תמורה ד ע"ב

אפטורא קאי [על הפטור ממלקות הנזכר בראשית הדברים הוא עומד, מתייחס], והכי קאמר [וכך הוא, החכם המביא את דברי ר' יוסי הגלילי, אומר]: כלל הוא כי כל לאו (לא תעשה שבתורה), שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. משום (בשם) ר' יוסי בר' חנינא אמרו חכמים שאף המקדים תרומה לביכורים פטור ממלקות.

ודנים בדבר: ומאי שנא מימר דלקי [ומה שונה, מיוחד, הממיר שלוקה] אף שלא עשה מעשה — משום שבדיבורו עשה מעשה (שהחיל קדושה על בהמת החולין שלפניו), אם כן יש לשאול: המקדים תרומה לביכורים נמי לילקי [גם כן שילקה] אף שלא עשה מעשה — משום שבדיבורו עשה מעשה, שהחיל קדושת תרומה על התבואה שלפניו!

אמר ר' אבין בתשובה: שאני התם [שונה שם, בדין המקדים תרומה לביכורים], שפטור ממלקות, אף שנעשה מעשה על ידו — משום שלאו שניתק לעשה הוא, שאף שעבר על איסור (הקדמה בסדר ההפרשה), מכל מקום חלה עליו מצות עשה של הפרשת המעשרות, דכתיב [שכן נאמר] בפרשת המעשרות: "מכל מעשרתיכם תרימו את כל תרומת ה'" (במדבר יח, כט) (ראה גרסות), שחייב לעשר שוב, כיון שהקדים את המעשר לביכורים. וכלל הוא שכל לאו הניתק לעשה, העובר עליו אינו לוקה.

א מסופר כי יתיב [ישב] רב דימי וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר אותה, את ההלכה הזו], שהמקדים תרומה לביכורים פטור ממלקות משום שהוא לאו הניתק לעשה. אמר ליה [לו] אביי: וכי כלל הוא שכל לאו שניתק לעשה לא לקי [אינו לוקה] עליו?

והא [והרי] מימר שלאו שניתק לעשה הוא, שכן נאמר בו "לא יחליפנו ולא ימיר אותו... ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — ולקי [ולוקה] עליו. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר — מומר, וסופג את הארבעים.

השיב רב דימי לשאלה זו של אביי: ככלל לאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, ואין להקשות על כך מדינו של הממיר, כי בענין התמורה הוי להו תרי לאוי וחד עשה [הריהם שני לאוים, "לא יחליפנו" "ולא ימיר אותו", ועשה אחד], וכלל הוא שלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי [לא בא עשה אחד ועוקר שני לאוים].

ושואלים על כך: והרי דינו של האונס את הבתולה שאינה מאורסה, דחד לאו וחד עשה [שלאו אחד ועשה אחד] הוא, שכן מצווה במצות עשה — "ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), ובמצות לא תעשה — "לא יוכל שלחה כל ימיו" (ויקרא כז, י). והרי זה איפוא לאו הניתק לעשה, שכן אם אחר שנשאה לאשה עמד וגירשה ועבר על הלאו, הריהו מצווה לחזור ולשאתה ולקיים את העשה. ובכל זאת לא אתי חד עשה ועקר לאו [אין עשה אחד בא ועוקר, ומונע דין מלקות במי שעבר על הלאו], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: האונס שגירש את הנאנסת אחר שנשאה לאשה כמצוות הכתוב, ועבר בכך על איסור לאו של "לא יוכל שלחה", אם ישראל הוא המותר לשאת גרושה — הריהו עומד ומחזיר (נושא אותה שוב), ואינו לוקה על האיסור שעבר עליו. ואם כהן הוא שאסור לשאת גרושה, ובכלל זה אף את גרושתו שלו — הרי זה לוקה, ואינו מחזיר. הרי שלוקים על לאו זה ואין העשה דוחה את הלאו הניתק לו!

ודוחים: וכי של כהנים קאמרת [אומר אתה] להביא ראיה?! אין להוכיח מכהנים כי טעמא אחרינא [טעם אחר] הוא בהם, שהרי מצאנו דרבי רחמנא [שריבתה התורה] בהם קדושה יתירא [יתירה], יותר מבישראל, ולכן החמירה בהם שילקו על לאו הניתק לעשה, למרות שישראל אינו לוקה על כך.

ב ודנים עוד בדין המלקות בלאו הניתק לעשה. ומציעים: הלכה זו שאין לוקים על לאו הניתק לעשה, הריהי כשיטתם של תנאי [תנאים], שיש תנאים הסבורים כן, שכן שנינו על האמור בקרבן פסח: "ולא ישאירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה (שריפת הנותר) אחר איסור לא תעשה (שלא להותיר מבשר הקרבן), לומר שאם עברו והותירו מקרבן הפסח — אין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה.

ר' יעקב אומר: הפטור ממלקות של המותיר מקרבן הפסח לא מן השם (מכח הגדרה זו) של לאו הניתק לעשה הוא זה, אלא משום דהוה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה. שהרי לא עשה מעשה בהותירו מקרבן הפסח. וכלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. ונדייק: מכלל [מכאן] שר' יהודה החולק על ר' יעקב סבר [סבור] שלוקין עליו על לאו הניתק לעשה.

ושואלים: ור' יעקב הפוטר ממלקות את המותיר מקרבן הפסח משום שהוא לאו שאין בו מעשה, האי [מקרא זה] "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו", למאי אתא [למה בא, מה מלמדנו]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתנן [נצרך לו לכמו ששנינו במשנה בדין קרבן הפסח]: העצמות של קרבן הפסח שנשאר בהן מח הראוי לאכילה, והגידין והנותר מן הקרבן — ישרפו כולם ביום ששה עשר בניסן, מיד למחרת החג, אך לא בחג עצמו. ואם חל יום ששה עשר בניסן להיות ביום השבת — ישרפו ביום שבעה עשר בניסן. ואין הם נשרפים בחג ובשבת, לפי שאין מצות שריפתם של אלו דוחין לא את השבת ולא את יום טוב.

ואמר על כך החכם חזקיה, וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו] של חזקיה: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, שאין אומרים שתבוא מצות העשה של שריפת הנותר ותדחה מצות לא תעשה של מלאכה בחג ובשבת — משום שאמר קרא [המקרא] "לא תותירו ממנו עד בוקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו", והרי חזרה זו של המילים "עד בוקר" מה מלמדת? — בא הכתוב ליתן בוקר שני לשריפתו, שהמצוה לשרוף את הנותר מקרבן הפסח אינה בבוקר הראשון שחל עליו האיסור, הוא בוקרו של יום החג, אלא בבוקר השני, ביום ששה עשר בניסן, ומכאן שאין מצוה זו דוחה איסור מלאכה בחג, וכן בשבת.

ג אמר אביי: כל מילתא [דבר] שאמר רחמנא [הכתוב] לא תעביד [לא תעשה], אם עבר אדם ועביד [עשה] — מהני [מועיל, תקף], ונענש העובר על כך. וטעם שיטתו זו, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שאם עושה אדם איסור לא מהני [אינו מועיל. תקף], אמאי לקי [מדוע לוקה], והרי אין כל משמעות למעשיו?! רבא אמר: כל דבר שאסרתו תורה — לא מהני מידי [לא מועיל בכלל], והאי דלקי [וזה שהעובר על איסור לוקה] — משום שעבר אמימרא דרחמנא [על דבר תורה] הוא.

he was referring not to liability for lashes, but to the exemption from lashes stated in the name of Rabbi Yoḥanan (3a). And this is what he is saying: One is not flogged for transgressing a prohibition that does not involve an action…They said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, that also one who separates teruma prior to the separation of the first fruits is not flogged, since he performs no action.

The Gemara asks: And what is different about one who effects substitution, that he is flogged despite not having performed an action? Is it because he has performed an action with his speech, by consecrating the animal? If so, one who separates teruma prior to the separation of the first fruits should be flogged as well, because he has performed an action with his speech, by consecrating the produce.

Rabbi Avin said: It is different there, in the case of one who tithes produce in the wrong order, as it is a prohibition whose violation can be rectified by fulfilling a positive mitzva. As a rule, if the Torah specifies a positive mitzva to be performed after transgressing a prohibition to rectify it, that prohibition does not carry a punishment of lashes. This is the case here, as it is written: “Out of all of your tithes you shall set apart all of that which is due to the Lord” (Numbers 18:29), which teaches that one who separated tithes in the incorrect order or who separated teruma before separating the first fruits, must still separate the earlier tithes even after the later tithes, or the first fruits even after the teruma.

§ Rav Dimi was sitting and saying this halakha, that one who separates teruma prior to separating the first fruits is not flogged because it is a prohibition whose violation can be rectified. Abaye said to him: And is it correct that one is not flogged for transgressing any prohibition whose violation can be rectified by fulfilling a positive mitzva?

But there is the case of one who effects substitution, which is a prohibition whose violation can be rectified by fulfilling a positive mitzva, as the verse states: “He shall not exchange it, nor substitute it, a good for a bad, or a bad for a good; and if he shall at all change animal for animal, then both it and that for which it is changed shall be holy” (Leviticus 27:10). And even so, one who effects substitution is flogged, as we learned in the mishna (2a): That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather, it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect and the one who substituted the non-sacred animal incurs the punishment of the forty lashes.

Rav Dimi answered: There are two prohibitions specified in the verse as transgressed by one who effects substitution: “He shall not exchange it,” and: “Nor substitute it.” But there is only one positive mitzva: “Both it and that for which it is changed shall be holy.” And one positive mitzva does not come and uproot two prohibitions. Therefore, although generally, one who transgresses a prohibition that can be rectified is not flogged, one who effects substitution is flogged.

The Gemara counters: But there is the case of the rapist who forces himself upon a virgin, who is obligated to marry the victim if she wishes and is then prohibited from divorcing her. As here the verse states one prohibition: “He may not send her away all his days,” and one positive mitzva: “And she shall be his wife” (Deuteronomy 22:29). This teaches that he can rectify the transgression of divorcing her by remarrying her. And yet, the one positive mitzva does not come and uproot the prohibition, as it is taught in a baraita: With regard to a rapist who married and then divorced his victim, if he is an Israelite, who is permitted to marry a divorcée, he remarries her and he is not flogged. But if he is a priest, who is prohibited from marrying a divorcée, he is flogged and he does not remarry her.

The Gemara answers: You say that a case that concerns priests challenges the principle that a rectifiable transgression does not make one liable for flogging. But in the case of priests there is another reason why they are flogged, as the Merciful One increased the severity of their transgressions, for they have greater holiness. By contrast, one who transgresses a prohibition unrelated to the priesthood will not be flogged if its violation can be rectified by fulfilling a positive mitzva.

§ Which prohibitions carry the punishment of lashes is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The verse states concerning the Paschal offering: “And you shall let nothing of it remain until the morning, but that which remains of it until the morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10). The verse comes to place a positive mitzva after the prohibition in order to say that one is not flogged for transgressing it. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Ya’akov says: He is not exempt from lashes for that reason, but rather because it is a prohibition that does not involve an action, and one is not flogged for transgressing any prohibition that does not involve an action. The Gemara comments: By inference, it may be concluded that Rabbi Yehuda holds that one is flogged for transgressing a prohibition that does not involve an action.

The Gemara asks: And according to Rabbi Ya’akov, who holds that the exemption from lashes stems from the prohibition’s not involving an action, for what purpose does the clause “but that which remains of it until the morning you shall burn with fire” come?

The Gemara answers: He requires it for that which we learned in a mishna (Pesaḥim 83a): The bones of the Paschal offering that contain edible marrow but cannot be eaten because it is prohibited to break the bones of the Paschal offering, and the sinews, and the leftover meat must all be burned on the sixteenth of Nisan, immediately after the first day of the Festival. If the sixteenth occurs on Shabbat, they must be burned on the seventeenth, because the mitzva to burn them does not override Shabbat or the Festival. Therefore, they are burned on the first weekday.

And Ḥizkiyya says, and so it is taught in the school of Ḥizkiyya: What is the reason for this? The verse states: “And you shall let nothing of it remain until the morning, but that which remains of it until the morning you shall burn with fire.” By using the word “morning” twice, the verse comes to provide a second morning for the offering’s burning if the first morning falls on Shabbat or a Festival.

§ Abaye said: With regard to any matter that the Merciful One states in the Torah not to perform, if one performed it, his action is effective, but the violator is flogged. As, if it enters your mind that it is not effective, why would he be flogged for accomplishing nothing? Rava said: If one performed it, it is not effective at all. And this is the reason that he is flogged: Because he transgressed the statement of the Merciful One.