דלג לתוכן

בכורות נט ע"א - טקסט הדף

אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב {במדבר יח-כד} כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה אמר רבא עשירי מאליו הוא קדוש מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתניא אין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי מנין ת''ל עשירי יהיה קדש מ''מ ודלמא עשירי הוא דלא קרייה קדש קרייה אלא מהא דתניא קרא לתשיעי עשירי ויצא העשירי ולא דבר התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ודלמא שאני התם דאיברר ליה עשירי אי נמי דאחוי עילויה אלא מהא דתניא קרא לתשיעי עשירי ומת עשירי בדיר תשיעי נאכל במומו וכולם פטורין מ''ט כולם פטורים לאו משום דקדש ליה עשירי ודלמא דאיפטרו במנין הראוי דהאמר רבא מנין הראוי פוטר אלא מהא דתניא קרא לתשיעי עשירי ונשתייר עשירי בדיר התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר והתניא תשיעי חולין תני תנא קמיה דרב ששת הא מני ר''ש בן יהודה היא דתניא ר''ש בן יהודה אומר משום ר''ש
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

אף תרומת מעשר ניטלת באומד [1] ובמחשבה, שהרי "ונחשב" ביחס לשתי התרומות נאמר.

ומעשר דגן הרי קרייה רחמנא "תרומה", דכתיב [במדבר יח כד] גבי מעשר ראשון: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים לנחלה", ומזה יש ללמוד, שאף מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה, והרי איתקש מעשר בהמה למעשר דגן במאמר הכתוב "עשר תעשר" שבשתי מעשרות הכתוב מדבר כדלעיל נג ב, ולמדנו:

מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה, אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה, ולפיכך סובר רבי יוסי ברבי יהודה שאף אם לא מנה אותן אחת אחת, אלא הוציא עשרה מתוך מאה אף זה מעשר, כי גם זו מחשבה היא. [2]

אמר רבא: עשירי קדוש מאליו, וכגון שהיה מונה את הבהמות ויצא התשיעי, והעשירי נשתייר בדיר, הרי הוא קדוש מאליו, ואף שלא אמר שיהיה קדוש ואפילו לא קראו "עשירי". [3]

שואלת הגמרא: מנא ליה לרבא הא [מנין למד כן]? אילימא מהא דתניא בברייתא המובאת לעיל נח ב: אין לי שהעשירי קדוש אלא בכגון שקרא שמו "עשירי", אבל אם לא קרא שמו "עשירי", מנין שהוא קדוש?

תלמוד לומר "העשירי יהיה קודש" מכל מקום.

הרי אי אפשר לומר כך, כי -

ודילמא "עשירי" הוא דלא קרייה, אבל "קודש" קרייה, שמא לא ריבתה הברייתא אלא בכגון שלא קרא אותו "עשירי", אך מכל מקום אמר עליו שיהיה קדוש. אבל באופן של רבא, שאף לא קראו "קודש", עדיין לא שמענו. [4]

שנינו במשנה לקמן ס א:

א. קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי [קרא] "תשיעי", ולאחד עשר [קרא] "עשירי", [הרי] שלשתן מקודשים. התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, והאחד עשר קרב שלמים.

והכל נלמד מדרשות הפסוקים בסוגיא שם.

ב. קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי עשירי, ולאחד עשר עשירי, אין אחד עשר מקודש. זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו [מן העשירי], אין אחד עשר מקודש.

אלא שמא תאמר שמקורו של רבא הוא מהא דתניא:

קרא לתשיעי "עשירי", ויצא העשירי ולא דיבר, התשיעי נאכל במומו כיון שקרא עליו שם "עשירי", והעשירי מעשר. הרי למדנו, שהעשירי קדוש מאליו. [5]

הרי אף כך אי אפשר לומר, כי -

ודילמא שאני התם דאיברר ליה שהוא העשירי [נתברר שהוא העשירי], שהרי יצא באותו פתח שיצאו התשעה שלפניו, אבל אם נשתייר העשירי בדיר, או שיצא בפתח אחר, [6] עדיין לא שמענו.

אי נמי, יש לומר שהברייתא עוסקת בכגון דאחוי עילויה [הראה באצבעו על העשירי].

אלא שמא תאמר שמקורו של רבא הוא מהא דתניא:

קרא לתשיעי "עשירי", ומת עשירי בדיר, הרי התשיעי נאכל במומו משום שקרא שמו "עשירי", וכולם פטורין מן המעשר -

והרי מאי טעמא כולם פטורים? וכי לאו משום דקדש ליה עשירי מאליו קודם שמת, ונמצא שהפרש מעשר, הרי שעשירי קדוש מאליו.

הרי אף כך אי אפשר לומר, כי -

ודילמא הטעם שנפטרו כולם אינו משום שחל המעשר, אלא אף על גב שלא חל המעשר, ומשום דאיפטרו במנין הראוי -

כלומר, היות ובשעה שנמנו היו הם ראויים שיושלם המנין ויופרש העשירי, הרי הם פטורים, אף על גב שלבסוף מת העשירי ולא נתקדש.

דהאמר רבא: מנין הראוי פוטר. [7]

אלא מסיקה הגמרא, שמקורו של רבא הוא מהא דתניא:

קרא לתשיעי "עשירי", ונשתייר עשירי בדיר, הרי התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, הרי מבואר שהעשירי קדוש מאליו אף כשהוא עדיין בדיר.

ואגב שהובאה הברייתא, מקשינן עלה:

והתניא ברייתא אחרת ששנינו בה: קרא לתשיעי עשירי, ונשתייר עשירי בדיר, הרי התשיעי חולין, ולא כמבואר בברייתא הקודמת שהתשיעי נאכל במומו!?

תני תנא קמיה דרב ששת ליישב את הברייתות: הא מני - הברייתא שסוברת תשיעי חולין - רבי שמעון בן יהודה היא! דתניא על המשנה ששנינו לקמן ס א שהתשיעי נאכל במומו, כיון שקרא עליו שם עשירי, ומבואר בסיפא של המשנה, שאחד עשר אינו קדוש - ואף שקראו עשירי - אלא אם כן, נעקר מן העשירי שם עשירי, כי קראו תשיעי, ומזה משמע, שהתשיעי נאכל במומו כשקראו עשירי, אפילו אם קרא אחריו לעשירי עשירי, שלא נעקר שם עשירי מן העשירי. ועל פרט זה חלק רבי שמעון בן יהודה:

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:


הערות

[1] הקשו התוספות [ד"ה כשם]: האיך נוטל תרומת מעשר באומד, והרי נמצא שהוא מרבה במעשרות, שפירותיו מתוקנים, אך מעשרותיו מקולקלים [שהרי לא הפרש המעשר אלא על השיריים, ואם כן, היתרה היא טבל, ונמצאו טבל וומעשר מעורבין זה בזה, כמבואר בתוספתא דדמאי פרק ח, ומובא בקדושין נא א]! ? ומסקנתם, דלרבי אלעזר בן גומל לית ליה "המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים".

[2] לשון רש"י מכתב יד הוא: והיינו מחשבה שאינו מונה עשירי, אלא מפריש כל מה שעולה בדעתו. ולפי זה משמע, שחכמים חולקים על אבא אלעזר בדין מחשבה, ולדעתם תרומת מעשר אינה ניטלת במחשבה, שהרי משום מחשבה אמרה הגמרא שרבי יוסי ברבי יהודה סובר כאבא אלעזר. וראה מה שכתבו התוספות על דברי רש"י בסוף ד"ה אף. אבל התוספות מפרשים, שדברי אבא אלעזר הובאו משום דין אומד שבהם, ולא משום מחשבה, ראה דבריהם בד"ה כשם, [וראה גם בתוספות בד"ה אף, שצידדו לומר, דבמחשבה לא נחלקו חכמים], שהקשו: למה הצרכה הגמרא לומר שרבי יוסי ברבי יהודה סובר כאבא אלעזר בן גומל, והרי יש לומר בפשיטות, דמאחר שהוקש מעשר בהמה למעשר דגן, כשם שבמעשר דגן נוטל אחד מעשרה, אף מעשר בהמה נוטל אחד מעשרה בלא העברה תחת השבט! ? ותירצו: שהוצרך דינו של אבא אלעזר, משום שכשנוטל אחד מעשרה הרי אינם בהכרח שוין בגודלן, [שתהיה הבהמה אחת מעשר ממש], וכמו במכניס צאן לדיר, דמסתמא אז אין דרכם להיות שוים, הילכך צריך לאוקמא כאבא אלעזר דשרי מאומד, ולא חייש למרבה במעשרות [כמובא בהערה לעיל]. ואי לאו דאבא אלעזר, הוה אמינא: אף על גב דבמעביר לא חיישינן בשוין, בכי האי גוונא שנוטל אחד מעשר - דילפינן ממעשר דגן - בעינן שוין. ובחזון איש [בכורות כז ח ד"ה ואמרו], כתב לבאר בדרך אחרת את הדמיון לאומד. ראה שם.

[3] א. ראה בחזון איש בכורות כז ט, אם צריך לזה הסכמת הבעלים. ב. כתב באור שמח בכורות ח ח: נראה פשוט בהא דעשירי מאליו הוא קדוש, דוקא דליכא רק אחד בדיר, כגון שלא הכניס רק עשרה טלאים בדיר, שמבורר על העשירי מי הוא, אבל אם נשתיירו הרבה בדיר, ואינו מבורר מי הוא העשירי, ואינו מתיחס מאליו להנך תשעה, אין אומרים עשירי קדוש מאליו, אם לא שיעבור העשירי בפתחם אחריהם, ומבורר מי הוא העשירי. וראה גם בחזון איש בכורות כז ז סד"ה נ"ט א. וראה עוד בזה בהערות בהמשך הסוגיא. [ויש לעיין מדלקמן ס ב גבי יצאו שנים בעשירי, וכמבואר בהערות שם].

[4] א. נתבאר לפי גירסת הספרים שלפנינו, שהיא גירסתו השניה של הפירוש המיוחס לרש"י, ופירושו. אבל בפירוש ראשון גרס: ודילמא עשירי לא קרייה רחמנא, ופירש: דילמא עשירי לא קרייה רחמנא דליהוי ליה דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו, אלא קדוש גרידא קרייה רחמנא דקדושה חלה עליו ואינו נאכל אלא במומו. ועל הפירוש השני כתב: "ולא מפי המורה". ורש"י בכתב יד סתם ולא פירש. ב. כתב באור שמח, אחר שביאר את המבואר משמו בהערה 3, שאין עשירי קדוש מאליו אלא אם כן, מבורר מי הוא העשירי: ובזה מיושב מה דמרבה הגמרא מקרא ד"יהיה קודש" אף אם לא קרא שמו עשירי, דהיינו, בכי האי גוונא שיש הרבה בדיר, צריך שיעבור, דיתברר מי הוא.

[5] לכאורה יש לעיין: למה לא הובאה המשנה דלקמן ס א, דמבואר שם, שאפילו קרא לעשירי תשיעי הרי הוא מעשר! ? ויש לומר, שאם שתק - גרע, כי כשמנה את העשירי הרי הכניסו במנין אלא שטעה במספרו, אבל כששתק לא הכניסו במנין.

[6] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ויש להסתפק בכוונתו "שיצא בפתח אחר", כי אם כוונתו שיצא בפתח אחר באותה שעה שיצאו התשעה, לכאורה נראה שאין הוא קדוש, כי הרי אם יצאו חמשה בפתח זה וחמשה בפתח זה, אינם מצטרפים למעשר, כמבואר בעמוד ב', ואיך יהא העשירי קדוש. ואם כוונתו שיצא בפתח אחר לאחריהם, אם כן, נשתייר תחילה בדיר, וכבר נתקדש. ואפשר שכוונתו היא, "או אפילו שיצא בפתח אחר" לאחר שנשתייר בדיר, כי היה מקום לומר, הוכיח סופו על תחילתו שאין הוא משתייך לתשעה הקודמים, ומצינו כעין סברא זו בעמוד ב ברש"י מכתב יד בד"ה ודאי מנין הראוי. וראה עוד בהערה 7 בשם חיבת הקודש. ב. בפשוטו נראה, שדחייה זו יכולה היתה הגמרא לומר גם על מה שהוכיחה הגמרא לעיל מהברייתא ד"יהיה קודש".

[7] א. ענין זה מתבאר בעמוד ב בגמרא ובהערות ביתר ביאור. ב. כתב הרמב"ם [בכורות ח ח]: קרא לתשיעי עשירי, ונשאר העשירי בדיר: התשיעי יאכל במומו, וזה שנשאר בדיר מעשר, אף על פי שלא יצא ולא ביררו, שהעשירי מאליו יתקדש [והיינו כרבא]. מת העשירי בדיר: התשיעי יאכל במומו, וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין, אף על פי שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב, אלא מת קודם שיצא, שהמנין הראוי פוטר. והקשה הלחם משנה: למה ליה הך טעמא [דמנין הראוי פוטר], הא קיימא לן דעשירי קדוש מאליו. ולא הצרכו בגמרא להך טעמא, אלא לדחות דברי רבא דאמר עשירי קדוש מאליו, אבל אנן דקיימא לן כרבא, לא צריכינן לטעמא דמנין הראוי! ? ובאור שמח הנזכר בהערה 3, כתב, שלפי דבריו - שלא נתקדש עשירי מאליו, אלא בכגון שלא נשתייר בדיר אלא אחד - מיושב, כי צריך הרמב"ם לטעם זה, אם נשתיירו הרבה בדיר. ולפי דבריו נראה, דכוונת הרמב"ם במה שכתב "אף על פי שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא" - שהוא צריך ביאור. וראה ראשית בכורים כאן - היינו, דמאחר שלא יצא ויש הרבה בדיר, אם כן, לא נתקדש העשירי, שהרי לא יצא שיוברר מי הוא העשירי, ולכן נפטרו רק משום מנין הראוי. [ומיהו פירושו דחוק לכאורה, שהרי ברישא כתב הרמב"ם שהעשירי נתקדש, ואין במשמעות הרמב"ם דמיירי בשני אופנים]. ובספר חיבת הקודש [הובא באהל משה על רש"י בעמוד ב], כתב בדעת הרמב"ם, דלמסקנא שנלמד דינו של רבא מהברייתא דנשתייר עשירי בדיר, כיון דלא למדה רק מזה, יש לומר דדוקא בעשירי חי רק שנשתייר בדיר אז הוא קדוש, אבל במת או יצא בפתח אחר, דאיגלאי מילתא למפרע שאינו עשירי, אז לא אמרינן מעצמו קדוש, ולא נפטרו הראשונים רק במנין הראוי. [וראה ראיה לזה בהערות בעמוד ב].

אף תרומת מעשר, למרות שהתורה נתנה לה שיעור מוגדר, מעשר מן המעשר — הריהי נטלת באומד ובמחשבה. ולשיטת אבא אלעזר בן גומל אף מעשר ראשון ניטל באומד ובמחשבה, שהרי קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] "תרומה", דכתיב [שנאמר]: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה" (במדבר יח, כד). והואיל ואיתקש [והוקש] בכתוב מעשר בהמה למעשר דגן, אומרים אנו: מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה — אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה. ולכן אמר ר' יוסי בן יהודה במשנתנו שמעשר בהמה חל גם בלא מנייה של הבהמות.

א אמר רבא: אם מנה תשעה ונותר רק העשירי בדיר — מאליו הוא קדוש, גם בלא שיוציאנו ויקרא לו בשם "עשירי". ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרבא הא [דבר זה]? אילימא מהא דתניא [אם תאמר מזו ששנויה בברייתא]: אין לי אלא שקרא שמו "עשירי", לא קרא שמו "עשירי" מנין? תלמוד לומר: "ה עשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב) מכל מקום — אין מכאן ראיה,

ודלמא [ושמא] מדובר בברייתא ש"עשירי" הוא דלא קרייה [שלא קרא אותו], אבל "קדש" קרייה [קרא אותו], אך מאליו אינו קדוש! ואומרים, אלא למדו מהא [מזו], דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לתשיעי בטעות "עשירי", ויצא העשירי ולא דבר, לא אמר דבר — התשיעי אינו קדוש ליקרב על המזבח. ואולם, מכיון שקרא לו "עשירי" יש בו צד של קדושה, ולכן נאכל במומו, שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום, והעשירי הוא מעשר.

גם ראיה זו דוחים: ודלמא שאני התם דאיברר ליה עשירי [ושמא שונה שם הדין, מפני שהתברר לו עשירי], שהרי יצא עשירי מהדיר. אי נמי [או גם כן] מדובר כשלא דיבר, אלא דאחוי עילויה [שהצביע עליו] כשעבר עשירי, ומשום כך העשירי קדוש, אבל אם נשאר בדיר — שמא אינו קדוש מאליו!

ואומרים: אלא מהא [מזו] אפשר להביא ראיה, דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לתשיעי בטעות "עשירי", ומת עשירי כשהיה בדיר — תשיעי נאכל במומו, וכולם פטורין. מאי טעמא [מה הטעם] שכולם פטורין, לאו [האם לא] משום דקדש ליה [שכבר התקדש לו] עשירי מעצמו?

ודוחים: ודלמא [ושמא] פטורים משום דאיפטרו [שנפטרו] במנין הראוי, שבשעה שהעבירם בפתח, קודם שמת העשירי, היו ראויים להתעשר. דהאמר [שהרי אמר] רבא עצמו: מנין הראוי פוטר!

ואומרים: אלא הראיה היא מהא [מזו], דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לתשיעי "עשירי", ונשתייר עשירי בדיר — התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, למרות שלא יצא ולא קרא לו שם. ולגופה של ברייתא זו, ששנינו בה שהתשיעי קדוש ונאכל במומו, מקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], שבמקרה כזה התשיעי חולין!

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב ששת: הא מני [ברייתא זו שיטת מי היא]? שיטת ר' שמעון בן יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

so too, teruma of the tithe may be taken by estimate and by thought. And this ruling of Abba Elazar ben Gomel’s also applies to tithes of the grain, because the Merciful One calls tithe “teruma,” as it is written: “For the tithe of the children of Israel, which they set apart as teruma for the Lord, I have given to the Levites for an inheritance” (Numbers 18:24). And animal tithe is juxtaposed to grain tithe, as is derived from the verse: “You shall tithe a tithe” (Deuteronomy 14:22; see 53b). Just as grain tithe is separated by estimate and by thought, so too, animal tithe is separated by estimate and by thought. For this reason, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, maintains that even with regard to an animal that was not counted, if it was separated as tithe the separation is valid.

Rava says: If one counted nine animals and the tenth animal remains in the pen, it is sacred as the animal tithe of its own accord, even if it does not leave the pen and was not counted. The Gemara asks: From where does Rava derive this halakha? If we say he derives it from that which is taught in the aforementioned baraita, this is problematic. The Gemara cites the baraita again: And I have derived only that an animal that one explicitly called by the name of the tenth one is the animal tithe. From where do I derive that the tenth animal is sanctified even if one did not explicitly call it the tenth one? The verse states: “The tenth shall be sacred,” i.e., it shall be sacred in any case, even if it was not called the tenth. The suggestion is that Rava understands from here that the tenth is sacred even if it was not counted, provided there was a counting. Consequently, it makes no difference whether or not the owner called it the tenth or left it in the pen.

The Gemara rejects this suggestion: But perhaps this baraita is referring specifically to a case where he did not call that animal the tenth, but he did call it sanctified. Rather, the Gemara suggests that Rava derives it from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal emerged from the pen but the owner did not speak, the ninth animal is not sanctified and is not brought as an offering. But since it was called the tenth, it may be eaten only once it develops a blemish. And the tenth animal is the animal tithe. It is possible that Rava maintains that just as the tenth is sacred in this case, when the owner remained silent, the same applies if he left it in the pen.

The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps it is different there, as the tenth animal was selected when it emerged from the pen, despite the fact that it was not counted verbally. Alternatively, the reason it is sanctified is that he pointed at it as it emerged, although he did not explicitly say that it was the tenth animal. Conversely, in a case where it remained in the pen perhaps it does not have any sanctity at all.

Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal died in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and all the other animals are exempt from having to be tithed again. The Gemara clarifies this ruling: What is the reason that all the other animals are exempt? Is it not because the tenth animal is sanctified of its own accord, even without emerging from the pen?

The Gemara rejects this suggestion as well: But perhaps the other animals are exempt because they were counted in a tally that is fit to reach ten. As doesn’t Rava say: A tally fit to reach ten exempts from the obligation of tithe? If one began counting lambs for the purpose of tithing and at that stage the group was fit to be tithed, but ultimately he was unable to separate the tithe, e.g., if one of the animals died and there were only nine left, those that were counted while the tally was fit to reach ten are exempt from being tithed. Moreover, the owner is not required to include them in the tithe on the following occasion.

Rather, the Gemara suggests that Rava derives his halakha from that which is taught in a baraita: If one erred and called the ninth animal the tenth, and the tenth animal remained in the pen, the ninth animal may be eaten only once it develops a blemish, and the tenth animal is the animal tithe. The tenth animal has sanctity even though it has not left the pen. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that in such a case the ninth animal is non-sacred?

A tanna taught before Rav Sheshet: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן. דכתיב עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו'. ובסיפרי כתוב ונחשב לכם תרומתכם ולא כתיבא)אולי צ"ל ולא כתיב התרומה בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו' וכוונתו מלשון תרומתכם מפקינן דמיירי בשתי תרומות דקרי ביה תרומותיכם ועי' רש"י ותוס' בביצה (דף יד ובמנחות דף נד) דפי' בדרך אחר ע"ש בב' תרומות הכתוב מדבר אלא כשם שתרומה גדולה ניטלת במדה ובמחשבה כך תרומת מעשר:

מאיליו הוא קדוש. אפילו לא קראו עשירי ולא קדש:

דאיברר ליה עשירי. שיצא חוץ ולא קראו אחד אלא שתק:

אי נמי דאחוי עילויה. שרמז בידו [עליו] שהוא עשירי:

דלמא דאיפטרו במנין הראוי. שכשיצאו אלו עדיין היה העשירי שבדיר חי והיה ראוי להשלים מנינו ומשום הכי פטירי ולא משום שיהו מעושרין ודאי:

הא מני. דתשיעי נאכל במומו ר' שמעון דלא נעקר שם עשירי מעשירי:

בפרש"י בד"ה ודלמא עשירי לא קרייה כו' ענין אחר ודלמא כו' ובד"ה תשיעי נאכל כו' לענין הבהמות הס"ד כצ"ל:

תוס' [הנמדה"ק] בד"ה כשם כו' דילפינן תרומת מעשר כו' שאין סברא ללמוד לגבי כו' ואפשר משאי אפשר וה"נ כו' אע"ג דבמעביר לא חיישינן כו' וא"ת כיון דאבא אלעזר שרא אפי' במעשר כו' גרוגרות שבמקצוע על כו' גופה י"ל נהי כו' הד"א. ובד"ה אף תרומת כו' ובגיטין פירש הקונטרס הא דיליף תרומת מעשר כו' שמלמדה ואינה למידה כו' ומוקמינן לה כו' דבמסכת בכורים תנן כו' כל הגט גבי תרומת כו' דמדאוריי' לא בעי כו' לא פליגי מדפריך בריש כו' שליחות מתרומה מה לתרומה כו' והיינו תרומת מעשר דכתיב ביה אתם כו' ומיהו לפי' הקונטרס שפי' כו' ר' יוסי בר יהודה בשמעתין כו' דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר כו' תרומת מעשר שבו קרייה כו' ובד"ה במחשבה פ"ה נתן עיניו כו' לאכול בלא הפרשה כו' ואוכל בצד זה וכל זה דנפקא כו' ואשכחן דקרי למחשבה דיבור כו' תרומה וחשיב אלם ובירושל' כו' ברכה ובמסכת שבועות פ"ג משמע דלכולי עלמא שרי בכ"מ אע"פ שאין מפריש עתה כדמוכח ההיא דהלוקח יין מבין העובדי כוכבים דשרי לכ"ע אי לאו משום ברירה אי משום כו' מעשר שני לצפונו כו' א"ת כו' פרק נוטל מעלין המדומע כו' ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח פ' במה מדליקין כו' ובד"ה איתקש כו' יהודה וכן בזבחים פרק ב"ש דרשי' כו' מדאתקש תרומה למעשר כו' ומעשר בהמה למעשר דגן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה במחשבה. ולהכי כו' משום דאינו מוציא אותן. כצ"ל ועי' בתוס':

רש"י ד"ה קדוש מאליו. שאם מנה תשע כו'. כצ"ל:

גמרא (בסה"ע) תני תנא קמי' דר"ש כו'. כצ"ל וכדלקמן (ס ב) ובש"מ:

תוס' (הנמדה"ק) ד"ה כשם שהתרומה אע"ג דהו דנין אפשר משאי אפשר כצ"ל:

ד"ה במחשבה וכו' דקרי למחשבה דבור. נ"ב כל מחשבה דקדשים דבור הוה:

באומד. שמאמד בדעתו כך וכך יש בכרי הזה ולפי אומדנותו נוטל תרומה: במחשבה. שמחשב [ואומר] שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה כדאמרינן (דמאי פ''ז מ''ד) לגבי לוקח יין מבין הכותים ולהכי קרי ליה מחשבה משום דאינו מונה אותן אי נמי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותרוייהו אומד ומחשבה נפקא לן מונחשב: איתקש. בריש פירקין (לעיל נג:) ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה וא' מעשר דגן: קדוש מאליו. שאם מנה עשר ונשתייר עשירי בדיר אע''פ שלא יצא ולא מנאו קדוש מאליו: ודילמא עשירי לא קרייה רחמנא. דליהוי ליה דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו אלא קדוש גרידא קרייה רחמנא דקדושה חלה עליו ואינו נאכל אלא במומו ענין אחר ודילמא עשירי לא קרייה שלא קרא שמו עשירי אלא קדש קרא שמו ולהכי הוי מעשר אבל היכא דלא קראו כלל לא ליהוי קדוש כשאר מעשר. ולא מפי המורה: דאיברר ליה עשירי. שלפי שיצא בסוף תשעה נברר מעצמו שהוא עשירי ולכך הוי כשאר מעשר אע''פ שלא קרא עליו שם אי נמי ברייתא קמיירי כגון דאחוי עליה כשיצא הראה עליו באצבעו שיהא מעשר אלא שלא דבר בפיו אבל היכא דנשתייר בדיר ולא קרא לו שם לא שמעינן אכתי דליהוי קדוש כשאר מעשר: תשיעי נאכל במומו. הואיל וקראו עשירי דתמורת שם מעשר מקדש לפניו ולאחריו כדלקמן אבל האחרים מיהא לא נפטרו אז הואיל והוא תשיעי למנין הבהמות: וכולם פטורין. השמונה שיצאו כבר: דקדש ליה עשירי. מאליו בדיר אע''פ שלא יצא: במנין הראוי. כשיצאו תשעה בפתח היה שם מנין הראוי לעשר שעדיין היה עשירי קיים שהיה ראוי לצאת אחריהם ולפוטרן וכיון דראוי לצאת דמי כמאן דיצא כבר ופטר את המנין ולקמן מפרש טעמא אבל איהו גופיה מיהא לא הוה קדוש עד שיצא: והעשירי מעשר. אלמא אע''ג דלא יצא קדוש מאליו בדיר והשתא פריך אהך ברייתא דקתני התשיעי נאכל במומו והתניא וכו':
להו דהדדי לימא דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן אחד מעשרה אף מעשר בהמה אחד מעשרה בלא העברה תחת השבט אלא שיש עשר לפניו ונוטל אחד מהם י''ל מייתי דאבא אלעזר לומר דילפינן תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד אע''פ שאין סברא ללמד (לגבי) הכי דתרומה גדולה אין לה שיעור ותרומת מעשר יש לה שיעור ומקשינן להו אהדדי אע''ג דהוי [כעין] אפשר (מאומד אפשר) משאי אפשר והכי נמי ילפינן מעשר בהמה ממעשר דגן דמפקינן קרא ממשמעותיה דכתיב כל אשר יעבור ופי' זה אינו מתיישב ללב ונראה לפרש דלר''י בר' יהודה הוי מעשר אע''פ שאין שוין במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אז אין דרכם להיות שוין הילכך צריכה לאוקומה כאבא אלעזר בן גומל דשרי מאומד ולא חייש למרבה במעשרות כדפרישית או לכל הפחות שרי בעין יפה כדאי' בהדיא במנחות (דף נד:) ואי לאו דאבא אלעזר אמינא אע''ג דבמעביר לא חיישינן בשוין בכי האי גונא שנוטל אחד מעשרה דילפינן ממעשר דגן בעינן שוין וא''ת כיון דאבא אלעזר שרי אפילו במעשר אמאי איצטריך לאוקומי במנחות (שם) הא דאמר ר' אלעזר בר' יוסי אבא היה נוטל עשרה גרוגרות שבמקצוע על תשעים שבכלכלה והיינו בתרומת מעשר לוקמה במעשר גופה י''ל נהי דר' יוסי ברבי יהודה סבר מעשר כיוצא בו אמר דילמא אבא אלעזר לית ליה ההוא סברא ועוד ניחא ליה לאוקמה בתרומת מעשר משום דמוכח רישא דבתרומה איירי מדקתני תורמין: אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה. וא''ת והא עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והאי קרא בלוים כתיב י''ל כדכתיב כדגן מן הגורן דהיינו תרומה גדולה דמשמע דגן שישראל מפריש מגורנו משמע שפשוט לו יותר בתרומה גדולה ובגיטין (דף לא.) פ''ה הא דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד הוא דיליף אבל מחשבה ילפינן בתרוייהו מונחשב ונראה דרבנן לא פליגי אאבא אלעזר לענין מחשבה אלא לענין אומד ואת''ל דפליגי שמא יש בו שום טעם דלא מוקמי ממשנה בתרומת מעשר אע''ג דכתיב בגופיה כדאשכחן לענין מוקף כדאמר בירושלמי פרק שני (דקראוה כל התרומה כולה מלמדה ולימדה) חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו לומר דבעינן מוקף ומוקמינן ליה בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר דבמס' בכורים (פ''ב מ''ה) תנן תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים והא דפריך בפ' כל הגט (גיטין דף ל:) גבי תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף מעמיד ר''ת מדבריהם דמדאורייתא לא בעי מוקף ומיהו נראה דלענין מחשבה לא פליגי מדפריך בריש האיש מקדש (קדושין דף מא:) גבי הא דיליף שליחות מתרומה מה לתרומה שכן נטלת במחשבה משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה אתם גם אתם ומיהו לפי מה שפי' הקונטרס במחשבה פליגי דמשום מחשבה מוקי ר' יוסי בר' יהודה בשמעתין כאבא אלעזר בן גמלא ומתוך פירושו משתמע דאפילו בתרומה גדולה לית להו מחשבה דאי אית להו מחשבה לא הוה צריך למימר דסבר כאבא אלעזר בן גמלא דאפילו לרבנן נמי מצינו למילף מחשבה במעשר מדקרייה רחמנא תרומה ומיהו מצי למימר דמשום תרומת מעשר שבו קרייה רחמנא תרומה: במחשבה פ''ה נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה ואע''פ שלא . הפריש משמע שרוצה לומר משום דכתיב ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה ושרינן נמי בשתיקה על ידי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה וכל זה דנפקא לו מונחשב עוד פירש לשון אחר במחשבה מחשב ואומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש ואע''פ שעתה אינו מפריש כלום ורוצה לומר דדיבור צריך והא דשרי בלא הפרשה קרי מחשבה ואשכחן נמי דקרי למחשבה דיבור כמו (ב''מ דף מד.) על כל דבר פשע דאמר לחייב על המחשבה כמעשה ונראה דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במס' תרומות (פ''א מ''ו) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתם תרומה וחשיב אלם ובירושלמי מפרש טעמא משום ברכה ובמס' שבועות פ''ג (דף כו:) משמע בהדיא דשרי כשגמר בלבו אע''ג שלא הוציא בשפתיו דכתיב כל נדיב לב וקאמר תרומה וקדשים הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו שבועה ובמה שאוכל בלא הפרשה אין קפידא דלכולי עלמא שרי בכ''מ אע''פ שאין מפריש עתה כדמוכח ההוא דהלוקח יין מבין הכותים דשרי לכ''ע אי לאו משום ברירה אי משום דחיישינן לבקיעת הנוד ויש מקומות דשרינן מעשר שני לצפונו וא''ת כיון דשרינן תרומה על ידי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בי''ט הא תנן פ' נוטל (שבת דף קמב.) מעלין המדומע באחד ומאה ופריך והא מתקן ושני ר' אלעזר בר''ש היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ולהכי לא חשיב מתקן כיון דאפשר במחשבה י''ל מדומע שאני שכבר נתקן אבל תחלת תיקון לא שרינן מטעם דאפשר במחשבה ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח פ' במה מדליקין (שם דף לד.) ואע''ג דשרי ליה בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח פ''ק דחולין (דף ו:) גבי ר''מ שאכל עלה של ירק בבית שאן: איתקש מעשר בהמה למעשר דגן. פ''ה מדכתיב עשר תעשר כדאמרינן בריש פירקין צ''ל דלית ליה הא דאמר [רבא] לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר ועוד בריש פירקין דרשינן היקשא אחרת והבאתם שמה מעשרותיכם לר' עקיבא ושמא לא אתקש אלא לענין הבאה מיהו לרבא קשה היכי מפרש טעמא דרבי יוסי בר' יהודה וכן בזבחים פרק ב''ש (דף מה.) דרשינן קדשי עובדי כוכבים אין עושים תמורה מדאיתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים וי''ל לענין לעשר מזה על זה כגון ממין על שאינו מינו דהוי כעין חדש על ישן לגבי הכי דוקא אומר לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד