ערכין ב ע"א

מתני' הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין ומעריכין אבל לא נערכין שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין בהם דעת:
גמ' הכל מעריכין לאתויי מאי לאתויי מופלא סמוך לאיש נערכין לאתויי מאי לאתויי מנוול ומוכה שחין סד''א נדר בערכך כתיב כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין קמ''ל נפשות כל דהו נודרין לאתויי מאי נידרין איצטריך ליה נידרין לאתויי מאי אי לאתויי טומטום ואנדרוגינוס בהדיא קתני להו ואי לאתויי חרש שוטה וקטן בהדיא קתני להו אי לאתויי פחות מבן חודש בהדיא קתני להו ואי לאתויי עובד כוכבים בהדיא קתני להו לעולם לאתויי פחות מבן חודש ותני והדר מפרש הכל סומכין לאתויי מאי לאתויי יורש ודלא כרבי יהודה הכל ממירין לאתויי מאי לאתויי יורש ודלא כרבי יהודה דתניא יורש סומך יורש מימר ר' יהודה אומר יורש אינו סומך יורש אינו מימר מאי טעמא דרבי יהודה {ויקרא א-ג/י/יד ??} קרבנו ולא קרבן אביו ויליף תחלת הקדש מסוף הקדש מה סוף הקדש יורש אינו סומך אף תחלת הקדש יורש אינו מימר ורבנן {ויקרא כז-י/לג ??} המר ימיר לרבות את היורש וילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש מה תחלת הקדש יורש מימר אף סוף הקדש יורש סומך ורבנן האי קרבנו מאי עבדי ליה מיבעי ליה קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים קרבנו ולא קרבן חבירו קרבנו לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה ורבי יהודה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה ואי נמי אית ליה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

ביאור ענין ערכין לפי החזון איש

[מבואר בסגנון ה"חברותא"]

א. נראה, דהא דחידשה תורה בערכין שהמתחייב בערכו של פלוני נותן דבר קצוב להקדש ולא את שויו, אין ענינו לאפוקי שלא יהא לשון הערכין כלשון הנדר הרגיל, שהוא בדמים, שמקבל עליו בנדר שישלם להקדש את שיווי דמיו של האדם, כל אחד לפי שויו. [מה שאין כן בערכין שיש לכל האנשים קיצבה קבועה].

דאם נאמר כן, שגם ענין הערכין נדר הוא, אלא שהוא חלוק מן הנדר הרגיל בלשון ובמחיר, היה בדין לומר, כי בכל הדברים שלא נאמר עליהן תורת הערכין - שיהא לשון הערך ולשון הדמים שוין, ויתן, בין שנקט לשון ערך ובין שנקט לשון נדר, את שויו של הנערך, כיון שאינו בדין ערכין מהתורה.

ודבר זה אינו נכון, שהמקבל על עצמו ערך של דבר שאינו נערך מהתורה - אינו משלם כלום!

והלכך, נראה שענין הערך בלשה"ק [בלשון הקודש, בלשון הפסוק], הוא - ערך כבוד הדבר ומציאותו, ולא ערך שיש לו ביטוי כנגד חליפין או דמים.

והלכך, בדין הוא לפי משפט הלשון, שהמקבל על עצמו לשלם דמים בערך של אדם - שלא יתן כלום, כי אין ערך ממוני למציאות האדם וכבודו אלא שניתן על זה הענין מצות הערכין, ומכח המצוה בלבד, ולא מכח התחייבות של נדר חל החיוב לשלם להקדש.

ב. אמנם, אחרי שנאמרה לבני ישראל מצות הערכין היה מקום לומר כי האומר "ערכי עלי" הרי הוא נחשב כי שנדר בנדר הערכין כפי חוקי התורה, ומתחייב מהן נדר רגיל את חיוב הערכין שקצבה התורה. ולפי זה נמצא שאין בדין הערכין שום מצוה מעשית מיוחדת, אלא הוא ענין הנדר בלבד, שחייב לקיים נדרו שנדר לשלם את הערך שקצבה התורה.

ודבר זה קשה לאומרו, כי לפי האמור יוצא כי מצות הערכין אינה אלא כענין מצות בן סורר ומורה, לפי המאן דאמר שהוא לא היה מעולם ולא עתיד להיות, שאינו אלא למצות לימוד הפרשה וחוקותיה, שהרי חיובו הוא מצד נדר ולא חיוב חדש של מצות ערכין, ודוחק לומר שלכך התכונה התורה.

ונראה, דענין הערכין אינו מתבטא בכך שהמעריך חייב לשלם להקדש מדין נדר את הסך הקצוב בפרשת ערכין. אלא שהמעריך הרי הוא "נתפש" במצות הערכין, וכענין התפשת נזירות!

ומתחייב במצות התורה בתשלומי הערכין!

ואם לא שילם - עובר בעשה של הערכין!

ואינו עובר בלאו דבל יחל דברו, דהוי כהתנה במפורש שלא יהא נתפש בנדר!

ומיהו, לאחר שהתחייב לשלם מצד מצות הערכין, שוב איכא בל יחל אף על מצות ערכין, כיון שמתחייב בה על פי דיבורו!

ג. ונראה עוד, דלעולם אינו חייב בתשלומי הערכין, גם לאחר שקיבל על עצמו בפיו, עד שיערכנו הכהן, ורק אז חלה עליו מצות נתינה. ולפיכך, אותן שנתמעטו מדין המעריכין - אין על הכהן להעריכו, ואם העריכו אינו כלום, שאין הערכתו הערכה, כיון שאינו בדין התורה, וממילא אין חוב נתינה!

[חזון איש, תחילת ערכין]

פרק ראשון - הכל מעריכין

נאמר בפרשת בחוקותי:

"איש כי יפליא נדר, בערכך נפשות לה'.

והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש".

שתי צורות יש למי שנודר דמים להקדש בשווי של אדם.

האחת, להתחייב להקדש בנדר את דמיו של האדם כפי שהוא שווה להמכר בשוק בתור עבד [עברי ^[1] או כנעני, וכפי שיתבאר].

השנית, להתחייב את "ערכו" של אדם, לפי הערך שקצבה לו התורה בפרשת ערכין.

הנודר להביא להקדש את "דמי האדם" הרי זה נדר ^[2] רגיל של דמים להקדש. ואילו המתחייב את "ערכו", הרי הוא מתחייב מדין "מעריך" לפי הכללים המיוחדים האמורים בפרשת ערכין.

הערות

^[1] החובל בחבירו ומזיקו, שמים את הנזק כאילו הוא עבד שנמכר בשוק, כמה היה שווה קודם וכמה כעת. ונחלקו רש"י והרא"ש. דעת רש"י שההערכה היא כאילו נמכר לעבד עברי. ודעת הרא"ש שמעריכים כאילו נמכר לעבד כנעני. וכתב בקצות החושן [ת"כ א] שכמו כן יחלקו לגבי נודר דמי אדם, ששמין אותו כעבד, אם זה כעבד עברי או כעבד כנעני. והגרי"ז רצה לומר, שכל סברת רש"י היא רק בנזיקין, שהרי ישראל ראוי להמכר רק לעבד עברי ולא לעבד כנעני, ואם כן, מה שהזיקו נמדד לפי מחיר עבד עברי. אבל הנודר דמים, גם רש"י יודה שמעריכים בעבד כנעני. אך חזר בו מזה, כי גם בחבלת אדם אין התשלומים באים להשלים את ההפסד, אלא הוא דין מחודש של תשלומים שחידשה התורה [וכלשונו של הרמב"ם שזה קנס], ומכל מקום סובר רש"י שמעריכין בעבד עברי דווקא. וצריך לומר, שסברת רש"י היא, כיון שישראל אינו יכול להמכר לעבד כנעני, הוא מופקע מלהעריכו כעבד כנעני. ולכן, הוא הדין בנודר דמי עלי, שלדעת רש"י יעריכוהו לפי מחיר עבד עברי.

^[2] כך היא הפשטות, שזה נדר דמים רגיל לבדק הבית, ורק קובע את סכום ההתחייבות לפי מחירו של אדם פלוני. אך הגרי"ז הוכיח מדעת הרמב"ם לא כך, שכתב [פ"א מערכין הי"ג]: הגוסס אין לו דמים כיון שרוב גוססים למיתה, והרי הוא כמת. ולא כתב הרמב"ם בפשיטות, כיון שאין לו שום שיווי להמכר. ומוכח שסובר הרמב"ם שדמי אדם הוא דין מחודש, שנלמד מדין ערכין, ולכן היה צריך הרמב"ם לפטור מהטעם שהגוסס הרי הוא כמת.

דף ב - א

מתניתין:

א. הכל - מעריכין, שמחייבים את עצמם ערך אדם פלוני כפי המבואר בפרשת ערכין, כל אדם לפי ערכו, בהתאם לשנותיו.

והכל - נערכין, שכל אדם יש לו "ערך" ויכול לחייב את עצמו בערכו האמור בתורה, או שאדם אחר מתחייב בערכו ואומר ערך פלוני עלי.

ב. הכל - נודרין דמי אדם פלוני עלי להקדש, וחייבים לשלם את שוויו לפי מחירו בשוק כעבד.

והכל נידרין, שיכול כל אדם לומר על עצמו דָמַי עלי וכן חבירו יכול לחיייב עצמו בנדר בדמיו, כשאומר דמי פלוני עלי.

ובכללם -

כהנים, לויים וישראלים. נשים ועבדים ^[3] ^[4], שישלמו לאחר שיתגרשו ^[5] או ישתחררו.

ג. טומטום ^[6] ^[7], [שהוא ספק זכר ספק נקבה מחמת שמקום זכרותו מכוסה בקרום], ואנדרוגינוס, שיש בו גם אברי זכר וגם אברי נקבה, הרי הם נודרין ונידרין משום שיש להם שיווי כספי להמכר בשוק כעבד. וכמו כן טומטום ואנדרוגינוס הרי הם מעריכין, שאומרים הרי עלי ערך אדם פלוני [שאינו טומטום ואנדרוגינוס] ומתחייבים להקדש את ערכו האמור בתורה, אבל הם לא נערכין, שלא קצבה להם התורה ערך, משום שזכר ונקבה נאמרו בפרשה והתמעטו בכך הטומטום והאנדרוגינוס, ולכן אם יאמרו ערכי עלי או אחרים יאמרו עליהם "ערך פלוני [והוא טומטום או אנדרוגינוס] עלי" אין חייבים כלל, שאין נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית!

ד. חרש ^[8] שוטה וקטן נידרין, שהרי יש להם דמים להמכר בשוק כעבד, ונערכין לפי ערכם הקצוב בתורה.

אבל חרש שוטה וקטן לא נודרין ולא מעריכין - מפני שאין בהם דעת, וצריך איש שיודע להפלות, להבין לשם מי הוא נודר ומעריך [רבינו גרשם].

גמרא:

שנינו במשנה: הכל מעריכין!

והוינן בה: "הכל" - לאתויי ^[9] מאי?

ומשנינן: לאתויי קטן שהגיע לגיל שתים עשרה, ויודע לשם מי נודרים ומקדישים, הנקרא "מופלא" [שיודע ומבין להפלות] הסמוך ל [גיל י"ג שנה, שבו הוא נעשה] "איש"! ^[10] שגם הוא מעריך ^[11].

ותו הוינן בה: זה שכתוב הכל נערכין - כי "הכל" שכתוב ברישא של המשנה הוא גם על נערכין לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי מי שהוא מנוול ומוכה שחין, שאף על פי שאין להם דמים להמכר בשוק, יש להם ערך הקצוב בתורה.

כי סלקא דעתין אמינא הואיל ו"איש כי יפליא נדר בערכך" כתיב, הקיש הכתוב נדרים לערכין, והיינו אומרים רק כל מי שישנו בדמים, שאפשר להתחייב בדמיו, ישנו בערכין, להתחייב בערכו, וכל שאינו בדמים כגון מנוול ומוכה שחין, שאין להם שיווי להמכר בשוק, אינו בערכין, וגם אם יתחייבו בערכם לא יחול החיוב, קא משמע לן מזה שכתוב בהמשך "בערכך נפשות", שכל דהו נפש גם אפשר להתחייב בערכה, על אף שאין לה דמים להמכר בשוק.

ותו הוינן בה: הא דכתיב "הכל נודרין" - לאתויי מאי?

ומשנינן: "הכל נידרין" איצטריך ליה לכתוב ואגב זה כתוב בתחילה גם הכל נודרין.

ומבארינן: "הכל נידרין" - לאתויי מאי? אי לאתויי טומטום ואנדרוגינוס, שאפשר להתחייב בדמיהם על אף שאי אפשר להתחייב בערכם, הלא בהדיא קתני להו במשנה שהם נידרים!?

ואי לאתויי חרש שוטה וקטן שהם נידרים, גם זה בהדיא קתני להו!?

אי לאתויי שאפשר להתחייב בדמיו של תינוק שהוא פחות מבן חודש - גם זה בהדיא קתני להו לקמן במתניתין שהוא נידר ואינו נערך!?

ואי לאתויי עובד כוכבים שאף על פי שאינו נערך אליבא דרבי יהודה הרי הוא נידר, גם זה בהדיא קתני להו!?

ומשנינן: אלא, לעולם, לאתויי פחות מבן חודש, שאף על פי שאין לו ערך יש לו דמים להמכר בשוק. ואף על פי שזה מפורש במשנה להלן כן הוא דרך התנא: תני, והדר מפרש! וכמו כן ניתן להעמיד בדרך זו גם בעכו"ם או חרש שוטה וקטן. [ועיין ברש"י הסבר נוסף!] ^[12].

וכיון שביארנו מה בא "הכל" לרבות, מבארים גם מה שכתוב "הכל" במקומות אחרים במשניות.

הכל סומכין על הקרבן - "הכל", לאתויי מאי?

לאתויי יורש, שסומך על קרבן שהפריש אביו, ודלא כרבי יהודה הסובר בברייתא לקמן שיורש אינו סומך.

הכל ממירין בהמת קדשים בבהמת חולין - לאתויי מאי?

לאתויי יורש שממיר קרבן שהפריש אביו בבהמת חולין, ודלא כרבי יהודה!

דתניא: יורש קרבן סומך עליו, וכן יורש קרבן מימר.

רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר!

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה?

ומשנינן: כתוב שלש פעמים בפסוק "קרבנו" לגבי סמיכה, ומאחד מהם לומד רבי יהודה - קרבנו ולא קרבן אביו! ויליף רבי יהודה את דין תמורה, שהיא "תחלת הקדש", והיינו, שהבא להמיר בהמה בבהמה, ולהחיל על בהמת החולין את קדושת קרבן "תמורה", הרי זה תחלת ההקדש בבהמת החולין, ולומד זאת רבי יהודה מהדין של סמיכה, שהוא סוף הקדש [שהיא בסמוך לשחיטה] - מה סמיכה, שהיא סוף הקדש, יורש אינו סומך, אף תמורה, שהיא תחלת הקדש, יורש אינו מימר!

ורבנן, הסוברים שיורש מימר, דורשים מזה שכתוב "המר ימיר" - לרבות את היורש! ולדבריהם ילפינן להיפך: ודין סמיכה, שהיא סוף הקדש, בסמוך לשחיטה, למדים מדין תמורה, שהיא תחלת הקדש של הקרבן - מה תחלת הקדש יורש מימר, כמו שדורשים רבנן מהמר ימיר, אף סוף הקדש יורש סומך!

והוינן בה: ורבנן, הסוברים שיורש סומך האי "קרבנו" הכתוב בסמיכה, שממעט ממנו רבי יהודה יורש מסמיכה - מאי עבדי ליה?

ומשנינן: לרבנן מיבעי להו לשלושת הפסוקים "קרבנו" לדרשות אלו:

א. קרבנו - ולא קרבן עובד כוכבים, שהתמעט קרבן עכו"ם מסמיכה [עיין בתוס' שהמיעוט הוא מסמיכת ^[13] כהן].

ב. קרבנו - ולא קרבן חבירו! שאין אדם סומך על קרבן ^[14] שאינו ^[15] שלו.

ג. קרבנו - לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שאם הביאו כמה שותפים - חברים קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך עליו. ולא מספיק שאחד יסמוך עבור כולם.

והשתא הוינן בה: ורבי יהודה, הלומד מ"קרבנו" למעט קרבן שמביא יורש מסמיכה - מנין הוא לומד את שלושת הדרשות שדרשו רבנן?

ומשנינן: מה שדרשו רבנן מ"קרבנו" לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה - לית ליה! אלא סובר רבי יהודה שאחד מן השותפים סומך עבור כולם ^[16].

ואי נמי אית ליה דרשה זו כמו רבנן, ועדיין מיותר לו "קרבנו" אחד ללמוד ממנו שיורש אינו סומך,

הערות

^[3] כתבו התוספות, אף על פי שבכל מקום עבד כנעני דינו כאשה, אבל ערכו הוא כזכר, שאם לא כך היה התנא צריך לפרש שערכו כאשה. ובשיטה מקובצת הביא מהרא"ש, שיש בתורת כהנים דרשה מיוחדת שערך עבד הוא כזכר. ובחידושי מהר"ש טויבש ציין לדברי התוספות [ב"ק פח א ד"ה יהא] שכתבו שהיקש עבד לאשה הוא רק לענין להחמיר עליו אך לא להקל, ואם כן, בערכין פשוט שדינו כזכר ולא כנקבה שהיא קלה יותר.

^[4] כתב הרמב"ם [פ"ב מנזירות הי"ח]: נדר העבד או שהעריך, אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו לא יחול עליו נדר עכ"ל. ולכאורה, כונתו שעבד שהעריך אין הערך חל. אך במשנה כאן הלא מפורש שעבד מעריך וכן פסק הרמב"ם [פ"א מערכין ה"ז]. וביאר בליקוטי הלכות [סוף נזיר], שכוונת הרמב"ם היא שאין לעבד רשות לעבוד ולשלם מהשכר את הערך כיון שהוא שייך לאדון, אבל הערך ודאי חל וכשישתחרר צריך העבד לשלמו וכמבואר כאן במשנה.

^[5] כך פירש רש"י, והתוספות הוסיפו, שיתכן שישלמו מיד באופן שנתנו להם מתנה על מנת שאין לבעל רשות בה. אך הוסיפו התוספות, שאפילו אם כעת אין להם ממה לשלם, מכל מקום, כותבים עליהם מיד, ולא ביארו התוספות מהי התועלת בכתיבה זו. וביאר בעולת שלמה, שבלי שטר לא גובים מהלקוחות אפילו בערכין, על אף שהיא מלוה הכתובה בתורה. אך כשכותבים הרי זה נעשה שטר, וגובים מהלקוחות משעת כתיבת השטר.

^[6] בבכורות [מא ב] מבואר בגמרא שאם נאמר שטומטום הוא ספק איש ספק אשה הרי יש ערך לטומטום. ותמה הלחם משנה [פ"ד מאישות הי"א] על הרמב"ם שפוסק שם שטומטום הוא ספק איש ספק אשה ומכל מקום פוסק שאין לו ערך, וזה שלא כדברי הגמרא בבכורות.

^[7] בטומטום שביציו מבחוץ, כתב המנחת חינוך [שנ ג] שגם הוא אין לו דין זכר ודאי ואם כן, אין לו ערך. ובטומטום שהעריכו אותו ואחר כך נקרע ונמצא זכר, כתבו המנחת חינוך והשפת אמת שאין חייבים בערכו, כיון שבשעת הנדר לא היה זכר ודאי. ובאומר על טומטום דמיו עלי, ואחר כך נקרע ונמצא זכר, כתב השפת אמת שנותן רק כפי מחירו בשעת הנדר, ולא כפי מחירו כעת אחרי שנקרע.

^[8] התוספות מקשים, איך חרש נידר וחייבים בדמיו, והרי חרש אינו שווה כלום, כמבואר בפרק החובל, שאם חירש את חבירו נותן לו דמי כולו, כי חרש אינו שווה כלום. ותירצו, שכאן מדובר בחרש שיכול להתרפא ולו יש דמים. עוד תירצו בשם רבינו תם ששם מדובר בחרש בידי אדם והוא אין לו דמים. אך כאן מדובר בחרש בידי שמים, ויש לו דמים. וביאר הנודע ביהודה [אהע"ז קמא נ"ג], שגם לרבינו תם החילוק הוא אם יכול להתרפאות או לא, וכמו התירוץ הראשון בתוספות, אלא שהוא סובר שחרש בידי אדם בסתם אינו מתרפא, ורק חרש בידי שמים יכול להתרפאות ויש לו דמים.

^[9] השפת אמת מסתפק אם שנים יכולים להעריך בשותפות כשם שיכולים להביא קרבן בשותפות, או כיון שהפסוק איש כי יפליא נאמר בלשון יחיד, רק יחיד מעריך ולא שותפים. והוכיח מזה שלא אומרת הגמרא שהכל מעריכין בא לרבות שותפים שמעריכים, משמע מזה ששותפים אינם מעריכים.

^[10] דעת הרמב"ם [פי"א מנדרים ה"ד] שמופלא הסמוך לאיש, שנדרו נדר, זה מדאורייתא. אך הראב"ד [פי"א מנזירות הי"ג] מסתפק אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.

^[11] כתב הרמב"ם [פ"א מערכין הט"ו]: וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים, חייב לשלם, שהרי נדריו קיימים כמו שביארנו בהלכות נדרים. ובמנחת חינוך [שנ ב] תמה, שהרי מבואר ברמב"ם בהלכות נדרים שמופלא הסמוך לאיש שנדר, אף שנדרו נדר, אבל אם עבר עליו אינו לוקה, כיון שקטן פטור מכל המצוות ובכללן מלא יחל דברו, ואם כן, איך אפשר לומר שאם העריך חייב לשלם, והרי אי אפשר לחייבו כלל מאחר ואינו עובר בבל יחל. אך דן המנחת חינוך, שאולי יש נפקא מינה שנכסיו משתעבדים משעה שהעריך וכשיגדל יגבו מהם. [ועוד חזר ודן באות ד וחזר בו מזה].

^[12] ובשיטה מקובצת כתב בשם ר"י, שיש חידוש מיוחד בקטן פחות מבן חודש, שאף על פי שלא יצא עדיין מספק נפל מכל מקום יש לו דמים. ודבריו טעונים ביאור, שלגבי חיוב דמים מה בכך שהוא ספק נפל, מכל מקום, הרי יש לו מחיר בשוק ואם כן, בוודאי שיש לו דמים. אכן כדבריו משמע גם ברמב"ם [פ"א מערכין הי"ג] שכתב שגוסס אין לו דמים מכיון שרוב גוססים למיתה הרי הוא כמת, ומשמע שאף על פי שיש לו מחיר, מכל מקום מכיון שהוא כמת אין שייך בו נדר דמים. וביאור דבריו לכאורה כמו שאמר הגרי"ז [הערה 2] שחיוב דמים בנודר דמי אדם הוא גם כן מפרשת ערכין ואיננו כנדר דמים סתם לבדק הבית, ולכן בגוסס כיון שהוא כמת לא שייך נדר דמים, וזה שדן השיטה מקובצת בפחות מבן חודש שלא יצא מכלל נפל שלא יהיה בו חיוב דמים.

^[13] כי זה דבר פשוט שגוי אינו חייב בסמיכה על קרבנו שהרי פטור מכל המצוות. אך היה מקום לומר, שכשם שקרבן עכו"ם בית דין נותנים עליו נסכים, הוא הדין שהכהן יסמוך על קרבן העכו"ם, ולכן צריך את המיעוט שקרבן עכו"ם איננו טעון כלל סמיכה.

^[14] הקשו התוספות, שהרי במנחות יש על זה בגמרא מיעוט שהשליח אינו יכול לסמוך, ואם כן, כל שכן שחבירו סתם אינו יכול לסמוך ומדוע צריך על זה דרשה נוספת. ובחידושי הגאון רא"מ הורוביץ וכן בעולת שלמה תירצו, שמהדרשה שלא מועיל שליח למדים ממנה רק שבעל הקרבן לא מקיים מצות סמיכה כשממנה שליח לסמוך. אך היה מקום לומר, שהקרבן טעון סמיכה, ואם הבעלים איננו סומך יסמוך מישהוא אחר, כדי שיתקיים דינו של הקרבן בסמיכה [אף שהבעלים לא יקיימו את המצוה]. ועל זה בא הלימוד "ולא קרבן חבירו", שכאשר אחר סומך לא מתקיימת מצות סמיכה.

^[15] הקשו התוספות, שבסמיכה מבואר שלא מועיל על ידי שליח, ואם כן, נלמד מכאן לכל התורה שלא מועיל שליחות. ותירץ השפת אמת, שסמיכה היא מצוה שבגופו, כמו תפילין, שצריך את ידו דווקא, ולא מועיל שליחות שיניחם אחר, ואין ללמוד מכאן לשאר דיני התורה.

^[16] ואף על פי שלא מועיל סמיכה עבור חבירו, פירש רש"י, שכאן כיון שהוא עצמו גם חייב בסמיכה על קרבן זה, וסומך גם עבור עצמו, שוב מועילה סמיכתו גם לשאר השותפים.

א משנה הכל מעריכין, שאם נדרו ערכו של אדם — חייבים לתת להקדש את ערכו הקצוב בתורה לפי שנותיו ומינו (ויקרא כז, ג—ז), והכל נערכין, שאם נדר את ערכם חייב לשלם. וכן הכל נודרין להקדש את שוויו של אדם (כאילו היה נמכר כעבד), והכל נודרין, שאם אמר "דמיו של פלוני עלי" — חייב לשלם להקדש: כהנים, לוים, וישראלים, נשים, ועבדים.

טומטום, שאין לו סימני זכר או נקבה, ואנדרוגינוס, שיש לו סימני זכר וסימני נקבה, נודרין ונידרין ומעריכין, אבל לא נערכין, שאם אמר: "ערכו של פלוני טומטום עלי" — אינו חייב כלום, מפני שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית, שנזכרו בכתוב.

חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהם דעת.

ב גמרא שואלים: "הכל מעריכין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי [להביא] מופלא סמוך לאיש כלומר, מי שהוא בן שתים עשרה שנה ויום אחד, שעדיין אינו איש מבוגר, אבל מבין בטיב נדרים, שהנדרים והערכים שהוציא מפיו מחייבים אותו.

ושואלים: "הכל נערכין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] מי שהוא מנוול (מאוס) או מוכה שחין, שאינו שווה מאומה אילו היה עומד למכירה; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]:

"נדר בערכך" (שם ב) כתיב [נאמר], ובכך הקישה התורה את דיני הנערך לדיני הנידר, ולכן כל שישנו בדמים, שאם נדר את דמיו מתחייב לשלם להקדש — ישנו גם בערכין, שאם נדר את ערכו של אותו אדם — חייב לשלם, וכל שאינו בדמים, שאם נדר את דמיו אינו מתחייב — אינו גם בערכין, ולכן הנודר את ערכו של מנוול ומוכה שחין פטור מלשלם, מפני שאינו שווה מאומה, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שגם אלו נערכים, שהרי התורה אמרה "בערכך נפשת" (שם), ומשמע: כל דהו [כל שהוא], כל שיש בו נפש חיים יש לו ערך לפי שנותיו.

ושואלים: "הכל נודרין" ששנינו במשנתנו, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: מה ששנינו "הכל נידרין" איצטריך ליה [הוצרך לו], ומשום כך הובא גם הכלל של "הכל נודרין", למרות שאין בו חידוש לעצמו.

ושואלים: ו"הכל נידרין" לאתויי מאי [להביא את מה הוא בא]? אי לאתויי [אם תאמר להביא] טומטום ואנדרוגינוס — הלוא בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם במשנה]! ואי לאתויי [ואם להביא] חרש שוטה וקטן — בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם במשנה]!

אי לאתויי [אם להביא] פחות מבן חודש, שאינו בכלל ערכין, אבל בכל זאת אפשר לנדור את דמיו — גם כן בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם] בהמשך המשנה שבפרקנו! ואי לאתויי [ואם להביא] נכרי, הלוא בהדיא קתני להו [במפורש הוא שונה אותם] בהמשך המשנה שבפרקנו! ומשיבים: לעולם שנינו "הכל נידרין" לאתויי [להביא] פחות מבן חודש, ואף ששנינו את דינו בהמשך המשנה — תני והדר מפרש [שונה התנא באופן כללי וחוזר ומפרש] אחר כך את הפרטים.

ג אחר שהתברר מדוע נקטה משנתנו לשון "הכל מעריכין", מבררים מה באה לשון זו להוסיף במקומות אחרים. ושואלים, מה ששנינו במסכת מנחות: "הכל סומכין" על ראש הקרבן, לאתויי מאי [להביא את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי [להביא] יורש, שסומך על ראש קרבן מורישו, כשהוא מביאו לאחר מותו, ושלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שיורש אינו סומך.

ושואלים: "הכל ממירין", ששנינו במשנה במסכת תמורה, לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: גם כאן, לאתויי [להביא] יורש, שאם אמר על בהמה שתהא תמורת בהמה שהקדיש אביו — גם השניה קדושה, ושלא כשיטת ר' יהודה, הסבור שיורש אינו עושה תמורה.

דתניא [ששנויה ברייתא]: יורש סומך על קרבן אביו שמת, יורש מימר, כלומר, עושה תמורה בקרבן שירש מאביו. ר' יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? שנאמר בעניין סמיכה: "קרבנו" (ויקרא ג, ב) והרי זה מיעוט, "קרבנו" — ולא קרבן אביו, ויליף [והוא לומד] דין תחלת הקדש, כלומר, תמורה, כשמחילים קדושה על בהמה, מסוף הקדש, מסמיכה, שהיא נעשית סמוך לשחיטת הקרבן: מה סוף הקדש — יורש אינו סומך, אף תחלת הקדש — יורש אינו מימר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים שיורש סומך ומימר, מהיכן הם למדים? ומשיבים, ממה שנאמר לגבי תמורה: "ואם המר ימיר" (שם כז, י), והם למדים מהלשון הכפולה — לרבות את היורש, ולשיטתם, ילפינן [אנו למדים] דינו של סוף הקדש (סמיכה) מתחלת הקדש (תמורה): מה תחלת הקדש — יורש מימר, אף סוף הקדש — יורש סומך.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [זה] המיעוט "קרבנו", ממנו למד ר' יהודה שיורש אינו סומך, מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] ללמוד ממנו: "קרבנו" — ולא קרבן גוי, שאין קרבן הגוי טעון סמיכה, "קרבנו" — ולא קרבן חבירו, שאין אדם יכול לסמוך על קרבן חבירו, "קרבנו" — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שאם חברו כמה אנשים להביא קרבן — כולם חייבים לסמוך עליו.

ואומרים: ור' יהודה, את הדין של לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה [אין לו], אינו מקבל שיטה זו, אלא לדעתו אחד סומך עבור כולם. ואי נמי אית ליה [ואם גם כן תאמר שיש לו], וגם הוא לומד מהמילה "קרבנו" שכל השותפים חייבים לסמוך,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: Everyone takes vows of valuation and is thereby obligated to donate to the Temple treasury the value fixed by the Torah (see Leviticus 27:3–7) for the age and sex of the person valuated. And similarly, everyone is valuated, and therefore one who vowed to donate his fixed value is obligated to pay. Likewise, everyone vows to donate to the Temple treasury the assessment of a person, based on his market value to be sold as a slave, and is thereby obligated to pay; and everyone is the object of a vow if others vowed to donate his assessment. This includes priests, Levites and Israelites, women, and Canaanite slaves.

A tumtum, whose sexual organs are concealed, and a hermaphrodite [androginos], vow, and are the object of a vow, and take vows of valuation, but they are not valuated. Consequently, if one says, with regard to a tumtum: The valuation of so-and-so is incumbent upon me to donate to the Temple treasury, he is not obligated to pay anything, as only a definite male or a definite female are valuated.

A deaf-mute, an imbecile, and a minor are the object of a vow and are valuated, but neither vow to donate the assessment of a person nor take a vow of valuation, because they lack the presumed mental competence to make a commitment.

GEMARA: The Gemara asks: What is added by the mishna’s statement: Everyone [hakol] takes vows of valuation? When a principle is stated in a mishna, it serves to include a particular case that it does not mention explicitly in its halakha. Which case is included by the broad statement here? The Gemara answers: The mishna teaches it to add a discriminating minor on the brink of adulthood [mufla samukh le’ish], i.e., during the year before a minor reaches majority.

The Gemara similarly asks: What is added by the statement: And everyone is valuated? The Gemara answers: The mishna serves to add a repulsive man and one afflicted with boils, who have no market value.

The Gemara explains why this addition is necessary: It might enter your mind to say that as it is written in the verse: “A vow of persons to the Lord, according to your valuation” (Leviticus 27:2), which juxtaposes one who is valuated to one who is the object of a vow, anyone who is included in the category of assessments, i.e., if he vows to pay his assessment he must pay it to the Temple, is also included in the category of valuations. But anyone who is not included in the category of assessments is not included in the category of valuations. Since these people, a repulsive man and one afflicted with boils, are not subject to assessment, as they have no market value, perhaps they are also not subject to valuation.

Therefore, the mishna teaches us that these too are subject to valuation, as the same verse also states: “Persons [nefashot],” indicating anyone who has any amount of life [nefesh] is subject to valuation.

The Gemara further asks: What is added by the mishna’s statement: Everyone vows to donate the assessment of a person? The Gemara answers: Actually, this statement is not necessary, but it is mentioned because the continuation: And everyone is the object of a vow, was necessary.

The Gemara inquires: What, then, is added by the clause: And everyone is the object of a vow? If one were to suggest that this serves to add a tumtum and a hermaphrodite, that cannot be correct, as they are explicitly taught in the mishna itself. And if one were to suggest that it serves to add a deaf-mute, an imbecile, and a minor, they too are explicitly taught in the mishna.

And if you say that this clause serves to add the halakha that a child who is less than a month old, who is not subject to valuation, is nevertheless subject to assessment, this too is explicitly taught in a mishna (5a). And if one were to say that it serves to add a gentile, that is also explicitly taught in a mishna (5b). The Gemara answers: Actually, the phrase: And everyone is the object of a vow, is mentioned in the mishna in order to add a child who is less than a month old, and the mishna teaches this halakha in general terms and then explains it in detail later.

§ The Gemara inquires about similar general expressions that appear in other mishnayot. What is added by the mishna (Menaḥot 93a): Everyone who brings an offering places hands on the head of the animal? The Gemara answers: This clause serves to add that an heir places hands on the offering of the deceased, and the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that an heir does not place his hands on an offering he inherited.

The Gemara asks: What is added by the ruling of the mishna (Temura 2a): Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal? The Gemara answers: Here too, the mishna serves to add that an heir substitutes a non-sacred animal for his father’s consecrated animal, i.e., the non-sacred animal also becomes sanctified. And this mishna is also not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as he maintains that an heir cannot substitute a non-sacred animal for the consecrated animal he inherited.

The Gemara cites the source for these two opinions of Rabbi Yehuda. As it is taught in a baraita: An heir places hands on his father’s offering, and an heir can effect substitution for an offering inherited from his father. Rabbi Yehuda says: An heir does not place hands and an heir cannot effect substitution.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? With regard to placing of hands, he expounds the term: “His offering” (Leviticus 3:2), as teaching that one places his hands only on his own offering, but not on his father’s offering. And with regard to the ruling that an heir cannot effect substitution, Rabbi Yehuda derives the halakha of the initial stage of consecration, i.e., substitution, in which a previously non-sacred animal is consecrated, from the final stage of consecration, the act of placing hands, which is performed upon an already-consecrated animal immediately before it is slaughtered: Just as with regard to the final stage of consecration, an heir does not place hands, so too, with regard to the initial stage of consecration, an heir cannot effect substitution.

And from where do the Rabbis derive their opinion? The verse states: “If he shall substitute [hamer yamir] animal for animal” (Leviticus 27:10), with the doubled form of hamer yamir serving to include the heir as one capable of effecting substitution. And the Rabbis derive the final stage of consecration, i.e., the placing of hands, from the initial stage of consecration, i.e., substitution: Just as with regard to the initial stage of consecration an heir can effect substitution, so too, with regard to the final stage of consecration, an heir can place hands.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this term: “His offering,” from which Rabbi Yehuda derives that an heir does not place his hands? The Gemara explains how the Rabbis expound each mention of the term, which appears three times (Leviticus 3:2, 7, 12). One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on the offering of a gentile. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on the offering of another person. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.

The Gemara clarifies: And how does Rabbi Yehuda respond to this claim? The Gemara explains that Rabbi Yehuda does not hold that one of the mentions serves to include all owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands. Rather, one of the owners places his hands on the offering on behalf of the entire group. Consequently, he is left with one spare mention of “his offering,” from which he derives that an heir does not place his hands. The Gemara adds: Alternatively, one can say that Rabbi Yehuda holds that one of the mentions serves to include owners of a jointly owned offering,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכל מעריכין. בין לעצמן בין לאחרים כגון ערכי עלי או ערך פלוני עלי וחייב בערכו לפי שניו:

ונערכין. שיכול אדם לומר [עליו] ערך פלוני עלי ונתפס הערך וחייב המעריך לתת ערכו:

נודרין. שיכול לומר דמי עלי או דמי פלוני עלי:

[ונידרין. הנודר נמי (זה) שנודר ואומר דמי פלוני עלי אין לו קצבה אלא שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ונותן דמיו:

ולא מעריכין] מפני שאין להם דעת. דבעינן איש שיודע להפלות לשם מי הוא מעריך או נודר:

גמ' לאתויי מופלא הסמוך לאיש [היינו] תינוק בן שתים עשרה שנה ותינוקת בת י"א שנה שסמוכין למצות ונדריהן נבדקין אי הוי מופלא שיודע לשם מי הוא נודר או מעריך הוי נדר אבל קודם לזמן הזה אע"ג דהוי מופלא לא הוי נדר דחשיב כקטן ולאחר זה הזמן אע"ג דלא הוי מופלא הוי נודר:

ומנוול ומוכה שחין. שאין בהן דמים שאין אדם רוצה לקנותן:

קמ"ל בערכך נפשות. דאפילו נפש כל דהו כי הני דלא חשיבי נערכין:

נודרין לאיתויי מאי. [כלומר] אי לאיתויי מופלא הא שמעינן ליה מהכל דנערכין אלא לא איצטריך הכל לנודר אלא משום הכל דנידרין דהכל משמע אכולה בין אנערכין בין אנודרין בין אנידרין:

[אלא] לאיתויי פחות מבן חדש. דנידר ואע"ג דקתני ליה בהדיא במתניתין תני והדר מפרש (בגמרא) [במתני'] דמהכל מייתי ליה ואי אמרת מאי שנא^א)נראה מ"ש דדוקא אהאי קאמר דתני והדר מפרש דהכי הוה מצי למימר וכו'. (דמהאי דקאמר) תני והדר מפרש [הכי מצי למימר בין אטומטום בין אחרש בין העובד כוכבים תני והדר מפרש] [י"ל] אין הכי נמי אלא אגב דבן חדש כתיב באורייתא קא מרבי לפחות מבן חדש אע"ג דאינו נערך ולא מעריך נידר:

הכל סומכין. קא בעי למידרש השתא כולהו הכל לריבויא:

יורש סומך ומימר. שאם הקדיש אביו זבח ומת קודם שסמך עליו יורש סומך על קרבן אביו:

[ויורש יכול להמיר קרבן אביו. קרבנו וסמך ידו על קרבנו ולא על ראש קרבן אביו:

ויליף תחלת הקדש. דהיינו תמורה דקא משוי לה השתא להא תמורה כהקדש:

מסוף הקדש. היינו סמיכה ותכף לה שחיטה ומיכלייא הקדש וכי היכי דמסמיכה ממעט יורש הם הכי נמי מתמורה]:

המר ימיר. [המר] רבויא הוא דסגי למימר אם ימיר [וילפי סוף הקדש מתחלת הקדש ילפי סמיכה מתמורה:

קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים כו'. דתלתא קרבנו כתיבי בסמיכה גבי שלמים קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים דאין קרבן עובד כוכבים טעון סמיכה קרבנו ולא קרבן חברו דאין אדם סומך על קרבן שאינו שלו קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה:

^ב)צ"ל ולר"י לא אתי להכי אלא לאתויי אשה ושייך לעיל קודם ד"ה וילפי. ולר' יהודה הכי לא לאתויי אשה] לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. שאם יש ב' או ג' חבירין בקרבן כלן סומכין עליו. עובד כוכבים וחברו מחד קרא נפקא דהיינו שאינו שלו:

גמרא אי לאתויי פחות מבן חדש בהדיא קתני לי'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מופלא. בן י"ב שנה ויו"א. לפני התוי"ט היה הגי' בן י"ג כו' וכמו שהוא בפי' הרע"ב וכ"מ מדסיים ואינו איש עד שיביא שתי שערות ובבן י"ב ויו"א לא מהני ב"ש דקי"ל תוך זמן כלפני זמן בנדה (מו) ע"ש בתד"ה קטנה. ולכן הגהת התוי"ט בהרע"ב בן י"ב אין נראה מדכתב ולא הביא ב"ש:

תד"ה חרש. בחרש שא"י להתרפאות א"נ כו'. לכאורה קשה דלפ"ז המ"ל דהכל דנערכים לאתויי חרש כזה דסד"א נדר בערכך כו'. וי"ל דניחא ליה להש"ס טפי לאוקמי' על מנוול ומו"ש דהוו נמי בכלל הכל דמעריכין:

תד"ה לאתויי. וי"ל כו' בשכלו לו חדשיו. ר"ל והכא לענין ערכין דרשינן מנפש נפשות כדלקמן (דף ד ב):

תד"ה כל שישנו בדמים. אלא כל אדם כו'. קשה דהלא באדם איכא נמי פחות מבן חדש וטומטום ואנדרוגינוס. ואיכא נמי אברים שאין הנשמה תלויה בהם:

תד"ה לית ליה. שנתרבתה בשחוטין. כצ"ל וכן בסמוך:

במשנה שאינו נערך אלא זכר ודאי כצ"ל:

תוס' ד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו וכו' דכתיב ביבמה וקראו לו הן ולא שלוחן. יבמות דף קא ע"ב:

בא"ד וכן בעגלה ערופה ומדדו ולא שלוחם. סוטה דף מד:

משנה הכל מעריכין וכו'. פירש"י ערך כתוב בפרשה, נדר דמי עלי ושמין אותו וכו'. וכ"כ התוס' ראיתי בספר צאן קדשים שהגיה ברש"י ותוס' ותמה על הרב ברכת הזבח שלא העיר והוא טעות דמוכח דבערכין לא שייך שומא וכו' ע"ש ולדבר הזה יסלח האדון דהדבר פשוט מאד דרש"י ותוס' ברישא מפרשי מהו ערך ומהו נדר וכתבו ערך כתוב בפרשה. ופירוש נדר היינו דמי עלי ושמין וכו' ואחר באו לפרש המשנה מעריכין וכו'. והרב הנזכר חשב שכתבו רש"י דתוס' ערך כתוב בפרשת נדרים וזה גרם לו לכתוב מה שכתב. ולמה שהבין והגיה לא ידענא איך הונח לו לשונם שכתבו ערך כתוב פרשת נדרים ומה ענין פרשת נדרים כאן והול"ל פרשת ערכין והדברים פשוטים:

תוס' ד"ה הכל מעריכין בנזיר ונדרים הזכיר כנויים שלא להזכיר ש"ש לבטלה וכאן לא חש להזכיר שלא היו מזכירין ש"ש על הערכין. עכ"ל ויש להעיר דזו מחלקת ר"י ור"ל בנדרים דף יו"ד דר"י סבר לשונות גויים הם ור"ל סבר לשון שבדו להם חכמים וידוע דהלכה כר' יוחנן והכי רהטא סוגיא דהתם דלשון נכרים הם. ונפקא מינה מפלוגתייהו דלמ"ד לשון שבדו חכמים אין להוסיף עליהם ולמ"ד לשון נכרים הם הולכים אחר הכנויים בכל מקום ובכל זמן והכי מוכח בירושלמי ריש נזיר. וכן הרמב"ם פ"א דנדרים דפסק כר"י כתב דהולכין אחר לשון כלל העם במקום ובזמן והסמ"ג לאוין רמ"ב אחר שכתב לשון הרמב"ם גמר אומר וכן אמר ר' יוחנן כנויים לשון גויים הם וא"כ אמרנו נבא העי"ר על התוס' דנקטי בפשיטות דשם הזכיר כנויים שלא להזכיר שם שמים לבטלה והיינו כריש לקיש והול"ל כר"י דהלכתא כותיה. וכן יש להעיר על הרא"ש בפסקיו ריש נדרים שכתב הא דתקינו כנויין לשבועות כי היכי דלא לימא שבועה לה' וכו' דאמאי נקט לדר"ל:
הן אמת כי זאת מצאנו בירושלמי ריש נזיר דמחלפא שיטתייהו דר' יוחנן וריש לקיש מיהו אנן אגמרין תלמוד בבלי סמכינן כמו שידענו מגדולי הראשונים ואין להאריך בזה:
ותבט עיני בלקוטי מהר"ר בצלאל אשכנזי כ"י שכתב על דברי התוס' הנזכרים ולמ"ד לשוגות של גוים הם צ"ע עכ"ל והרב תוספת י"ט כתב ושמא בערכין לא היו כנויין ע"ש ושניהם המלכים לא זכרו דברי התוס' בריש נדרים ד"ה ונזירות שכתבו כן דלמ"ד כנויין של גויים הם לא נמצא להם לשון נכרים וכו' ע"ש. ועוד נעלם מהרב בצלאל והרב תוספת יום טוב דבירושלמי ריש נדרים המה ראו כן תמהו דלא תנינן כנויי ערכין ותמורות והקדשות ופריק לה ונראה דאתי כמ"ד לשון גויים הם ולא מצאו להם כנויים כמ"ש הרב פני משה פירוש ירושלמי שם ובריש נזיר. וגם על התוס' יש קצת להרגיש דלא זכרו הירושלמי. והרב פני משה הנזכר לא זכר דברי התוס':

תוס' ד"ה לאתויי מנוול ומוכה שחין משמע דקאי נמי אעבדים דמתניתין. ויש להקשות דהא מיבעיא לן פרק השולח עבד שמכרו רבו לקנס וכו' וי"ל וכו' עיין כל דבריהם:
ולפום ריהטא יש להעיר על התוס' דהתם פרק השולח בעיא דלא איפשיטא היא והיכי מקשו בכח אלמא אית ליה בדמים. ואף אם נפרש כונתם דאמאי לא פשיט התם ממתניתין דהכא מלבד דלשונם דחוק שכתבו אלמא אית ליה דמים דמשמע דאיפשיטא בעיין והכי קי"ל דאית ליה דמים. עוד בה דמה יוכיח הוכח ממשנתנו הש"ס דהוכחה קלישתא היא ולא שמה מתיא וכבר עלה על לב מראה האופני"ם לישב דבריהם. האמנם צריך להתישב בסוגית השולח בדברי הראשונים והאחרונים לאסוקי מילתא כפי קיצורנו:
ואת זה ראיתי בספר צאן קדשים שכתב על דברי התוס' הללו וז"ל פירוש וכיון דיכול למוכרו לו לקנס אפילו מנוול ומוכה שחין נמי ראוי לשרת לרבו ולמיקם קמיה ויכול למוכרו לקנס ומאי אתי הכל לרבות ומשני הכא בטריפה ומנוול ומוכה שחין דלא חזי לשרת ולא יכול למוכרו וכו' ע"ש. ויש להתישב בדבריו דממרוצת לשונו נראה דאיפשיטא בעיין דיכול למכרו לקנס. וכבר מילתא אמורה דבעיין לא איפשיטא ותו בדין ערובא שעירב בבתים דמנוול ומוכה שחין ראוי לשרת לרבו ולמיקם קמיה והוא נגד הש"ס שם בהשולח דכי משני איכא עבד טריפה פריך והא חזי למיקם קמיה ופריק במנוול ומוכה שחין ופירש"י דמאיס והוי נמי טריפה דלאו בר קנסא הוא הרי דטריפה חזי למיקם קמיה ומנוול לא חזי ואלו הרב הנזכר כתב דמנוול ומוכה שחין חזי לשרת ולעמוד את פני האדון ומשני בטריפה דלא חזי לשרת. ובמה שהקשו ותירצו עוד התוס' יש לגמגם וכבר ראיתי מה שהגיה הרב צאן קדשים בתירוצם וכתב שכן הוא בספר ישן והיא נסחא נכונה ועם כל זה אכתי לא איפרק מחולשה כאשר עיניהם ישיתו ממעיינ"י הישועה:
ולא אכחד דכעת לא זכיתי להבין תירוץ התוס' דס"ס הרי אתרבי טריפה בנפשות ונמצא דקרי ליה נפש ואי התם פרק יוצא דופן מוקי דמתניתין אף כרשב"ג ובשכלו לו חדשיו לא יגהה מזור לקושיתם כיון דנקרא נפש. ותו דאעיקרא קושיתם אינה צריכה לפנים דהרי שנינו במכילתא פרשת משפטים ובתורת כהנים פרשת אמור ובש"ס ריש פרק הנחנקין יכול אפילו הכה את הנפלים יהא חייב ת"ל איש מה איש מיוחד שהוא בן קיימא יצאו נפלים שאינן בני קיימא וא"כ מאי ק"ל להתוס' נהי דטריפה בכלל נפש וגם נפלים איתנהו בכלל נפש אלא דממעטינן להו מדכתיב איש וטריפה כיוצא בהן דבעינן דליהוו בני קיימא מדכתיב איש. ועיין בסנהדרין דף ע"ח. ובתורת כהנים פרשת בחקותי איתא להך בריתא דנפשות לאתויי מנוול ומוכה שחין דסד"א כל שישנו בדמים ישנו בערכין ת"ל נפשות וכתב הרב קרבן אהרן בסיפא דבריתא וז"ל ת"ל שהם בכלל דמים שאם אמר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק עכ"ל ולא ידעתי ושותיה דמר לא גמירנא דלערכין דוקא אתרבי מנוול ומוכה שחין ואולי הוא ט"ס. וראיתי בפירוש המשנה כ"י מהרב החסיד מז"ה מהר"א אזולאי זלה"ה שכתב משם הרא"ש בתוספותיו דמ"ש לאתויי מנוול ומוכה שחין לא קאי אעבדים דעבד אפילו מנוול ומוכה שחין ישנו בדמים שראוי לימכר לקנס כדמוכח בגיטין עכ"ל וצריך ישוב דלא איפשיטא כמ"ש הרא"ש עצמו שם בפסקיו ע"ש:

(ב א משנה) חש"ו נודרין ונערכין.—לפי מה ששנינו דשוטה נידר, מוכח שיש לו דמים, אבל בכתובות (לב א) מבואר, דשוטה אין לה בושת ופגם, ומוכרח שאין דמים לשוטה. ואולי נאמר דלצדדין שנינו כאן, דכל שוטה שהוא - אף שאין לו דעת כלל - מ"מ הוא נערך, ובשוטה כזאת הוא שאמרו בכתובות שאין לה בושת ופגם; אבל לענין נדר - דוקא שוטה שיש לו מקצת דעת, ויכולים להשתמש בו במלאכה קלה ושוה מקצת דמים בזה דוקא שנינו שנידר, ומ"מ הוא נקרא "שוטה" כנגד פקח. וכענין זה יש ביבמות (קטז ב): "אמרו לו לר' יהודה לדבריך פקחת תנשא, שוטה לא תנשא". וגם שם עניינה זו שאינה בקיאה בדרך ארץ שלא באה בוכה ובגדיה קרועים, אבל אינה שוטה גמורה, דזו לא תקינו לה רבנן נשואין, כדאיתא שם (קיב ב), וכ"ש הרז"ה בספר הצבא מדה ב'. ועי' מ"ש במעילה יח ב ונדה כד ב.

מתני' הכל מעריכין. ערך כתוב בפרשה. (נדר דמי עלי ושמים אותו כעבד הנמכר בשוק): מעריכין. אם אמר על אחד ערך פלוני עלי נותן ערך אותו פלוני כפי שניו שהערך ניתן לפי השנים הכתוב בפ' ערכין ואחר שנות הנערכים הולכים: נערכים. אם אמר ערכי עלי או אם אמר אחר עליו ערך פלוני עלי: נודרין. דמי פלוני עלי: נידרין. דמי עלי או אם אמר אחר עליו דמי פלוני עלי: נשים ועבדים. ומשלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד: וטומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרים. שהרי יש להם דמים: מעריכין. את אחרים אם אמרו ערך פלוני עלי נותנין ערך אותו פלוני: אבל לא נערכין. אם אמר ערכי עלי או אם אמר אחר עליהם ערך פלוני עלי לא אמר כלום שאין להם ערך שזכר ונקבה אמורין בפרשה: גמ' מופלא סמוך לאיש. בן י''ב שנה ויום אחד שהוא סמוך לאיש ואינו איש עד שיביא שתי שערות ומופלא קרי ליה על שם שבודקין אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש כדקתני בפ' יוצא דופן במסכת נדה (דף מה:): נערכין לאתויי מאי. כלומר הכל דקאי נמי אנערכין דאכולה מתני' קאי הכל אהנערכין לאתויי מאי: נדר בערכך כתיב. (נפשות משמע) איתקש ערכין לדמים ומנוול ומוכה שחין אינן בדמים ונודרין את אחרים אבל לא נידרין דאין שוים כלום: נפשות. משמע כל שהוא נפש: כולהו הנך דמייתי תיובתא תני להו במתניתין בהדיא: תני והדר מפרש. והוא הדין נמי מצי למנקט חד מהנך אלא חד מתרתי תלת נקט ל''א להכי נקט האי משום דפליגי רבנן ור''מ בהאי פירקא (לקמן דף ה.) המעריך פחות מבן חדש ר''מ אומר נותן דמיו אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וחכ''א לא אמר כלום ולהכי סתמה ברישא לאשמועי' ממשנה יתירא דאפי' לרבנן היכא דאמר דמיו עלי יש לו דמים ונותן דמיו מפי מורינו: יורש. אדם שהפריש אביו קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת: קרבנו. גבי סמיכה כתיבי תלתא קרבנו גבי שלמים בויקרא ודריש ר' יהודה לחד מינייהו קרבנו ולא קרבן אביו: תחלת הקדש. תמורה שהיא תחלת הקדישה של בהמה זו: סוף הקדש. סמיכה שהוא סמוך לשחיטה: כל בעלי חוברין. חמשה שהביאו קרבן אחד בשותפות כולן צריכין לסמוך עליו ואין אחד סומך עליו: לית ליה. דס''ל אחד סומך לכולם ולא הוי כסומך על קרבן חבירו הואיל והוא שייך ביה:

מתני' הכל מעריכין. בנזיר (דף ב.) ובנדרים (דף ב.) הזכיר כינויים שלא להזכיר שם שמים לבטלה כדאיתא התם ובכאן לא חשש להזכיר שלא היו מזכירין שם שמים על הערכין ערך כתוב בפרשה נדרים דמי עלי ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק: מעריכין. אם אמר על אחד בשוק ערך פלוני עלי (או אם אמר ערך אותו פלוני עלי) נותן לפי השנים הכתובים בפרשת שקלים ולפי שנותיו הולכים: נערכין. אם אמר ערכי עלי או אם אמר אחר [עליו] ערך פלוני עלי: נשים ועבדים. משלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד כן פ''ה אי נמי כגון שנתנו להם ע''מ שאין לרב או לבעל רשות בהם ואפילו אין להם נותנין עליהם מיד כדתניא בתוספתא נשים ועבדים נודרים ונידרים אם יש להם בזמן הזה גובין מהם ואם לאו [כותבין] עליהם וגובין לאחר זמן ועבד אע''ג דגבי מצות יש לו דין אשה לפי ערך זכר הוא נערך דלא אישתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה: טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין. שהרי יש להם דמים ומעריכין את אחרים אם אמרו ערך פלוני עלי נותן ערך אותו פלוני אבל לא נערכין אם אמר אחד עליהם ערך פלוני עלי לא אמר כלום שזכר ונקבה אמורים בפרשה. ל''ה: חרש שוטה וקטן. משמע דאית ליה דמים לחרש והא דאמר פרק החובל (ב''ק פה:) חרשו נותן לו דמי כולו בחרש שאינו יכול להתרפאות אי נמי פירש ר''ת דחרש בידי שמים אית ליה דמים.: מופלא סמוך לאיש. בן י''ב שנה ויום אחד שסמוך לאיש ואינו איש עד י''ג ויום אחד ומופלא קרי ליה על שם שבודקין אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר לשם מי הקדיש כדקתני פרק יוצא דופן (נדה מה:): נערכין לאתויי מאי. כלומר הכל דקאי נמי אנערכין דאכולה מתניתין קאי הכל (לאתויי נערכין) לה''ק: לאתויי מנוול ומוכה שחין. משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ויש להקשות דהא מיבעיא לן בפרק השולח . (גיטין מב:) עבד שמכרו רבו לקנס מהו אלמא אית ליה דמים וי''ל דהכא בטריפה איירי וא''ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרי נפש דמהאי טעמא מרבינן להורג בן יום אחד פרק יוצא דופן (נדה מד:) ואף על גב דשמא נפל הוא וי''ל דהתם בתורת כהנים מוקמינן ליה בשכלו לו חדשיו וכן מוקמינן התם לר' שמעון ב''ג דאמר כל שלא שהה: נדר בערכך נפשות. משמע דאיתקיש ערכין לדמים מנוול ומוכה שחין אינו לדמים ונודרין את אחרים אבל לא נידרין דאין שוה כלום: כל שישנו בדמים נערכין כו'. לאו דווקא דהא איכא דיקלא וארעא אלא כל אדם שישנו בדמים קאמר: קרבנו. גבי סמיכה כתיבי תלתא קרבנו בויקרא ודריש רבי יהודה לחדא מינייהו קרבנו ולא קרבן אביו לשון הקונטרס ואגב חורפיה לא עיין דהתם ליכא אלא תרי ושמא על ראשו דכתיב התם חשיב ליה כמו קרבנו א''נ משאר קרבנו דריש: תחלת הקדש. תמורה שהיא תחלת הקדישה של בהמה זו סוף הקדש סמיכה שהוא סמוך לשחיטה ל''ה והאי דקרי ליה תמורה סוף הקדש בפרק הזהב (ב''מ נד:) היינו לגבי קרבנו ראשון וא''ת לילף נמי שחיטה מסמיכה ולא ישחוט יורש הא ליתא דאפילו שלוחו לא ממעט לשחיטה: [קרבנו ולא קרבן חבירו. וא''ת כיון דאמרינן ס''פ שתי מדות (מנחות צג:) וסמך ידו ולא יד שלוחו כ''ש לא יד חבירו וא''כ קרבנו ל''ל וי''ל] אי לאו קרבנו אמינא דידו למעוטי חבירו אתא אבל שלוחו סומך וא''ת לילף מהכא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו ואמאי יליף לה בקדושין פ''ב (דף מא:) דהוי כמותו וי''ל משום דסמיכה ויבמה ועגלה ערופה שלשה כתובין הבאין כאחד דכתיב ביבמה (דברים כה) וקראו לו הן ולא שלוחן וכן בעגלה ערופה ומדדו ולא שלוחם וא''ת לילף מינייהו דבכל דוכתא הוי שלוחו כמותו מדאיצטריך למעוטינהו וי''ל דאי לאו הני קראי דקדושין דאשמועינן דשלוחו כמותו הוה מוקמינן להני תלתא קראי דסמיכה ויבמה ועגלה ערופה לדרשא אחריתי: כל בעלי חוברין. חמשה שהביאו קרבן בשותפות כולן צריכין לסמוך עליו ואין אחד סומך על ידי כולן: לית ליה. דסבירא ליה אחד סומך לכולן ולא הוי כסומך על קרבן חבירו הואיל והוא שייך ביה לשון הקונטרס. והכי משמע פרק שתי מדות (מנחות צד.) ומה תנופה שנתרבתה בשוחטין נתמעטה בחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשוחטין אינו דין שנתמעט בחוברין ת''ל קרבנו לרבות כולן אלמא למאן דאמר דלא דריש קרבנו מתנופה יליף ליה ותנן התם אחד מניף לכולם: