בכורות ס ע"א

לא יאמר אברור עשרה ואטול מהן אחד והשאר פטורים אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר והתניא תשעה עשר טלאים לא יאמר אברור עשרה ואטול מהן אחד והשאר פטורין אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד והשאר פטורין תרגמה רב הונא בר סחורה קמיה דרבא בריגלא בדיר שיש לו שני פתחים עסקינן ויצאו ט' בפתח זה וט' בפתח זה דהאיך חד חזי להכא ולהכא ולישני ליה כגון שמנה תשעה וכי מטא עשרה קרי חד מרישא קסבר עשירי מאליו קדוש ולישני ליה בגורן ומנאן זוגות זוגות קסבר עשירי למנין בהמות הוא קדוש אר''נ בר יצחק זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה דשני ליה שמעתא בריגלא כשמעתיה:
מתני' יצאו שנים כאחת מונה אותם שנים שנים מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי ר' מאיר א''ר יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה אמרו משום ר''מ אילו היה תמורה לא היה קרב קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש:
גמ' אמר ר' יוחנן מנאן זוגות זוגות קינטרן קינטרן עשירי למנינו הוא קדוש למנינו מאי רב מארי אמר למנין שלו הוא קדוש רב כהנא אמר למנין בהמות הוא קדוש תנן יצאו שנים כאחת מונה אותן שנים שנים מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין בשלמא למאן דאמר למנין שלו הוא קדוש משום הכי הוו תשיעי ועשירי מקולקלין ולעשירי קא קרי ליה תשיעי ולאחד עשר עשירי אלא למאן דאמר למנין בהמות הוא קדוש לתשיעי תשיעי קא קרי ליה ולעשירי עשירי קא קרי ליה אמר לך רבי יוחנן כי אמינא אנא היכי דאיכוין לאפוקי זוגות זוגות היכא דנפק ממילא לא תא שמע מנאן למפרע עשירי שבמנין הוא קדוש בשלמא למאן דאמר למנין בהמות הוא קדוש שפיר אלא למ''ד למנין שלו הוא קדוש עשירי חד קרי ליה אמר רבא הואיל ואיתיה במנינא פרסאה דקרו לעשרה חד:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

לא יאמר "אברור עשרה ואכניסם לדיר, ואטול מהן אחד, והשאר פטורים". אלא כונסן כולן לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר מצטרפין לגורן אחר.

ומקשינן: והתניא:

היו לו תשעה עשר טלאים, לא יאמר "לא אכניס את כולן לדיר, אלא אברור תחילה עשרה ואותם אכניס לדיר ואטול מהן אחד, והשאר פטורין". אלא כונסן כולן לדיר, ומוציא עשרה, ונוטל מהן אחד, והשאר פטורין", הרי למדנו שאם מכניס הוא את כולן לדיר אכן השאר פטורים, ולא כפי ששנינו בברייתא ובדברי רבא, שמכניס את כולן לדיר, והשאר מצטרפין לגורן אחר!?

תרגמה רב הונא בר סחורה קמיה דרבא בריגלא, [פירש את הברייתא רב הונא לפני רבא באותה שבת שבה שואלין בהלכות הרגל, והיא שלשים יום קודם לרגל]:

רישא של הברייתא קא משמע לן כדרבא, שאין הנותרים פטורים. ומה ששנינו בסיפא שהנותרים פטורים, לאו משום שהכניסם לדיר הוא שנפטרו, אלא בכגון שהכניסם בדיר שיש לו שני פתחים עסקינן, ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח זה, ואם כן, נפטרו כולם, כי אף אותם שלא נתעשרו על ידי העשירי, נפטרו משום מנין הראוי שהרי בשעת יציאתם היה אחד להשלים המנין -

ואף דספק מנין הראוי הוא, מכל מקום הוא פוטר, דהאיך חד שנותר בדיר בשעת יציאת תשעה - תשעה, חזי להכא ולהכא [אותו אחד הנותר ראוי הוא לצאת בכל פתח ולהשלים המנין]. ^[1]

ומקשינן: למה הוצרך רב הונא בר סחורה לפרש את הפטור בסיפא בדיר שיש בו שני פתחים!? ולישני ליה [יתרץ רב הונא בר סחורה את הסיפא של הברייתא]: הכא במאי עסקינן, בכגון שמנה תשעה, וכי מטא עשרה קרי חד מרישא [כאשר הגיע למנות את העשירי, לא קראו עשירי, אלא התחיל למנות אחד שנים שלשה], עד שהגיע לטלה התשעה עשר וקראו "עשירי", ונמצא, שנפטרו עשרה האחרונים משום שהפריש מהם מעשר, והתשעה שלא השלים את מנינם, נפטרו במנין הראוי!? ^[2] ומשנינן: קסבר רב הונא בר סחורה עשירי מאליו קדוש, ונמצא שאם כי קרא לעשירי "אחד", מכל מקום נתקדש ופטר את התשעה שלפניו, ואילו התשעה שנותרו אין מה שיפטרם. ^[3]

ואכתי מקשינן: ולישני ליה: הכא בסיפא במאי עסקינן, בגורן שמנאן זוגות זוגות, היינו שיצאו שנים בזה אחר זה דרך הפתח וקראן "אחד", וכן הלאה עד הזוג התשיעי, ושוב יצא האחרון [התשעה עשר במספר], וקראו "עשירי". ובאופן זה כולם נפטרו, כי אנו מחשיבים מנין של כל זוג כשני מנינים נפרדים של יחידים, וכשהגיע לטלה התשעה עשר ומנאו "עשירי", הרי הוא העשירי למנין זה או למנין זה, ^[4] ומאחר שספק הוא מי נתעשר - כולם נפטרו, שהרי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, וכל בהמה שספק נתעשרה הרי היא פטורה, כי העשירי לא יהא ודאי. ^[5]

ומשנינן: קסבר רב הונא בר סחורה כדרב כהנא לקמן [בעמוד זה אחר המשנה], שאם מנאן זוגות זוגות, עשירי למנין בהמות הוא קדוש. כלומר, לא נתקדש זה שקראו עשירי לאחר תשע הזוגות, אלא כשהגיע מנין הטלאים לעשרה נתקדש העשירי, ואם כן, כל הבאים אחריו לא נפטרו. ^[6]

אמר רב נחמן בר יצחק:

זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה, דשני ליה שמעתא לרבא כשמעתיה ^[7] בריגלא, [זכתה אמו לבן חכם כמותו, שמיישב את דברי רבו על פי דברי עצמו ברגל], שהרי יישב רב הונא את שמועתו של רבא על פי שמועה אחרת של רבא "מנין הראוי פוטר". ^[8]

מתניתין:

יצאו שנים מן הדיר כאחת שהיה הפתח רחב, הרי זה מונה אותם שנים, כאילו יצאו זה אחר זה. ^[9] ואם מנאן אחד ולא שנים כפי שהוא הדין, הרי התשיעי שלו שהוא העשירי לפי הדין, והעשירי שלו שהוא האחד עשר לפי הדין - מקולקלין, והיינו, שקדושים הם אך אינו מקריבן, אלא ירעו עד שיסתאבו. וטעם הדין יתבאר בגמרא.

יצאו אחד אחד, וקרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי קרא "תשיעי", ולאחד עשר קרא "עשירי" שלשתן מקודשין, כדלפינן בגמרא מן המקראות, וכך הוא דינם:

התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו לבעלים, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים.

ואותו אחד עשר שנעשה שלמים עושה תמורה כשאר שלמים - דברי רבי מאיר.

אמר על כך רבי יהודה: וכי יש תמורה עושה תמורה, והרי האחד עשר עצמו תמורה של המעשר היא, וקיימא לן: אין תמורה עושה תמורה.

אמרו על כך משום רבי מאיר: אילו היה האחד עשר תמורה של המעשר, לא היה קרב, שאין מעשר בהמה עושה תמורה, כדילפינן בתמורה דף כא.

אבל אם קרא לתשיעי עשירי, ^[10] ולעשירי קרא עשירי כמספרו, ולאחד עשר קרא עשירי, כיון שלא עקר מן העשירי שם עשירי, אין אחד עשר מקודש.

זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו [מן העשירי], היינו שקראו "עשירי" או אפילו שתק ולא דיבר כלום, אין אחד עשר הבא אחריו מקודש, עד שיקרא לעשירי "תשיעי" ^[11] ולאחד עשר "עשירי".

גמרא:

אמר רבי יוחנן:

מנאן לטלאים היוצאים בפתח זוגות זוגות או קינטרן קינטרן [מאות, מאות]. כלומר, אם הוציאן בפתח זה אחר זה, ולא מנה את הטלאים כל אחד בנפרד, אלא מנה קבוצות של שנים או של מאה טלאים, וקרא לקבוצה הראשונה "אחת", ולשניה "שתים", וכן הלאה:

העשירי למנין הוא הקדוש, ומפרש לה ואזיל.

שואלת הגמרא: למנין מאי [לאיזה מנין נתקדש העשירי]? ונחלקו בדבר אמוראים:

רב מארי אמר: למנין שלו [של המונה, שמנה קבוצות ולא טלאים] הוא קדוש. כלומר, נתקדשה הקבוצה העשירית, ופטרה כנגדה את תשעת הקבוצות שלפניה. והטעם בזה, משום שהמנין שהוא מונה אינו מנין אחד של עשרה טלאים, אלא מונה הוא כאחת שנים או יותר מנינים של עשרה, ומכל מנין שהוא מונה קדוש העשירי. ^[12] רב כהנא אמר: למנין בהמות הוא קדוש, היינו, שאין אנו מתחשבים במנין שלו כלל, אלא במנין של הטלאים כל אחד בנפרד, ואותו אחד שיצא עשירי בפתח הוא הקדוש. ^[13]

ומקשינן לרב כהנא מהא דתנן במשנתנו:

יצאו שנים כאחת, הרי זה מונה אותן שנים, ואם מנאן אחד שלא כדין, הרי התשיעי והעשירי מקולקלין. והרי:

בשלמא למאן דאמר: למנין שלו הוא קדוש, משום הכי הוו תשיעי ועשירי מקולקלין, דלעשירי מן הדין קא קרי ליה הוא "תשיעי", ולאחד עשר מן הדין קא קרי ליה הוא "עשירי". ^[14]

אלא למאן דאמר: למנין בהמות הוא קדוש, הרי לתשיעי מן הדין - תשיעי קא קרי ליה [אף הוא קרא "תשיעי"], וגם לעשירי מן הדין - "עשירי" קא קרי ליה, ולמה הם מקולקלים!? ^[15]

אמר לך רבי יוחנן:

כי אמינא אנא, היכי דאיכוין לאפוקינהו זוגות זוגות [לא אמרתי אלא באופן שנתכוין להוציאם זוגות זוגות], אבל היכא דנפק ממילא [אבל כשיצא מעצמו זוג כאחד] כפי שעוסקת משנתנו, לא אמרתי. ^[16]

תא שמע להקשות על רב מארי מהא דתניא:

מנאן למפרע - היינו, שמנה י' ט' ח' - עשירי שבמנין הוא קדוש.

ובשלמא למאן דאמר: למנין בהמות הוא קדוש, שפיר ניחא שמתקדש העשירי שלא כמנין שלו.

אלא למאן דאמר: למנין שלו הוא קדוש, והרי לעשירי "חד" קרי ליה, והאיך הוא קדוש כעשירי!? ^[17]

אמר תירץ רבא: לכן חלה הקדושה כשמנה למפרע, הואיל ואיתיה במנינא פרסאה דקרו לעשרה חד [במנין פרסי קורים לעשרה "אחד"]. ^[18]

הערות

^[1] תוספת ביאור: א. הנה בברייתא איתא "ומוציא עשרה ונוטל אחד", ומשמע שיצאו עשרה, ומתוך זה היה נראה לפרש, שיצאו תשעה בפתח זה ולאחריהם תשעה בפתח זה, ושוב יצא העשירי באחד הפתחים. ופטורם של התשעה שיצאו בפתח אחד עם העשירי הוא משום שנתעשרו, והתשעה האחרים נפטרו משום מנין הראוי. ואם תאמר: הרי עשירי קדוש מאליו, וכשהוציא את התשעה הראשונים הרי נתקדש העשירי מאליו, ושוב אין כאן מנין הראוי לפטור את התשעה האחרונים! ? הנה מלבד דיש לומר שיצאו כאחד, הרי יש לומר, על פי המבואר לעיל [נט א בהערות] בשם האור שמח והחזון איש, שאין העשירי קדוש מאליו, אלא אם כן, נשתייר לבדו, וכאן שנשתיירו עשרה בדיר בשעת יציאת הראשונים, לא נתקדש העשירי מאליו. אך בפירוש המיוחס לרש"י מתבאר שהברייתא מתפרשת גם באופן שנשתייר העשירי בפנים. וראה עוד ברש"י מכתב יד בסוף הסוגיא בד"ה כשמעתיה בריגלא, שתירוצו של רב הונא הוא על פי מימרתו של רבא דמנין הראוי פוטר וגם על פי מימרתו של רבא ד"עשירי קדוש מאליו". ואין לזה ביאור לכאורה, אלא אם נבאר שנותר העשירי בדיר ונתקדש מאליו, וכמו שכתב בפירוש המיוחס לרש"י. ב. מה שנתבאר בפנים שכוונת הגמרא לבאר שספק מנין הראוי פוטר, הוא על פי רבינו גרשום. ולפי זה יהא מוכרח לפרש שיצא העשירי ולא נותר בדיר [שלא כמבואר באות א], כי אם נשתייר האחד בדיר לא מיקרי ספק מנין הראוי לדעת רש"י מכתב יד, אלא דוקא באופן שיצא בפתח אחד והוכיח סופו על תחלתו, וכפי שנתבאר בהערות לעיל נט ב. וצריך תלמוד.

^[2] א. מכאן מוכח, שאם פסק מלמנות, והחליט להתחיל במנין חדש, אין אנו הולכים אלא אחר מנינו, ואף לפי דחיית הגמרא שעשירי מאליו קדוש, מכל מקום באמצע המנין יכול להתחיל מנין חדש. וראה בענין זה בסוגיית הגמרא שלאחר המשנה בעמוד זה, ובהערות שם. ב. בחזון איש [בכורות כז ו] נתקשה: לפי מה שהובא בהערות לעיל נט ב משמו, שאין מנין הראוי פוטר כשהפסיק במזיד את המנין, ואם כן: אם דעתו לעשות עשירי למנין שני, אם כן, הרי מפסיק במזיד מנין ראשון, וכי האי גוונא לא מהני מנין הראוי וכמו שכתבתי לעיל, ואם דעתו לעשות עשירי למנין ראשון, אם כן, מנין שני אינו מנין הראוי! ? ויש לומר, שאין דעתו עכשיו כלום, והדבר יוכרע כשיגיע לעשירי, ואפילו אם יחשוב על אחד מן המנינים לאו כלום הוא, שהרי יכול לשנות ממה שחשב, וממילא חשיבי תרוייהו מנין הראוי.

^[3] בחזון איש בכורות כז ז הוכיח מסוגייתנו, שעשירי קדוש מאליו אף שהבעלים ממאנים בקדושתו, ראה שם. ולפי דבריו אפשר, דמשום הכי קאמר "קסבר עשירי קדוש מאליו".

^[4] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, והחזון איש בכורות כז ז. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש את פטורם של כל הטלאים משום ספק מנין הראוי דהרי חזי להכא ולהכא.

^[5] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, דהיינו, מה שכתב: וכיון דאין יודעים איזה תשעה חייבים [כי לא נתעשרו], כולן פטורין, כדקתני מתניתין [לעיל נח ב], קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין, [והטעם הרי מבואר בבבא מציעא ז א שהוא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק].

^[6] תוספת ביאור במחלוקת זו, יתבאר בהערות שלאחר המשנה.

^[7] נכתב על פי גירסת רש"י מכתב יד. ותיבת "בריגלא" נראית מיותרת.

^[8] ברש"י מכתב יד הוסיף שמועה נוספת של רבא שעל פיה יישב רב הונא, והוא מה שאמר רבא "עשירי קדוש מאליו". וביאור ועיון בדברים אלו ראה בהערה 1 אות א.

^[9] זו היא גירסת רש"י ופירושו. ולרמב"ם במשניות ובהלכות גירסא אחרת ופירוש אחר.

^[10] [לכאורה כוונת המשנה היא: אפילו קרא לתשיעי עשירי. והיינו, שעיקר דין המשנה הוא, שאם קרא לעשירי עשירי, שוב אין האחד עשר קדוש, שאינו קדוש אלא אם כן, נעקר מן העשירי שם "עשירי", ומוסיפה המשנה לחדש, שאפילו אם גם לתשיעי קרא עשירי, ויש כאן עקירה במקצת מן העשירי האמיתי, מכל מקום כיון שקרא לעשירי עשירי, אין אחד עשר קדוש. ועוד יתכן לפרש על פי מה שצידדו התוספות בעמוד ב, שאם קרא לתשיעי תשיעי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, אינו קדוש, כי מה שעקר שם העשירי לתשיעי אין זו עקירה, כיון שכבר קרא לתשיעי תשיעי. והיינו ששנינו כאן: אפילו קרא לתשיעי עשירי, אם קרא לעשירי עשירי אין זו עקירה, עד שיקרא לעשירי תשיעי, ואז יהא האחד עשר קדוש].

^[11] ואם קרא לעשירי "אחד עשר" ולאחד עשר "עשירי", מחלוקת תנאים היא בגמרא.

^[12] נתבאר על פי החזון איש [בכורות כז ז]. ומתחילה רצה לפרש בדרך אחרת אך הוכיח לא כן, והסיק כנזכר.

^[13] א. ביאר החזון איש שם את טעמו של רב כהנא, שחלק על רב מארי שהתיחס למנין הקבוצות ככמה מנינים של יחידים: כי אין זה מנין למנות שני מנינים בבת אחת, אלא צריך שיצאו זה אחר זה למנין עשרה. [ויש לעיין: הרי לעיל בגמרא מבואר - ראה הערה 2 אות א - שיכול למנות תשעה "וכי מטא עשרה קרי חד מרישא", הרי שיכול להפסיק המנין ולמנות מנין אחר, ואם כן, לכאורה הוא הדין דבבת אחת יכול למנות שני מנינים. ואולי באמת רב כהנא פליג על זה. ומיהו קצת משמע בגמרא לעיל, דאפילו מי שסובר למנין בהמות הוא קדוש, מכל מקום מצי לשנויי דמיירי במונה תשעה ואחר כך אחד]. ומדברי הלקוטי הלכות המובאים באות ב, מבואר, שהוא מפרש את דברי רב כהנא באופן אחר. וסגנון הדברים בפנים הוא על פי החזון איש. ב. איתא לעיל נח ב: "תחת השבט" מצוה למנותן בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין, תלמוד לומר "העשירי קודש" מכל מקום, ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מנין, תלמוד לומר "יהיה קודש" מכל מקום. וכתב הרש"ש שם: נראה לי דבכלל הריבוי [מ"יהיה קודש"] אפילו לא מנאן כלל, רק שהעבירן אחד אחד בפתח הדיר, העשירי ממילא קדוש. ודין זה שמעינן מדאמרינן "עשירי למנין בהמות הוא קדוש", ורואה אני שהדברים קל וחומר, ואפילו רב מארי יודה בכאן. ובלקוטי הלכות כאן [בעין משפט אות ז] כתב עליו שזה אינו, כי הטעם כאן הוא, "כיון דאיכוין לאפוקי זוגות זוגות, המנין של האיש הזה כך הוא, כשיספור חמש זוגות, השני שבזוג החמישי הוא אצלו העשירי", וזה הוא דלא כהבנת החזון איש, כמבואר לעיל. והחזון איש [בכורות כז ט] הביא דברי הרש"ש והוסיף עליו: רצה לומר שידעו הבעלים מנינן, וזה דין מוכרע, שאין צריך דיבור במנינו, אלא סגי במחשבה, והדבר נלמד מהא דרב כהנא. והביא עוד ראיות לזה. [והנה בתוספות בתמורה דף כו סוף עמוד ב כתבו ד"קדושת מעשר אינו יכול לחול אלא על ידי מנין עשירית והעברת שבט", ולכאורה הוא סותר לדברי הרש"ש, אך לפי הבנת החזון איש בדבריו ניחא, אלא שלשון התוספות בלאו הכי צריך ביאור, שהרי בלי העברת שבט מפורש בהדיא במשנה לעיל נח ב שהמעשר חל]. וראה עוד בלקוטי הלכות שם, שהוכיח מהרמב"ם דלא כהרש"ש, ובחזון איש שם שדחה ראייתו. וראה עוד ברש"ש כאן בהמשך הסוגיא.

^[14] א. נתקשו הראשונים: לו יהא שאכן קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, מכל מקום למה הם מקולקלים, והרי היה לנו לומר שהעשירי הרי הוא מעשר אף שקרא לו תשיעי, והאחד עשר שקראו עשירי יקרב שלמים, וכמבואר בהמשך משנתנו: "קרא לתשיעי עשירי :. "! ? וברש"י מכתב יד במשנה כתב בזה: דהתם נפיק אחד אחד, וכי מטא תשיעי קרייה עשירי, ועשירי קרייה תשיעי וי"א עשירי, [ד] מבריר לכולי עלמא שהתשיעי תשיעי, והעשירי עשירי, ואיהו הוא דשוגה וטעה, הלכך קדוש העשירי במעשר גמור, ושלפניו ושלאחריו [היינו התשיעי שקראו עשירי, והאחד עשר שקראו עשירי] קדושים מגזירת מלך. אבל הכא, דיצאו שנים בתחלה ביחד דדמו כאחד ולא מבריר עשירי, הלכך לאו מעשר גמור הוא מאליו. פירוש: כיון שאינו מעשר גמור, לכן לא יקרב, וזה הוא קלקולו של התשיעי למנין שהוא מנה. וקלקולו של העשירי למנינו, הוא: דמאחר שאין העשירי מעשר גמור, אין בכוחו לקדש את הסמוך לו מלאחריו שיתקדש בקדושת שלמים ליקרב כשאר אחד עשר שקראו עשירי, ואינו מקדשו אלא לענין שצריך מום להתירו. וראה עוד אריכות בענין זה, בפירוש המיוחס לרש"י, וראה עוד בתוספות ובפירוש רבינו גרשום וברמב"ם. ב. בלקוטי הלכות [בעין משפט אות ה], הביא מחלוקת ראשונים, אם העשירי למנינו צריך פדיון - שהרי שלמים מקולקל הוא - או לא, ורש"י מכתב יד סתם.

^[15] ראה רש"י מכתב יד, ובפירוש המיוחס לרש"י, וברש"ש שכתב על פירושו שהוא דחוק, ורצה להפך הגירסא, שהקושיא היא למאן דאמר למנין שלו קדוש, ראה שם. ובחזון איש בכורות כז ז, כתב לפרש: מאי איכפת לן במה שקראן אחד, והלא במונה זוגות ומקדש זוג עשירי, אמרינן דלא קדוש רק עשירי, והלא הוא קרא לתשיעי עשירי [כלומר, הרי כשמנה זוגות זוגות, נמצא שהוא קורא "עשירי" לבהמה הי"ט ולבהמה הכ', ולפי מה שאנו אומרים שלמנין בהמות הוא קדוש, בהמת הי"ט היא חולין ובהמת הכ' היא מעשר, שהרי כל עשירי מתקדש, ולכאורה קשה, למה בהמת הי"ט היא חולין, והרי זה תשיעי שקראו עשירי, שהוא נאכל במומו ואינו חולין], אלמא דאין מתחשבין עם אמירתו. וכוונתו, שלשון הגמרא אינו בדוקא, וכמו שכתב בפירוש המיוחס לרש "י.

^[16] ביאר החזון איש שם: ומשני, דשאני בקובע תחילה למנות זוג זוג ולקדש הי"ט והכ' דאז אין אמירתו כלום, אבל כשרוצה למנות כדין ויצאו שנים כאחד, וטעה לחושבן לאחד, מתקדש שפיר הי"א כמו בשאר טעות שקרא לי"א עשירי. [לפי מה שנתבאר לעיל, כוונת התירוץ הוא, שכשמנה שנים לאחד לא נתכוין לעשות שני מנינים, אלא טועה הוא באותו מנין שהתורה מונה אותם].

^[17] א. הקשה החזון איש [בכורות כז ז]: עד כאן לא אמר רב מארי שלמנין שלו הוא קדוש, אלא במקום שאפשר להתקדש למנין שלו, אבל מנה למפרע - למאי דסלקא דעתין דאין זה מנין - שפיר יש לומר דקדוש למנין בהמות, אף לרב מארי. דהא עיקר טעמא דרב כהנא דלמנין בהמות קדוש, הוא משום דסבר דלא חשיב מנין כי האי גוונא [שמונה שני מנינים כאחד], ואם אינו קדוש למנין בהמות, אינו קדוש כלל, ורב מארי סבר דשפיר חשיב מנין וקדוש למנין שלו, מה שאין כן במנה למפרע דלא חשיב מנין! ? וצריך לומר, דקים ליה לגמרא, דרב מארי סבר, דלעולם לא קדוש למנין בהמות, כיון שלא מנה כן. ושוב כתב, דיותר נראה דזה הוא גופה תירוץ הגמרא, הובאו דבריו בהערה הבאה. ב. בפשוטו מוכח מכאן - כהבנת הרש"ש בהערה 13 אות ב - שטעם הסובר למנין בהמות הוא קדוש, הוא משום שהקדושה חלה בלי מנין, ולכן נוקטת הגמרא, שלפי דעתו אף כשמנה למפרע אין אנו מתחשבים במנינו אלא במנין הבהמות שאינם צריכים מנין כלל, ואילו לדעת רב מארי סוברת הגמרא, שאי אפשר להתקדש בלי מנין, וכפי שביאר החזון איש. אך להבנת הלקוטי הלכות [הובא כל זה בהערה שם] שגם למאן דאמר למנין בהמות הוא קדוש הוא משום שכך הוא פירוש מנינו, אם כן, כשמנה למפרע, לכאורה אין מקום לתלות דין זה בשיטות האמוראים.

^[18] כתב החזון איש [בכורות כז ז] אחר שהעיר, דלכאורה גם רב מארי מודה, שכשמנינו אינו מנין ולא שייך להתקדש לפיו, הרי הבהמה מתקדשת למנין בהמות, ונדחק לומר דקים ליה לגמרא לא כן, וכמובא בהערה לעיל: ויותר נראה, דהא דמשני רבא הואיל ואיתא במנינא פרסאה, רצונו לומר: הואיל וסוף סוף יודע מנינו, שפיר הוי מעשר, דמודה רב מארי דאפשר להתקדש למנין בהמות אף על גב שלא מנה, ובלבד שידע את מנינן. והא דאמר "דאיתא במנינא פרסאה" הפלגת הענין הוא, שהרי פרסיים מונין כן, והרי לפנינו שהוא מנין, וכן הוא בהדיא ברמב"ם בכורות ח ז, וכן בדין, שאם במנין התורה אינו מנין, לא יועיל מנין פרסאה.

לא יאמר: אברור עשרה ואטול מהן אחד, ובכך אצא ידי חובת המעשר בגורן זה, והשאר יהיו פטורים מלהתעשר. אלא כונסן כולם לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר, שנותרו בדיר — מצטרפין להתעשר בגורן אחר. ומקשים: כיצד אמר רבא שהשאר חייבים ומצטרפים לגורן אחר?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: היו לו תשעה עשר טלאים, לא יאמר: אברור עשרה ואטול מהן אחד, והשאר פטורין. אלא כונסן לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר פטורין לגמרי!

תרגמה [תרגם, הסביר אותה] רב הונא בר סחורה קמיה [לפני] רבא בריגלא [בזמן דרשת הרגל]: בדיר שיש לו שני פתחים עסקינן [עוסקים אנו], ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח זה, שהרי האיך חד [אותו אחד] שנותר חזי להכא ולהכא [ראוי היה כעשירי לכאן ולכאן], כלומר, להשלים פתח זה או פתח זה לעשרה. וכך נפטרו התשעה שיצאו בכל אחד מן הפתחים, שהרי נפטרו במנין הראוי לעשרה.

ושואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] באופן אחר: כגון שמנה תשעה, ונפטרו במנין הראוי לעשרה, וכי מטא עשרה [וכאשר הגיע העשירי] לא קרא לו "עשירי", אלא קרי "חד" מרישא [קרא לו "אחד" מההתחלה], ולאחד עשר קרא "שנים", והמשיך למנותם, וקידש את האחרון לעשירי! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבא: עשירי מאליו קדוש, למרות שקרא לו בשם אחר. ונמצא שהתשעה האחרונים לא נפטרו, שהרי לא היה בהם מנין הראוי.

ועוד שואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] שמדובר בגורן שיש בה רק פתח אחד, ומנאן [ומנה אותם] זוגות זוגות, והטלה התשעה עשר הריהו מעשר ופוטר כולם! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] רבא: עשירי למנין בהמות הוא קדוש, ולפיכך אחד מן הטלאים שיצאו בזוג החמישי הריהו מעשר, וכך התשעה שנותרו לא נפטרו מן המעשר.

בעקבות דברים אלו אמר רב נחמן בר יצחק: זכאי אימיה [זכאית אימו] של רב הונא בר סחורה, שילדה בן כמותו, דשני ליה שמעתא בריגלא כשמעתיה [שתירץ לו לרבא שמועה בדרשת הרגל כשמועתו] לפי דרכו של רבא עצמו, שאמר שמנין הראוי פוטר, ושעשירי קדוש מאליו.

א משנה היה מעביר את צאנו בפתח כדי לעשרם, ויצאו שנים כאחת — מונה אותם שנים שנים, כאילו יצאו בזה אחר זה. ואם טעה ומנאן אחד, והמשיך במניינו — נמצא שתשיעי ועשירי שלפי מניינו מקולקלין. שקרא לעשירי "תשיעי", ולאחד עשר קרא "עשירי".

טעה וקרא לתשיעי "עשירי" ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלשתן מקודשין במידה מסויימת, אך לכל אחד מהם דין שונה: התשיעי אינו קרב ונאכל לבעליו במומו (לאחר שנופל בו מום), והעשירי — מעשר ממש, שקרב במקדש, ונאכל על ידי הבעלים. והאחד עשר יש בו קדושה שהוא קרב שלמים, שצריך לתת מהם חזה ושוק לכהנים. ועושה תמורה, שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורתו — הרי היא מתקדשת, ומקריב אותה כקרבן שלמים, אלו דברי ר' מאיר.

אמר ר' יהודה: והלוא אחד עשר זה שקראו "עשירי" הריהו תמורת מעשר. וכי יש תמורה עושה תמורה? והלא אין מי שחולק על כך שאין תמורה עושה תמורה! אמרו משום (בשם) ר' מאיר: האחד עשר אינו נחשב תמורת מעשר, לפי שאילו היה תמורה — לא היה קרב בעצמו, שאין תמורת מעשר קרבה. קרא לתשיעי "עשירי", וגם לעשירי קרא "עשירי", וגם לאחד עשר קרא "עשירי" — אין אחד עשר מקודש. זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו, מן העשירי — אין אחד עשר מקודש.

ב גמרא אמר ר' יוחנן: מנאן את הבהמות זוגות זוגות, לזוג הראשון קרא "אחד", לזוג השני קרא "שנים" וכו', או שמנאם קינטרן קינטרן (מאות מאות) — עשירי למנינו הוא קדוש.

ושואלים: "למנינו" מאי [מהו], כלומר, לאיזה מנין? רב מארי אמר: העשירי למנין שלו הוא קדוש, כלומר, כל אלו שקרא להם "עשירי" — כגון הזוג העשירי (הטלה התשעה עשר והטלה העשרים), או המאה העשירית. רב כהנא אמר: העשירי למנין בהמות הוא קדוש, ודוקא בהמה שיצאה עשירית הריהי קדושה.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: יצאו שנים כאחת — מונה אותן שנים שנים. מנאן אחד, והמשיך למנות לפי טעותו — תשיעי ועשירי מקולקלין, שקרא לעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי", ודינם כפי שנתבאר במשנה, שהעשירי מעשר, והאחד עשר — שלמים.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר]: למנין שלו הוא קדוש, משום הכי הוו [משום כך נעשו] תשיעי ועשירי מקולקלין — שהרי יש חשיבות לדרך קריאתו, ולעשירי קא קרי ליה [הוא קורא לו] "תשיעי", ולאחד עשר הוא קורא "עשירי". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: למנין בהמות הוא קדוש, ואין חשיבות למה שמנה בפיו, מדוע הם מקולקלים? הרי לתשיעי נחשב כאילו "תשיעי" קא קרי ליה [קורא לו], ולעשירי נחשב כאילו "עשירי" קא קרי ליה [קורא הוא לו]!

ומשיבים לשיטת רב כהנא, אמר לך [יכול לומר לך] ר' יוחנן: כי אמינא אנא [כאשר אומר אני] שהולכים לפי מנין הבהמות, הרי זה היכי דאיכוין לאפוקי [במקום שהוא עצמו התכוון להוציא] אותם זוגות זוגות, ולא טעה, שאז בטל דיבורו, והם מתקדשים לפי סדר יציאתם. אבל היכא דנפק ממילא [במקום שהם יוצאים מעצמם], אך טעה במניינו — לא, שכן יש ריבוי מיוחד בתורה, שהם מתקדשים גם לפי טעותו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: אם יצאו ומנאן למפרע: עשרה, תשעה, שמונה וכו' — עשירי שבמנין, שקרא לו "אחד" הוא קדוש. ואומרים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] למנין בהמות הוא קדוש — שפיר [יפה], שהרי זה הטלה העשירי. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שגם למנין שלו הוא קדוש, ויש חשיבות לדרך שקרא להם בפיו, הלא לעשירי הזה "חד" קרי ליה ["אחד" הוא קורא לו]!

אמר רבא: הואיל ואיתיה במנינא פרסאה [וישנו הדבר במנין של הפרסים], דקרו לעשרה "חד" [שהם קוראים לעשירי בשפתם "אחד"], ונמצא שבאופן זה אין סתירה בין מנין הבהמות למנין שלו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

he may not say: I will separate ten and bring them into the pen, and I will take one of them as animal tithe, and the rest will be exempt. Rather, he must bring them all into the pen and remove ten of them by causing them to emerge from the opening, and take one of them, the tenth one, as animal tithe. And the remainder combine with animals born later, to be tithed in another designated time of gathering.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that if one has nineteen lambs he may not say: I will separate ten and bring them into the pen, and I will take one of them as animal tithe and the rest will be exempt; rather, he must bring them all into the pen and remove ten of them by causing them to emerge from the opening, and take one of them, the tenth one, and the remainder are exempt? According to this baraita, the remainder are not combined with animals born later.

Rav Huna bar Seḥora interpreted the baraita before Rava at the time of the Festival discourse: We are dealing with a pen that has two openings. And nine of the lambs emerged through this opening and nine of them went out through that opening, and this last one remaining in the pen is fit to come out here or to come out there. Therefore, all the lambs emerged as part of a tally fit to reach ten.

The Gemara challenges: But let him teach instead that the baraita is referring to a case where he counted nine, and when the tenth lamb arrived to be counted he called it number one and began counting again from the start. In such a case he designated only the nineteenth lamb that emerged as number ten, and therefore all the other lambs are exempt. The Gemara explains that Rav Huna bar Seḥora holds that the tenth animal to come out of the pen is sanctified of its own accord, even if it was designated as number one.

The Gemara challenges: But let him teach instead that the baraita is referring to a case of a designated time for gathering the animals, and that the pen has only one opening, but he counted them pair by pair, i.e., he called the first pair number one, the second pair number two, and so on. In this manner, the nineteenth lamb would be designated as number ten and thereby exempt the others. The Gemara explains that Rav Huna bar Seḥora holds that the tenth according to the number of animals is sanctified, regardless of how he counts them. Accordingly, one of the fifth pair would be the tithed animal, and the remaining nine would not be considered part of a tally fit to reach ten.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said with regard to this incident: The mother of Rav Huna bar Seḥora merited to give birth to such a son, who explained the halakha before Rava at the time of the Festival discourse in accordance with Rava’s own halakha.

MISHNA: If two animals emerged as one, one counts them as twos, i.e., as though they came out one after the other. If he mistakenly counted two of the animals at the beginning or in the middle of the ten as one, and then continued his count, the ninth and the tenth are flawed, as he called the tenth: Ninth, and he called the eleventh: Tenth.

If he mistakenly called the ninth: Tenth, and the tenth: Ninth, and the eleventh: Tenth, the three of them are sacred, although each has a different halakhic status. The ninth is eaten in its blemished state; and the tenth is animal tithe, which is sacrificed in the Temple and eaten by its owner; and the eleventh is sacrificed as a peace offering, from which the breast and the thigh are given to the priest. And the eleventh renders a non-sacred animal that is exchanged for the peace offering consecrated as a substitute and he sacrifices it as a peace offering; this is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda said: The eleventh animal itself, which he called tenth, is a substitute for animal tithe, and does a substitute render another animal a substitute? Everyone agrees that a substitute is created only in exchange for an originally consecrated animal. The Sages said in the name of Rabbi Meir: The eleventh animal is not considered a substitute for the animal tithe, since if it were a substitute it would not be sacrificed, as the substitute for an animal tithe is not sacrificed. If one called the ninth animal: Tenth, and the tenth: Tenth, and the eleventh: Tenth, the eleventh is not consecrated. This is the principle: In any situation where the name of the tenth was not removed from the tenth animal, the eleventh that was called the tenth is not consecrated.

GEMARA: Rabbi Yoḥanan says: If one counted the animals pair by pair, i.e., he called the first pair: One, and the second pair: Two, and so on, or if one counted them hundred [kinteran] by hundred, the tenth according to his number is sanctified.

The Gemara asks: When Rabbi Yoḥanan says that the tenth is sanctified according to his number, what does he mean? Rav Mari says: It is sanctified according to his counting, i.e., all the animals in whichever pair or group he calls: Ten, are sanctified, e.g., the tenth pair, which consists of the nineteenth and twentieth animals. Rav Kahana says: It is sanctified according to the number of animals, regardless of how he designates them.

The Gemara cites support for Rav Mari’s opinion. We learned in the mishna: If two animals emerged as one, one counts them as twos. If he mistakenly counted a pair of animals in the middle as one and continued his count, the ninth and the tenth are flawed, as he called the tenth: Ninth, and the eleventh: Tenth.

Granted, according to the one who says: It is sanctified according to his counting, i.e., Rav Mari, it is due to that reason that the ninth and the tenth are flawed, because the number by which one designates them is significant, and he called the tenth animal the ninth, and the eleventh he designated as tenth. But according to the one who says that the animal is sanctified according to the number of animals regardless of how the owner designates each one, i.e., Rav Kahana, why are they flawed? It should be considered as though he called the ninth animal the ninth, and the tenth animal he called: Tenth.

The Gemara answers that according to Rav Kahana, Rabbi Yoḥanan could have said to you: When I said the designation goes according to the animal I was referring only to a case where he intended to take out the animals pair by pair, and he did not err. In such a case his designation is nullified and the animals are sanctified in accordance with the order they left the pen. But with regard to a case where the animal emerged by itself and the owner miscounted I did not say the designation goes according to the number of the animal, as the Torah explicitly includes a case where the sanctification follows a mistaken designation (see 60b).

The Gemara suggests: Come and hear another proof from a baraita: If one counted them backward, i.e., ten, nine, eight, and so on, the tenth animal in the numbering, which he designated as number one, is sanctified. Granted, according to the one who says that the tithe is sanctified according to the number of animals regardless of how he designates each animal, i.e., Rav Kahana, this works out well, as the tenth animal is sanctified. But according to the one who says it is sanctified according to his counting, i.e., Rav Mari, why is the tenth animal sanctified? After all, he called the tenth animal number one.

Rava said: The tenth animal is sanctified according to Rav Mari because it has been counted as number ten in Persian counting, as they call the tenth one in their language by the term one, i.e., they count only in units of ten, and call these units: One. Therefore, in this case there is no contradiction between the designation and the number of the animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והשאר פטורין. מלצרפן אע"ג דהכניסן כולן לדיר:

בריגלא. בשבת שלפני הרגל שדורשין בו. דהאי חד דנשתייר בדיר הי"ט חזי להשלים להכא ולהכא ואמרינן דספק מנין הראוי פטורין. ולישני ליה. אפילו בדיר של פתח אחד וכגון דמנה ט' וכי מטא י' קרא ההוא י' חד מרישא ומני עד עשרה דהשתא נפקו בין ט' ראשון בין ט' אחרון במנין הראוי:

קסבר. רב הונא משום הכי ליכא לתרוצא הכי משום דהוי עשירי שקראו אחד לא כלום עבד דעשירי מאליו קדוש למעשר אפילו שלא קראו עשירי והנך ט' דמשתיירו לית בהו מנין הראוי וצריכי לאיצטרופי לגורן אחד אבל בב' פתחים דט' נפקי מהכא וט' מהכא וא' נשתייר ודאי ראוי להשלים הכא והכא:

ולישני ליה. בחד פתח וכגון דמנאן זוגות זוגות שנים באחד עד שהגיע לט' הוו להו י"ח והוציא האחד שנשתייר וקראו עשירי לפטור הללו ט' והללו ט':

קסבר. רב הונא:

עשירי למנין בהמות הוא קדוש. ולא לחשבון המונה כלומר דלא אזלינן בתר מנין דידיה דמונן זוגות זוגות אלא כיון דנפקו ה' זוגות הרי י' בהמות והוי חד מנייהו קדוש ואידך ד' זוגות לית להו מנין הראוי ולא ליפטרו הלכך ליכא לשנויי הכי:

זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה. דאע"ג דלא הוה חכם כ"כ ותריץ לו הברייתא לרבא בריגלא לפני רבים וכיון כשתירצה לו כשמעתיה דרבא דאמר מנין הראוי פוטר:

מנאן אחד. לאותן שנים התשיעי והעשירי מקולקלין דתשיעי הוי עשירי ועשירי הוי אחד עשר ושלמים ומעשר מעורבין זה בזה ואין נאכלין במומן דשלמים אית מנייהו חזה ושוק לכהנים ומעשר אין ממנו חזה ושוק לכהנים אלא אימורין למזבח ואי יהיב מיניה חזה ושוק לכהנים קא מייתי קדשים לבית הפסול דשמא כהנים לא היו מנויין לאוכלו מפני שיש להן קדשים אחרים ומשיירין אותו חוץ לזמנו ונמצאו באין לבית הפסול דהא חזה ושוק דמעשר ודאי מותר לישראל הלכך לית להו תקנה אלא שניהם ירעו עד שיסתאבו ויפדה האחד של שלמים במעות ואחר כך נאכלין כולן לישראל:

מנאן זוגות זוגות. וכשהגיע לזוג י' נטל ב' למעשר:

קינטרין שמונה מאה ונוטל י' ממאה:

למנין שלו הוא קדוש. כמו שהוא מונן:

למנין בהמות כדאמרן:

אלא למאן דאמר למנין בהמות קדוש אמאי מקולקלין א"כ הוה ליה כאילו קרא לודאי תשיעי תשיעי ולודאי עשירי עשירי:

אמר לך ר' יוחנן. ומתרץ אליבא דרב כהנא דכי אמינא למנין בהמות קדוש היכא דאיכוון לאפוקינהו כולהו זוגות זוגות או קינטרין אבל הכא במתני' דנפק ממילא דקתני יצאו שנים כאחד מעצמו לא קדוש למנין בהמה אלא למנין שלו:

מנאן למפרע. שלראשון קרא י' לשני ט' עד א':

הואיל דאיתיה במנינא פרסא. דלעשרה קרו חד הוי האי חד כמו עשירי למנין שלו וקדוש^א)שייך למתני' שלשתן מקודשות ולא קא מיירי בנתערבו:

הט' נאכל במומו. כשיפול בו מום הואיל וקראו שם מעשר ומעשר גמור לא הוי להקרבה דהא תשיעי הוא אלא נאכל במומו:

והי' מעשר. וחזי להקרבה אע"ג דקראו ט' די' ודאי מאליו הוא קדוש:

ואחד עשר קרב שלמים. דמאחר דקדש י' ודאי הוי האיך שלמים ועוד מש"ה קדיש האי י"א דכיון דנעקר שם י' מי' ונקרא ט' וי"א נקרא י' מש"ה תפיס בו קדושת שלמים מאחר שקדש עשירי ודאי ועושה תמורה שאם המיר בהמה אחרת באותו אחד עשר הוי נתפס בתמורה:

וכי יש תמורה עושה תמורה. כלומר האי י"א גופיה הוי תמורת מעשר כדקאמר בגמ' טעות מעשר תמורה הוי (או תמורה) והיאך עושה תמורה והלא אין ממירין וחוזרין וממירין:

אמרי משום ר' מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב. כלומר ודאי דאין תמורה עושה תמורה והכא האי אחד עשר לאו תמורה היא דלא הויא כשאר תמורה אלא שם מעשר איקרי עליה ולהכי קרבה אבל אי הויא תמורת הגוף של מעשר כדרך שאר תמורות לא הות קרבה דהא גרסינן בפרק ראשון של מסכת תמורה תנו רבנן לא יבקר כו' עד רבי אומר למה יצא מעשר מעתה לדונו בתמורת שמו ובתמורת גופו לומר לך תמורת שמו קרבה תמורת גופו לא קרבה. והאי אחד עשר תמורת שמו היא ולהכי קרבה ולהכי עושה תמורה דליתה כשאר תמורה דשאר תמורה תמורת הגוף הויא:

גמרא אין אחד עשר מקודש זה כו' משום הכי הוה ט' וי' מקולקלים כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה אלא כונסן כו' הואיל ולאו בני עשורי כו' דאין הגורן קובע כו' ביחד ומוציא עשרה והשאר כו' ובד"ה בריגלה כו' הרגל הס"ד ובד"ה קרא חד כו' ונמצא דהי"ט היה עשירי כו' במנין הראוי הס"ד ובד"ה זוגות כו' לא היה רק אחד כו' להכא ולהכא הס"ד ובד"ה התשיעי כו' קרב שלמים פ"א הויין מקולקלין כו' משום דקרא לתשיעי כו' ובד"ה וכי יש תמורה דאחד עשר שקרא עשירי כו' ובד"ה אלו היה כו' אחרים הס"ד ובד"ה למנין שלו הוא קודש כו' המאה עשירית קודש הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה יצאו שנים כו' ואם מנאן אחד כו' וע"כ קרא העשירי כו' מאן דאמר בגמרא עשירי למעשר כו' ספק קדוש ליקרב הס"ד ואח"כ מ"ה ועד שישתוק יש לפרש בשני כו' הב"ע דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה כו' עלה כמאן דלא כו' האתמר י"א לאו כו' דקרייה תשיעי לההיא דמפקא לרישא כו' הוה עקיר' כדפירש' וללשון ראשון שפיר' להכי כו' כצ"ל:

גמרא ולישני ליה כגון שמנאן זוגות זוגות. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה זכאי אימיה. בשיטת שמועתו דהוא דקאמר לעיל כו'. כצ"ל:

במשנה מה שנדפס בגליון דש"ח עוד בבא אחת מגי' דמשניות. יצאו תשיעי ועשירי כאחת כו'. אמת דבפי' הרמב"ם נמי משמע שהיה לפניו כן הגי' במשנה. אבל מפרש"י מוכח להדיא דל"ג לה שכ' והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא. וכ"נ מהרע"ב מדלא פירשה. והתוי"ט ל"ד כלל במחכ"ת בהעתיקו דברי התוס' דלעיל פ"ב על בבא זו. דהם לא כתבו זאת רק על מימרא דרבא ביצאו שנים בעשירי דהיינו שיצאו עשירי ואחד עשר כאחת ע"ש. אבל על בבא זו לא שייכי דבריהם כלל:

גמרא בשלמא למ"ד למנין שלו הוא קדוש כו' אלא למ"ד למנין בהמות כו'. פרש"י בזה דחוק מאד (מה שהוגה עה"ג דש"ח מלת אלא בפרש"י הוא שבוש) ולולי דמסתפינא ממאור עינינו רש"י ז"ל. הייתי אומר דצ"ל איפכא בשלמא למ"ד למנין בהמות כו' דלעשירי קא קרי ליה כו' אלא למ"ד למנין שלו כו' ויובן כפשוטו:

שם אמר רבא הואיל ואיתי' במנינא פרסאה כו'. והרמב"ם בחבורו פ"ח מהל' בכורות ה"ז כתב בזה הטעם שהעשירי מאליו נתקדש וצע"ג. מ"מ מדבריו ז"ל ראיה גדולה למש"כ לעיל דבלא מנאן כלל העשירי ממילא קדוש:

רש"י במשנה. אבל הכא כו' דקרא לח' ז' ולז' ו' או לט' ח' כו'. נראה דהאי או הוה כמו א"נ ורצה בזה לחלק בע"א דע"כ ל"א בקרא לי' ט' דהוה מעשר אלא בקרא לט' שלפניו ט' או י' אבל בקרא ח' לא:

בא"ד ולא נהירא דא"כ אפי' קרא לעשירי תשיעי נמי כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה לענין הבהמות. הוי מיד מעשר בחד מינייהו. כצ"ל:

תד"ה יצאו (בסופו). ספק קדוש ליקרב. ר"ל שלמים כדין אחד עשר שקראו עשירי. וגי' הצ"ק לא מיחוור:

לא יאמר אברור עשרה. הכחושים והשאר פטורין משום דלא נשתיירו אלא חמשה דלאו בר עישורי נינהו: אלא כונסן לדיר. כולן בין כחושים בין שמנים ותרי מילי אשמועינן חדא דאינו יכול לברור הכחושים וחדא אע''ג דלא נשתיירו אלא חמשה לא מצי למימר דליהוו פטורין לגמרי אלא מצטרפין לגורן אחר וכמדומה דלא איצטריך למימר דהא אמרינן לעיל (דף נז:) דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין לעשרה אלא הכי פירושו לא יאמר וכו' והשאר ליהוו פטורין עכשיו שלא אכניסם בדיר עם האחרים ואע''פ שהגיע הגורן אוכל למכרן ולשוחטם הואיל ולאו בני עשורי נינהו דאין הגורן קובע אלא דבר הראוי למעשר והנך חמשה לאו בני עשורי נינהו אלא כונסן לדיר כולן ביחד ומוציא עשרה והשאר מצטרפין לגורן אחר על כרחו שהוקבע בדיר למעשר ולא יוכל למכור ולשוחטם: בריגלא. בשבת שלפני הרגל שבו דורשים הלכות הרגל: דהאיך חד. שנשתייר באחרונה הוי מנין הראוי בין להכא ובין להכא ופוטר את כולן והוא עצמו קדוש הוי בין שיצא בין שנשתייר באחרונה דעשירי קדוש מאליו: קרא חד מרישא. שלא קראו עשירי אלא התחיל למנות כבתחלה אחד שנים שלשה ונמצא דהתשעה עשר היה עשירי ואפילו התשעה שמנה מתחלה נפטרו במנין הראוי: מאליו קדוש. אע''פ שקראו אחד ונמצא שהתשעה אחרונים לא יהו פטורין: זוגות זוגות. שנים כאחד וזוג עשירי לא היה רק אחד ויפטרו כולן במנין הראוי דההוא חד בתרא חזיא להכא ולהכא: למנין בהמות. דלא אזלינן אחר פיו שאומר אחד שנים אלא אחר בהמות שהוציא וכיון שהוציא חמש זוגות שהן עשרה בהמות הוי חד מינייהו קדוש ואינך כולן דהוציא לאחר כן במאי ליפטרי הא לא הוי מנין הראוי: זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה דאשנייה ליה לרבא כשמעתיה. כלומר זכתה אמו של רב הונא בר סחורה שילדה בן כמותו שידע לתרץ לרבא שמועתו בתוך הדרשא ותרצה לו בשיטת שמועתו דהא דקאמר לעיל מנין הראוי פוטר והכי קא מתרץ רב הונא הכא דהא חד חזי להכא וחזי להכא: מתני' תשיעי ועשירי מקולקלין. כלומר אותו שקרא הוא תשיעי דהיינו עשירי ואותו שקרא הוא עשירי דהיינו אחד עשר עומדים לקלקלה שהוא סבור על התשיעי שהוא חולין ועל העשירי שהוא מעשר ואם עשה כן ולא נמלך בב''ד הרי הן מקולקלין כדקתני סיפא קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים. פ''א הויין מקולקלין דלא חל עליהן קדושה ליקרב אלא נאכלין במומן דאע''ג דבעלמא אם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי קרב מעשר והאחד עשר קרב שלמים כדלקמן הני מילי היכא דלא טעה אלא מתשיעי ואילך אבל הכא כל המנין למעלה מתשיעי דקרא לשמיני שביעי ולשביעי ששי או לתשיעי שמיני לא הוו עשירי ואחד עשר קדושים ליקרב הואיל וטעה כל כך והא דקתני יצאו שנים כאחת לא מיירי מתשיעי ועשירי דהא מתשיעי ואילך קמפרש רבא דינא בגמרא אלא הכא מיירי כגון דטעה בחשבון מתשיעי ולמעלה כגון שיצאו שנים בשמיני וקראן שמיני אי נמי יצאו שנים בשביעי וקראן שביעי והא דקתני לקמן מנאן למפרע העשירי קדוש ההוא כדמפרש טעמא דמייתי לה במנינא דפרסאי דקרו לעשרה חדא ואית דמפרשי משום הכי מקולקלין דמיירי כגון דנתכוין למנותן אחד ובמס' נזירות בפ' ב''ש (דף לב.) אמרינן גבי מעשר טעותו ולא כוונתו ולא נהירא משום דא''כ אפי' קרא לתשיעי עשירי נמי ליהוי מקולקל בלא יצאו שנים כאחת ועוד למאן דפליג התם דאמר טעותו ואפי' כוונתו מאי איכא למימר ובנמוקי ר' מצאתי דמקולקלין היינו דקדושה חלה עליהן ומספקא ליה אמאי נקט לשון מקולקלין והכי נהירא טפי ואיכא למימר דפרושי קמפרש במשנה עצמה מ''ט מקולקלין משום דקרא לתשיעי עשירי וכו': קרב שלמים. בגמ' מפיק מקרא: וכי יש תמורה. דאחד עשר שקראו עשירי היינו תמורת מעשר ובמס' תמורה (דף יג.) גמרינן דאין תמורה עושה תמורה משום דכתיב תמורתו ולא תמורת תמורתו: אילו היה תמורה. אותו אחד עשר לא היה קרב דתמורת מעשר אינה קריבה כדגמרינן במס' תמורה (דף ה:) [מעשר העברה העברה מבכור ובבכור דרשינן הם קריבין ואין תמורתו קריבה] אלא ודאי מדקרב שלמים הקדש ראשון חשבינן ליה ולכך עושה תמורה כדין שלמים אחרים: ממנו. מן הי' עצמו: גמ' קונטרין. למאות שמנה כל מאה ומאה ביחד: למנין שלו הוא קדוש. מנין י' שהוא מונה שלאחר שמנה ט' מאות הוי הק' עשירית קודש: למנין הבהמות. דלא אזלינן בתר מנין שלו אלא כשמנה ה' זוגות בהמות שהן י' בהמות הוי מיד מעשר בתר מנינו: ולי' י' קא קרי ליה. האי קא קרי ליה לאו דוקא אלא כלומר אמאי מקולקלים הא אמרת דט' למנין בהמות הוי ט' וי' הוי עשירי דלא חיישינן למנין שלו וכיון דלא חיישינן אחד עשר שהוא קורא עשירי ועשירי שהוא קורא תשיעי אמאי מקולקלין ליהוי אחד עשר שלמים ועשירי מעשר: היכא דנפק ממילא לא. אמרינן למנין בהמות קדוש אלא בתר מנין שלו נמי אזלינן: מנאן למפרע. שהראשון שיצא קרא עשרה והב' תשעה והג' שמנה וכן כולם עד אחד העשר שבמנין שקרא אחד הוי קדוש:

יצאו שנים כאחד מונה אותן שנים ואם מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין. פ''ה כגון שיצאו שנים כשהגיע לששה או לשבעה ומנאן אחד ועל כן קרא העשירי למנין בהמות תשיעי והאחד עשר עשירי אע''ג דבסמוך אמר קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי עשירי מעשר ואחד עשר שלמים הכא מקולקלין משום דמנה אחד בשנים שיצאו כאחד ומספקא לן אם נעשין כאחד ע''י שמנאן אחד או לא ואע''ג דאיכא מ''ד בגמרא עשירי למעשר בהמות קדוש דמה שמנאן אחד משוי ליה ספיקא ואותו הקרוי תשיעי הוי ספק תשיעי ספק עשירי והקרוי עשירי הוי ספק עשירי ספק קדוש ליקרב: