בכורות ס ע"ב

א שנינו במשנתנו: קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי" — שלושתם מקודשים, התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים. ובמקורה של הלכה זו, תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי", ששלשתן מקודשין?

תלמוד לומר: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש" (ויקרא כז, לב), וייתור הלשון מלמד שקדושה חלה הן על זה שעבר עשירי והן על זה שקראו בפיו "עשירי". יכול שאני מרבה שיקדשו אף שמיני ושנים עשר, כשקרא להם בטעות "עשירי"?

אמרת (אומר אתה): הואיל והוא (העשירי) קדוש, וטעותו מתקדשת (אם קרא לאחר "עשירי") יש ללמוד ממנו על טעותו: מה הוא העשירי אינו מקודש אלא בסמוך לו, כלומר, הוא עצמו — אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך לו, לעשירי, כלומר, רק התשיעי והאחד עשר.

וביחס למה ששנינו שאם קרא גם לתשיעי וגם לאחד אשר "עשירי" — שניהם מקודשים, מתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מה הוא מיוחד אף טעותו מיוחדת, ומדוע לא תחול הקדושה רק על אחד מהם?

תאני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר בן ר' שמעון היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר בן ר' שמעון אומר: לעולם אין אחד עשר קדוש עד שישתוק ביציאת התשיעי, ויקרא לעשירי בטעות "תשיעי", ולאחד עשר יטעה ויקרא "עשירי". אבל אם כבר טעה פעם אחת, בתשיעי, וקרא לו "עשירי" — אין אחד עשר מקודש.

ומסבירים: טעמו של ר' אלעזר בר' שמעון, הוא מפני שסבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יהודה, שאמר: טעות מעשר, כגון שקרא לתשיעי "עשירי" — תמורה הוי [הוא], דין תמורה יש לו, וסבר לה כאבוה [וסבור כדעת אביו] ר' שמעון, שאמר: אין אדם מימר (עושה תמורה) וחוזר ומימר, שאין קרבן עושה אלא תמורה אחת. ולכן, כשטעה בתשיעי, נחשב הדבר כאילו המיר בו את העשירי, ולפיכך כשטעה אחר כך גם באחד עשר — לא תחול עליו קדושה.

ב אמר רבא: יצאו שנים יחד דרך פתח הדיר בתשיעי, וקראן "תשיעי" — הרי יש כאן עשירי (מעשר) וחולין שהם מעורבין זה בזה, כי עשירי מאליו קדוש, למרות שקראו בשם תשיעי, וזה שיצא תשיעי הריהו חולין גמורים, שהרי גם יצא תשיעי, וגם תשיעי קא קרי ליה [הוא קורא לו]. והואיל ולא ניתן לזהותם — אי אפשר להקריב אף אחד מהם, שמא הוא חולין, וירעו שניהם עד שיפול בהם מום וייאכלו.

ואם יצאו שנים בתשיעי וקראן "עשירי" — הרי עשירי ותשיעי שקראו "עשירי" מעורבין זה בזה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "עשירי" קא קרי להו לתרוייהו [קורא להם לשניהם]. ואחד מתקדש כמעשר, והשני הוא תשיעי שקראו "עשירי", שנאכל במומו לבעלים. ומספק אסורים שניהם בהקרבה, וירעו עד שיפול בם מום וייאכלו.

ואם יצאו שנים בעשירי וקראן "עשירי" — עשירי ואחד עשר שקראו "עשירי" מעורבין זה בזה (ודינם יבואר בהמשך). ואם יצאו שנים בעשירי וקראן "אחד עשר" — עשירי וחולין מעורבין זה בזה.

ושואלים: הא תו [זה עוד], כלומר, כשיצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", או קראם "אחד עשר", למה לי לאומרו? היינו הך [הרי הוא זה], כלומר, הרי זה דומה לדין הראשון, שיצאו שנים בתשיעי וקראם "עשירי" או קראם "תשיעי"! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: שבכל מקרה שיצאו בבת אחת תרווייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים], וגם האחד עשר, ואף על גב [ואף על פי] שלא נעקר שם עשירי הימנו (ממנו), מן העשירי. ואין זה בכלל מה ששנינו במשנתנו: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש.

וכיוצא בזה מסופר, יתיב [יושב היה] רב כהנא וקאמר ליה להא שמעתא [ואומר את השמועה הזו] שאמר רבא, אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: והלא כשיצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", לא נעקר שם "עשירי" הימנו, ותנן [ושנינו במשנתנו]: זה הכלל, כל זמן שלא נעקר שם "עשירי" הימנו — אין אחד עשר מקודש! השיב לו: הני מילי [דברים אלה אמורים], כשיצאו בזה אחר זה, אבל אם יצאו שנים בבת אחת, וקראם "עשירי" — תרוייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים].

ומקשים: כשיצאו בזה אחר זה — הלא בהדיא קתני לה [במפורש הוא שונה אותה] במשנה בתחילה: קרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי "עשירי", ולאחד עשר "עשירי" — אין אחד עשר מקודש, ואם כן "זה הכלל" שהוסיפה המשנה לאיתויי מאי [להביא, לרבות את מה] הוא בא, לאו לאיתויי [האם לא להביא] מקרה שיצאו שנים בבת אחת בעשירי, וקראם "עשירי", וללמדנו שלא יקדש האחד עשר, ושלא כדברי רבא?

ומשיבים: לא, לאיתויי [להביא] מקרה שיצאו בזה אחר זה, ויצא עשירי ולא דבר כלל, ואחריו יצא אחד עשר וקראו "עשירי", ללמד שגם במקרה זה אין אחד עשר מקודש, דהא [שהרי] לא נעקר שם עשירי הימנו, מן העשירי.

אבל כשיצאו שניהם כאחד — שניהם מתקדשים, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], הא דתניא [ברייתא זו ששנויה]: יצאו שנים בעשירי, ולא קדם אחד מהן את חבירו, וקראן לשניהם "עשירי", הרי עשירי ואחד עשר שנתקדש מעורבין זה בזה — יש לתמוה על כך: מדוע אחד עשר מקודש? והלא לא נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו]: כל שיצאו בבת אחת וקראם "עשירי", תרוייהו קא קדשי [שניהם מתקדשים], וכרבא?

ודוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זו אין להוכיח], שכן יש לומר כי הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא זו, במה אנו עוסקים] — דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה [שקדם אחד מהם והוציא את ראשו] לצאת בעשירי, וקרייה [וקרא אותו] "אחד עשר", והדר איערוב ונפוק בהדדי [ואחר כך התערבו ויצאו ביחד], וקרינהו [וקרא אותם] "עשירי". ודוקא במקרה זה קדוש גם האחד עשר כשקרא את שניהם "עשירי", דהא [שהרי] נעקר שם עשירי הימנו מן העשירי, כשקראו מתחילה "אחד עשר".

ותוהים: וכיצד יכול אתה לפרש שמדובר כשכבר הוציא אחד מהם את ראשו? והא [והרי] "לא קדם אחד מהן את חבירו" קתני [הוא שונה] בברייתא! ומשיבים: מאי [מה פירוש] "לא קדם" — דהדר איערוב [שחזר ונתערב].

ומקשים: וכמאן [וכדעת מי] העמדת את הברייתא? שלא כשיטת רבי, דאי [שאם] כשיטת רבי — האמר [הרי אמר] שקריאת שם "אחד עשר" לעשירי לא הוי [אינו נחשב] עקירה!

ודוחים: יש להבין דבר זה אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבי, שכן כי [כאשר] אמר רבי שקריאת שם "אחד עשר" אינה מהוה עקירה, הרי זה היכא דאית ליה [במקום שיש לו] בהמות טובא [הרבה] לעשר, דאמרינן [שאנו אומרים]: כשאמר "אחד עשר" על הבהמה העשירית — חד עישורא קאמר [עישור אחד הוא אומר], שבבהמה זו, העשירית, גמר לעשר פעם אחת. אבל הכא [כאן] מדובר דלית ליה בהמות טפי [שאין לו בהמות יותר], ובמקרה זה גם רבי סבור שקריאת שם "אחד עשר" לעשירי נחשבת לעקירה.

ומבררים: מאי [מהי] שיטת רבי שהזכרנו? דתניא [ששנויה ברייתא]: קרא לעשירי "אחד עשר", ולאחד עשר קרא "עשירי" — אין אחד עשר קדוש, והוא חולין, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אחד עשר קדוש בקדושתו, וקרב כשלמים. כלל אמר רבי: כל זמן שלא נעקר שם עשירי הימנו על ידי קריאתו בשם אחר, אין אחד עשר קדוש. ותמהים על דברי רבי: והלא כשקרא לעשירי "אחד עשר" נעקר שמו ממנו! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאית ליה [שיש לו] בהמות טובא [הרבה], דאמרינן [שאנו אומרים], כשאמר "אחד עשר" — חד עישורא קאמר [עישור אחד אמר], ולא נעקר שמו ממנו.

ג ושבים לדין שכבר הוזכר בעמוד זה. יצאו שנים בעשירי וקראם "עשירי", ויש כאן איפוא מעשר המעורב באחד עשר שקראו "עשירי", שדינו לקרב שלמים, מה יעשה בהם? תנא חדא [שנה תנא אחד]: ירעו שניהם עד שיפול בהם מום ויאכלום, ותנא חדא [ושנה תנא אחד]: יקריבו את שניהם, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ימותו שניהם.

ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה], הא דתנא [זה ששנה] ירעו — שיטת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שאומרים]: אין מביאין קדשים לבית הפסול, ואם נאמר ששניהם קרבים — יש לנהוג בשניהם לחומרה, וכדין שלמים, ולתת את החזה והשוק לכהנים. והואיל וכהנים אינם מרובים — שמא לא יספיקו לאכול את חלקם בזמן, והנותר ייפסל ויישרף.

§ The mishna teaches: If he mistakenly called the ninth: Tenth, and the tenth: Ninth, and the eleventh: Tenth, all three are sacred, although each has a different halakhic status. The Gemara cites a relevant baraita: The Sages taught: From where is it derived that if one mistakenly called the ninth animal: Tenth, and the tenth animal: Ninth, and the eleventh animal: Tenth, that all three of them are sanctified?

The verse states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred to the Lord” (Leviticus 27:32). This indicates that the tenth animal that passes under the rod is imbued with sanctity, in addition to any animal that the owner designates as the tenth. One might have thought that I include even the eighth animal or the twelfth animal, if they were mistakenly designated as the tenth.

You said in response that since the tenth animal is sanctified and the animal that he designated by mistake as the tenth is sanctified, their statuses should be compared: Just as the tenth animal is sanctified only with an animal that was close to the number ten, i.e., it itself was the tenth, so too, an animal that was designated by mistake is sanctified only if it is close to the number ten, i.e., if it is the ninth or eleventh, but not if it is the eighth or the twelfth.

The mishna teaches that if one mistakenly designated the ninth and the eleventh animals as the tenth they are both sanctified. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita that just as the tenth animal itself is unique, i.e., it is only one, so too, an animal that was designated by mistake is unique, i.e., only one additional animal receives the sanctity, but not both the ninth and the eleventh?

The Gemara answers that a tanna taught before Rabbi Yoḥanan: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: The eleventh animal is never sanctified unless the owner is silent when the ninth animal leaves the pen, i.e., he does not designate it as the tenth, and he subsequently calls the tenth animal the ninth and the eleventh animal the tenth. But if he had already designated the ninth animal as the tenth, the eleventh cannot become sanctified.

The Gemara further explains that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: When the owner makes a mistake in designating animal tithe, e.g., if one designates the ninth animal as the tenth, the designated animal has the status of a substitute animal. And Rabbi Elazar also holds in accordance with the opinion of his father, Rabbi Shimon, who says: One cannot effect substitution on one animal by substituting it for a specific offering, and again effect substitution, on another animal, by substituting it for the same offering, and if one attempts to do so the second animal does not become consecrated. Therefore, if one mistakenly called the ninth animal the tenth, that ninth animal has sanctity; but if he also calls the eleventh animal the tenth, this designation has no effect.

§ Rava says: If two animals emerged from the pen together as the ninth, and he called them both the ninth, then the tenth, i.e., the tithe, and a non-sacred animal are considered intermingled with each other. Rava elaborates: The tenth is sanctified of its own accord, despite the fact that he called it the ninth. And the animal that came out ninth is non-sacred, as it came out ninth and he called it the ninth. Since there is no way to determine which animal is which, neither of them can be brought as an offering, and they must both be left to graze until they develop a blemish.

If two animals emerged from the pen together as the ninth, and he called them both the tenth, then the tenth, i.e., the tithe, and the ninth animal, which he designated as the tenth, are intermingled with each other. What is the reason? He called both of them the tenth. The tenth has the sanctity of the tithe while the ninth was designated as the tenth, and therefore may not be eaten until it develops a blemish. Since there is no way to determine which animal is which, neither can be sacrificed, but they must both be left to graze until they develop a blemish.

If two animals emerged from the pen together as the tenth, and he called them both the tenth, then the tenth, and the eleventh animal, which he designated as the tenth, are intermingled with each other. If he called them both the eleventh, the tenth and a non-sacred animal are intermingled with each other.

The Gemara asks: Why do I need this additional case? This reasoning for the halakha in the case where the animals emerged together as the tenth is identical to that of the first case, where the animals emerged together as the ninth. The Gemara answers: This latter clause teaches us that in every case where two animals emerge as one they are both sanctified, and this is the halakha even though the name of the tenth was not removed from the tenth animal. This situation is not included in the principle of the mishna: In any situation where the name of the tenth was not removed from the tenth animal, the eleventh that was called tenth is not consecrated.

The Gemara relates that Rav Kahana sat and recited this halakha. Rav Ashi said to Rav Kahana: But the name of the tenth has not been removed from it. And didn’t we learn in the mishna that this is the principle: In any situation where the name of the tenth was not removed from the tenth animal, the eleventh that was called tenth is not consecrated? Rav Kahana replied to Rav Ashi: This statement, that the designation of tenth must be removed, applies only when the animals leave the pen one after the other. But if two animals emerge from the pen at the same time, and he simultaneously designated the tenth and eleventh as tithe, both of them are sanctified.

The Gemara raises a difficulty: How can the mishna be explained as referring only to a case where the animals left the pen one after the other? After all, the mishna teaches explicitly: If one called the ninth animal: Tenth, and the tenth: Tenth, and the eleventh: Tenth, the eleventh is not consecrated. This is the principle: In any situation where the name of the tenth was not removed from the tenth animal, the eleventh that was called tenth is not consecrated. What does the phrase: This is the principle, serve to include? Does it not serve to include a case where the tenth and eleventh animals leave the pen at the same time? And if so, it is teaching that in such a case the eleventh animal is not sanctified.

Rav Kahana would answer: No; it serves not to include that case, but to include a situation where the tenth animal emerged from the pen and the owner did not speak at all, and when the eleventh animal came out he designated it as the tenth. Therefore, the eleventh animal is not sanctified, as he did not remove the name of the tenth from the tenth animal. But if the tenth and eleventh animals came out at the same time, and he designated them both as the tenth, they are both sanctified.

The Gemara adds that this must be the case, because if you do not say this explanation of the mishna there is a problem with that which is taught in a baraita: If two animals emerged from the pen together as the tenth, and one did not come out before the other, and he called them both the tenth, the tenth and eleventh animals are intermingled with each other. One is sacred with the sanctity of the animal tithe while the other is a peace offering, but there is no way to determine which animal is which. The Gemara explains the problem here: How can this baraita be reconciled with the mishna? He did not remove the name of the tenth from the tenth animal. Rather, is it not due to the fact that we say: In any case where two animals come out of the pen at the same time both of them are sanctified?

Rav Ashi would rebut this claim: If it is due to that reason there is no conclusive argument. Here we are dealing with a case where one of the two animals came out before the other and brought its head out from the pen, and the owner called that animal the eleventh, and afterward it became intermingled with the other animals, and the last two animals came out together, and he called them both the tenth animal. In such a case both animals are sanctified, as the name of the tenth was removed from the tenth animal when he mistakenly called it the eleventh animal.

The Gemara raises a difficulty with regard to this explanation: How can one interpret the baraita as referring to a case where one animal put its head out before the other? But isn’t it taught explicitly in the baraita: And one did not come out before the other? The Gemara answers: What does the baraita mean when it states: And one did not come out before the other? It means that it did not come out completely, but returned and became intermingled with the other animals.

The Gemara asks: And in accordance with whose opinion is this baraita taught? It is not taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. As, if it reflects the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi there is a difficulty. Doesn’t Rabbi Yehuda HaNasi say: If one called the tenth animal the eleventh, it is not considered a removal of the name of the tenth from the tenth animal?

The Gemara answers: You may even say that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as when Rabbi Yehuda HaNasi said his statement he was referring only to a case where the owner has many animals to tithe. The reason is that we say that when he said: Aḥad asar, eleventh, his intention was to say: Ḥad issura, one group of ten, i.e., that this tenth animal completes one set of ten animals, not that it is the eleventh. Here it is referring to a situation where he does not have many animals to tithe, and therefore he could not have been speaking of more than one set of ten, in which case Rabbi Yehuda HaNasi agrees that calling it the eleventh removes its status as the tenth.

The Gemara asks: To what statement of Rabbi Yehuda HaNasi is the Gemara referring? As it is taught in a baraita: If one called the tenth animal the eleventh and the eleventh animal the tenth, the eleventh animal is not sanctified; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: The eleventh animal is sanctified. Rabbi Yehuda HaNasi said a principle: As long as the name of the tenth has not been removed from the tenth animal, the eleventh animal is not sanctified. To clarify why the eleventh animal is not sanctified according to Rabbi Yehuda HaNasi even though the name of the tenth was removed from the tenth animal when it was called the eleventh, Rava said: Here we are dealing with a case where he has many animals, and the reason is that we say that when he said: Aḥad asar, his intention was to say: Ḥad issura.

§ The Gemara returns to the earlier discussion. The baraita teaches: If two animals emerged from the pen together as the tenth, and one did not come out before the other, and he called them both the tenth, the tenth and eleventh animals are intermingled with each other. The Gemara notes that there is apparently a dispute between tanna’im as to how these animals must be treated. One tanna taught that both animals must be left to graze until they develop a blemish, and then they may be eaten by the owner. And one tanna taught that both animals must be sacrificed. And it is taught in another baraita that both animals must die.

The Gemara resolves the apparent contradiction. It is not difficult: This ruling, of the tanna who taught that both animals must be left to graze until they develop a blemish, is in accordance with the opinion of the Rabbis, who say: One may not bring sacrificial animals to a situation where the time in which they may be eaten is decreased, thereby increasing the likelihood of disqualification. If both animals were to be sacrificed they would have to be eaten in accordance with the stringencies of both the animal tithe offering and the peace offering. They would have to be eaten within two days, like a peace offering, while the breast and the thigh would be given to the priests, as in the case of an animal tithe offering. Since only priests may eat those portions it is possible that they would be unable to eat them within the permitted time, and the remaining meat would become disqualified.