ערכין ג ע"ב

ומשיבים: לאתויי [להביא] עבדים, שעבד שרוצה לעלות — יכול לכפות את אדונו לעלות עמו, או למוכרו למי שעולה לשם, או לשחררו. ושואלים: ולמאן דתני [ולמי ששונה] דין זה של עבדים בהדיא [במפורש], לאתויי מאי [להביא את מה] בא "הכל מעלין לארץ ישראל"? ומשיבים: לאתויי [להביא] שכופה אדם את בני ביתו לעלות אפילו מנוה היפה (ממקום טוב) בחוצה לארץ לנוה הרעה בארץ ישראל.

ומוסיפים: ומה ששנינו באותה משנה "ואין הכל מוציאין מן הארץ לחוצה לארץ", הרי זה לאתויי [להביא] עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, שאין אדונו יכול להחזיר אותו לחוצה לארץ.

ומה ששנינו שם: הכל מעלין לירושלים, הרי זה בא לאתויי [להביא] מנוה היפה לנוה הרעה כלומר, למרות שהמקום האחר טוב יותר למגורים מירושלים. ושואלים, ומה ששנינו שם: "ואין הכל מוציאין", לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא], שאינו יכול לכפות לצאת מירושלים, אפילו מנוה הרעה לנוה היפה בארץ ישראל.

א ומעתה דנים במשניות ובברייתות, שנאמרה בהן לשון "הכל חייבים", ונוסף להן: "כהנים לויים וישראלים". שנינו בברייתא: הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט הדבר], אי הני לא מחייבי, מאן מיחייבי [והלא אם אלו לא חייבים, מי חייבים]?

ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "בסכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), ואמר מר [החכם]: "תשבו שבעת ימים" — כעין תדורו, כלומר, כדרך שאדם דר בביתו כל השנה, מה דירה — דרים יחד איש ואשתו, אף סוכה מצותה דווקא באותו אופן — איש ואשתו, והני [ואותם] כהנים, הואיל וברגל בני עבודה במקדש נינהו [הם], ואינם פנויים לדור עם נשיהם — יש לומר שלא ליחייבו [יתחייבו] בסוכה, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דפטירי [גם אם אמנם פטורים הם] בשעת עבודה עצמה, בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי [חייבים הם], מידי דהוה [כשם שהוא הדין] בהולכי דרכים, דאמר מר [שאמר החכם] בברייתא: הולכי דרכים, שעושים את דרכם בשעות היום — פטורין מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה, מפני שאז אינם הולכים.

ב שנינו בברייתא: הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים. וגם על כך שואלים: פשיטא [פשוט] הדבר שגם אלו בכלל!

ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", ובסמוך לכך נאמר: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יא—יב), יש לומר מכאן כי דווקא מאן דלא אישתרי כלאים לגביה [מי שלא הותרו כלאים אצלו] בלבישה — הוא דמחייב [שמחוייב] במצות ציצית, והני [ואותם] כהנים, הואיל ואישתרי [והותרו] כלאים לגבייהו [לגביהם], שהרי האבנט של בגדי הכהונה היה שעטנז, לא לחייבו [לא יתחייבו] בציצית, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דאישתרי בעידן [אם אמנם הותר להם השעטנז בזמן] עבודה, בלא עידן [שלא בזמן] עבודה לא אישתרי [לא הותר] להם, ולכן חייבים בציצית כשאר ישראל.

ג ועוד שנינו בברייתא: הכל חייבין בתפילין, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], שגם אלו בכלל! ומשיבים: כהנים איצטריך ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר]: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך" (דברים ו, ח), והוקשו תפילין של יד לשל ראש, יש לומר כי כל דאיתיה [שישנו] בחיוב מצוה של יד, איתיה [ישנו] בחיוב מצוה של

ראש, והני [ואותם] כהנים, הואיל וליתנהו [ואינם] בחיוב מצוה של יד, דכתיב [שנאמר] לגבי בגדי הכהונה: "ילבש על בשרו" (ויקרא ו, ג) — שלא יהא דבר חוצץ בינו (בין בגד הכהונה) ובין בשרו, והתפילין מהוים חציצה, אימא [אמור] כי במצוה של ראש נמי לא ליחייבו [גם כן לא יתחייבו], על כן

קא משמע לן [משמיע לנו] דלא מעכבי אהדדי [שאינן מעכבות זו את זו], כדתנן [כפי ששנינו]: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, והכהנים חייבים במצוות תפילין של ראש בשעת עבודתם.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דין תפילין של יד, שהם פטורים — מפני דכתיב [שנאמר] בבגד הכהונה: "ילבש על בשרו" (שם), שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגד? לגבי תפילין של ראש נמי [גם כן] הרי כתיב [נאמר] לגבי הכהן הגדול: "ושמת המצנפת על ראשו" (שמות כט, ו), ותפילין של ראש חוצצים בין ראשו לבין המצנפת!

ומשיבים, תנא [שנה החכם]: שערו של כהן גדול היה נראה בין ציץ, שהיה מונח על מצחו, למצנפת, ששם היה מניח תפילין, ולא היתה איפוא חציצה.

ד שנינו בברייתא: הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים. ושואלים: פשיטא [פשוט], גם הם חייבים! ומשיבים: כהנים איצטריכא ליה [הוצרך לו להשמיע], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "ובחדש השביעי באחד לחדש... יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), יש לומר כי מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא [מי שאינו חייב אלא בתקיעה של יום אחד בשנה] חייב במצוה זו,

והני [ואותם] כהנים, הואיל ואיתנהו [וישנם] בחיוב תקיעה במקדש כוליה שתא [כל השנה], גם במועדים אחרים, דכתיב [שנאמר]: "ותקעתם בחצצרת על עלתיכם" (במדבר י, י) — אימא לא ליחייבו [אמור שלא יתחייבו] במצוה המיוחדת של תקיעת שופר בראש השנה, ולכן הוצרך להשמיענו שאף הכהנים חייבים. ותמהים על השוואה זו: מי דמי [האם דומה] הדבר, שהוצרך להשמיענו דין זה? התם [שם], התקיעות שתוקעים הכהנים במשך השנה היו בחצוצרות, ואילו הכא [כאן], בראש השנה — בשופר!

ומשיבים: על כל פנים איצטריך [הוצרך להשמיענו דין זה] מטעם אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ותנן [ושנינו במשנה]: שוה היובל לראש השנה למצות התקיעה ולברכות של מלכיות זכרונות ושופרות, שמוסיפים בתפילה, נאמר כי מי דאיתיה [שישנו] ככל דיני מצות יובל — איתיה [ישנו] בכל דיני מצות ראש השנה, ומי דליתיה [שאינו] בכל דיני מצות יובל — ליתיה [אינו] בכל דיני מצות ראש השנה, והני כהני [ואותם כהנים], הואיל וליתנהו [ואינם] בכל דיני מצות יובל, דתנן [שהרי שנינו]: כהנים ולוים מוכרין לעולם את שדותיהם, אפילו בשנת היובל עצמה,

The Gemara answers: The mishna teaches this clause to add slaves. If a slave wishes to ascend to Eretz Yisrael, he can force his master to either ascend with him, or to sell him to someone who will ascend, or to free him. The Gemara asks: And according to the one who teaches slaves explicitly in the mishna, what does this phrase serve to add? The Gemara answers that it serves to add the case of one who wishes to compel his family to move from a pleasant residence outside of Eretz Yisrael to a noxious residence in Eretz Yisrael.

The Gemara adds that when that same mishna teaches, in its continuation: But all may not remove others from Eretz Yisrael, this serves to add the case of a slave who fled from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael. The master may not bring him back to outside of Eretz Yisrael.

The Gemara discusses another statement of that same mishna: All can force their family to ascend to Jerusalem. This serves to add the halakha that one may compel his family to move from a pleasant residence outside of Jerusalem to a noxious residence in Jerusalem. The Gemara asks: What is added by the next clause of that mishna: And none can remove them from Jerusalem? The Gemara explains that this serves to add that one cannot compel his family to leave Jerusalem, even from a noxious residence in Jerusalem to a pleasant residence elsewhere in Eretz Yisrael.

§ The Gemara discusses several other cases where a mishna or baraita states that everyone is obligated in a particular mitzva. A baraita teaches: Everyone is obligated in the mitzva of sukka, including priests, Levites, and Israelites. The Gemara asks: Isn’t that obvious? If these people are not obligated to perform the mitzva, then who is obligated to perform it?

The Gemara answers: It was necessary for the halakha to mention that priests are obligated to fulfill this mitzva, as it might enter your mind to say that since it is written: “In sukkot shall you reside seven days” (Leviticus 23:42), one can argue as follows: The Master said that this teaches: Reside seven days as you dwell in your permanent home: Just as in the case of dwelling, a man and his wife typically reside together, so too, the mitzva of sukka must be performed by a man and his wife residing together. And with regard to these priests, since they are occupied with the Temple service during the Festival and are not free to dwell in the sukka together with their wives, perhaps they should not be obligated in the mitzva of sukka.

Therefore, the baraita teaches us that this is not so, as although priests are exempt at the time of the Temple service, when it is not the time of Temple service they are obligated, just as is the halakha with regard to travelers. As the Master said in a baraita: Travelers who are on the move during the day are exempt from the mitzva of sukka during the day but are obligated at night, as they are not traveling at that time.

§ The Gemara cites a similar baraita: Everyone is obligated in the mitzva of ritual fringes, including priests, Levites, and Israelites. The Gemara asks again: Isn’t that obvious?

The Gemara answers: It was necessary for the baraita to mention that priests are obligated to fulfill this mitzva, as it may enter your mind to say as follows: Since it is written: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together. You shall prepare yourself twisted cords upon the four corners of your covering” (Deuteronomy 22:11–12), it is only one who is not permitted to wear diverse kinds who is obligated in the mitzva of ritual fringes. But with regard to these priests, since diverse kinds are permitted for them when they perform the Temple service, as the belt of the priestly vestments contains diverse kinds, they should not be obligated in the mitzva of ritual fringes.

Therefore, the baraita teaches us that although priests are permitted to wear diverse kinds at the time when they perform the Temple service, when it is not the time of the Temple service they are not permitted to wear diverse kinds. Consequently, they are obligated in ritual fringes, as they do not have an absolute dispensation from the prohibition of diverse kinds.

§ The Gemara cites another baraita: Everyone is obligated in the mitzva of phylacteries, including priests, Levites, and Israelites. The Gemara again asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers that it was necessary to say that priests are obligated to fulfill this mitzva, as it might enter your mind to say that since it is written: “And you shall bind them for a sign upon your hand, and they shall be for frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8), perhaps this juxtaposition teaches that anyone included in the mitzva of the phylacteries of the arm is also included in the mitzva of the phylacteries of the head.

And in the case of these priests, since they are not included in the mitzva of the phylacteries of the arm, as it is written with regard to the priestly vestments: “He shall put upon his flesh” (Leviticus 6:3), which teaches that nothing may interpose between the priestly vestments and his flesh, and therefore he may not wear the phylacteries of the arm, which would interpose, perhaps one would say that priests should also not be obligated in the mitzva of the phylacteries of the head.

Therefore, the baraita teaches us that the absence of one of the two types of phylacteries do not prevent fulfillment of the mitzva with the other. As we learned in a mishna (Menaḥot 38a): Absence of the phylacteries of the arm does not prevent fulfillment of the mitzva of the phylacteries of the head, and likewise the absence of the phylacteries of the head does not prevent fulfillment of the mitzva of the phylacteries of the arm. If one has only one type, he dons it without the other. Consequently, the priests are obligated in the mitzva of phylacteries of the head during the time of their Temple service.

The Gemara asks: And what is different about the phylacteries of the arm? You claim that priests are exempt from this obligation, as it is written with regard to the priestly vestments: “He shall put upon his flesh.” If so, they should also be exempt from donning the phylacteries of the head, as it is written with regard to the High Priest: “And you shall set the mitre upon his head” (Exodus 29:6). Since the phylacteries of the head would interpose between his head and the mitre, he should be exempt from the mitzva of the phylacteries of the head.

The Gemara answers by citing a halakha that the Sages taught: The hair of the High Priest was visible between the frontplate and the mitre. The frontplate was set on the forehead, below the hairline, while the mitre was set above it. In that space there the High Priest would don his phylacteries. Consequently, the phylacteries did not interpose between the mitre and the High Priest’s head.

§ The Gemara cites yet another baraita: Everyone is obligated to sound the shofar, including priests, Levites, and Israelites. The Gemara once again asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: It was necessary for the halakha to mention that priests are obligated to fulfill this mitzva, as it might enter your mind to say as follows: Since it is written: “And in the seventh month, on the first day of the month…it shall be a day of sounding for you” (Numbers 29:1), you might have said that one who is obligated to sound on only one day is obligated to sound the shofar on Rosh HaShana.

But with regard to these priests it is different, since they are obligated to sound all year long, as they sound trumpets when they sacrifice the offerings in the Temple on other Festivals, as it is written: “And you shall sound the trumpets over your burnt offerings, and over the sacrifices of your peace offerings” (Numbers 10:10), you might therefore say that they should not be obligated to sound the shofar on Rosh HaShana. Therefore, the baraita teaches that even priests are obligated to fulfill this mitzva. The Gemara questions this comparison: Are these cases comparable? There, on the other special occasions throughout the year, the priests sound trumpets, whereas here, on Rosh HaShana, the issue is blowing the shofar.

Rather, it was necessary to say that priests are obligated to fulfill this mitzva for a different reason. It might enter your mind to say as follows: Since we learned in a mishna (Rosh HaShana 26b): Yom Kippur of the Jubilee Year is the same as Rosh HaShana, with respect to both the shofar blasts and to the three additional blessings that are recited in the Amida prayer, I might have said that one who is fully included in the mitzva of the Jubilee Year is also included in the mitzva of Rosh HaShana, and that one who is not included in the mitzva of the Jubilee Year is likewise not included in the mitzva of Rosh HaShana. But with regard to these priests, since they are not fully included in the mitzva of the Jubilee Year, as we learned in a mishna (see 26b): Priests and Levites may sell their fields at any time, even in the Jubilee Year,