תמורה ו ע"א

"ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה" (ויקרא כב, כג). וכתוב זה ("נדבה") לכאורה אין מובנו קדשי מזבח, שהרי בעלי מומים הם ואינם יכולים לעלות על המזבח כקרבן, אלא קדשי בדק הבית. ומכלל האמור בכתוב "תעשה אותו" למדנו כי דווקא בעלי מומים מקדיש אדם לבדק הבית, ואינו מקדיש תמימים. ומכאן שאסור מן התורה להקדיש תמימים לבדק הבית, ותנן [ושנינו במשנה]: המקדיש תמימין לבדק הבית, אף על פי שהוא עבר בלא תעשה — מה שעשה עשוי, שהתקדשו בכך. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי הסבור שהועילו מעשיו, ותיובתא [קושיה חמורה] על רבא הסבור שאין מעשיו מועילים!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: אין להביא ראיה מדין זה, שכן שם יש לימוד מיוחד שהועילו מעשיו של המקדיש תמימים לבדק הבית, שהרי מאותו מקום (פסוק) שלמדנו שנתרבו בעלי מומין לגבי [אצל] מזבח (שאם עבר והקדיש בעלי מומים למזבח, הרי אלו מוקדשים) למדנו גם שנתרבו תמימין לבדק הבית, שאם עבר והקדיש תמימים לבדק הבית. וכיון ששתי הלכות אלה נלמדות מפסוק אחד, אף עניינן שווה: שמה שעשה עשוי, וכשם שהמקדיש בעלי מומים למזבח חלה עליהם קדושה, אף המקדיש תמימים לבדק הבית חלה עליהם קדושה.

א ועוד באותה שאלה. והרי אפשר להביא ראיה מדין גזל, דרחמנא אמר [שאמרה התורה] "לא תגזל" (ויקרא יט, יג), ותנן [ושנינו במשנה] בדין הגוזל עצים ועשאן כלים, או שגזל גיזות צמר ועשאן בגדים — משלם לנגזל כפי שהיה הדבר הנגזל שווה בשעת הגזילה, ואינו צריך להחזיר לבעלים את הכלים או את הבגדים שעשה מגזילתו, שעל ידי השינוי שעשה בהם קנאם. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי שהעובר על איסור התורה (גזל) הועילו מעשיו, והם נשארים בידי הגזלן, ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רבא!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] שכן אמר קרא [הכתוב] "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה, כג) — וכוונת הדברים: כמה שגזל, לומר שאם נשתנתה הגזילה יכול הוא להשיב כעין הדבר שגזל ("כמה שגזל", וראה גרסות) והגזילה עצמה תישאר בידו, והרי זה לימוד מיוחד שהועיל מעשהו.

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה העובר עליהם הועילו מעשיו, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: האי [זה] הכתוב "אשר גזל" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו כי דווקא אם נשבע לשקר על גזילו שלו הריהו מוסיף חומש, ואולם על גזילו של אביו, שירש מאביו חפץ שנטען אודותיו שהאב גזלו — אינו מוסיף חומש, אפילו אם נשבע עליו לשקר.

ב ועוד באותה שאלה. אפשר להביא ראיה מדין משכון, דרחמנא אמר [שכן אמרה התורה] "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (דברים כד, י), שאסור למלוה לבוא אל בית הלווה למשכנו על חובו שהגיע זמן פרעונו ולא נפרע, ותנן [ושנינו במשנה] שאם עבר ומשכן המלוה את הלווה לאחר שהגיע זמן פרעונו ולא נפרע, בשני כלים — הריהו נוטל כלי אחד, ומחזיר כלי אחד ללווה בשעה שהוא נזקק לו. וכגון אם משכן מהלווה כר ומחרישה — מחזיר את הכר בכל לילה (בערב), כדי שיוכל הלווה העני לישון, ומשאיר בידו את המחרישה בלילה. ומחזיר ללווה את המחרישה ביום (בבוקר), כדי שיוכל לעבוד בה, ומחזיק בידו את הכר. והרי זו איפוא ראיה לשיטת אביי, שהרי אף שהמלווה עבר על דין התורה, ונכנס לביתו של הלווה ומשכנו שלא ברשות בית דין, אין הוא מחזיר ללווה אלא את הכלי הנצרך לו, והכלי האחר נשאר כקנוי בידו. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רבא הסבור שלא הועילו מעשיו של העובר על איסור תורה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רבא בתשובה לכך: אין להביא ראיה מדין זה כי שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] בדינו של הממשכן שכן אמר קרא [הכתוב] "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש...." (דברים כד, י), שאסור למלוה לבוא אל בית הלווה למשכנו על חובו שהגיע זמן פרעונו ולא נ יב—יג). ולמדנו מכפל לשון זו "השב תשיב" — שישיב ויחזור וישיב, וכגון שישיב את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, וחוזר חלילה. משמע שנשאר בידיו חפץ אחד.

ושואלים: ולשיטת אביי שבכל איסורי תורה העובר עליהם הועילו מעשיו, מה מלמדנו כתוב זה? ומשיבים: אי לאו דאמר רחמנא [אלמלא שאמרה התורה] "השב תשיב", הוה אמינא [הייתי אומר] שאם נכנס המלוה לביתו של הלווה ומשכנו, הרי איסורא עבד [איסור עשה], אך עתה, שהמשכון בידו, תלוי הדבר בו: אי בעי [אם רוצה] — ניהדר [יחזיר], את המשכון ללווה, ואי בעי [ואם רוצה] — לא נהדר [לא יחזיר]. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב "השב תשיב" — שחייב הוא להחזיר. (חסר לישנא אחרינא [לשון אחרת]) וראה בגרסות.

ג ודנים עוד באותה שאלה, והרי אפשר להביא ראיה לענין זה מדין פאה בשדה, דרחמנא אמר [שכן אמרה התורה] "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך" (ויקרא כג, כב), ותנן [ושנינו]: מצות פאה, הריהי חובת בעל השדה להפריש (להקצות) מן התבואה בהיותה בקמה (כלומר, כשלא נקצרה עדיין). לא הפריש מן הקמה — יפריש מן העמרים (קבוצת שבלים שנקצרו ונאגדו יחד). לא הפריש מן העמרים — יפריש מן הכרי (ערימת תבואה) עד שלא מירחו (סידר ויישר אותו).

אבל אחר שמירחו ובכך חלה עליו מאז חובת מעשרות — מעשרו את התבואה תחילה ואחר כך נותן לו לעני תבואה קצורה כשיעור הפאה, שאם לא יקדים ויביא את המעשרות על הכל, יפסיד העני, שיצטרך הוא עצמו להפריש מעשר ממה שקיבל. משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף אם לא הפריש פאה בכל השלבים הללו, ועשה עיסה, הריהו מפריש מן העיסה ונותן לעני. הרי זו איפוא ראיה לרבא (שהרי עבר על דין התורה, ולא הפריש הפאה מן הקמה וקצרה, לא הועילו מעשיו ועדיין חייב הוא בהפרשת פאה), ותיובתא [קושיה חמורה] על שיטת אביי הסבור שהועילו מעשיו של העובר על איסור התורה!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה: שאני התם [שונה, מיוחד הדין שם] שכן אמר קרא [הכתוב] בדין הפאה "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור... לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, ט—י). וחזר ואמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך... לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב). ומעתה יש לומר כי כפל לשון זו "תעזב" "תעזב" שהיא יתירא [יתירה] באה ללמדנו שיש עזיבה נוספת של פאה שאם לא עזב פאה בהיות התבואה בקמה, יתן כשיעורה הראוי בהיותה בעומרים, וכן הלאה.

ושואלים: ורבא מה הוא למד מ"תעזוב" "תעזוב"? ומשיבים: אמר [יכול לומר]: לך רבא כי מ"תעזוב" "תעזוב" למדים שיש לך מצות עזיבה אחרת שכזו, ואיזו — זה המפקיר כרמו.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: המפקיר את כרמו, וההפקר פטור ממעשרות וממתנות עניים, והשכים לשחר וזכה בו לפני שזכה בו אחר, ובצרו — חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפאה, ופטור הוא מן המעשר כיון שזכה בו מן ההפקר הפטור מן המעשר. וחובת נתינה זו נלמדת מלשון "תעזוב" יתירה זו, שמתנות עניים צריך לתת מכל מקום.

ד ולאחר שהובאו, לענין מחלוקתם של אביי ורבא בדין, כל הראיות הללו ונדחו, אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: והשתא דשנינן [ועתה, שתירצנו] את כל הני שינויי [אלה התירוצים, הדחיות], שכל אחד מן המקרים שהובאו לראיה לאחד הצדדים נדחה כמקרה מיוחד שבו אין אביי ורבא חלוקים, ויש לשאול: אביי ורבא במאי פליגי [במה באיזה מקרה חולקים]?

השיבו רב אשי: ברבית קצוצה (שקצץ, קצב המלוה עם הלווה בזמן ההלוואה), שנאסרה מן התורה, קמיפלגי [הם חלוקים], וכמחלוקת שנחלקו בה ר' אלעזר ור' יוחנן. שכן אמר ר' אלעזר: רבית קצוצה — יוצאה בדיינין, שמי שנתן ריבית כזו, יכול לתבוע בבית הדין ולקבל בחזרה את הריבית ששילם.

“Either a bull or a lamb that has anything too long or too short, that may you offer for a gift; but for a vow it shall not be accepted” (Leviticus 22:23). This verse teaches that only blemished animals may be consecrated for Temple maintenance. And we learned in a baraita: With regard to one who consecrates unblemished animals for Temple maintenance, even though he has transgressed a prohibition, what he did is done. This is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say to you: From the same place that it was derived earlier that blemished animals are included, i.e., that their consecration for sacrifice on the altar is effective after the fact, it is likewise derived that unblemished animals are included, that their consecration for Temple maintenance is effective. But in general, transgressions are not effective.

The Gemara objects: But there is the case of robbery, with regard to which the Merciful One states: “You shall not oppress you neighbor, and you shall not rob him” (Leviticus 19:13), and we learned in a mishna (Bava Kamma 93b): One who robs another of wood and fashions it into vessels, or one who robs another of wool and fashions it into garments, pays the victim according to the value of the goods at the time of the robbery, but he need not return the vessels or garments, since by changing the stolen items he acquired them. If he can acquire the stolen item, this is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say to you: It is different there, as the verse states: “He shall restore the stolen item that he took by robbery” (Leviticus 5:23). This teaches that he must return the original item only if it is still like that which he took by robbery and has not been altered. But in general, transgressions are not effective.

And according to the opinion of Abaye, this phrase: “That he took by robbery,” is necessary to teach that one who takes a false oath denying he robbed another, who must then pay an additional fifth of the value of the stolen item when he returns it, need add a fifth only for denying his own act of robbery, but for denying his deceased father’s act of robbery when sued by the victim as the robber’s heir, he need not add an additional fifth.

The Gemara objects: But there is the case of collateral, with regard to which the Merciful One states: “When you lend your neighbor any manner of loan, you shall not go into his house to fetch his pledge” (Deuteronomy 24:10), teaching that a creditor may not seize collateral if the debtor delays payment. And we learned in a mishna (Bava Metzia 113a): If the creditor nevertheless seized two items as collateral, he returns a mattress by night, as the debtor requires it for sleeping, and a plow, which is needed for his daytime work, by day. The creditor may keep possession of seized collateral when it is not being used, which is apparently a conclusive refutation of the opinion of Rava.

The Gemara explains that Rava could say to you: It is different there, as the verse states: “And if he be a poor man, you shall not sleep with his pledge; you shall restore [hashev tashiv] to him the pledge” (Deuteronomy 24:12–13). The repetition of the verb teaches that the creditor must return the collateral many times, e.g., he must return a plow each morning and take it back each night, and return a mattress each night and take it back each morning, but he does not have to return the collateral permanently. But in general, transgressions are not effective.

The Gemara notes: And according to the opinion of Abaye, that transgressions are generally effective, the repetition of the verb may be explained as follows: If the Merciful One had not stated: “Hashev tashiv,” I would say that a creditor who seizes collateral from the home of the debtor has performed a prohibition, but having done so, if he desires, he may return the collateral, and if he desires, he may not return it. The verse therefore teaches us that he must return the items the debtor needs.

The Gemara objects: But there is the case of produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], with regard to which the Merciful One stated: And when you reap the harvest of your land, you shall not wholly reap the corner of your field” (Leviticus 23:22), but one must leave a corner of the field for the poor. And we learned in a baraita (Tosefta, Pe’a 1:5): The optimal way to fulfill the mitzva of pe’a is for the owner to separate it from the standing grain, i.e., grain that has not been harvested. If he did not separate it from the standing grain, he separates it from the sheaves of grain that have already been harvested. If he did not separate it from the sheaves, he separates it from the pile of grain, as long as he has not yet smoothed the pile.

The baraita continues: Once he smooths the pile of grain, it becomes obligated in tithes. Therefore, he must first tithe the grain and then give a portion of the produce to the poor as pe’a, so that the poor need not tithe what they receive. Additionally, the Sages said in the name of Rabbi Yishmael: If he did not separate pe’a during any of these stages, and he milled the grain and kneaded it into dough, he separates pe’a even from the dough and gives it to the poor. Even if the owner harvested the grain, the pe’a is still not considered his, which is apparently a conclusive refutation of the opinion of Abaye.

The Gemara explains that Abaye could say to you: It is different there, as the verse states: “You shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10), and subsequently, it again states: “You shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 23:22). The superfluous phrase teaches that the owner must give pe’a in any event, even if he harvests the grain and kneads it into dough. But in general, transgressions are effective.

And Rava, who maintains that in general transgressions are not effective, could say to you that the extra verse teaches that there is another type of leaving over one’s grain that is like this. And what is that? It is the case of one who renounces ownership of his vineyard.

As it is taught in a baraita: If one renounced ownership of his vineyard, thereby exempting it from tithes and gifts to the poor, and he rose early in the morning, retook possession of it, and harvested it, he is still obligated in the mitzva of individual fallen grapes left for the poor [peret], and in the mitzva of incompletely formed clusters of grapes left for the poor [olelot], and in the mitzva of forgotten clusters of grapes left for the poor, and in the mitzva of pe’a, but he remains exempt from the mitzva to tithe his produce. His obligation to give the gifts to the poor even though the vineyard was at some point ownerless is derived from the repeated phrase: “You shall leave them for the poor.”

§ Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: And now that we have given all of these answers, explaining that Abaye and Rava concede to one another in all the above cases, with regard to what cases do Abaye and Rava disagree?

Rav Ashi answered: They disagree with regard to fixed [ketzutza] interest, and their dispute is like that of Rabbi Elazar and Rabbi Yoḥanan. As Rabbi Elazar said: If a debtor paid fixed interest and petitions the court to have it returned to him, since the Torah prohibits the charging of interest, it is repossessed from the creditor by the judges of the court.