תמורה ה ע"ב

ושואלים: ולשיטת רבא שבכל איסורי תורה, אם עבר עליהם אדם, לא הועילו מעשיו, מה מלמדנו האי [כתוב זה] "קודש קדשים הוא" (ויקרא כז, כח) האמור בחרמים? ומשיבים: כתוב זה בא למעוטי [למעט] קרבן בכור בהמה טהורה, שאינו בכלל איסור מכירה כחרמים וכקרבן מעשר בהמה, אף שדין זה של מעשר בהמה נלמד מחרמי הכהנים. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: בבכור נאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז), ומתוך שנאמר בו רק "לא תפדה" למדנו שאין הבעלים יכולים לפדותו שייעשה כחולין גמורים, ומכל מקום אם נפל בו מום נמכר הוא לכהן בין חי ובין שחוט בתורת בכור, והריהו כחולין גמורים. הרי שהבכור יכול להימכר. ואילו בקרבן מעשר בהמה נאמר "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) — הרי זה בא לומר שאין כל דרך להוציאו מקדושתו, ולא רק שאין פודים אותו אלא אף אינו נמכר בשום אופן: לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום.

א ודנים עוד במחלוקת אביי ורבא והרי אפשר להביא ראיה מדין התמורה, דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] לאסור את מעשה התמורה, ככתוב: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" (ויקרא כז, י), ותנא [ושנה במשנתנו]: לא (אין) הכוונה במה שפתחה המשנה "הכל ממירין" שאדם רשאי להמיר, אלא שאם עבר והמיר — הרי זו, בהמת החולין, מומר (חלה עליה קדושת קרבן), וסופג (ולוקה) הממיר את הארבעים מלקות. ונסיק מכאן: אלמא מהני [הרי איפוא שמועילים] מעשיו, והרי זו ראיה לאביי, ותיובתא [קושיה חמורה] לרבא הסבור שלא הועילו מעשיו של העובר על דין תורה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בתמורה, שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש בהמשך הכתוב "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", והרי זה דין מיוחד בתמורה שיועילו מעשיו של העבריין.

ושואלים: ולאביי הסבור שבכל איסורי התורה הועילו מעשיו, מדוע נצרכה התורה להשמיענו שחלה התמורה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שהיתה כותבת התורה] "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הוה אמינא [הייתי אומר] כי אכן יועילו מעשיו, ותחול התמורה, ואולם באופן זה: שתצא זו (בהמת הקרבן) מקדושתה ותכנס זו (בהמת החולין) לקדושה במקומה, לכן קמשמע לן [משמיע לנו] הכתוב ששתיהן קדושות, ואין בהמת הקודש נפקעת מקדושתה אף שבהמת החולין התקדשה.

ב ודנים עוד, והרי אפשר להביא ראיה לענין זה מדין הבכור (בכור בהמה טהורה), דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] שאין לפדותו, ככתוב: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז), ותנן [ושנינו במשנה להלן]: כל הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון (פודים אותם), וכן לתמורותיהן (אם הן בעלי מום) יש פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר שאף שנפל בהם מום, אין בהם דין פדיון. ואם פדה אותם אינם פדויים. ונסיק מכאן: אלמא [הרי איפוא] שלא מהני [לא מועילים] מעשיו, והרי זו ראיה לשיטת רבא שלא הועילו מעשיו של העובר על דין תורה, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי הסבור שמועילים מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בבכור ומעשר שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש בענין הבכור "קודש הם" — והרי הדגשה זו באה להורות: שתמיד, אף שהם בעלי מום, ונפדו, בהווייתן יהו, שאין הם יוצאים מקדושתם.

ושואלים: ולשיטת רבא הסבור שבכל דיני התורה לא הועילו מעשיו של העובר עליהם, אם כן האי [הדגשה זו] "קודש הם" למה ליה [לו], למה היא נצרכת? ומשיבים: ללמדנו שאם המיר את קרבן הבכור או את קרבן המעשר, וכדין התמורה חלה קדושתם על בהמת החולין — רק הן עצמם (הבכור והמעשר) קריבין על המזבח, ואין תמורתן קריבין כלל, שאין תמורת הבכור ותמורת המעשר כשאר תמורות, הקריבות אף הן על המזבח.

ושואלים: ולשיטת אביי שהכתוב הזה "קודש הם" מלמד שלא יועילו מעשיו של הפודה את הבכור והמעשר, האי סברא מנא ליה [סברה, הלכה זו שאין תמורתם של הבכור ושל המעשר קריבה, מנין לו]? ומשיבים: נלמד הדבר מכתוב אחר האמור בקרבן בכור "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו אם שור אם שה לה' הוא" (ויקרא כז, כו) — לדייק: דווקא הוא לה' קריב, ואין תמורתו קריבה.

ושואלים: ולשיטת רבא שלמד שאין תמורת הבכור והמעשר קריבה מהפסוק "קודש הם", מה לומד הוא מהכתוב "לה' הוא"? ומשיבים: אין הכי נמי דמההוא קרא [אכן, אמנם כן שמאותו כתוב נלמד הדבר], אלא "קודש הם" למה לי, מה הוא מלמד? — לימד על קרבן בכור וקרבן מעשר שנתערב דמן בדמם של קרבנות אחרים מכלל כל העולין למזבח — שקריבין (שנזרקים הדמים המעורבים הללו) לגבי המזבח, כדרך שהיו נזרקים כשלעצמם. שכך לימדנו כתוב זה "קודש הם" — שהריהם תמיד בהוויתם, אף אם נתערבו באחרים.

ושואלים: ולשיטת אביי שלמד מהכתוב "קודש הם" לענין שלא יועילו מעשיו של הפודה את הבכור והמעשר, האי סברא מנא ליה [סברה, הלכה זו שדמם של הבכור והמעשר שהתערב בדם אחרים נזרק על המזבח, מנין לו]? ומשיבים: הלכה זו נלמדת מהכתוב בקרבנות יום הכיפורים, בענין הזאת הכהן הגדול על המזבח הפנימי, לאחר שהזה על הפרוכת מדם הפר לחוד ומדם השעיר לחוד, "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב" (ויקרא טז, יח), ומשמע הדברים, לשיטתו של ר' יאשיה (שתובא להלן) שמעורבים הדמים זה בזה. ומעתה יש לשאול: והלא דם הפר מרובה מדמו של השעיר, ובכל זאת הכתוב מזכיר את דם השעיר, שנאמר "מדם הפר ומדם השעיר", הרי שלא התבטל ברובו של דם הפר מיכן (מכאן) נלמד כלל לדינם של כל הקרבנות העולין על המזבח, שנתערבו — שאין הדמים מבטלין זה את זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" — שיהו דם הפר ודם השעיר מעורבין זה בזה, אלו דברי ר' יאשיה.

ושואלים: ולשיטת רבא שלמד דין זריקת הדמים המעורבים מהכתוב "קודש הם", מדוע לא למד דין זה מהכתוב "ולקח מדם הפר ומדם השעיר"? ומשיבים: לדעת רבא אין ללמוד מכתוב זה, כי התם [שם, בהזאת דם הפר ודם השעיר] — אין הדמים הללו מעורבים זה בזה, אלא מזה הכהן הגדול מזה, מדם הפר בפני עצמו, ומזה, מדם השעיר בפני עצמו, וסבר לה [וסבור הוא] רבא כשיטת ר' יונתן החולק על ר' יאשיה, וסבור הוא שאין מערבים כלל את הדמים.

ג ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין מעשר בהמה, דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] "לא יגאל" (ויקרא כז, לג) — לומר שאין כל דרך להוציאו מקדושתו, לא בפדיון ולא במכירה, ותנן [ושנינו במשנה להלן]: כל הקדשים שנפל בהם מום יש להן פדיון (פודים אותם), וכן לתמורותיהן (אם הן בעלי מום) יש דין פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר שנפל בהם מום, שאין להם פדיון, ונאכלים על ידי בעליהם במומם. ונסיק מכאן: אלמא [הרי איפוא] שלא מהני [לא מועילים] מעשיו, והרי זו ראיה לשיטת רבא שלא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי ומשיבים:

אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] במעשר דיליף [שכן נלמד] דינו של מעשר בהמה בגזירה שווה לשון "עברה" האמורה במעשר בהמה, "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז, לב), מלשון "עברה" האמורה בבכור "והעברת כל פטר רחם לה'" (שמות יג, יב) ובבכור, כאמור לעיל, יש לימוד מיוחד לענין זה.

ד ודנים עוד. והרי אפשר להביא ראיה באותו נושא ממי שהקדימה להפרשת תרומה לפני שנתן לכהן את הביכורים, דאמר רחמנא [שאמרה התורה] "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב, כח). ובפירוש הכתוב למדנו כי "מלאה" — אלו ביכורים, "דמעך" — זו התרומה. ואסר כתוב זה להקדים את התרומה לביכורים, כאמור "לא תאחר" את "מלאתך" ל"דמעך". ותנן [ושנינו במשנה]: המקדים את התרומה לביכורים, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה — מה שעשה עשוי. והרי זו ראיה לאביי שהועילו מעשיו של העובר על איסור תורה, וקושיה לשיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בתרומה וביכורים שכן אמר קרא [הכתוב] "מכל מעשרתיכם תרימו תרומה" (במדבר יח, כח), ובכלל כתוב זה איסור הקדמת מעשר ראשון לפני תרומה, וכן איסור הקדמת התרומה לביכורים, ומכל מקום השמיענו הכתוב שתרומתו תרומה אף אם הקדימה לביכורים (כנלמד למעלה ד,ב).

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה הועילו מעשיו של העובר, מדוע יש צורך בכתוב שיודיענו שחלה התרומה שהוקדמה לביכורים? ומשיבים: מיבעיא ליה [נצרך לו] כתוב זה ללימוד אחר. כמובא בדינו של מעשר ראשון שאם הקדימו הבעלים לתתו ללוי עוד בהיות התבואה בשבוליה, לפני שדשו אותה, ולפני שהפרישו ממנה תרומה גדולה לכהן — פטור מעשר זה מתרומה גדולה. שאף שצריך להפריש תחילה מן התבואה תרומה גדולה לכהן, והיה צריך ליטול תרומה גדולה גם מן התבואה שבמעשר זה, מכל מקום נפטר הלוי שקיבלה מהפרשה זו. וטעם הדבר — שנאמר: "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ומלשון הכתוב נסיק: מעשר מן המעשר (תרומת מעשר) בלבד הריהו מחוייב, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. ועל הלכה זו אמר רב פפא לאביי בשאלה: אלא מעתה שנלמד הדבר מן הכתוב, אם כן אפילו כאשר הקדימו הלוי לכהן ונטל מעשר ראשון כאשר כבר נקצרה התבואה ונערמה בכרי נמי ניפטר [גם כן ייפטר], ולא יצטרך הלוי להפריש תרומה גדולה!

אמר ליה [לו] אביי לרב פפא בתשובה: עליך (כנגד טענה זו) אמר קרא [הכתוב] "מכל מעשרתיכם תרימו את כל תבואת ה' (במדבר יח כט), ללמד שאת "תרומת ה'", התרומה הגדולה, צריך להרים מכל מתנה ומתנה.

ושאלו רב פפא: מה ראית לחלק בצורה זו, ולומר לרבות את הנותן מן הכרי שהלוי חייב בכל התרומות, ולהוציא את השיבלין שהוא חייב רק בתרומת מעשר? והשיבו אביי: מרבה אני את הכרי — שכן ישנו בכלל דיגון (ששוב אינו עוד "שבולת" אלא "דגן"), ובתרומה נאמר במפורש "ראשית דגנך" (דברים יח, ד), ומוציא אני את השיבלין — שאין הן בכלל דיגון, ולא חלה עליהן עדיין חובת תרומה.

ה ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין קידושי אלמנה לכהן גדול, דרחמנא אמר [שכן אמרה התורה] "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו" (ויקרא כא, יד—טו), ותנן [ושנינו במשנה] לענין קביעת יחוסו של ולד: כל מקום שיש קדושין (שהקידושין תקפים, והאשה נחשבת נשואה על ידם) ויש עבירה בנישואין אלה — יחוס הולד הנולד מביאה זו הולך אחר (נקבע על פי) הפגום שבין בני הזוג. ומסבירה המשנה כדוגמא לדבר: "זו אלמנה לכהן גדול" — שהולד הריהו חלל ופסול לכהונה. והרי זו ראיה לשיטת אביי שמעשיו מועילים, שכן חלו הקידושין, וקשה לשיטת רבא!

ומשיבים: שאני הכא [שונה, מיוחד הדין כאן], שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש בדין הולד הנולד מביאת כהן גדול לאלמנה "לא יחלל זרעו", לומר שהוא חלל משום שחלו הקידושין, ואינו ממזר (שהוא הנולד מקידושין שאינם חלים).

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה אם עבר אדם מעשיו מועילים, מדוע נצרך כתוב זה? ומשיבים: אם רק לומר שחלו הקידושין ולכן הוא חלל, אם כן נימא קרא [יאמר הכתוב] "לא יחל", מאי [מהו] "לא יחלל" — ללמדנו שיש שני חילולים בביאה זו: חילול אחד — לו, לולד שנולד מביאה זו. וחילול אחד, נוסף — לה, לאשה, שמתחללת אף היא בביאה זו, והריהי מעתה "זונה" האסורה אף לכהן הדיוט.

ו ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה ממי שהקדיש בהמות שהן בעלי מומין לקרבן הקרב על המזבח, דרחמנא אמר [שאמרה התורה]: "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם" (ויקרא כב, כ), ובכלל איסור "לא תקריבו" אף עצם ההקדשה. ותנן [ושנינו במשנה]: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה — מה שעשה עשוי ונתקדשו הבהמות. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי שהועילו מעשיו של העובר, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] שכן אמר קרא [הכתוב] במפורש "ולנדר לא ירצה" (ויקרא כב, כג), ללמדנו כי לענין רצוי, שיעלה לרצון על המזבח — הוא דלא [שאינו] מרצה, הא מיקדש [אבל להתקדש] — קדשי [מתקדש].

ושואלים: ולשיטת אביי מה צורך להשמיענו כתוב זה? ומשיבים: אי דלא אמר רחמנא [אם שלא היתה אומרת התורה] "ולנדר לא ירצה", הוה אמינא [הייתי אומר]: אמנם המקדיש הזה הריהו כעובר על מצוה, ואולם הקרבן עצמו כשר להקרבה על אף שהוא בעל מום. לכן קמשמע לן [משמיע לנו] הכתוב שהוא פסול על אף שהתקדש.

ז ודנים עוד בשאלה זו. והרי אפשר להביא ראיה מדין המקדיש תמימין לבדק הבית, דאמר רחמנא [שכן אמרה התורה] ברשימת בעלי מומים והקדשתם:

And according to the opinion of Rava, this term: “Is most holy,” serves to exclude the case of a firstborn offering from the prohibition of sale. As it is taught in a baraita: It is stated with regard to a firstborn offering: “But the firstling of an ox, or the firstling of a sheep, or the firstling of a goat, you shall not redeem; they are holy” (Numbers 18:17). But if it develops a blemish it may still be sold. By contrast, it is stated with regard to the animal tithe offering: “It shall not be redeemed” (Leviticus 27:33), and the animal tithe may not be sold, not when alive and not when slaughtered, not when unblemished and not when blemished.

The Gemara objects: But isn’t there the case of substitution, with regard to which the Merciful One states: “He shall not exchange it, nor substitute it” (Leviticus 27:10), and it is taught in the mishna (2a): That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather, it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect, and the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty lashes. Apparently, his action is effective, and this seems to be a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say to you: It is different there, as that same verse states: “And if he shall at all substitute animal for animal, then both it and that for which it is substituted shall be holy,” which teaches that his action is effective in this context specifically.

And according to the opinion of Abaye, that transgressions are effective in general, that clause is still necessary, because if the Merciful One had not stated: “Both it and that for which it is substituted shall be holy,” I would say that this initially consecrated animal will leave its consecrated state, and that non-sacred animal will enter into sanctity instead. Therefore, the verse teaches us that the first animal retains its sanctity as well.

The Gemara objects: But isn’t there the case of a firstborn offering, with regard to which the Merciful One states: “But the firstling of an ox, or the firstling of a sheep, or the firstling of a goat, you shall not redeem; they are holy” (Numbers 18:17)? And we learned in a mishna (21a): All sacrificial animals that became blemished are subject to redemption through sale, and their substitutes are also subject to redemption through sale, except for the firstborn and the animal tithe offerings. Apparently, if one attempts to redeem a firstborn offering, his action is not effective, and this seems to be a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

The Gemara explains that Abaye could say to you: It is different there, as that same verse states: “They are holy,” thereby teaching that they shall always be as they are, even if one attempts to redeem them.

The Gemara asks: And according to Rava, who maintains that transgressions are not effective, why does he need the term “They are holy”? The Gemara answers: This term teaches that if one substituted another animal for a firstborn offering or for an animal tithe offering, they, the originally consecrated animals, are sacrificed, but their substitutes, although they have sanctity, are not sacrificed.

The Gemara asks: And according to Abaye, from where does he derive this conclusion that the substitutes are not sacrificed? The Gemara answers: The verse states concerning firstborn offerings: “Whether it be ox or sheep, it is the Lord’s” (Leviticus 27:26). One can infer from this wording that it is sacrificed to the Lord but its substitute is not sacrificed.

The Gemara asks: And what does Rava derive from that verse? The Gemara responds: Yes, it is indeed so that he, like Abaye, derives from that verse, not from Numbers 18:17 as originally suggested, the halakha that the substitute of a firstborn is not sacrificed. Rather, why do I need the term “They are holy” which appears in that verse? It teaches with regard to a firstborn offering or an animal tithe offering whose blood was mixed with the blood of any other offering brought upon the altar that the blood is nevertheless sacrificed on the altar as it would have been individually.

The Gemara asks: And Abaye, from where does he derive this conclusion, that such blood is sacrificed? The Gemara answers: He derives it from the verse concerning the High Priest’s service on Yom Kippur: “And he shall take of the blood of the bull, and of the blood of the goat, and put it upon the corners of the altar” (Leviticus 16:18). One might ask: But isn’t there more blood of the bull than of the goat? Why is the blood of the goat not nullified? From here it is derived that offerings brought upon the altar do not nullify one another, as it is taught in a baraita that the phrase in the verse “And he shall take of the blood of the bull, and of the blood of the goat” serves to teach that they must be mixed. This is the statement of Rabbi Yoshiya. Accordingly, Abaye derives that mixtures of blood may be sacrificed.

And as for Rava, he holds that there, the High Priest would take from this blood of the bull by itself and from that blood of the goat by itself, rather than mixing them together. And in this matter, he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan, who disagrees with Rabbi Yoshiya.

The Gemara continues its analysis of the dispute between Abaye and Rava. But isn’t there the case of an animal tithe offering, with regard to which the Merciful One states: “It shall not be redeemed” (Leviticus 27:33)? And we learned in a mishna (21a): All sacrificial animals that became blemished are subject to redemption through sale, and their substitutes are also subject to redemption through sale, except for the firstborn and the animal tithe offering. Apparently, if one attempts to redeem an animal tithe offering, his act is not effective, and this seems to be a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

The Gemara explains that Abaye could say to you: It is different there, as one derives that halakha from the halakha of a firstborn offering, by verbal analogy between the term “avara” that is stated with regard to an animal tithe offering: “Whatsoever passes [ya’avor] under the rod” (Leviticus 27:32), and the term “avara” that is stated with regard to a firstborn offering: “You shall set apart [veha’avarta] to the Lord all that opens the womb” (Exodus 13:12). It was already derived above that a firstborn offering cannot be redeemed. But in general, transgressions are effective.

The Gemara objects: But isn’t there the case of one who separated teruma prior to the separation of the first fruits, with regard to which the Merciful One states: “You shall not delay to offer of the fullness of your harvest and the outflow of your presses” (Exodus 22:28)? The verse was expounded earlier (4b) as teaching that one must separate first fruits before separating teruma. And we learned in a mishna (Terumot 3:6): If one separates teruma prior to the separation of the first fruits, although he has transgressed a prohibition, what he did is done, and produce has the status of teruma. This appears to refute the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say to you: It is different there, as the verse states: “From all that is given you, you shall set apart that which is the Lord’s teruma” (Numbers 18:29), thereby teaching that the separation of teruma is effective in any case. But in general, transgressions are not effective.

And according to the opinion of Abaye that transgressions are generally effective, that verse is required to teach another halakha, as Rav Pappa said to Abaye (Beitza 13b): Rabbi Shimon ben Lakish stated that if the first tithe was separated while the grain was still on the stalks, that amount is exempt from teruma, even though the amount of teruma the priest receives is thereby reduced. If that is so, then even if the Levite preceded the priest by taking the first tithe after the grain had been threshed and arranged in a pile, we should exempt that grain from the obligation of teruma as well.

Abaye said to Rav Pappa: With regard to your claim, the verse states: “From all that is given you, you shall set apart.” This verse teaches that the Levites must designate a portion of all the gifts they receive and give it to the priests, even if they received them before teruma had been separated.

Rav Pappa asked: What did you see that leads you to include the first tithe taken from the pile in the category: “All that is given,” and to exclude that which is taken from the stalks? Abaye answered: I include a tithe taken from the pile, as it has been processed to the point where it is included in the category of grain, since it is written: “The first fruits of your grain…you shall give him” (Deuteronomy 18:4); and I exclude a tithe taken from the stalks, as it is not included in the category of grain and is not yet obligated in teruma.

The Gemara objects: But isn’t there the case of a widow betrothed to a High Priest, with regard to which the Merciful One stated: “A widow, or one divorced, or a profaned woman, or a harlot, these shall he not take; but a virgin of his own people shall he take to wife. And he shall not profane his seed among his people” (Leviticus 21:14–15)? And we learned in a mishna (Kiddushin 66b): Any case where there is a valid betrothal and yet there is a transgression, the offspring follows the flawed lineage. For example, if a widow, who may not marry a High Priest, nevertheless did so, the offspring may not marry a priest. Still, the marriage is in force, contrary to the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say: It is different there, as the verse states: “And he shall not profane [lo yeḥallel] his seed.” The verse states only that the offspring is profaned, not that he has the status of a mamzer, which would hold for one born of a union between two people with regard to whom marriage cannot take effect. Rava infers from the verse that the betrothal of a High Priest and a widow specifically does take effect. But in general, transgressions are not effective.

And according to the opinion of Abaye, that transgressions are generally effective, what is derived from that phrase? Abaye can say: If it merely means to teach that the betrothal takes effect, let the verse state simply: Lo yaḥel, which would have the same meaning. What is indicated by the use of the longer form: Lo yeḥallel? This teaches that there are two profanations: One for him, i.e., that the offspring is profaned, and one for her, i.e., that the mother is disqualified from marrying even a common priest.

The Gemara objects: But isn’t there the case of one who consecrated blemished animals for sacrifice on the altar, with regard to which the Merciful One states: “But whatsoever has a blemish, that you shall not bring; for it shall not be acceptable for you” (Leviticus 22:20)? And we learned in a baraita: If one consecrates blemished animals for sacrifice on the altar, even though he has transgressed a prohibition, what he did is done, and the consecration takes effect. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say to you: It is different there, as the verse states with regard to blemished animals: “But for a vow it shall not be accepted” (Leviticus 22:23). Since the verse specifies only that it is its sacrifice which does not effect acceptance, one may consequently infer that if one consecrates them, they are still consecrated. But in general, transgressions are not effective.

And according to the opinion of Abaye, that transgressions are generally effective, what does this phrase teach? Abaye can say that if the Merciful One had not stated: “But for a vow it shall not be accepted,” I would say that one who consecrated it is considered like one who transgressed a mitzva but the offering is still fit to be sacrificed. The verse therefore teaches us that it may not be sacrificed as an offering.

The Gemara objects: But there is the case of one who consecrates unblemished animals for Temple maintenance, with regard to which the Merciful One states: