בכורות סא ע"א

והא דתאני יקריבו רבי שמעון היא דאמר מביאין קדשים לבית הפסול והא דתני ימותו ר' יהודה היא דאמר טעות מעשר תמורה הויא קסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה וקסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה והתנן אמרו משום ר''מ אילו היה תמורה לא היה קרב מכלל דרבי יהודה סבר קרב וכי תימא ר''מ למאי דסבירא ליה קאמר והתניא אין בין אחד עשר לשלמים אלא שזה עושה קדושה ליקרב וזה אין עושה קדושה ליקרב דברי ר' יהודה קדוש ליקרב הוא דלא (הוא) עביד הא איהו גופיה קריב ועוד דתניא {ויקרא ג-א} אם מן הבקר לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש סתם סיפרא מני רבי יהודה וקתני מן הבקר לרבות אחד עשר לשלמים אלא תרגמה ר' שמעון ברבי אבא קמיה דר' יוחנן במעשר בזמן הזה עסקינן ומשום תקלה אי הכי מאי איריא תרי אפילו חד נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא אבל תרי כיון דנפישי פסידא לישהינהו עד דניפול בהו מומא וליכלינהו קמ''ל איתמר האומר לשלוחו צא ועשר עלי רב פפי משמיה דרבא אמר קרא לתשיעי עשירי קדוש ולאחד עשר עשירי אינו קדוש ורב פפא אמר אפילו קרא לתשיעי עשירי אינו קדוש דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומאי שנא מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעל הבית אם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם בבינונית אחד מנ' פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אמרי התם כיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא דתרים בעין רעה אמר להכי אמדתיך הכא טעותא היא אמר לא איבעי לך למיטעי:

הדרן עלך מעשר בהמה וסליקא לה מסכת בכורות

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

והא דתאני "יקרבו", רבי שמעון היא, דאמר: מביאין קדשים לבית הפסול. כלומר, אין חוששים שמא יבואו לידי פסול.

והא דתני "ימותו": רבי יהודה היא, דאמר במשנתנו: טעות מעשר - היינו אחד עשר שקראו עשירי - תמורה הויא, וסבר רבי יהודה: תמורת מעשר מתה כתמורת חטאת, ^[1] וכיון שספק הוא ימותו שניהם.

ומקשינן: והא תנן במשנתנו: אמרו משום רבי מאיר - בתשובה לדברי רבי יהודה שאמר אין אחד עשר עושה תמורה, כי אין תמורה עושה תמורה - אילו היה אחד עשר תמורה, לא היה קרב -

מכלל דרבי יהודה סבר - קרב, שאם לא כן, אין זו תשובה לדברי רבי יהודה, כי הוא הרי סובר שאכן אינו קרב!?

וכי תימא: רבי מאיר למאי דסבירא ליה [לשיטתו] קאמר -

והתניא בבריתא שרבי יהודה עצמו סובר כן, שהרי שנינו: אין בין אחד עשר שקראו "עשירי" לשאר שלמים, אלא שזה השלמים עושה קדושה - על ידי תמורה - ליקרב, וזה אין עושה קדושה על ידי תמורה ליקרב, דברי רבי יהודה.

הרי משמע דלרבי יהודה קדושה - לקדש אחרים - ליקרב הוא דלא עביד אחד עשר, הא איהו גופיה [אבל האחד עשר בעצמו] קריב שלמים ואינו מת!?

ועוד תניא: כתיב בפרשת שלמים [ויקרא ג א]: ואם זבח שלמים קרבנו, "אם מן הבקר הוא מקריב... " וכתיב עוד שם בפסוק ו: "ואם מן הצאן קרבנו", ואם כן, לא היה צריך הכתוב לומר בתחילה "אם מן הבקר", שהרי כיון שבהמשך עוסק הכתוב בצאן, ממילא משמע שבתחילה עוסק הכתוב בבקר. ^[2] אלא בא הכתוב לרבות אחד עשר שקראו "עשירי" לשלמים - ^[3]

אמרת: וכי הקדש לפניו [קודם שחל] הוא מקדש, או לאחריו [לאחר שחל] הוא מקדש, הוי אומר לאחריו מקדש, שאחר חלות ההקדש אם המיר חלה התמורה ואם כן, טעות מעשר שהיא תמורה, אין עושה תמורה ליקרב אלא לאחר שחל המעשר, ולא קודם. ^[4]

והרי סתם סיפרא מני, הלוא רבי יהודה היא, ^[5] וקתני "אם מן הבקר" לרבות אחד עשר לשלמים, הרי שסובר רבי יהודה שאחד עשר קרב שלמים.

אלא תרגמה רבי שמעון ברבי אבא - לברייתא ששנינו בה "יצאו שנים בעשירי, ימותו" - קמיה דרבי יוחנן:

במעשר בזמן הזה עסקינן שאי אפשר להקריבו וצריך להמתין עד שיומם, ומשום תקלה - שלא יבואו בו לידי גיזה ועבודה עד שיומם, או שישחטנו בלי מום - ימות, ^[6] והוא הדין אחד עשר שקראו "עשירי" שהוא שלמים, שימות משום תקלה.

ומקשינן: אי הכי, דבזמן הזה עוסקת הברייתא, מאי איריא תרי אפילו חד נמי, [למה שנינו - באופן שיצאו שניהם בעשירי - שימותו שניהם, אפילו אם לא קרא אלא לעשירי בלבד "עשירי", ימות בזמן הזה משום תקלה]!? ^[7] ומשנינן: לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא חד שקראו "עשירי" - שימות, משום דלא נפיש פסידא [אין ההפסד גדול כל כך], אבל תרי, כיון דנפישי פסידא [ההפסד גדול] הייתי אומר שלא ימותו מיד, אלא לישהינהו עד דניפול בהו מומא [ימתין עד שיפול בהם מום] וליכלינהו ולא נחוש לתקלה -

קא משמע לן שאפילו אם היו שנים ימותו, משום תקלה.

איתמר: האומר לשלוחו "צא ועשר מעשר בהמה עלי":

רב פפי משמיה דרבא אמר: אם קרא השליח לתשיעי "עשירי", הרי הוא קדוש ומשום שלא הפסידו, שהרי הוא נאכל במומו, ואילו אם קרא השליח לאחד עשר "עשירי" אינו קדוש, שהרי הפסידו אימורים שצריך להקריבם על המזבח ^[8], וחזה ושוק שצריך ליתנם לכהנים, ואם כן, יכול לומר לו "לא שלחתיך לטעות, ולדעת כן אינך שלוחי".

ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי "עשירי", אינו קדוש, ומשום דאמר ליה המשלח לשליח: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" [לתקן אותי שלחתיך, ולא לקלקל אותי], כי אף תשיעי שקראו "עשירי" הפסד הוא, כי צריך הוא להמתין עד שיומם. ^[9]

ומקשינן לשניהם: ומאי שנא מהא דתנן במסכת תרומות: ^[10]

האומר לשלוחו "צא ותרום", הרי השליח תורם כדעת של בעל הבית [כפי שידוע לו דעתו של בעל הבית], אם עין יפה לו, הרי זה תורם אחד מארבעים, ואם עין בינונית לו, תורם אחד מחמשים, או עין רעה, שהיא אחד מששים - ואם אינו יודע השליח את דעתו של בעל הבית, הרי זה תורם בבינונית שהיא אחד מחמשים.

פיחת השליח מדעתו של בעל הבית עשרה, כלומר שתרם אחד מארבעים, ^[11] או הוסיף על דעתו של בעל הבית עשרה. כלומר, שתרם אחד מששים, הרי תרומתו תרומה.

הרי מבואר, שאם כי הפסידו שתרם אחד מארבעים, מכל מקום תרומתו תרומה, ואין יכול לומר לו "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"!?

אמרי בני הישיבה ליישב:

התם, כיון דאיכא דתרים בעין יפה, ואיכא דתרים בעין רעה, מצי אמר ליה השליח לבעל הבית: להכי אמדתיך [לתרומה כזאת אמדתיך].

אבל הכא כשקרא לתשיעי "עשירי" הרי טעותא היא, ומצי אמר ליה בעל הבית לשליח: לא איבעי לך למיטעי [לא היה לך לטעות].

הדרן עלך פרק מעשר בהמה וסליקא לה מסכת בכורות

הערות

^[1] רבינו גרשום.

^[2] נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ויש טעות סופר בהמשך לשונו, וצריך לומר: [על פי שיטה מקובצת השלם]: לישנא אחרינא: דילפינן לה מה' ד"הבקר". וכן פירש רבינו גרשום. יכול שאני מרבה אף התשיעי שקראו "עשירי" שיקרב שלמים -

^[3] א. בספרא איתא כך: בקר, לרבות את אחד עשר, "מן הבקר" להוציא את התשיעי, מה ראית לרבות את האחד עשר, ולהוציא את התשיעי. ב. [כתב בפירוש הראב"ד שם: לרבות אחד עשר שהוא קרב שלמים, אם טעה וקרא לתשיעי עשירי, ולאחד עשר עשירי. ולשונו צריך ביאור, וכי אחד עשר אינו קרב שלמים אם לא קרא לתשיעי עשירי, והרי שני דינים הם! ?].

^[4] כן פירש רש"י מכתב יד, וכן נראה מהפירוש המיוחס לרש"י. אבל רבינו גרשום לא הזכיר כאן תמורה, אלא: וכי הקדש לפניו מקדש. כלומר, קודם שהוא עצמו יהא קדוש היאך מקדש לפניו, להכי תשיעי לא מקדש, אבל אחד עשר דהיינו, לאחריו - מקדש. ומיהו בספרא איתא: "אימתי הקדש עושה תמורה". וראה בהערה הבאה.

^[5] הנה לשיטת רש"י שבהערה קודמת, היתה יכולה הגמרא להוכיח אף בלי תוספת זו, כי "מאן שמעת ליה דאמר טעות מעשר תמורה היא, רבי יהודה, וקתני:. ".

^[6] וכמו שנתבאר בתחילת הפרק, שגזרו חכמים לא לעשר בזמן הזה משום תקלה. ואפילו אם הפריש ימות, כמו שמצינו בשאר הקדש בזמן הזה, כמבואר בתחילת הפרק. וראה בתוספות שהוכיחו מסוגייתנו, שבדיעבד חל המעשר. ב. האחרונים תמהו על הרמב"ם שכתב [בכורות ו ב], שאם עבר ועישר בהמות בזמן הזה הרי זה מעשר ויאכל במומו, וזה הרי נגד סוגייתנו דמבואר שימותו, וראה בזה בנודע ביהודה מהדורא תניינא יורה דעה סימן קפט. [ובלחם משנה שם כתב: פשוט הוא, דהכי אמרינן התם - בראש הפרק - דאין מקדישין ואין מעריכין בזמן הזה משום תקלה, ומכל מקום אמרו דאם הקדיש או העריך בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו. ודבריו צ"ע, שהרי משם קשה על הרמב"ם שהיה לו לומר שתיעקר]. ג. בפירוש המיוחס לרש"י כתב כאן: בזמן הזה, דלא סבירא ליה הא דרב הונא דאמר בריש פירקין, דהאידנא לא נהוג מעשר, גזירה משום לקוח ומשום יתום, ולהכי אין מניחין לרעות אותו עד שיפול בו מום, דילמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה. והיינו, דבתחילת הפרק שואלת הגמרא "אי הכי, האידנא נמי" ינהוג מעשר בהמה! ? ומבארת הגמרא בתחילה, שאינו נוהג כרב הונא שאמר [לעיל נח ב בענין אחר] גזירה משום יתום, ומקשה על זה הגמרא "אי הכי, מעיקרא נמי לא, אלא אפשר בהכרזה, הכא נמי אפשר בהכרזה". אלא אמר רבא: משום תקלה. ולכאורה היה נראה בכוונת דבריו, דסבירא ליה, דאם ביטלו חכמים מצות מעשר משום יתום ומשום לקוח, מסתבר שגם בדיעבד אינו חל המעשר. ורק אם הוא טעם מסוים השייך בזמן הזה בלבד, אם כן, אמרינן דמהרה יבנה בית המקדש וינהג מעשר בהמה, ומטעם זה מסתבר ליה שלא עקרו בדיעבד את חלות המעשר. [אלא שלשונו קשה, דקאמר דלא סבירא ליה הא דרב הונא, ומזה משמע דאיכא מאן דאמר שבזמן הזה אינו נוהג משום טעמו של רב הונא. וזה אינו, כי בגמרא נדחתה סברא זו]. אך בנודע ביהודה שם הבין בדבריו, שסוגייתנו סוברת: מעשר נוהג בזמן הזה, שלא כמבואר בתחילת הפרק. ותמה כנ"ל: לךמה הזכיר טעם לקוח ויתום שנדחה לעיל, והיה לו לומר "דלא סבירא ליה הא דאמר בריש פירקין, דאין מעשרין בזמן הזה משום תקלה, אלא סבירא ליה מעשרין, ומשום תקלה ימותו". וראה מה שביאר בזה.

^[7] נתקשו האחרונים - הובא באהל משה - למה הקשתה הגמרא קושיא זו רק לפי תירוץ זה, והרי גם לתירוץ הקודם שהטעם הוא משום שתמורת מעשר מתה, אין הבדל בין יצאו שנים לאחד! ? וראה שם.

^[8] שהיה יכול לעשות מלאכה בחלב, ועכשיו צריך להקריבו.

^[9] מחלוקתם נתבארה על פי רש"י מכתב יד, ובתוספות הוסיפו שאסור הוא בגיזה ועבודה. ועוד כתבו ביאור אחר בטעמו של רב פפי משמיה דרבא, והוא: כי תשיעי שקראו "עשירי" נעשתה הטעות קודם גמר השליחות, ואילו אחד עשר שקראו "עשירי" כבר נסתיימה שליחותו, ואין בכחו לקלקל. ובספר ראשית בכורים כתב על פירושם השני: משמע, דלפירוש זה תפסו התוספות, דלעולם אף מה שמפסידו מגיזה ועבודה ושיצטרך להמתין עד שיומם חשוב הפסד, אלא דכל זמן שהוא שלוחו מועילין מעשיו אף לעיוות. וקשה טובא: וכי לא סבירא ליה לרב פפי הך ד"לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", והרי הוא מילתא דתליא בסברא דאדעתא דהכי לא שוייה שליח, והוי שליחות בטעות! ? ועוד, הרי רב פפי אמרה בשם רבא, ורבא עצמו בקדושין מט ב אמר סברא זו "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"! ? וכתב ליישב, דאין נפקא מינה בין אם טעה בעל הבית עצמו לבין אם עשה שליחות בטעות ועל ידי זה נקרא התשיעי "עשירי", וראה שם ביתר אריכות בביאור סברת החולק.

^[10] כעין זה מקשינן בכתובות קי א, וראה שם בתוספות ד"ה ומאי שנא.

^[11] כן נראה הפירוש מרש"י בכתב יד כאן, וכן פירש בקדושין מא ב. והתוספות שם הביאו בשם יש מפרשים, ד"פיחת" קאי על התרומה, ו"פיחת עשרה" היינו שתרם רק אחד מששים, ו"הוסיף עשרה", היינו שתרם אחד מארבעים.

והא דתאני [וזה ששנה]: יקריבו שניהם כקרבן שלמים — שיטת ר' שמעון היא, שאמר: מביאין קדשים לבית הפסול, כלומר, מותר להקריב קדשים, למרות שיש חשש שמא לא יספיקו לאוכלם וייפסלו.

והא דתני [וזה ששנה] ימותו שניהם — שיטת ר' יהודה היא, שאמר: טעות מעשר, כגון אחד עשר שקראו "עשירי" — תמורה הויא [היא], וקסבר [סבור] ר' יהודה: תמורת מעשר מתה דינה למיתה, ומספק איזהו האחד עשר — ימותו שניהם.

ותוהים: וקסבר [וכי סבור] ר' יהודה תמורת מעשר מתה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו], אמרו משום (בשם) ר' מאיר (כתשובה לדברי ר' יהודה): אילו האחד עשר שקראו "עשירי" היה תמורה של מעשר — לא היה קרב, מכלל הדברים אתה למד שר' יהודה סבר [סבור] שקרב, למרות שלדעתו הוא תמורת מעשר!

וכי תימא [ואם תאמר]: ר' מאיר למאי דסבירא ליה קאמר [לפי מה שהוא עצמו סבור הוא אומר], לשיטתו, שאין האחד עשר נחשב תמורת מעשר, מפני שאם כן — לא היה קרב. אבל אין ללמוד מכאן על דעת ר' יהודה, ולדעתו דינו ככל תמורת מעשר שמתה — והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין בין קדושת אחד עשר שקראו "עשירי" לקדושת קרבן שלמים רגיל, אלא שזה (קרבן שלמים) עושה קדושה ליקרב, שהוא עושה תמורה ותמורתו קריבה, וזה האחד עשר אין עושה קדושה ליקרב, אלו דברי ר' יהודה. ונדייק מכאן: לעשות קדוש ליקרב הוא דלא עביד [שאין הוא עושה] האחד עשר, הא איהו גופיה קריב [אבל הוא עצמו קרב]!

ועוד ראיה שכך דעתו של ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא] בסיפרא, מדרש ההלכה על ספר ויקרא: "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר" (ויקרא ג, א) — הרי זה בא לרבות אחד עשר שקראו "עשירי", שיהיה אף הוא מוקרב לשלמים.

יכול שאני מרבה אף את התשיעי, שקראו "עשירי", שיקרב לשלמים? אמרת (אומר אתה): וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש? כלומר, האם לפני שהוא עצמו התקדש יכול הוא לקדש אחרים כתמורתו, או דוקא לאחר שהוא עצמו התקדש? הוי אומר — לאחריו מקדש, ולכן דוקא האחד עשר שנתקדש לאחר שכבר יצא העשירי ונתקדש — קרב שלמים מכח העשירי. אבל התשיעי, שנתקדש לפניו — אינו קרב שלמים.

שיטת סתם סיפרא מני [שיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, וקתני [והרי הוא שונה] שם: "מן הבקר" — לרבות אחד עשר לשלמים, ואינו סבור שהוא הולך למיתה. ואם כן, הברייתא ששנינו בה שעשירי ואחד עשר שנתערבו ימותו — לא ניתן להעמידה לשיטתו!

אלא תרגמה [פירש אותה], את הברייתא, ר' שמעון בר' אבא קמיה [לפני] ר' יוחנן: במעשר בזמן הזה, שחרב המקדש, עסקינן [עוסקים אנו], ולדעת התנא ילכו למיתה משום חשש תקלה, שמא יגזוז אותם או יעבוד בהם, או שמא יאכלם בלא מום.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך], מדוע מדובר דוקא במקרה של תרי [שנים] שיצאו והתערבו? אפילו חד נמי [באחד גם כן] שייך דין זה, בכל מעשר בהמה! ומשיבים: בלשון "לא מיבעיא" קאמר ["לא נצרכה" הוא אומר], לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא [לא נצרכה לומר באחד, שאין לו הפסד גדול] אם ימות, אמרו חכמים שילך למיתה. אבל תרי [שנים], כיון דנפישי פסידא [שמרובה ההפסד], הייתי אומר: לישהינהו [שישהה אותם] עד דניפול בהו מומא [שיפול בהם מום] וליכלינהו [ושיאכל אותם], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין עושים כן.

א שנינו במשנה שהקורא לתשיעי "עשירי" — הריהו קדוש ליאכל רק לאחר שיפול בו מום, והקורא לאחד עשר "עשירי" — קדוש וקרב כקרבן שלמים. ובענין זה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים: האומר לשלוחו "צא ועשר עלי את בהמותי" — רב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: אם קרא השליח לתשיעי "עשירי", ובכך גרם לו להיאסר בשחיטה עד שיפול בו מום — בכל זאת הריהו קדוש, מפני שאין הבעלים מקפידים על טעות זו, שאינה גורמת לו הפסד. ואולם אם קרא לאחד עשר "עשירי" — אינו קדוש בקדושת אחד עשר, ליקרב שלמים, מפני שהבעלים אינו מוכן שיחסר ממונו, שהרי צריך ליתן חזה ושוק לכהן, ולא עשאו שליח לכך. ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי "עשירי" — אינו קדוש כלל, שהבעלים אמר ליה [אומר לו] לשליח: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [לתקן שלחתי אותך ולא לקלקל], והרי צריך אני להמתין מלשוחטו, ואסור לי לגוזזו ולעבוד בו, ולענין זה לא היית שלוחי.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה דבר זה מזו ששנינו] במשנה: האומר לשלוחו "צא ותרום תבואה מתרומתי", ולא פירש לו כמה יתרום — תורם כדעת בעל הבית,

אם אינו יודע דעתו של בעל הבית — תורם בעין בינונית, שהיא אחד מחמשים מן התבואה, אם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שתרם אחד מארבעים או אחד משישים — בכל זאת תרומתו תרומה? והרי יכול בעל הבית לומר לו ששלחו לתקן ולא לקלקל!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: התם [שם] כיון דאיכא דתרים [שיש מי שתורם] בעין יפה, ואיכא דתרים [ויש שתורם] בעין רעה, אמר [אומר] לו השליח: להכי אמדתיך [לכך אמדתי אותך], שאתה בעל עין יפה או עין רעה. אבל הכא טעותא [כאן טעות] היא, ובמקרה זה אמר [אומר] בעל הבית לשליח: לא איבעי לך למיטעי [לא היה לך לטעות] ולקלקל בענין זה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the ruling of this tanna, who teaches: Both animals must be sacrificed, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that one may bring sacrificial animals to a situation where the likelihood of disqualification is increased.

And the ruling of this tanna, who teaches: Both animals must die, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: When the owner makes a mistake in designating animal tithe, e.g., if one designates the ninth animal as the tenth, the designated animal has the status of a substitute animal. And Rabbi Yehuda holds that a substitute for an animal tithe must be left to die. Since it is uncertain which animal is the eleventh, both are left to die.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda hold that a substitute for an animal tithe must die? But didn’t we learn in the mishna: The Sages said in the name of Rabbi Meir, in response to the statement of Rabbi Yehuda: The eleventh animal is not considered a substitute for the animal tithe, since if it were a substitute it would not be sacrificed, as the substitute for an animal tithe is not sacrificed?By inference, Rabbi Yehuda holds that the eleventh animal is sacrificed, and not put to death, despite the fact that it has the status of a substitute animal.

The Gemara continues: And if you would say that Rabbi Meir is saying his statement according to what he himself holds, and therefore nothing can be inferred from his comment with regard to the opinion of Rabbi Yehuda, that cannot be so; but isn’t it taught in a baraita: The difference between the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe and a peace offering is only that this, the peace offering, renders a substitute sanctified to the extent that it can be sacrificed, but that, the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe, does not render its substitute sanctified to be sacrificed; this is the statement of Rabbi Yehuda? The Gemara infers: It is stated only that the eleventh animal mistakenly designated as tithe does not render its substitute sanctified with enough sanctity to be sacrificed, which indicates the eleventh animal itself is sacrificed and not put to death.

And furthermore, there is a source that indicates that Rabbi Yehuda holds that a mistakenly designated animal tithe is sacrificed, as it is taught in a baraita in the Sifra: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings: If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord” (Leviticus 3:1). This serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe; it must be sacrificed as a peace offering.

One might have thought that I include even the ninth animal mistakenly designated as the tithe. You say in rejection of this suggestion: But does consecration sanctify a substitute before the original animal is sanctified, or does it sanctify only after the original animal is sanctified? You must say that it sanctifies only after the original animal is sanctified. If so, only the eleventh animal is sacrificed as a peace offering, but not the ninth.

And who is the author of the unattributed statement in the Sifra? It is Rabbi Yehuda. And the baraita is teaching that the verse: “If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord,” serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe, i.e., to teach that it must be sacrificed as a peace offering. Evidently, Rabbi Yehuda does not hold that the eleventh animal mistakenly designated as tithe must die.

If so, in accordance with whose opinion is the baraita that rules that in a case where two animals emerged together as the tenth, and the owner called them both the tenth, they must both die? It cannot be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, Rabbi Shimon, son of Rabbi Abba, interpreted that baraita before Rabbi Yoḥanan: We are dealing with animal tithe in the present time, and the animals must die due to concern that a mishap might occur, as one might shear them or put them to work, or eat them before they develop a blemish.

The Gemara asks: If so, why is the baraita referring specifically to a case where two animals left the pen at the same time? The same would hold true even with regard to one animal designated as tithe, as it cannot be sacrificed nowadays. The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to teach that in a case where one animal was designated as tithe it must die, as there is no major financial loss. But in a case where two animals were designated as tithe, since the loss is great one might think he should leave them until they develop a blemish, and then eat them. Therefore, the tanna teaches us that even in a case where two animals were designated as tithe, both must die.

It was stated: In the case of one who says to his agent: Go and separate animal tithe on my behalf, Rav Pappi says in the name of Rava: If he called the ninth animal the tenth, it is sanctified and may not be eaten until it has developed a blemish. The owner is not particular about this error, as the animal is not rendered entirely prohibited. But if he designated the eleventh animal as the tenth it is not sanctified as a peace offering, as the owner would not tolerate losing the animal entirely. And Rav Pappa disagrees and says: Even if the agent called the ninth animal the tenth it is not sanctified, as the owner who sent him can say to him: I sent you to act for my benefit and not to my detriment. The authority to serve as an agent does not extend to a case where he acts to the detriment of the one who designated him.

The Gemara asks: And in what manner is the case of animal tithe different from that which we learned in a mishna (Terumot 4:4): With regard to one who says to his agent: Go and separate teruma, the agent separates teruma in accordance with the intention of the homeowner. He must separate the amount that he assumes the owner would want to give, as there is no fixed measure that one must set aside as teruma. A generous person gives as much as one-fortieth of his produce as teruma, while a stingy person can give one-sixtieth.

The mishna continues: If he does not know the intention of the homeowner he separates an intermediate measure, i.e., one-fiftieth of the produce. If he subtracted ten from the denominator and separated one-fortieth of the produce, or added ten to the denominator and separated one-sixtieth, his teruma is considered teruma. In this case too, the owner should also be able to say he did not send the agent to act to his detriment, and therefore the act of separating teruma should not take effect.

The Sages say in answer: There, with regard to teruma, since there are those who separate teruma generously and there are those who separate teruma sparingly, the agent can say: I estimated that you were one such as this, i.e., either generous or stingy. But here, with regard to animal tithe, it is a mistake, and therefore the owner can say: I did not want you to make a mistake.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וסבר ר' יהודה תמורת מעשר מתה. כתמורת חטאת:

וכי תימא לר"מ למאי דסבירא ליה. לנפשיה קאמר דלר"מ קרבה ולר"י מתה:

אין בין אחד עשר לשלמים. דעלמא אלא שזה שלמים דעלמא עושה קדושה ליקרב. שמתפיסין חולין תמורתו ליקרב תחתיהן ואחד עשר אין תמורתו קרבה:

הא איהו גופיה קרב. אע"ג דאמר תמורה כדקאמר וכי יש תמורה כו':

הבקר לרבות אחד עשר שקרב לשלמים הבקר דכתיב גבי שלמים דכתיב אם זבח שלמים קרבנו מן הבקר ה' יתירא:

אף התשיעי. לשלמים:

וכי הקדש לפניו מקדש. כלומר קודם שהוא עצמו יהא קדוש היאך מקדש לפניו להכי תשיעי לא מקדש אבל אחד עשר דהיינו לאחריו מקדש:

אלא תרגמא. הא דתניא ימותו במעשר בזמן הזה ומשום תקלה דלא לישדי ביה מום:

קרא לתשיעי עשירי קדוש. דהא יכול לאוכלו כולו לאחר שיפול בו מום בלא פדיון:

לאחד עשר עשירי אינו קדוש. הואיל ומפסידו חזה ושוק שלו ואי משהי ליה עד שיפול בו מום צריך פדייה ולא עשה שליחותו:

ולא לעוותי שאינו יכול לאוכלו תם:

כדעתו של בעל הבית. לפי מה שמכיר דעתו של בעל הבית אם הוא עין יפה או לא שהרי אמרו עין יפה אחד מארבעים בינונית אחד מחמשים עין רעה אחד מששים דכתיב כן תרימו גם אתם לדעתכם:

[פיחת עשרה או הוסיף] עשרה תרומתו תרומה משום דאיכא דתרים הכי ואיכא דתרים הכי מצי למימר בהכי אמדתיך שכך הוא דעתך לתרום ואית דתרים הכי הלכך תרומתו תרומה אבל הכא גבי מעשר מצי אמר ליה בעל הבית לא איבעיא לך למטעא אלא הוה לך למקרא לעשירי ודאי עשירי:

הדרן עלך מעשר בהמה

באלו שש הלכות כבית שמאי. בש"א נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית ובה"א כו' והלכה כב"ש דאמר ר' יצחק בן חנניה אמר רב הונא בכולה מתנית' הל' כב"ה לבר מהא כב"ש:

שניה מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר והלכה כב"ש דקי"ל יש דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ומאי ניהו פת:

שלישית סוכה שאין בה ד' אמות אלא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו ואמר ר' הונא (סוכה דף ג ע"א) הל' צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו א"ל ר' אבא כמאן כב"ש א"ל אלא כמאן וא"ד דאמר לך מני ב"ש היא לא תזוז מינה ואמרינן בתר קושיין בתרתי פליגי בסוכה גדולה ובסוכה קטנה והלכה כב"ש בסוכה קטנה כדאמר רב שמואל אמר רב כהנא ולית הלכתא כב"ש בסוכה גדולה:

ושתים בהתכלת כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ובה"א ג' כמה תהא משולשלת בש"א ד' אצבעות ובה"א ג' והל' כב"ש בשתיהן דא"ר פפא הלכתא ד' בתוך ג' משולשת ד':

ששית סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין אף על פי שאנו אומרים הלכה כדברי בית הלל הא אמר רבא גזרה משום כסות לילה הלכה כבית שמאי וכן הלכתא:

גמ' וקתני מן הבקר כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה דאי לא כו' א' כו' הס"ד ואח"כ מ"ה הב"ע דקתני כו' ובד"ה וכמאן כו' עקירה הס"ד ובד"ה יצאו שנים כו' והשתא קפריש תני כו' ובד"ה למאי דס"ל כו' לדידי דסבירא לי כו' אינה קריבה לאו תמורה כו' לא נקט אלא משום דיוקא כו' קרב שלמים הס"ד ואח"כ מ"ה דתני' אם כו' בד"ה לפניו כו' קדוש הס"ד ובד"ה מאי אריא כו' וקראן עשירי הס"ד ובד"ה אינו קדוש הס"ד ובד"ה פיחת עשרה שתרם אחת כו' כצ"ל:

גמרא יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת כו'. עמש"כ בס"ד בתמורה (כא):

רש"י ד"ה למאי דס"ל. לדידי דס"ל דטעות מעשר קריבה כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה דתניא. ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר. כצ"ל:

תד"ה והא. ובפ' התערובות נמי מביא אשמו כו'. הוא שם (עו):

בא"ד נתערבו קדשים בקדשים מב"מ יקרב לשם מי שהוא. כצ"ל:

בא"ד ועי"ל הך דשמעתין כל חד כו' שמא לא מחייב בסמיכה. לכאורה בזה מתורץ ג"כ הא דמביא אשמו ולוגו שהביאו לעיל מפ' התערובות. גם לפ"ז יקשה הא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהם. וי"ל דש"ה שהוא ספק שמא פטורין הם מקרבן ועי' בדבריהם בזבחים (עה):

אין מביאין קדשים לבית הפסול. שאילו היו קריבים צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק וליתן לכהנים ומתוך שהכהנים מועטין הן אין נאכל אלא לכהנים שמא לא יהו מצוין אוכלין לאותן חזה ושוק ויפסלו בלינה לאחר שני ימים ולילה אחד והשתא מביא אחד מהם שהוא מעשר לבית הפסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים אלא הכל נאכל לכל אדם ומצויין לו אוכלין הרבה ולא ליתי לעולם לידי פסול לינה. במס' זבחים פ' כל הזבחים שנתערבו (דף עה:) גמרי' פלוגתא דר''ש ורבנן דתנן אשם שנתערב בשלמים ר''ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכל כחמור שבהן אמרו לו אין מביאים קדשים לבית הפסול: תמורה הויא. ותמורת מעשר אינה קריבה אלא מתה: למאי דס''ל. דה''ק לדידי דס''ל דתמורת מעשר אינה קריבה לאו תמורה היא דאילו היה תמורה לא היה קרב: אין בין אחד עשר. שקראו מעשר לשלמים דעלמא אלא שזה עושה תמורתו ליקרב שהשלמים עושים תמורה ותמורתן קריבה אבל אחד עשר אין עושה תמורה ליקרב דסבר ר' יהודה דטעות מעשר הויא תמורה ואין תמורה עושה תמורה והאי ליקרב בתרא לא נקט אלא משום דיוקא הא איהו גופיה קרב שלמים: דתניא אם מן הבקר. אם זבח שלמים קרבנו מן הבקר וגו': לפניו קדוש. שהוא עצמו קדוש מסתברא דאינו עושה תמורה אלא לאחר שהוא קדוש: תרגמה. להא דקתני ימותו: בזמן הזה. דלא ס''ל הא דרב הונא דאמר בריש פירקין דהאידנא לא נהוג מעשר גזירה משום לקוח ויתום ולהכי אין מניחין אותו לרעות עד שיפול בו מום דדלמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה או אתי לשוחטן בלא מום הלכך כונסן לכיפה וימותו שם מאליהם: מאי איריא תרי. כי יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי: קרא לתשיעי עשירי קדוש. דלא מפסיד ליה כלל ואוכלו במומו: אינו קדוש. דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דמטי לחלק כהנים ומצי א''ל להפסידני לא שויתיך שליח: ולא לעוותי. והיינו עיות שצריך לו להמתין עד שתומם ועוד שאסור לגזזה ולעבוד בה: פיחת עשרה. שתרם אחת מארבעים בעין יפה: להכי אמדתיך. שאמדתי בדעתי שכך היה רצונך לתרום כמה שתרמתי: לא איבעיא לך למיטעי. הלכך לא כלום הוא אותו טעות:

והא דתניא יקריבו ר' שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול. ואע''ג דשלמים טעונין סמיכה ומעשר אין טעון סמיכה כדתנן במנחות (דף צב.) כיון דסמיכה לא מעכבא לא חיישינן ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) אמר כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ליכא לאוקמא בבכור ומעשר דהא כל הזבחים קאמר ובפ' שני נזירים (נזיר נז.) נמי תנן שניהם מביאים קרבן על תנאי ובמס' שקלים (דף יא:) נמי תנן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים וטעונה סמיכה ולא משמע דאיירי במצאוה בעלים מדקתני עלה בראשונה היו ממשכנין מוצאיה להביא נסכים ויורש מביא קרבן אביו אע''ג שאינו סומך ובפ' התערובות נמי מביא אשמו ולוגו ואותו אשם טעון סמיכה וההיא סמיכה באקופי דלא גמורה היא למ''ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא ופ''ג דמו''ק (דף טו: ושם) אמר אבל אינו משלח קרבנותיו דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל אי לאו קרא היה משלח ואומר התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת''ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן ובפ' בתרא דמנחות (דף קז.) תנן פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה מביא פר ועגל ובגמ' גבי ששה לנדבה אחד פר ועגל ובפ כל המנחות באות מצה (שם סב: ושם ד''ה וכן) השולח קרבנותיו ממדה''י היה כהן מניף על ידו מדקתני מניף בשלמים איירי דבעו סמיכה וליכא לאוקמא בקרבן נשים דהא קתני ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה בכל הני משמע דלא חיישי' לסמיכה וקשה דבפ' כ''ה (גיטין כח: ושם ד''ה והא) גבי השולח חטאתו ממדה''י כו' פריך והא בעי סמיכה ומשני בעוף או בקרבן נשים ופ' האשה (פסחים דף פט.) תנן חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים לעשות שני ולא מייתי מותר פסח על תנאי מטעם סמיכה משום דפסח אינו טעון סמיכה ומותר פסח טעון סמיכה ולא התירוהו להקריב בלא סמיכה ואע''ג דאיכא בפסח חיוב כרת ובפ' התערובות (זבחים עד: ושם ד''ה והא) נמי תנן נתערבו קדשים בקדשים מין במינו יקרב לשם מה שהוא ופריך והא בעי סמיכה ומשני בקרבן נשים וצ''ל קרבן שאין לו תקנה ברעייה ואזלא למיתה יקריבוהו בלא סמיכה אבל יש לו תקנה ברעייה אסור להקריבו בלא סמיכה ולכך בההיא דשקלים וביורש קרב בלא סמיכה אבל קדשים בקדשים יש להם תקנה ברעייה וכה''ג נמי מפליג התם גבי אשם דאית ליה תקנה ברעייה וההיא דמביא אשמו ולוגו אמר התם לתקוני גברא שאני וההיא דאבל ומנודה איכא לאוקמה בעוף או בקרבן נשים ומה ששלחו ישראל קרבנותיהן במדבר בתמיד שבכל יום קאמר וההיא דפר ועגל בקייץ למזבח וערל וטמא שאני דלאו בני סמיכה נינהו ערל א''א להמתין עד שימול כגון שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע בקרבן הקבוע לו כגון עולת ראייה וחגיגה (או כגון) שעובר עלייהו בבל תאחר וההיא דכהן מניף על ידו בערל וטמא ויורש וכדר' יהודה דאמר יורש אינו סומך והא דשמעתין וההיא דשניהם מביאין חטאת אחת וההיא דנזיר שמביאין על תנאי שאני התם דבתחלת הפרשת הקרבנות לאו בני סמיכה נינהו דא''א לעשות בהן סמיכה ועוד י''ל הך דשמעתין כל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ולא דמי לקרבן שהוא בר סמיכה וא''ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ארבע וזה מתן אחת ומיהו י''ל פלוגתא היא בפ' תערובת (שם דף פ.) נתערבו מתן ארבע במתן אחת ר''א אומר ינתנו במתן ד' ר' יהושע אומר במתן אחת דכל הניתנים במתן ד' שנתנן במתן אחת יצא דר''א סבר מסיק להו לשם עצים מיהו בההוא פסקא משמע דר''ש אית ליה דר''א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם עצים: במעשר בזה''ז. בריש פירקין (דף נג.) מסקינן אינו נוהג בזמן הזה משום תקלה ומ''מ אם עישר חל עליו שם מעשר: לתשיעי י' קדוש. קסבר רב פפי דלא שייך כאן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון דנאכל במומו אע''פ שצריך להמתין עד שיומם ואסור בגיזה ועבודה א''נ היינו טעמא דאחד עשר לרב פפי משעה שיצא עשירי עבדיה לשליחותיה דעשירי מאליו קדוש: