליכא מאותה שנה אלא חמשה: מאי אמרת לצטרפו. הנך חמשה דתשרי לגורן אחר עם אותן שיולדו לאחר כן באותה שנה עצמה יצטרפו עמהן בפרוס הפסח: לא אפשר. משום דעשירי ודאי אמר רחמנא דיהיה קודש ולא ספק כגון הכא דשמא אלו ה' דתשרי נפטרו כבר באותו שנטל מן האלולין דאלול ר''ה: פשיטא. דמן האלולין נוטל דאי מהנהו דאב לא ליהוי עשירי דשמא אלול ר''ה וליכא משנה שעברה אלא ה' וליכא בהו דין מעשר ואי מהנהו דתשרי אהנך י' דאב ואלול דילמא תשרי ר''ה וליכא נמי דין מעשר בהנהו ה' ותו דהנך י' באב ואלול לא ליהוו מעושרים: למישקל מהנך. דאב ותשרי: מתני' לצאת כאחד. שאם היו יוצאים כאחד יהיו תשיעי ועשירי מקולקלין כדלקמן: רבוצים. שכובים: ונטל עשרה עשרה. כלומר שלא מנאן אחד שנים ג' אלא י' בבת אחת נטל בכל פעם ופעם ומכל עשרה נטל אחד למעשר אין זה מעשר משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינא קודש: טעמא דרבי יוסי מפרש בגמ': מן המנויין. מאותן שכבר עברו בפתח תחת השבט אע''פ שאינן עדיין מעושרין וכגון שמנה וחזר אחד מהן וקפץ לתוך הדיר דהמנויין הויין פטורין במנין הראוי כדמפרש בגמ' ומשום דאין ידוע איזה הפטור לכך כל מה שבדיר פטורין: מן המעושרין. מן המעושרות גופייהו: גמ' יתום. שמתה אמו קודם שנולד והשתא אי הוה שדו ירקא הוה נפיק נמי יתום דמיפטר ואע''ג דאיכא יתום דמיחייב כגון שנולד ואח''כ מתה אמו וההוא לא נפיק אלא ע''י ירקא מ''מ בהא דמעמיד אמותיהן של אלו מבחוץ ליהוי ליה הכירא ויהיה נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו: טריפה אינה עוברת. כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה ולא מצי למיזל: ה''ג יכול היו לו מאה וכו': בשתי תרומות. ואע''ג דלא כתיב האי קרא דתרומתכם אלא בתרומת מעשר נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה מדכתיב כדגן מן הגורן כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגרנו והשתא איתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מילתא דמה תרומה גדולה וכו':

ונוטל אחד מן האלולין. ואין שייך לאסור כאן משום לא יבקר כדאסר אפוקי בעל מום בריש עשרה בריש פירקין (דף נג:): כשם שהתרומה גדולה ניטלת מאומד. מן התורה אין שייך בה אומד דחטה אחת פוטרת את הכרי ולא נתנה בה תורה שיעור דראשית דגנך כתיב (דברים יח) אלא משום דבתרומת מעשר שייך אומד ששיעורה כתוב (במדבר יח) מעשר מן המעשר ובתרומה גדולה נמי תקנו חכמים שיעור שייך בה אומד ומיהו בזה אין להקשות תרומת מעשר לתרומה גדולה שיועיל במתכוין חטה אחת דהא כתיב מעשר מן המעשר ומיהו אם במתכוין מוסיף לכאורה מהני דלהכי מקיש לתרומה גדולה דנטלת מאומד למצוה כדי שיתרום בעין יפה שמתוך שירא שלא יטול פחות נוטל בעין יפה כדתנן פ''ק דתרומות (משנה ז) אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין ובתוספתא גרס מה תרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה וכן גרס ר''ת וגרס עלה בירושלמי בפ''ק דתרומות תני ר''א בן גומל לא במדה כו' ופרק כל המנחות באות מצה (דף נה. ושם) מסיים בברייתא דשמעתין ומה תרומה גדולה בעין יפה כו' והתם א''ר אלעזר בן גומל תורמים תרומת מעשר תאנים על גרוגרות במנין וגרוגרות על תאנים במדה משום עין יפה ולא נקט אינה ניטלת אלא במחשבה ובאומד אלא כדי שיעשה בעין יפה וא''ת סוף פרק כל הגט (גיטין דף ל: ושם) דמפרש אביי ישראל שאמר לבן לוי כך אמר לי אבא מעשר יש לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דלא קייץ לא [הוי] מתקין ליה כור מעשר לאביך בידי או כור מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דקייץ תקוני תקניה ומוקי לה כאבא אלעזר בן גומל דמקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה וכשם שיש לו [רשות] לבעה''ב לתרום תרומה גדולה כך יש לו [רשות] לתרום תרומת מעשר והשתא כיון דאפשר באומד א''כ בלא קייץ נמי ניחוש דילמא תיקן מאומד י''ל נהי דעל בן לוי מצוה לעשות בעין יפה מ''מ בעה''ב אין לו לעשות עין יפה בשל אחרים ואפילו יש לו רשות אין לעשות להוציא עצמו מתרעומתן של כהן ולוי שלא יתרעמו עליו זה או זה אם יטעה באומד שלו וא''ת פ''ד דתרומות (מ''ו) הא דתנן המונה משובח והמודד משובח הימנו והשוקל משובח משלשתן ובירושלמי פ''ק דתרומות מקשה לה ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני ר''א בן גומל מנין שאין תורמין לא במדה ולא במנין ולא במשקל ת''ל ונחשב לכם תרומתכם והרמותם במחשבה אתה תורם ואין אתה תורם במשקל במדה ובמנין פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכ''ע מצותה מאומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר בן גומל לאשמועינן דפליגי בתרומת מעשר וא''ת דבירושלמי אמר אההיא דהמונה משובח ממאי הוא משובח אמר רב הונא מן התורם באומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא שהמונה משובח ואמר נמי התם א''ר הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פי' מכלל דאיכא שלשה בר משוקל וא''ר חנינא תפתר בשלשתן ולית ש''מ כלום ואי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל האמר דמצוה לעשות מאומד ונראה לפרש דלר''א בן גומל נמי לא ילפינן אלא דמועיל מאומד ולא דשויה מצוה מאומד והשתא הא דמשני כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כר''א בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל א''נ מודו רבנן לאבא אלעזר בן גומל דמאומד הוי תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד וא''ת והיכי שרו רבנן לעשות מאומד א''כ הו''ל מרבה מעשרות יש לומר היינו במרבה במתכוין אבל כשמתכוין לאומד יפה לא חשיב מרבה ומיהו במידי דשרי מאומד משמע פ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נד: ושם) דלא חיישינן אי מרבה אף במתכוין דהא קתני תורמין תאנים על גרוגרות במנין ופריך דהו''ל מרבה על המעשרות ובתרומת מעשר איירי כדמוכח סיפא ומשני אבא אלעזר בן גומל היא ומשום עין יפה והתם במתכוין מרבה וכל מה שירצה להרבות חשוב עין יפה ונראה דלית ליה כדאבא אלעזר בן גומל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין דבמעשר נמי שרי מאומד כדמוכח בשמעתין כדקאמר ומעשר קריה רחמנא תרומה דכתיב בו את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה ובמעשר ראשון איירי דכתיב בסיפיה דקרא נתתי ללוים לנחלה וקשה אסוגיא דשמעתין למה לי [לאוקמא] הכי דר''א בן גומל ורבי יוסי ברבי יהודה אית