תמורה ה ע"א

ודנים בדברים הללו. מיתיבי [מקשים] על שיטת רבא ממה ששנינו בברייתא (בעמוד הקודם): האונס את הבתולה, שחייב לשאתה לאשה ואסור לגרשה, שעמד וגירש את אשתו זו. אם ישראל הוא, המותר לשאת את הגרושה — מחזיר את גרושתו זו, ואינו לוקה על שעבר וגירשה, שכן החזירה. ומובן הדבר לשיטת אביי, כי מאחר והחזירה הרי שלא הועילו מעשיו (שגירשה), ולכן אינו לוקה. ואולם לשיטת רבא יש לשאול: אי אמרת [אם אתה, רבא, אומר] שכל אדם העובר על איסור תורה, כיון שעבר אמימרא דרחמנא [על דבר תורה] — לקי [לוקה], אף שלא הועילו מעשיו בכך, הא נמי לילקי [זה, שגירש את אנוסתו, גם כן שילקה], והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבא!

אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הוא הדין שם, באונס שגירש], שכן אמר קרא [המקרא] "לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב, כט), ומובן הדברים: שמוזהר הוא על גירושין של כל ימיו, וכיון שהמגרש את אנוסתו הריהו כל ימיו בכלל הציווי "עמוד והחזיר", נמצא שלא עבר על איסור התורה בגירושיה.

ושואלים: ולשיטת אביי הסבור שאין לוקים על לאו שלא הועילו מעשיו, מה טעם כתבה התורה "כל ימיו", והלא די בכך שמעשה הגירושין לא הועיל כדי לפוטרו ממלקות? ומשיבים: יש צורך לכתוב "כל ימיו" משום שאי לאו דאמר רחמנא [אם לא שהיתה התורה אומרת] "כל ימיו", הוה אמינא [הייתי אומר] כי המגרש את אנוסתו, אכן איסורא [איסור] הוא דעבד ליה [שעשה לו], שעבר על איסור התורה והועילו מעשיו, ומשום כך לוקה על כך. ובאשר להחזרת גרושתו, הרי זה תלוי ברצונו: אי בעי [אם רוצה] — ליהדר [שיחזיר], ואי בעי [ואם רוצה] — לא ליהדר [לא יחזיר], לכן קא משמע לן [משמיע לנו], שאם עמד האונס וגירש את אנוסתו הריהו חייב להחזירה, ולא הועילו איפוא מעשיו בגירושיה, ומשום כך אינו לוקה על כך.

א לישנא אחרינא [לשון אחר], בענין הראיה מדין האונס. מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא בדינו של האונס שגירש את אנוסתו, שאם ישראל הוא המותר לשאת גרושה — הריהו מחזיר אותה, ואינו לוקה על שגירשה. ואולם אם כהן הוא האסור בגרושה, ואף בגרושתו שלו — הרי זה לוקה על שגירשה, ואינו מחזיר אותה. ונדייק: קתני [שנינו] בברייתא שאם ישראל הוא — מחזיר, ומשמע שחייב הוא להחזירה משום שלא הועילו מעשיו כשגירשה. ומעתה לשיטת רבא מובן הדבר, שהרי לדעתו בכל איסורי תורה אם עבר אדם עליהם, לא הועילו מעשיו. ואולם לשיטת אביי, הסבור שבכל איסורי תורה אם עבר אדם עליהם הועילו מעשיו, דין זה של האונס הישראלי שעבר וגירש, שלא הועילו מעשיו, הריהו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על אביי!

ומשיבים: לשיטת אביי, בכל איסורי תורה אומרים אנו שלא הועילו מעשיו של העובר עליהם, ואולם בדין זה של האונס שאני התם [שונה, מיוחד, שם], שכן רחמנא אמר [התורה אומרת] "כל ימיו" — ללמדנו: כל ימיו ב"עמוד והחזיר", שדווקא במקרה מסויים זה, לא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, ולא בשאר איסורים.

ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל איסורי תורה לא הועילו מעשיו של העובר, מה צורך לכתוב "כל ימיו"? ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בהסבר הדבר: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה אומרת התורה] "כל ימיו", הוה אמינא [הייתי אומר]: לילקי [שילקה] האונס המגרש את אנוסתו, אף שלא הועילו מעשיו, וליהדר [ויחזיר] אותה, דהוה ליה [שהרי הינו] לאו (לא תעשה) גרידא [סתם, רגיל], כשאר איסורי תורה, שלוקה העובר עליהם, דכתיב [שכן נאמר]: "לא יוכל לשלחה". אהכי כתב קרא [משום כך אמר הכתוב] "כל ימיו" שהוא מעין ציווי — כדי לשווייה [לעשותו, להגדירו] לאונס המגרש את אנוסתו לאיסור לא תעשה שניתק לעשה, שאין לוקין עליו.

ב ודנים עוד בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדינו של האדם התורם (המפריש את תרומותיו) מן התבואה הרעה (הגרועה) על היפה (המשובחת), דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] בדין הפרשת התרומות "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו" (במדבר יח, כט), וללמדנו: מ

חלבו (המובחר שבו) — אין [כן] מפריש תרומות הפירות המובחרים, ואולם מן הגירועין (הגרוע שבו) — לא יופרשו התרומות. נמצא שיש איסור מן התורה להפריש מן הרעה על היפה, ותנן [ושנינו במשנה]: אין תורמין מן הרעה על היפה, ואם עבר ותרם מן הרעה על היפה — תרומתו תרומה. אלמא מהני [הרי נסיק שהועילו] מעשיו של העובר על איסור תורה, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על רבא הסבור שהעובר על איסור תורה לא הועילו מעשיו!

ומתרצים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך רבא כי אין להקשות מדין הפרשת תרומות על שאר איסורי תורה, שכן שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם], כדברי ר' אילעא, שכן אמר ר' אילעא: מנין לתורם מן הרעה על היפה, שאף שעבר על איסור תורה, תרומתו תרומה — שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח פסוק לב), כלומר, אם מפרישים תרומה מן המובחר ("בהרימכם את חלבו ממנו") — עושים בכך דבר ראוי ("ולא תשאו עליו חטא"), ומכאן משמע שאם מפרישים דבר גרוע — נושאים חטא על כך. ויש לשאול: אם הדבר הגרוע שהופרש אינו קדוש בקדושת תרומה, נשיאות חטא למה? שאם אינה תרומה — לא עשה דבר, ואין במעשה שעשה כל חטא! אלא מיכן (מכאן) לתורם מן הרעה על היפה — שתרומתו תרומה. ודווקא באיסור זה הועילו מעשיו, ולא בשאר איסורים.

ושואלים: ולשיטת אביי, הסבור שבכל איסורי תורה הועילו מעשיו של העובר עליהם, מדוע נצרך לימוד מיוחד זה במפריש מן הרעה על היפה! ומשיבים: נצרך הכתוב הזה, כי אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שאמרה התורה] כתוב זה "ולא תשאו עליו חטא", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הכי אמר רחמנא [כך אמרה התורה]: עביד [עשה] מצוה מן המובחר, להפריש את התרומה מן המשובח שבפירות, ואולם אי לא עביד [אם לא עשה] כן, והפריש מן הגרוע — העושה כן, "חוטא" לא מיקרי [אינו נקרא]. לכן קא משמע לן [משמיע לנו], שהריהו נקרא "חוטא".

ג ודנים עוד בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדינו של המפריש תרומותיו ממין על שאינו מינו (כגון שהפריש מן הענבים על הזיתים), דאמר רחמנא [שאמרה התורה] "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" (במדבר יח, יב) — ובאה לשון יתירה זו של "חלב" האמורה פעמיים, בתרומת היצהר ובתרומת התירוש, ללמדנו שיש ליתן (להפריש) חלב (מובחר) למין זה בפני עצמו וחלב (ומובחר) למין זה בפני עצמו. שאין מעשרים מזה על זה. ותנן [ושנינו במשנה]: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם עבר ותרם ממין על שאינו מינו — אין תרומתו תרומה. אלמא [מכאן] שהעובר על איסור תורה לא מהני [לא הועילו] מעשיו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לאביי ומתרצים:

אמר [יכול לומר, להשיב] לך אביי כי אין להקשות מדין התרומה על שאר איסורי תורה, כי שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם], שכן חזר ואמר קרא [הכתוב] "ראשיתם" ובלשון רבים — ללמדנו שכך יש לנהוג: לתת "ראשית" (תרומה) למין זה בפני עצמו, ו"ראשית" למין זה בפני עצמו. שלא הועילו מעשיו אם הפריש ממין על שאינו מינו. וכן אמר ר' אילעא כי למדנו מן הכתוב "ראשיתם" שיש לתת "ראשית" לכל מין ומין בפני עצמו.

ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל איסורי התורה אם עבר עליהם אדם, לא הועילו מעשיו, מדוע נצרך לימוד מיוחד במפריש ממין על שאינו מינו לומר שלא הועילו מעשיו, אם כך הדין בכל איסורי התורה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שהיתה כותבת התורה] "ראשית" ("ראשיתם"), הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא בתרומת תירוש ויצהר, דכתיב בהו [שנאמר בהם] "חלב" "חלב" — הוא שאין תורמין מזה על זה,

אבל בתרומת תירוש ודגן, או בתרומת דגן ודגן (כגון מן החיטים על השעורים, ששני מיני דגן הם), דחד [שכתוב אחד] "חלב" בלבד כתיב בהו [נאמר בהם] ("וכל חלב תירוש ודגן". במדבר יח, יב), כי תרים מהאי אהאי [כאשר תורם מזה על זה] — לא עבר על איסור התורה, ולא לקי [אינו לוקה] על כך. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ראשית" ("ראשיתם") — ללמדנו כי יש ליתן חלב למין זה בפני עצמו, וחלב למין זה בפני עצמו.

לישנא אחרינא [לשון אחר] בהסברו של רבא מדוע נצרך הכתוב "ראשיתם". שאלמלא היה כתוב זה, הייתי אומר שדווקא בתירוש ויצהר, שנאמר בהם "חלב" "חלב", הוא שאין תורמים מזה על זה, הא [הרי, אבל] תירוש ודגן, דחד [שכתוב אחד] "חלב" כתיב בהו [נאמר בהם] — תרים מהאי אהאי [תורם מזה על זה]. לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "ראשית" ("ראשיתם"), לומר שאף בהם אינו מפריש אלא ממין על מינו.

ד וממשיכים לדון בשיטותיהם של אביי ורבא. והרי בדין החרמים (הקדשות שהקדיש אדם מנכסיו בלשון "חרם"), והקדישם לכהנים (שכן יש חרמים המוקדשים לבדק הבית), דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: "אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו לא ימכר ולא יגאל כל חרם קודש קדשים הוא לה'" (ויקרא כז, כח), ותנן [ושנינו במשנה] בערכין : חרמי כהנים (חרמים שהוקדשו עבור הכהנים) — אין פודין אותם, אלא נותנין אותם לכהן. ומלשון המשנה עצמה (ערכין כח,ב) "חרמי כהנים — אין פודין אותם", יש לדייק: אלמא [הרי איפוא] שלא מהני [לא הועילו] מעשיו, שאף אם פדאם, לא הועילו מעשיו, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על אביי הסבור שבכל איסורי תורה, אם עבר אדם עליהם, הועילו מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם], שכן אמר רחמנא [אמרה התורה] "קדש קדשים הוא" — ללמדנו שאף אם עבר אדם ופדאו, בהווייתו יהא.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to a rapist who married and then divorced his victim, if he is an Israelite, who is permitted to marry a divorcée, he remarries her and he is not flogged. And if you say, like Rava, that since one violates the statement of the Merciful One, he is flogged, this one should be flogged as well for divorcing his victim. But according to the opinion of Abaye, it stands to reason that he should not be flogged, since his remarriage nullifies the effects of the divorce. This should be a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara answers that Rava could say to you: It is different there, as the verse states: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). This teaches that for all his days, he remains under the obligation to arise and remarry her. Once he remarries her, it turns out that he did not divorce her for all of his days and therefore did not violate the prohibition. This is why he is not flogged.

The Gemara asks: And according to the opinion of Abaye, what is derived from the phrase “all his days”? The Gemara answers: If the Merciful One did not state “all his days,” I would say that he has violated a prohibition by divorcing her, and that if he desires he may choose to remarry her, and if he so desires he may choose not to remarry her. The phrase “all his days” teaches us that he is obligated to remarry her.

The Gemara records another version of the discussion, in which it raises an objection from the baraita: With regard to a rapist who married and then divorced his victim, if he is an Israelite, he remarries her and he is not flogged. But if he is a priest, he is flogged and he does not remarry her. The baraita teaches that if he is an Israelite he remarries her and he is not flogged, indicating that he must take her back because his divorce was not effective. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Abaye, who holds that transgressions are legally effective.

The Gemara answers that it is different there, as the Merciful One states: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29), which teaches that for all his days, he remains under the obligation to arise and remarry her. Therefore, it is only in this specific case that the divorce is not effective.

The Gemara comments: And as for Rava, he could say to you that if the Merciful One had not stated “all his days,” I would say that the Israelite should be flogged and should still remarry her, for it is solely a prohibition that he has violated, as it is written: He may not send her away. Therefore, the verse writes “all his days,” to render the case of a rapist a prohibition whose violation can be rectified by fulfilling a positive mitzva, for which one is not flogged.

The Gemara objects: But there is the case of one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, i.e., he separated teruma from the inferior produce in order to fulfill the obligation of separating teruma from other produce that is high-quality. This is prohibited, as the Merciful One states: “Out of all that is given you, you shall set apart all of that which is due to the Lord, of all the best thereof” (Numbers 18:29).

And the Sages interpret this verse as follows: “Of all the best thereof,” yes, but one should not separate poor-quality produce. And yet we learned in a mishna (Terumot 2:4): One may not separate teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, and if one did separate teruma in that manner, his teruma is valid teruma. Apparently, his action is effective, which is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say to you: It is different there, in accordance with the statement of Rabbi Ile’a. As Rabbi Ile’a said: From where is it derived with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce that his teruma is valid teruma? As it is stated with regard to teruma: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The verse defines separation from inferior produce as a transgression but teaches that it is nevertheless effective, because if it is not consecrated as teruma, why would one bear a sin for accomplishing nothing? From here it is derived with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce that his teruma is valid teruma.

The Gemara asks: And according to the opinion of Abaye, that all transgressions are legally effective, what does the phrase “And you shall bear no sin by reason of it” teach? The Gemara answers: If the Merciful One had not stated: “And you shall bear no sin by reason of it,” I would say that this is what the Merciful One said: Perform the mitzva in the optimal manner by separating teruma from superior-quality produce, but if one did not perform the mitzva in that manner, he is not called a sinner. The verse teaches us that one who fails to perform this mitzva in the optimal manner sins.

The Gemara objects: But isn’t there the case of one who separates teruma from one type of produce to exempt another type of produce, as the Merciful One states: “All the best of the oil, and all the best of the wine, and of the grain, the first part of them which they give to the Lord” (Numbers 18:12)? This teaches that one is obligated to give the best of one type of produce and the best of another type of produce, each individually. And we learned in a mishna (Terumot 2:4): One may not separate teruma from one type of produce for another type, and if one did separate teruma in that manner, his teruma is not valid teruma. Apparently, the transgression is not effective. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

The Gemara answers that Abaye could say to you: It is different there, as the verse repeats this prohibition and states: “The first part of them,” indicating that one must give a first part for this type of produce and a first part for that type of produce. If the verse had not taught so explicitly in this case, one would have assumed that the transgression is effective. And Rabbi Ile’a likewise says that the phrase in the verse “the first part of them” is the exception that proves the rule.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rava, that transgressions are not effective, what does the term “the first part of them” teach? The Gemara answers: If the Merciful One had not stated: “The first part of them,” I would say that the prohibition applies only to wine and olive oil, with regard to which it is written: “Best…best,” teaching that one may not separate teruma from this type for that type.

But as for wine and grain, or one type of grain and another type of grain, with regard to which the term “best” is written only once, when one separates teruma from this grain or wine for that grain or wine, he is not held liable for transgressing Torah law, and he is not flogged. Therefore, the Merciful One writes: “The first part of them,” to teach that one must give the best of this and the best of that.

The Gemara records another version of the last point: But as for wine and grain, with regard to which the term “best” is written only once, one may separate teruma from this for that ab initio. Therefore, the Merciful One writes: “The first part of them,” to teach that even in the case of wine and grain, one may not separate teruma from one for the other.

The Gemara objects: But there is the case of dedications of property to the priests, with regard to which the Merciful One states: “No devoted item, that a man may devote unto the Lord of all that he has, whether of man or animal, or of the field of his possession, shall be sold or redeemed; every devoted item is most holy unto the Lord” (Leviticus 27:28). And we learned in a mishna (Arakhin 28b): Items dedicated to priests are not redeemed; rather, one gives them to the priest. Apparently, if one transgresses the prohibition and redeems a dedicated item, his action is not effective. This seems to be a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

The Gemara explains that Abaye could say to you: It is different there, as the Merciful One states: “Is most holy,” to teach that it shall be as it is. Once it is dedicated, its status cannot be changed by means of redemption. But in other matters the transgression is effective.