דלג לתוכן

בכורות נט ע"ב - טקסט הדף

אף התשיעי אינו קדוש אלא א''כ נעקר שם עשירי הימנו והדין נותן ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב אינו קדוש אלא א''כ נעקר שם עשירי הימנו תשיעי שאין עושה קדושה ליקרב אינו דין שאם נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא היא הנותנת אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב אע''ג דלא נעקר שם עשירי הימנו אי נמי אחד עשר דאיברר ליה עשירי אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא תשיעי דאכתי לא איברר ליה עשירי ואע''ג דלא נעקר שם עשירי הימנו תו לא מידי אמר רבא מנין הראוי פוטר מנא ליה לרבא הא אילימא מהא דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין מנויין גופייהו דאיפטרו לאו במנין הראוי ודלמא דעשר עילוייהו ההיא לא מצית אמרת הא תני מן המעושרין לתוכן ודלמא מאי מעושרין מעשר דוקא דיקא נמי דקתני ירעו אלא אמר רבא אמר קרא {ויקרא כז-לב} יעבור ולא שכבר עבר מאי שכבר עבר אי דעשר עילוייהו צריכא למימרא אלא לאו דאיפטרו להו במנין הראוי שמע מינה תניא כוותיה דרבא היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה חמשה ומת אחד מהם אם מן המנויים מת מונה ומשלים עליהם ואם משאינן מנויים מת מנויים פטורין ושאינן מנויים מצטרפין לגורן אחר ואמר רבא היו לו י''ד טלאים והכניסן לדיר ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח זה וארבעה נשתיירו שם אותם ארבעה אם בפתח הששה יצאו נוטל אחד מהם והשאר מצטרפין לגורן אחר ואם לאו ששה פטורין וארבעה ארבעה מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה וששה בפתח זה ונשתיירו שם ארבעה אם אותם ארבעה בפתח הששה יצאו נוטל מהם אחד והשאר פטורים ואם לאו ארבעה וששה פטורים וארבעה מצטרפין לגורן אחר יצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה ונשתיירו שם ששה אם אותן ששה יצאו בפתח אחד נוטל מהם אחד והשאר פטורים ואם לאו ארבעה פטורים וששה מצטרפין לגורן אחר מאי קמ''ל דמנין הראוי פוטר והאמר רבא חדא זמנא מהו דתימא ודאי מנין הראוי אמרינן ספק מנין הראוי דחזי להכא ודחזי להכא לא אמרינן קמ''ל ואמר רבא היו לו חמשה עשר טלאים לא יאמר אברור עשרה ואכניסם לדיר ואטול מהם אחד והשאר פטורים אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר תניא נמי הכי היו לו חמשה עשר טלאים
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - ב

אף התשיעי - כמו האחד עשר - אינו קדוש אלא אם כן, נעקר שם עשירי הימנו [מן העשירי שלאחריו]. והדין נותן לומר כן, שהרי: ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב, שהרי אם קראו עשירי לאחר שנעקר שם עשירי מן העשירי הרי הוא קרב שלמים, ומכל מקום אינו קדוש אלא אם כן, נעקר שם עשירי הימנו. תשיעי שאין עושה קדושה ליקרב אלא ליאכל במומו בלבד, אינו דין שאם נעקר שם עשירי הימנו - אין, אבל אי לא נעקר שם עשירי מן העשירי שלאחריו - לא קדוש התשיעי כלל אלא חולין הוא.

והיינו דשנינו בברייתא השניה, שאם קרא לתשיעי עשירי, והעשירי לא עקר הימנו את שמו, אלא נשתייר בדיר, התשיעי הוא חולין.

והשיבו לו חכמים לרבי שמעון בן יהודה: [1] אדרבה היא הנותנת [הטעם שאתה נותן לדבריך, הוא הנותן טעם לדברינו], אחד עשר שהוא עושה קדושה חמורה ליקרב, לכן אי נעקר שם עשירי הימנו - אין, אי לא - לא, אבל תשיעי שבלאו הכי אינו עושה קדושה ליקרב, אלא קדושה קלה שיהא נאכל במומו כשקראו עשירי, יש לומר שאף על גב שלא נעקר שם עשירי הימנו עושה הוא קדושה זו.

אי נמי יש לחלק באופן אחר, אחד עשר, דכבר איברר ליה עשירי [כבר נברר ונתקדש העשירי], [2] לכן אי נעקר שם עשירי הימנו - אין, אי לא - לא, אבל תשיעי דאכתי לא איברר ליה עשירי [עדיין לא נתקדש העשירי], דין הוא שיהא נאכל במומו, ואף על גב דלא נעקר שם עשירי הימנו.

ומסקינן: תו לא מידי, אין מה להוסיף בזה, שודאי היא הנותנת.

אמר רבא: מנין הראוי, פוטר! [3]

שואלת הגמרא: מנא ליה לרבא הא [מנין למד כן רבא]? אילימא מהא דתנן במשנתנו: קפץ אחד מן המנויין לתוכן, כולן פטורין משום אותו שקפץ - והרי מנויין גופייהו דאיפטרו במאי [המנוי עצמו במה נפטר] וכי לאו במנין הראוי!? [4] הרי מבואר כרבא. כך אי אפשר לומר, כי: ודילמא דעישר עלייהו [שמא עוסקת המשנה במנויין שכבר עישר עליהם] ולכן נפטרו, אבל אם לא עישר עליהם, לא נפטרו.

מקשה הגמרא על דחיית הראיה: ההיא - פירוש זה שאמרת - לא מצית אמרת, דהא תני סיפא: מן המעושרין לתוכן כולם ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו במומן לבעלים. וסבורה הגמרא לפרש "מן המעושרין", דהיינו, מאלו שכבר עישרו עליהם, ואם כן, בהכרח שהרישא עוסקת במנויין שלא עישרו עליהם, ומכל מקום נפטרו, ומוכח כרבא!?

ודלמא מאי "מעושרין" - ששנינו בסיפא - מעשר דוקא. כלומר, המעשר עצמו ולא בהמות שעישרו עליהם, ואם כן, שפיר יתכן לפרש ברישא, שקפץ אחד מן המנויים שכבר נתעשרו, ואין ראיה לרבא.

דיקא נמי כפירוש שנתפרש בסיפא, מדקתני כולן ירעו עד שיסתאבו, ואם לא שקפץ המעשר עצמו לתוכו, למה ירעו האחרים עד שיסתאבו.

אלא אמר רבא מקור למנין הראוי שהוא פוטר:

אמר קרא "כל אשר יעבור תחת השבט" ומשמע: ולא שכבר עבר, שאותו אין צריך לעשר, והרי:

מאי "לא שכבר עבר", אי דעישר עילוייהו [כבר נתעשר], וכי צריכא למימר שלא יעשרנו שוב!?

אלא לאו, דאיפטרו להו במנין הראוי. כלומר, הפסוק בא למעט אותם שכבר עברו ולא נתעשרו, ופטורם הוא משום "מנין הראוי, פוטר", וכדרבא!

ומסקינן: אכן שמע מינה שמנין הראוי פוטר.

תניא כוותיה דרבא:

היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר, ומנה חמשה, ומת אחד מהם:

אם מן המנויים מת, הרי זה ממשיך ומונה ומשלים עליהם עד עשרה, ומעשר. [5]

ואם משאינן מנויים מת ונמצא שאינו יכול להשלים למנין עשרה, הרי המנויים פטורים משום מנין הראוי, כי בשעה שמנאן היו ראויים למעשר, ואותן שאינן מנויים מצטרפין לגורן אחר.

ואמר רבא:

מנין הראוי פוטר, כשבשעת יציאתם היו בדיר מספר בהמות הראוי להשלים המנין.

אין בהמות מצטרפות למעשר אלא כשיצאו בפתח אחד, אבל אין מצרפים בהמות שיצאו בשני פתחים.

היו לו ארבעה עשר טלאים, והכניסן לדיר שיש לו שני פתחים -

א. ויצאו ששה בפתח זה, וארבעה בפתח זה שאינם מצטרפים לחיוב מעשר, וארבעה נשתיירו שם בדיר:

אם אותן ארבעה שנשתיירו בדיר - בפתח שיצאו בו הששה, יצאו:

הרי זה נוטל אחד מהם למעשר, שהרי נצטרפו בפתח אחד, והשאר - היינו אותם שיצאו בפתח שני - מצטרפין לגורן אחר, ולא נפטרו במנין הראוי, שהרי בשעת יציאתם כבר לא היו בדיר מספיק טלאים כדי להשלים המנין.

ואם לאו, שלא יצאו הארבעה שנשתיירו בדיר באותו פתח שיצאו בו הששה, אלא בפתח השני:

הרי הששה פטורין משום מנין הראוי שהרי בשעת יציאתם היו טלאים בדיר כדי להשלים המנין, וארבעה ארבעה, היינו הארבעה שיצאו בפתח אחר, והארבעה שנותרו ויצאו אף הם בפתח אחר, מצטרפין לגורן אחר, שהרי בשעת יציאתם כבר לא היה בדיר כדי להשלים המנין.

ב. ואם יצאו ארבעה בפתח זה, ולאחריהם ששה בפתח זה, ונשתיירו שם בדיר ארבעה:

אם אותם ארבעה שנשתיירו בדיר בפתח שיצאו בו הששה - יצאו:

הרי זה נוטל מהם אחד למעשר. והשאר - הן אותן ארבעה שיצאו ראשונה בפתח אחר - פטורים משום מנין הראוי, כי בשעת יציאתם היה בדיר כדי להשלים המנין.

ואם לאו, היינו, שיצאו הארבעה שנשתיירו בדיר באותו פתח שיצאו בו הארבעה הראשונים: [6]

הרי הארבעה שיצאו ראשונים בפתח, והששה שיצאו בפתח אחר, פטורים משום מנין הראוי, שהרי כולם היו ראויים בשעת יציאתן שיושלם המנין באותו פתח.

ואותן ארבעה שנשתיירו בדיר ויצאו בפתח שיצאו בו הארבעה הראשונים, כיון שבשעת יציאתם כבר לא היה בדיר כדי להשלים המנין, הרי הן מצטרפין לגורן אחר.

ג. ואם יצאו ארבעה בפתח זה, וארבעה בפתח זה, ונשתיירו שם ששה:

אם אותן ששה יצאו בפתח אחד, שלא נחלקו, ויצאו באחד משני הפתחים של הדיר:

הרי זה נוטל מהם [מן הארבעה והששה שיצאו באותו פתח] אחד למעשר, והשאר - הן הארבעה שיצאו בפתח אחר - פטורים משום מנין הראוי, שהרי בשעת יציאתם נותרו ששה בדיר להשלים מנינן.

ואם לאו, שנחלקו הששה, ויצאו שלשה בפתח אחד, ושלשה בפתח אחר: [7]

הרי הארבעה שיצאו בפתח אחד וארבעה שיצאו בפתח שני פטורים משום מנין הראוי. והששה מצטרפין לגורן אחר.

ומקשינן: מאי קא משמע לן רבא במימרא זו, דמנין הראוי פוטר!? והאמר רבא חדא זימנא [הרי כבר אמר זאת רבא פעם אחת, כדלעיל]!?

ומשנינן: חידוש השמיענו רבא בחלק השלישי של מימרתו העוסקת בארבעה שיצאו בפתח זה וארבעה בפתח אחר, שהם פטורים משום מנין הראוי, ואף שבסופו של דבר יצאו הששה שנותרו בפתח של קבוצת ארבעה אחת בלבד:

כי מהו דתימא: ודאי מנין הראוי אמרינן, אבל ספק מנין הראוי, וכגון הכא - כשיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, וששה נותרו בדיר - דחזי הנותרים להכא לצאת בפתח זה להשלים מנין היוצאים שם, ודחזי אף להכא לצאת בפתח אחר להשלים מנין היוצאים שם, לא אמרינן שייחשב מנין הראוי, אלא נאמר: כיון שבסופו של דבר יצאו בפתח שני והשלימו את המנין שם, אין הארבעה שיצאו בפתח אחר פטורים משום מנין הראוי. [8]

קא משמע לן.

ואמר עוד רבא:

היו לו חמשה עשר טלאים, לא יאמר "אברור עשרה ואכניסם לדיר, ואטול מהם אחד, והשאר פטורים". אלא כונסן כולן לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד, והשאר אינם פטורים אלא מצטרפין לגורן אחר. [9]

תניא נמי הכי כדברי רבא: היו לו חמשה עשר טלאים,


הערות

[1] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: וקא מהדר להו רבנן; והיינו שכל זה מדברי הברייתא. אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש: מהדר הש"ס; והרש"ש דייק כפירוש זה מלשון הגמרא בסוף הדברים "תו לא מידי", שהוא לשון לשון הש"ס ולא לשון ברייתא.

[2] ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: אחד עשר דאיברר ליה עשירי: שכבר יצא העשירי קודם שיצא האחד עשר ונברר מעצמו שהוא מעשר, ולהכי דין הוא דלא ליהוי אחד עשר קדוש אף על פי שקראו עשירי אלא אם כן נעקר שם מעשר מן העשירי, דלאחר עשירי גמור היכי אפשר עשירי אחר בסמוך לו; כלומר, אבל התשיעי, כיון שעדיין לא חל שם מעשר על העשירי שהרי יצא אחריו, אם כן יש לומר שחלה קדושה על התשיעי, אפילו שלאחריו יקדש העשירי בקדושת מעשר. וכן מוכח פירוש זה מדברי הרמב"ם [בכורות ח ג] שכתב: זה שאמרנו, שאם קרא לאחד עשר עשירי נתקדש, כשקרא לעשירי תשיעי, אבל אם קרא לעשירי עשירי וקרא אחריו לאחד עשר עשירי, לא נתקדש אחד עשר, שהרי העשירי הודאי לא עקר שם עשירי מעליו; ואפילו יצא העשירי ולא קראהו לא עשירי ולא אחד עשר, אלא שתק, ואחר כך יצא אחד עשר וקראהו עשירי, לא נתקדש, שהעשירי מעצמו נתקדש; ומבואר מהטעם שהזכיר הרמב"ם, שהוא מפרש כן את דברי הגמרא "דאיברר ליה עשירי"; ועל פי זה נתבאר בפנים.

[3] א. כתב ברש"י מכתב יד: מנין הראוי פוטר: אם היו עשרה טלאים בדיר, והתחיל ומנה תשעה ומת עשירי בדיר או יצא בפתח אחר, פטורים התשעה, ואין צריכים להצטרף לגורן אחר. וצריך ביאור: הרי בשני אופנים אלו אמר רבא לעיל שהעשירי קדוש מאליו, וכמו שפירש רש"י שם [ראה דבריו בד"ה מאליו קדוש, ובד"ה שאני התם], ואם כן למה לי מנין הראוי, והרי נתקדש העשירי, והוא זה שפטרו. ויותר מזה קשה לשון הפירוש המיוחס לרש"י: שאם היו לו עשרה טלאים, והכניסן לדיר ומנה תשעה או שמונה ומת אחד מן הנשארים בדיר או יצא בפתח אחר שלא נתקדש העשירי, פטורין אלו שמנה כבר; וצ"ע שהרי נתקדש העשירי כמבואר בסוגיא לעיל! ? ובספר חיבת הקודש [הובא באהל משה כאן] ביאר את דבריו, על דרך שהובא משמו בעמוד א לבאר את דעת הרמב"ם, שאם מת העשירי או שיצא בפתח אחר, איגלאי מילתא למפרע שלא נתקדש; ולפי זה מתבארים גם דברי רש"י מכתב יד. ב. כתב החזון איש [בכורות כז ו]: יש לעיין, אם כן לעולם לא יגמור ויפטרם במנין הראוי! ? [א"ה: ראה תוספות בבבא מציעא ו ב ד"ה לפטרו במנין הראוי]. ויש לומר, שאין מנין הראוי פוטר, אלא באית ליה עשרה ומת אחד מהן, או בקפץ אחד מן המנויין, דאי אפשר ליה לגמור, ואז הן פטורין ואין צריך לצרפן לגורן אחר; אבל אם הפסיק במזיד, הרי עובר מצוה דרבנן שאינו מעשר בשעת הגורן, או עובר בעשה כשיעבור הרגל; ולא שייך כאן דרשה "ולא שכבר עבר", שממנה למד רבא את דינו כמבואר בהמשך הסוגיא, שהרי תשלום מנינן לא נפסד; אבל כשנפטר עכשיו אינן ראויין לצירוף, כיון דמנין של עכשיו בטל, וצריך מנין חדש כשיוולדו לו, ולמנין חדש אינן ראויין שכבר עבר פעם אחת; וכתב להסתפק: אם יש לו מאה בהמות והכניס עשר לדיר, ויצאו חמשה, ומת אחד בדיר, או קפץ אחד מן המנויין לתוכו, אם יכול [לכאורה היה לו להסתפק אם צריך] להכניס אחרים לדיר, ולהשלים עשרה על אותן חמשה שיצאו, והרי צירוף מעשר הוא ששה עשר מיל, ואם כן הרי כולן מצורפין; והרי אם היה בדיר הרבה בהמות הלוא לא ייפטר בראוי כשמת אחד מהן [וכן מבוארבהדיא בתוספות בבא מציעא ו ב ד"ה ולפטרו במנין הראוי], וכן אם קפץ אחד מן המנויין לתוכן ונשארו בהמות שהוא מכירן שאין הקפוצה בתוכן, לא ייפטרו היוצאים במנין הראוי, אלא חייב להשלים עשרה, ואם כן, מה לי אם יש לו בדיר, ומה לי חוץ לדיר; וכן משמע לשון הברייתא "היו לו עשרה טלאים והכניסן", ולא אמר "הכניס עשרה טלאים לדיר". אבל מהא דאמר בסמוך [בעמוד זה]: היו לו ארבעה עשר טלאים, [ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח אחר, ויצאו הארבעה הנותרים בפתח שיצאו הארבעה הראשונים, הרי הששה פטורים משום מנין הראוי, ואילו השמונה הנותרים מצטרפין לגורן אחר], שמעינן, דכל שהכין בדיר מספר הראוי למעשר ואירע שלא נגמר המעשר, יש כאן דין מנין הראוי פוטר, ואינו חייב להביא טלאים ולהשלים, שהרי התם נשארים טלאים שחייב לצרפן לגורן אחר, ומכל מקום הששה שיצאו נפטרו במנין הראוי. ושם בד"ה שם אותם ארבעה, כתב עוד: אם יפסיק במזיד וינעול דלת שלא יצאו עוד, או שישחוט, לא נפטרו במנין הראוי, שלא נאמר אלא בנאנס, אבל אם יהיה לו רשות להפסיק, לא מיקרי "שכבר עבר", שלא עבר במצות מעשר, דחשיב כאיגלאי מילתא שאין דעתו לגמור, כיון דבידו לעשות כן לעולם.

[4] [א. ואם תאמר: לו יהא שמנין הראוי אינו פוטר, מכל מקום הרי ודאי אי אפשר למנות בהמה אחת שתי פעמים, ואם כן לעולם יהא העשירי ספק, כי שמא יש בתוך אלו שהוציא כדי להשלים את המנין בהמה אחת שנמנתה כבר, שאין להביאה בחשבון! ? זו אינה קושיא, כי אם לא שמנין הראוי פוטר, יכול הוא למנות הכל - כולל אלו שכבר יצאו - מחדש, ולבטל את המנין הקודם. ב. פירש רש"י מכתב יד: סלקא דעתין דהא "מנויין" בשלא הגיעו לעשרה, אלא כשהיה מונה עד ששה, קפץ הששי לתוך הדיר, [ו] פטורים אותם שבדיר כולם אסא ינו מכירו, הואיל ונתערבו יחד פטור ביניהם, הוו כולן פטורים, דשוב אין אחד מהם ראוי למעשר ליקרב; ולשונו בסוף הדברים צ"ע, כי מה בכך שאי אפשר לעשירי ליקרב, וכי משום זה ייפטר מלעשר! ? והיה לו לומר "עשירי ודאי ולא עשירי ספק" וכמבואר בבבא מציעא ז א על משנה זו].

[5] מבואר מכאן, דאף על פי שהאחד מת ואינו ראוי לימנות, וכמבואר בסיפא "ואם משאינן מנויין מת, המנויין פטורים", מכל מקום מצטרף הוא למנין אף שמת קודם שחל שם מעשר על העשירי.

[6] כן פירש רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: ואם לאו, שלא יצאו הארבעה בפתח הששה, אלא, או נשתיירו בדיר, או יצאו בפתח הארבעה האחרים. וכתב החזון איש [בכורות כז ו] על מה שכתב "או נשתיירו": ומשמע, דמיד נפטר מלעשר [את הששה שיצאו], ואינו חייב להמתין שמא יצאו [הארבעה הנותרים באותו פתח שיצאו הששה] למחר, או ליומא אוחרא, אלא כיון שאי אפשר לו לעשות שיצאו מעצמן כמצות מעשר, פוסק, ואותן שכבר יצאו נפטרו במנין הראוי.

[7] כתב ברש"י מכתב יד: ואם לאו, אלא נחלקו ויצאו שלשה בזה ושלשה בפתח זה, ובבת אחת התחילו לצאת אלו מכאן ואלו מכאן. והטעם ששהצרך רש"י להוציאן בבת אחת, הוא משום שאם לא כן, הרי השלשה שיצאו תחילה, נפטרו אף הן במנין הראוי, ולזה כתב שהתחילו לצאת בבת אחת; וראה בזה בספר אהל משה בשם אחרונים. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש, שהששה יצאו בפתח שלישי, והרמב"ם מפרש כרש"י בכתב יד, ולשון גירסתנו "אם אותן ששה יצאו בפתח אחד" מסייע פירוש זה, שהרי "בפתח אחד" משמע "באותו פתח", ולאפוקי יצאו בשני פתחים של הסיפא; אלא שבפירוש המיוחס לרש"י גרס "אם אותן ששה יצאו בפתח אחד מהן", וראה פירושו דהיינו באחד הפתחים שיצאו הארבעה הראשונים או ארבעה האחרונים.

[8] תוספת ביאור: פירש רש"י מכתב יד: ודאי מנין הראוי: כגון דלא היו אלא עשרה ויצאו שמונה בזה ושנים בזה, אמרינן פטורים השמונה, דמנין היו להשלים ודאי; [והוא הדין בכל האופנים שאמר רבא, מלבד המימרא האחרונה בדבריו, כשיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה ונשתיירו שם ששה, שהארבעה פטורים משום מנין הראוי]. ספק מנין הראוי: כגון הכא [היינו במימרא האחרונה, שיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח אחר, וששה נותרו בדיר, ויצאו באחד הפתחים] דהנך ששה חזי להכא ולהכא להשלים ארבעה הראשונים או ארבעה אחרונים, אימא, אי נפקי בפתח ראשונים, [אם יצאו הששה באותו פתח שיצאו הארבעה הראשונים ; (ולכאורה הוא הדין כשנחלקו לשני פתחים)], לא נפטרו ארבעה האחרונים, דלא נחשביה מנין הראוי בשעת מנין, דשמא ששה הנותרים יצאו [לשון עתיד] בפתח [של ה] ראשונים, והרי סופו הוכיח - קא משמע לן. והמתבאר מדבריו, שאין נקרא ספק מנין הראוי, אלא כשהיו ראויים הנותרים להשלים כאן וכאן [וכן הוא לשון הגמרא "דחזי להכא ודחזי להכא"], אבל אם לא היו ראויים להשלים אלא במקום אחד, אף שאין ודאי שיצאו בפתח זה שיצאו הראשונים, מכל מקום חשיב ודאי מנין הראוי. ומתבאר עוד מדבריו, שאם לא היו יוצאים הששה הנותרים בפתח אחד, אלא היו מתים שם, כי אז לא היה זה חשוב "ספק מנין הראוי", ורק משום שהוכיח סופו על תחילתו, הוא דחשיב ספק מנין הראוי. [ויתכן לפרש, דבאמת גם באופן זה מיקרי ספק מנין הראוי, אלא, כיון שאין אנו יכולים להחליט מי הם הנפטרים במנין הראוי אלו או אלו, אם כן היו שניהם נפטרים מספק כי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ולכן פירש רש"י דספק מנין הראוי שהיינו אומרים שלא יפטור, אין שייך אלא כשהוכיח סופו על תחלתו]. ובפירוש המיוחס לרש"י בפירוש ראשון, כתב: כגון שיצאו בשני פתחים, ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו אי יצאו בפתח זה או בפתח זה; וכיון דספק הוא, אימא דלא אמרינן מנין הראוי למישדינהו בין להכא בין להכא לפטור את כולן; [ופשטות לשונו משמע, שלא הייתי פוטר את כולם אבל את האחד הייתי פוטר, ויהיה ספק מי הוא הנפטר אלא שלכאורה אי אפשר לומר כן, שהרי סוף סוף ייפטרו כולם משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ובאהל משה הביא בשם אחרונים, שפירשו את כוונתו שלא נפטר אף אחד מהם]. ובפירוש שני פירש: הא דחזו הנך להכא ולהכא, דשדינן להו בין להנך ארבע בין להנך ארבע, היינו חשוב ספק, ומפי המורה ולפום ריהטא אין מובן ההבדל שבין הפירושים. ובחזון איש [בכורות כז ו] ביאר את החילוק שבין שני הפירושים: שלפי פירוש הראשון, אפילו יצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח אחר, שאין הנותרים ראויים להשלים אלא במקום אחד, מיקרי ספק, [וצריך ביאור, היכן מצא זה ברש"י] ; ולפירוש שני: רק אם יצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, שהששה הנותרים בפנים ראויים להשלים הן כאן והן כאן, ראה שם ביתר אריכות.

[9] תוספת ביאור: א. רש"י מכתב יד כתב בטעם שהייתי פוטר את הנשארים: דלא היה צירוף, ולא קבעתם זמן הגורן; ולכאורה נראה בביאור דבריו, שאם כי שיעור צירוף הוא ששה עשר מיל כדלעיל נד ב, מכל מקום כשיש חמשה עשר טלאים, נעשה כאילו נצטרפו עשרה בלבד כדי שיעור מעשר, ואילו חמשה לא נצטרפו, אלא שאין אנו יודעים מי נצטרף, וכשמברר עשרה מתוכם, הרי החמשה שנותרו כאילו לא נצטרפו מעולם. וביאור מה שכתב "ולא קבעתם זמן הגורן", הוא לשיטתו - לעיל נז ב - שמעשר בהמה אינו חיוב עד שלא הגיע זמן הגורן, ואם לא שקבעתם זמן הגורן, אין שייך לדון כלל בחיוב ופטור. ובביאור טעמו של רבא שאין הם פטורים, כתב רש"י מכתב יד: אלא כונסן כולן לדיר, וקובע זמן הגורן על כולן, דלא ידעת הי מינייהו מפקת; ונראה לכאורה בביאור דבריו, שלא משום ההכנסה לדיר נתחייבו הנותרים להצטרף לגורן אחר, אלא שלאפוקי ממה שהיינו אומרים שהנותרים פטורים, בא רבא לומר שאינם פטורים, דכיון דהי מינייהו מפקת, אם כן כולם נתחייבו, וחייב לצרפם לגורן אחר. כן נראה לכאורה בביאור כוונתו, אלא שלפי זה מה שאמר רבא "כונסן כולן לדיר" אינו בדוקא, ובאמת אין צריך להכניסם לדיר; [ולכאורה יש להקשות עוד: אם אין הדיר סיבת החיוב, אם כן מה תוספת יש בדברי רבא האלו על מימרתו הקודמת, שאמר: היו לו ארבע עשרה טלאים, והכניסן לדיר, ויצאו ששה בפתח זה וארבעה בפתח זה וארבעה נשתיירו שם, אם אותן ארבעה בפתח שיצאו בו הששה יצאו, נוטל אחד מהם, והשאר מצטרפים לגורן אחר, הרי מבואר שאין השאר פטורים, אף שנבררו מתוכם עשר בהמות למעשר; ואפשר שיש לומר: כיון שהתחיל למנותם בפתח האחר כבר נתחייבו כולם במעשר, ועל דרך שהובאה בהערות לעיל נד ב, שתחילת המנין טובלת לדעת הראשית בכורים, או מחייבת במצות מעשר אפילו לשיטת רש"י שמעשר בהמה רשות, ראה שם]. ב. בפירוש המיוחס לרש"י בפירושו הראשון, פירש: לא יאמר אברור עשרה, והשאר פטורין משום דלא נשתיירו אלא חמשה דלאו בני עשורי נינהו; אלא כונסן לדיר: כולן בין כחושין בין שמנים, ותרי מילי אשמועינן רבא: חדא, דאינו יכול לברור הכחושים; וחדא, אף על גב דלא נשתיירו אלא חמשה, לא מצי למימר דליהוי פטורין לגמרי, אלא מצטרפין לגורן אחר. ופירוש זה לכאורה הוא כעין שיטת רש"י מכתב יד, שהכניסה לדיר אינה הסיבה המחייבת את הנותרים, ולא בא רבא אלא להוציא מהסברא שהיינו פוטרים; אלא שבשני ענינים יש חילוק בפירושיהם: האחד: הברירה המזכרת כאן כוללת ברירת כחושים מתוך שמנים, ובזה מתבאר מה שאמר רבא "כונסן כולן לדיר", שהוא בדוקא, לומר שאינו יכול לברור כחושים מתוך שמנים. השני: לדעת הפירוש המיוחס לרש"י, טעם פטורם - לפי מה שהיינו אומרים - אינו משום שמעיקרא לא נצטרפו להתחייב אלא עשרה מתוך חמשה עשר, אלא משום שלאחר המעשר הרי נותרו חמשה שאין בהם כדי שיעור מעשר, וממילא פטורים הם; [ובדעת רש"י מכתב יד יש לומר, שאילו היו מצטרפים מלכתחילה, לא היה פוקע חיובם, אף שנותרו בלי שיעור מעשר]. אך הנה בפירוש המיוחס לרש"י הקשה על פירוש זה: כמדומה דלא איצטריך למימר, דהא אמרינן לעיל נז ב, דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין; וקושייתו צריכה ביאור, כי אכן אמת שאם עדיין נותרו החמש שלפני הגורן עד שנולדו לו חמש נוספות לאחריו, הרי הוא חייב במעשר, אבל מכל מקום כל עוד שלא נולדו לו החמש הנותרות הרי הוא פטור ממעשר ויכול למכור ולשחוט, ודוקא כאן שנצטרפו מתחילה לכדי חיוב מעשר, חיובו בעינו עומד, וגם אסור לו למכור ולשחוט עד שיעשרם! ? ומזה משמע לכאורה, שלפי פירושו הראשון לא בא רבא לומר שחייב הוא לצרפם לגורן אחר, אלא שיכול לצרפן לגורן אחר, אבל יכול למכור ולשחוט, וכן משמע מהמשך דבריו; ולפי זה אין פירושו כפירושו של רש"י מכתב יד, שנראה מדבריו בהדיא שהגורן קבען, ומשמע שאסור למכור ולשחוט; וראה חזון איש בכורות כז ה על דבריו. ג. בפירוש שני פירש בפירוש המיוחס לרש"י: לא יאמר שהשאר ליהוו פטורין עכשיו שלא אכניסם בדיר עם האחרים, ואף על פי שהגיע הגורן אוכל למכרן ולשוחטם הואיל ולאו בני עשורי נינהו, דאין הגורן קובע אלא דבר הראוי למעשר, והנך חמשה לאו בני עשורי נינהו; אלא כונסן לדיר כולן ביחד ומוציא עשרה והשאר מצטרפין לגורן אחר על כרחו, שהוקבע בדיר למעשר, ולא יוכל למכור ולשוחטם; ולפי פירוש זה הדיר הוא שחייב את הנותרים, ובדוקא אמרו שכונסן כולן לדיר; אך ראה חזון איש שם. וכעין זה פירש רבינו גרשום: אלא יעשה להן דבר שיתחייבו במעשר כולן, יכניסם לדיר, ויוציא עשרה ויטול מהם אחד, והשאר החמשה מאחר שנכנסו לדיר ואין בהן [נראה שצריך לומר: אף שאין בהם] שיעור מעשר, הדיר קובעו, ומצטרף לגורן אחר. וראה גם ברמב"ם [בכורות ז ט]: הכניס כל הצאן או הבקר לדיר, והתחיל למנות ולקדש עשירי, עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה, הרי זה מניחן לגורן אחר, והן מצטרפין לאלו שיוולדו ויתעשרו הכל בגורן אחד; ואף על פי שהוא יודע שאלו ישארו במנין, חייב להכניס הכל לדיר, והנשאר ישאר; ודבריו נוטים לפירוש רבינו גרשום. ד. [יתכן לפרש את גדר הדין שהדיר קובען, שאין הכוונה לכניסה לדיר, שהיא אינה כלום, אלא תחילת המנין היא זו שקובעת, [וכפי שנתבאר באות א], כי כשהכניסם לדיר והתחיל למנות הרי כל אחד ראוי לבוא במנין העשרה, הרי שהתחיל המנין בכל הטלאים וזה הוא הקובע; וגם לשון הרמב"ם נוטה לפירוש זה, ואף שכבר שמענו כן ממימרתו הקודמת של רבא, מכל מקום הצרך רבא להשמיענו שחייב להכניסם לדיר].

אף התשיעי שקרא לו "עשירי" אינו קדוש ליאכל במומו, אלא אם כן נעקר שם עשירי הימנו (ממנו), מן העשירי, כלומר, שטעה וקרא לעשירי בשם "תשיעי". והדין נותן שכן הוא:

ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה חמורה ליקרב קרבן שלמים (ראה במשנה להן ס,א), אינו קדוש כשקרא לו "עשירי", אלא אם כן נעקר שם עשירי הימנו (מן העשירי), תשיעי שאם קרא לו "עשירי" אין עושה קדושה ליקרב, אלא רק קדושה קלה, שאסור לאוכלו בלא מום — אינו דין שרק אם נעקר שם עשירי הימנו — אין [כן] קדוש כשקרא לו "עשירי", אי [אם] לא — לא קדוש?

ודוחים את הטענה: הבחנה זו עצמה שבין דין התשיעי ודין האחד עשר, היא הנותנת, מוכיחה להיפך: אחד עשר שהוא עושה קדושה חמורה ליקרב, דוקא אי [אם] נעקר שם עשירי הימנו — אין [כן], חלה הקדושה על האחד עשר, אי [אם] לא — לא חלה. אבל תשיעי, שאינו עושה קדושה ליקרב, אלא רק לאוכלו במומו, יש בכוח קדושה קלה זו לחול אף על גב [אף על פי] שלא נעקר שם עשירי הימנו.

אי נמי [או גם כן], יש טעם אחר להבחין ביניהם: לגבי האחד עשר, דאיברר ליה [שכבר התברר לו] העשירי, שכבר יצא, רק אי [אם] נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי עצמו — אין [כן], חלה קדושה על האחד עשר, אבל אי [אם] לא נעקר שם העשירי ממנו — לא חלה קדושה על האחד עשר.

אבל בתשיעי, דאכתי לא איברר ליה [שעדיין לא התברר לו] מיהו העשירי, שהרי עדיין לא יצא העשירי, אם טעה וקרא לתשיעי בשם "עשירי" — חלה קדושה על התשיעי, ואף על גב [ואף על פי] שאחר כך לא נעקר שם עשירי הימנו, מן העשירי. ומוסיפים: תו לא מידי [ושוב אין להקשות דבר] על טענות אלו, ונדחו דברי ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון.

א אמר רבא: מנין הראוי פוטר, שכל טלה שנמנה למעשר בשעה שהיה בדיר מספר ראוי של טלאים — נפטר מן המעשר, גם אם לא נתקדש העשירי, וכגון שמת. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרבא הא [הלכה זו]? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו במשנתנו]: קפץ אחד מן המנויין, שכבר יצאו בפתח, לתוכן, לתוך אלו שבתוך הדיר — כולן פטורין, מפני שכל אחד הוא ספק מנוי כבר. ויש לשאול: מנויין גופייהו דאיפטרו [עצמם שנפטרו], במה הם נפטרו? לאו [האם לא] במנין הראוי, מפני שהיו ראויים להתעשר?

ודוחים: ודלמא דעשר עילוייהו [ושמא מדובר שעישר עליהם], כלומר, שיצא גם עשירי והתקדש, ובגללו נפטרו!

ומשיבים: ההיא לא מצית אמרת [תשובה זו אינך יכול לומר], הא תני [שהרי שנה] לאחר מכן דין זה: קפץ אחד מן המעושרין לתוכן!

ודוחים: ודלמא [ושמא] מאי [מה פירוש] "מעושרין"? מעשר דוקא, כלומר, בהמות שנתקדשו כמעשר. ומסייעים לכך: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר, ממה דקתני [שהוא שונה בדינם]: כולם ירעו עד שיפול בהם מום, ורק אז ייאכלו כדין מעשר, מפני שכולם ספק מעשר! ונמצא שאי אפשר להוכיח ש"המנויין" ששנינו במשנתנו נפטרו בגלל מנין הראוי.

אלא אמר רבא: מכאן יש ראיה שמנין הראוי פוטר, אמר קרא [הכתוב]: "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש" (ויקרא כז, לב), ויש לדייק: "יעבר" — ולא שכבר עבר. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] "שכבר עבר"? אי דעשר עילוייהו [אם שכבר עישר עליהם], שהוציא עשירי אחריהם — צריכא למימרא [צריך הדבר הזה להיאמר], שאין מעבירם לעשרם בשנית? אלא לאו דאיפטרו להו [האם לא מדובר שנפטרו להם] בלא שיצא עשירי אחריהם, אלא בעצם מנין הראוי. שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר, ומנה חמשה, ומת אחד מהם;

אם אחד מן המנויים כבר מת — מונה ומשלים עליהם עד העשירי ומקדשו, אם אחד משאינן מנויים עדיין מת — המנויים כבר פטורין במנין הראוי, ושאינן מנויים עדיין, שהיו בפנים — נאסר לאוכלם ולמוכרם בלא מעשר, ומצטרפין עם טלאים אחרים להתעשר בגורן אחר.

ב ובאותו ענין אמר רבא: היו לו ארבעה עשר טלאים והכניסן לדיר, ויצאו תחילה ששה בפתח זה, ולאחר מכן ארבעה בפתח זה, בפתח אחר, וארבעה נשתיירו שם. אותם ארבעה שנשתיירו, אם בפתח שיצאו הששה, אף הם יצאו — נוטל אחד מהם (האחרון) למעשר, והשאר, הארבעה שיצאו בפתח השני — חייבים במעשר, ומצטרפין לגורן אחר, מפני שכשהחלו לצאת בפתח האחר כדי להתעשר — לא היה מנין ראוי, שהרי היו בדיר רק שמונה.

ואם לאו, שלא יצאו הארבעה שנותרו בפתח שיצאו בו הששה, אלא שנשתיירו בדיר, או שיצאו בפתח השני — הששה שיצאו תחילה פטורין, שהרי כשיצאו היה בדיר מנין הראוי, וארבעה ארבעה מצטרפין לגורן אחר, מפני שכשהחלו הארבעה לצאת בפתח השני כדי להתעשר, כבר לא היו בדיר עשרה.

יצאו תחילה ארבעה בפתח זה ולאחר מכן ששה בפתח זה, ונשתיירו שם ארבעה, אם אותם ארבעה בפתח הששה יצאו — נוטל מהם אחד למעשר, והשאר, הארבעה שיצאו ראשונים — פטורים, שהרי יצאו כשהיה שם מנין הראוי. ואם לאו [לא], שיצאו הארבעה שנותרו בפתח שיצאו בו הארבעה הראשונים, או שלא יצאו בכלל — הארבעה שיצאו ראשונים והששה שיצאו בפתח השני, פטורים, שהרי יצאו בשעה שהיה בדיר מנין הראוי, והארבעה שנותרו מצטרפין לגורן אחר, מפני שבפתח שיצאו הם לא היו חלק ממנין עשרה.

יצאו תחילה ארבעה בפתח זה, וארבעה בפתח זה, ונשתיירו שם ששה, אם אותן ששה יצאו בפתח אחד — הצטרפו לארבעה שיצאו כבר באותו פתח, ונוטל מהם אחד למעשר. והשאר, הארבעה שיצאו בפתח האחר — פטורים, שהרי יצאו במנין הראוי, כשהיו ששה בדיר, שהיו ראויים להצטרף עמהם. ואם לאו [לא], שלא יצאו הששה בעקבות הארבעה — ארבעה הראשונים וארבעה האחרונים פטורים, וששה מצטרפין לגורן אחר.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכל הדברים הללו, שמנין הראוי פוטר? והאמר [והרי כבר אמר] רבא דבר זה חדא זמנא [פעם אחת]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: ודאי מנין הראוי אמרינן [אומרים אנו] שהוא פוטר, אבל ספק מנין הראוי, וכגון שהחלו לצאת בשני פתחים, דחזי להכא ודחזי להכא [שהנותרים בפנים ראויים לצאת לכאן וראויים לכאן], ואולי לא יצאו בפתח זה — לא אמרינן [אין אנו אומרים], שיתקיים במנויים כבר דין מנין הראוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שגם זה פוטר.

ג ואמר רבא: היו לו חמשה עשר טלאים, והגיע זמן הגורן — לא יאמר: אברור עשרה מהם ואכניסם לדיר ואטול מהם אחד למעשר, והשאר שלא היו בתוך הדיר יהיו פטורים, מפני שכעת אין לי עשרה. אלא כונסן כולם לדיר, ומוציא עשרה מן הפתח ונוטל מהם אחד (האחרון) למעשר, והשאר, שהיו בתוך הדיר כשעישר, נתחייבו במעשר,

וממתין שייוולדו לו טלאים נוספים, ומצטרפין עימם לגורן אחר. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: היו לו חמשה עשר טלאים —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Even the ninth that was accidentall y designated as the tenth is not sanctified and may be eaten before it develops a blemish, unless the name of the tenth is removed from the tenth animal, i.e., if the owner erred also in that he called the tenth animal the ninth. And logical reasoning leads to this conclusion.

The Gemara explains the logical reasoning: The halakha is that if one designated the ninth animal as the tenth, and the tenth as the tenth, and the eleventh as the tenth, then the eleventh is not consecrated. This is because in any situation where the name of the tenth was not removed from the tenth animal, the eleventh, which was called the tenth, is not consecrated. And if the eleventh animal, which becomes sanctified to be sacrificed as a peace offering, as stated in the mishna on 60a, is sanctified only if the name of the tenth is removed from the tenth animal, then with regard to the ninth animal, which does not become sanctified to be sacrificed but is eaten once it develops a blemish, is it not logical that if the name of the tenth is removed from the actual tenth animal, then yes, the ninth animal has sanctity and may be eaten only once it develops a blemish, but if not, then it is not sanctified at all and may be eaten even without a blemish?

The Gemara rejects this logical derivation: That claim itself provides support for the contrary opinion. With regard to the eleventh animal, which becomes sanctified with a stringent sanctity to be sacrificed as a peace offering, if the name of the tenth is removed from the actual tenth animal, then yes, the eleventh becomes sanctified, but if the designation of being the tenth is not removed from the tenth, then the eleventh does not become sanctified. But with regard to the ninth animal, which does not become sanctified with the stringent sanctity to be sacrificed, one can say that even though the name of the tenth animal is not removed from the tenth animal, nevertheless the ninth becomes sanctified.

Alternatively, there is another distinction between the two cases. With regard to the eleventh animal, which is sanctified only after the tenth animal has been selected, as it has emerged from the pen, one can claim that if the name of the tenth is removed from the tenth animal, then yes, the eleventh becomes sanctified, but if the name of the tenth is not removed from the tenth animal, the eleventh does not become sanctified.

But with regard to the ninth animal, which becomes sanctified at a time when the tenth animal has not yet been selected, as the tenth animal has not yet left the pen, if the owner accidentally designated that ninth animal as the tenth it becomes sanctified, and in such a case this is the halakha even though the name of the tenth animal is not removed from the actual tenth animal. The Gemara adds that there is nothing more to add to that explanation, and the opinion of Rabbi Shimon ben Yehuda in the name of Rabbi Shimon is rejected.

Rava says: A tally fit to reach ten exempts the animals that have been counted from being tithed. The Gemara asks: From where does Rava derive this halakha? If we say he derives it from that which we learned in the mishna, this is problematic. The Gemara cites the relevant statement of the mishna: If before one completed tithing his animals, one of those counted jumped back into the pen among the animals that were not yet counted, all those in the pen are exempt from being tithed, as each of them could be the animal that was already counted. The Gemara clarifies: With regard to this halakha concerning which the counted animals themselves are exempt, is it not because they were counted with a tally fit to reach ten?

The Gemara rejects this suggestion: But perhaps this is referring to a case where the tenth animal also came out of the pen, and the owner tithed it on behalf of the others that were counted. If so, they are not exempt simply because they were counted with a tally fit to reach ten but because they were actually tithed.

The Gemara counters: You cannot say that the mishna is addressing a situation where one of the animals for which tithe had already been separated jumped back in, as the latter clause of the mishna teaches: If one of those animals that had been tithed jumped back into the pen among the animals that were not yet counted. This indicates that in the situation described in the first clause the animals had been counted but not yet tithed.

The Gemara rejects this claim: But perhaps, what is the meaning of the term: Animals that had been tithed? This is referring specifically to the tenth animal, which is the actual tithe. And accordingly, the language of the mishna is also precise, as it teaches: All the animals must graze until they become unfit for sacrifice, and thereafter they may be eaten in their blemished state by their owner. Concerning animal tithe, this halakha applies specifically to the tenth animal when it reentered the pen, and not to the other nine. Therefore, the Gemara has not yet found a source for Rava’s halakha.

Rather, Rava says the verse states: “Whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32). This indicates that only an animal that will pass under the rod must be tithed, but not an animal that has already passed under the rod. Rava elaborates: What it the meaning of: An animal that has already passed? If it means that one has separated tithe for it, is it necessary for a verse to state this? Of course an animal that has been tithed does not need to be tithed again. Rather, is it not referring to a case where the animals have become exempt through a tally fit to reach ten? Conclude from this that a tally fit to reach ten renders an animal exempt from being tithed.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: In a case where one had ten lambs and he brought them into the pen and counted five, and then one of them died, if one of those animals that had been counted died, he continues to count and completes the tithe for them. But if one of the animals that had not been counted died, those animals that had been counted are exempt, and those animals that had not been counted combine with animals born later, to be tithed in another designated time of gathering.

§ And Rava says: In a case where one had fourteen lambs and brought them into the pen, and six of the lambs emerged first, through this opening on one side of the pen, and four lambs emerged afterward through that opening on the other side of the pen, and four lambs remained there, if those four that remained came out by the opening through which the six lambs emerged, he takes the last one of them as animal tithe. And the remainder, i.e., the four that emerged through the other opening, combine with animals born later, to be tithed in another designated time of gathering.

But if not, i.e., if the last four remained in the pen or came out through the same opening through which the other four lambs emerged, then the six that emerged first are exempt from animal tithe, as they were part of a tally fit to reach ten; and the four that came out next, from the other opening, and the last four, combine with animals born later, to be tithed in another designated time of gathering.

Rava continues: In a case where four of the fourteen lambs emerged first, through this opening on one side of the pen, and six lambs came out afterward through that other opening, and four lambs remained there, if those four that remained come out by the opening through which the six lambs emerged, the owner takes the last one of them as animal tithe, and the remainder, i.e., the four that went out of the other opening, are exempt, as they were part of a tally fit to reach ten. But if not, i.e., if the last four emerge via the same opening as the first four, the four that came out first and the six that emerged through the other opening are exempt, as there were enough lambs left to complete the ten when all these left. And the four that went out last combine with animals born later, to be tithed in another designated time of gathering.

Rava continues: In a case where four of the fourteen lambs emerged first, through this opening, and four lambs came out afterward through that other opening, and six lambs remained there, if those six that remained come out through any one opening, he takes one of them as animal tithe, and the remainder, i.e., the four that went out of the other opening, are exempt, as they were part of a tally fit to reach ten. But if not, i.e., if the six remain in the pen, the four sheep that emerged on this side and the four that came out on that side are exempt. And the six that remain combine with animals born later, to be tithed in another designated time of gathering.

The Gemara asks: What is Rava teaching us? Is he teaching that any animal that comes out of the pen as part of a tally fit to reach ten is exempt? But didn’t Rava say that already once? The Gemara answers: Rava’s statement is necessary, lest you say that only if the animals emerge as part of a tally that is definitely fit to reach ten do we say they are exempt. But if they come out as part of a tally with regard to which it is uncertain whether it is fit to reach ten, such as in this case where the remaining animals are fit to come out here and are fit to come out there, and therefore the first animals might not be part of a counting that will reach ten, we do not say they are exempt. Therefore, Rava teaches us that even a tally that is uncertain to reach ten exempts the animals from tithe.

§ And Rava says: If one had fifteen lambs, he may not say: I will separate ten and bring them into the pen, and I will take one of them as animal tithe, and the rest will be exempt. Rather, he must bring them all into the pen, and remove ten of them by causing them to emerge from the opening, and take one of them, i.e., the one that emerges tenth, as animal tithe. And the remainder combine with animals born later, to be tithed in another designated time of gathering. This is also taught in a baraita: If one had fifteen lambs,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אף תשיעי אינו קדוש. שאינו נאכל אלא במומו. אסיפא דמתניתין מיירי:

אלא א"כ נעקר שם העשירי הימנו. מעשירי דלא קרא לעשירי עשירי אבל קראו עשירי לודאי עשירי התשיעי חולין:

והדין נותן ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב. כדאמרינן במתניתין ואחד עשר קרב שלמים אינו קדוש האחד עשר אלא א"כ נעקר שם העשירי ממנו מן העשירי כדתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי:

והיא הנותנת. כלומר מאותו דין שאתה מביא נלמד שהתשיעי ליהוי קדוש אע"פ שלא נעקר שם עשירי מעשירי:

דאיברר ליה עשירי שכבר יצא. דאכתי לא איברר ליה עשירי שעדיין לא יצא קדוש תשיעי אע"ג דלא נעקר שם עשירי ממנו דלא קרא לו שם אחד שנשאר בדיר:

לאו דאיפטרו במנין הראוי. שכשיצאו מן הדיר עדיין נשאר בדיר שהיה יכול להשלים מנינן:

ודילמא. מהכא לא מצית דדילמא מהנהו מנויין קאמר דקפץ לתוכו הנהו דכבר עישר עלייהו:

ההוא לא מצית אמרת. דהדר קתני לה מן המעושרין אלמא דהאי מנויין דקאמר דלאו מעושרין נינהו:

ודלמא מאי מן המעושרין דקאמר שקפץ מעשר עצמו לתוכו:

דיקא נמי דקתני ירעו. דכולהו הוי ספק מעשר. והאי מן המנויין דקאמר מהנך דכבר עישר עליהן ואכתי לא מצי יליף מהכא דמנין הראוי פוטר:

אלא אמר רבא מקרא יליף דכתיב יעבר ולא שכבר עבר:

אם מן המנויין מת. מאותן שיצאו מן הדיר מה בכך מונה ומשלים עליהם ועל אותו שמת עד שיהו עשרה ויפריש אחד:

ואם משאינן מנויין מת. מהנך שבדיר:

מנויין שיצאו לחוץ פטורין. שפטרן מנין הראוי שבשעה שיצאו עדיין לא מת והיה ראוי להשלים מניינן לעשרה ושאינן מנויין אותן שנשתיירו בדיר הארבע' לא ניפטרו אלא מצטרפין לגורן אחד לעשרו עם שאר בהמות:

ואם לאו. שלא יצאו בפתח שיצאו ששה אלא בפתח ארבעה דהשתא הוו שמונה ולא חזו למעשר:

הששה שיצאו ראשונים פטורין. משום דבשעה שיצאו מן הדיר נשתייר בדיר מנין הראוי להשלימן לעשרה והנך ארבעה ואינך ארבעה מצטרפין לגורן אחד:

יצאו ארבעה. תחלה בפתח זה כו':

נוטל אחד למעשר והשאר פטורין. אפילו אותן ארבעה שיצאו תחלה משום דאינהו נפטרו במנין הראוי:

ואם לאו. שלא יצאו אלא בפתח הארבעה ד' ראשונים וו' שניים פטורין משום דנשתייר בדיר שראוי להשלימן:

והנך ד' אחרונים מצטרפין לגורן אחד:

אם אותן ששה כולם בפתח אחד יצאו. או בפתח ד' ראשונים או בפתח ד' שניים הוו י' ונוטל מהן אחד והשאר פטורין כולן אפילו אותן ד' שלא יצאו הו' בפתחן משום דאותן [ד' שניים נמי] כי יצאו הוו להו מנין הראוי ואם לאו ששלשה מהן יצאו בפתח זה וג' בפתח זה הד' ד' פטורין משום דיצאו במנין הראוי והו' מצטרף לגורן אחד:

מהו דתימא ודאי מנין הראוי אמרינן. כגון היכא דיצאו ו' בפתח זה וד' בפתח זה וד' נשתיירו דודאי דהנהו ד' דנשתיירו לא חזו לאיצטרופי אלא [עם] הששה. אבל ספק מנין הראוי כגון כשנשתיירו ו' בדיר דחזו לאיצטרופי בין להני ד' בין להני ד' ולא ידעינן להי מצטרפי אימא לא קמ"ל:

והשאר פטורין. הנהו ה' נמי שלא הכניס משום דלית בהו שעור מעשר אלא יעשה להן דבר שיתחייבו במעשר כולן יכניסם (כולן) לדיר ויוציא עשרה ויטול מהן א' והשאר הה' מאחר שנכנסו בדיר ואין בהן שעור מעשר הדיר קובעו ומצטרפין לגורן אחד:

גמ' ושאינן מנוין מצטרפין לגורן כו' אם בפתח הששה יצאו כו' וארבעה מצטרפין לגורן אחר כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה אף תשיעי כו' אם קרא לי"א עשירי לא יהא כו' אא"כ נעקר שם כו' העשירי עצמו הס"ד ואח"כ מ"ה ליקרב כו' שהוא חמור כ"כ כו' ובד"ה תשיעי כו' דאינו נאכל אלא במומו ובד"ה אי נמי כו' אא"כ נעקר כו' ובד"ה ודלמא כו' עצמן הס"ד ואח"כ מ"ה ירעו כו' הוא המעשר הס"ד ואח"כ מ"ה אלא לאו כו' במנין הראוי הס"ד ואח"כ מ"ה ומנה כו' דוקא הס"ד ובד"ה בפתח כו' ב' פתחים הס"ד ואח"כ מ"ה נוטל כו' באותו פתח הס"ד ואח"כ מ"ה והשאר כו' מצטרפין לגורן אחר דבמנין כו' לאפטרינהו להני משום כו' נשתיירו בדיר אלא ד' כו' בני עשורי הס"ד ואח"כ מ"ה אם אותן כו' הד' האחרונים הס"ד ואח"כ מ"ה נוטל כו' נשתיירו בדיר הס"ד ואח"כ מ"ה ארבעה ראשונים כו' בין להכא הס"ד ואח"כ מ"ה ודאי מנין הראוי כגון כו' דלא אמרינן מנין הראוי למשדינהו בין כו' הד"א ענין אחר הא כו' כן צריך להיות:

גמרא תשיעי דאכתי לא איברר כו' אע"ג כו'. כצ"ל בל"ו וכמו שמצויין ברש"י:

שם ואם לאו ארבעה ארבעה פטורים וששה מצטרפים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אף התשיעי. ובסיפא דהך ברייתא מפרש טעמא כו'. משמע דמפרש דהיא הנותנת כו' הוא מהברייתא. אבל שם פי' מהדר הש"ס כו'. וכ"מ מסיומא דתו לא מידי דאין זה לישנא דברייתא:

רש"י ד"ה והשאר. משום שבשעה שיצאו בפתח אחר. כצ"ל:

אף התשיעי. דכי היכי דאם קרא לאחד עשר עשירי אינו קדוש אלא א''כ נעקר שם מעשר מן העשירי שלא קרא לעשירי עשירי אלא תשיעי וכדאמרינן לקמן במתניתין זה הכלל כל שלא נעקר וכו' ובסיפא דהך ברייתא מפרש טעמא משום דאחד עשר עושה קדושה ליקרב א''נ אחד עשר דאיברר כו' אף תשיעי אם קראו עשירי לא יהא נאכל אלא במומו אא''כ נעקר שם העשירי מן העשירי כגון שקראו תשיעי ולהכי הכא דלא נעקר אמרינן דהתשיעי חולין והדין נותן גבי תשיעי נמי בעינן דליהוי נעקר שם עשירי ממנו כלומר מן העשירי עצמו: ליקרב. כדאמרינן לקמן שאם קרא לאחד עשר עשירי קרב שלמים ומפקינן מקרא ואע''פ שהוא חמור כל כך אינו קדוש אלא א''כ נעקר מן העשירי שם עשירי כגון שקרא לעשירי תשיעי וכדאמרי' לקמן זה הכלל כו': תשיעי שהוא קל כל כך שאינו עושה קדושה ליקרב. אע''פ שקראו עשירי אינו קרב אלא קדוש להא מלתא גרידא דאינו נאכל אלא במומו כדלקמן אינו דין וכו': אי לא לא. ליהוי קדוש כלל: היא הנותנת. מהדר הש''ס דודאי גבי תשיעי דין הוא דאע''ג דלא נעקר שם עשירי הימנו דלהוי חל עליה קדושה שלו משום דגבי אחד עשר דין הוא דאי נעקר אין אי לא לא משום דקדושה שלו חמורה היא שהרי קרב כדלקמן ולכך דין הוא דבעינן עקירה עד דתיחול על ההיא קדושה חמורה: אבל תשיעי דקדושתו קלה דאינו קדוש לקרב. אלא שלא יהא נאכל אלא במומו דין הוא דההיא קדושה קלה תיחול בדבר קל כגון דקראו עשירי ואע''ג דלא נעקר שם מעשר מן העשירי עצמו: אי נמי. איכא למימר טעמא אחרינא: י''א דאיברר ליה עשירי. שכבר יצא העשירי קודם שיצא האחד עשר ונברר מעצמו שהוא מעשר ולהכי דין הוא דלא ליהוי אחד עשר קדוש אע''פ שקראו עשירי אא''כ נעקר שם מעשר מן העשירי דלאחר עשירי גמור היכי אפשר עשירי אחר בסמוך לו: אע''ג דלא נעקריה. ואזיל וקראו עשירי לזה: תו לא מידי. ליכא למימר בהאי דינא דקאמר היא הנותנת דודאי דין הוא דתיהוי קדוש אע''ג דלא נעקר: מנין הראוי פוטר. שאם היה לו עשרה טלאים והכניסן לדיר ומנה תשעה או שמונה ומת אחד מן הנשארים בדיר או יצא בפתח אחר שלא נתקדש העשירי פטורין אלו שמנה כבר משום דהוו מנין הראוי דבשעה שמנאן היו ראויין אלו שבדיר לצאת ולהתעשר העשירי עם אלו למנין דהשתא משמע לן דהיינו מאותו מנין שלא גמר עדיין שלא מנה אלא תשעה או שמנה כדפרישנא לעיל: לתוכן. בדיר כולן פטורין משום דאיערב דהנהו שמנוין כבר פטורין אע''פ שעדיין לא עישר עליהן: ודילמא דעישר עלייהו. והיינו מן המנויין כלומר מאותן שמנה ועישר עליהן: מעשר. כלומר מן המעשרות עצמן: ירעו. משום דכל חד וחד איכא לספוקי דהיינו הוא המעשר: אלא לאו דאיפטרו וכו'. דהכי משמע ולא שכבר עבר בראוי דבשעה שעבר היה ראוי להתעשר מאלו שבדיר דההוא ודאי משום דאיפטר במנין הראוי: ומנה חמשה. לאו דוקא נקט ה': מנויין פטורין. משום דהוו מנין הראוי: בפתח זה. שהיה לדיר שני פתחים: נוטל אחד מהם. דהואיל ויצאו עשרה באותו פתח: והשאר. הארבעה שיצאו בפתח אחר מצטרפין לגורן אחר דבמנין הראוי לא אפשר למפטרינהו להני משום שבשעה שיצאו בפתח אחד לא היה מנין ראוי דלא נשתיירו בדיר אלא ד' וד' לא אפשר לאיצטרופי לד' דליהוו בני עשורי: ואם לאו. שלא יצאו הארבעה בפתח הששה אלא או נשתיירו בדיר או יצאו בפתח הארבעה אחרים: ארבעה ראשונים והששה פטורין. משום דכי יצאו הארבעה תחלה הוו מנין ראוי דאכתי אישתייר בדיר עשרה שראוין להצטרף להם ולעשר עליהם וארבעה אחרונים שנשתיירו או יצאו בפתח שלישי מצטרפין לגורן אחר: אם אותן ששה שנשתיירו יצאו בפתח אחד מהן. כלומר בפתח הארבעה הראשונים או בפתח הד' האחרונים: נוטל אחד מהם. דהוו י' בפתח אחד: ואם לאו. שלא יצאו לא בפתח אלו ד' ולא בפתח אלו ד' אלא בפני עצמן או נשתיירו בדיר: ארבעה ראשונים וארבעה אחרונים פטורין. דכל ד' וד' שיצאו הניחו אחרים כדי להצטרף להן ולהתעשר עליהן דהנהו ששה שנשתיירו שדינן בין להכא בין להכא: ודאי מנין הראוי. כגון שמנה ה' או ו' ונשתיירו בדיר כדי לצרף להן וליכא בדיר אלא אותו פתח דוודאי הוא דאותן שנשתיירו ראויין לצאת דרך אותו פתח עצמו ולהתעשר עם אלו שמנה כבר: אבל ספק מנין הראוי. כגון שיצאו בשני פתחים ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו אי יצאו בפתח זה או בפתח זה וכיון דספק הוא אימא דלא אמרינן מנין הראוי למישדינהו בין להכא בין להכא לפטור את כולן קמשמע לן. ענין אחר הא דחזו הנך להכא ולהכא דשדינן להו בין להנך ארבע בין להנך ארבע היינו חשוב ספק ומפי המורה: ט''ו טלאים. לא נקט משום דווקא אלא אורחא דמילתא לצרופי חמשה בהדי חמשה:
אין פירוש לקטע זה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד