תמורה ו ע"ב

ואילו אבק רבית שאיסורה רק מדברי חכמים — אינה יוצאה בדיינין. ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין.

ובדין זה של רבית קצוצה, שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוחנן, נחלקים אביי ורבא. שלשיטת אביי שמועילים מעשיו של העובר על איסור תורה, אף ברבית קצוצה הועילו מעשיו של המלוה שגבה אותה מהלוה למרות שעבר על איסור התורה, ואין הריבית יוצאת ממנו בבית דין. ולשיטת רבא שאין מועילים מעשיו, אף המלוה בריבית, לא הועילו מעשיו, ויוצאת ממנו הריבית שגבה בבית דין. אמר ליה [לו] רב אחא בנו של רבא לרב אשי: אין להעמיד את מחלוקתם של אביי ורבא בדין זה, שכן האם התם בסברא פליגי [שם, במחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן, בסברה הם חולקים]? והרי התם בקראי פליגי [שם בדרשות העולות מפסוקים הם חלוקים]! שכן אמר ר' יצחק: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן — שכן מה שאמר קרא [הכתוב] "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה" (יחזקאל יח, יג), מלמדנו: עונש לענין החיים ניתן למלוה בריבית, שכן הוא נענש במיתה בידי שמים, ולא להישבון, שאין בית דין יכולים לחייבו להשיב את הכסף.

רב אחא בר אדא אמר ראיה אחרת לשיטת ר' יוחנן, מהכא [מכאן]: שכן אמר הכתוב באיסור הריבית "אל תקח ממנו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלהיכם" (ויקרא כה, לו-לח), וללמדנו בא הכתוב כי למורא נתתיו, שהעובר על כך פרק מעליו מורא שמים, ולא להישבון בידי אדם.

רבא אמר ראיה אחרת לשיטת ר' יוחנן שאין ריבית קצוצה יוצאת בבית דין, מהכא [מכאן], מן האמור: "בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האל עשׂה מות יומת דמיו בו יהיה" (יחזקאל שם), ונאמר לפני כן "והוליד בן פריץ שפך דם" (שם י), הוקשו (הושוו) בפסוקים אלה מלוי רבית לשופכי דמים. ומעתה נאמר: מה שופכי דמים — לא ניתנו להישבון, שהרי אי אפשר להשיב את הנהרג לחיים, אף מלוי רבית שהם כשופכי דם העני — לא ניתנו להישבון.

ובענין דרשת הכתובים לשיטת ר' אלעזר שיוצאת הריבית הקצוצה בדיינים, אמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר? — שכן אמר קרא [הכתוב] באיסור הריבית: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) — אהדר ליה, כי היכי דניחי [החזר לו, היאך כדי, שיחיה] עמך.

ואלא מעתה שהסקנו שאף בענין ריבית קצוצה אין ראיה שנחלקו בו אביי ורבא, יש לחזור ולשאול: במאי קמיפלגי [במה, באיזה מקרה הם חלוקים] אביי ורבא? ומשיבים: אף שלא נתפרש באופן פרטי מקרה מסויים בו נחלקו אביי ורבא הלכה למעשה, יש לומר שחלוקים הם בשאלה העקרונית האם שינוי ששינה אדם ועבר ועשה את שאסור לעשות מן התורה, קונה (פועל, חל). שלשיטת אביי הועילו מעשיו, ולשיטת רבא — לא הועילו מעשיו.

א לישנא אחרינא [לשון אחרת] בתשובה לשאלה במה נחלקו אביי ורבא — בהני שינויי דשנינן [בתירוצים האלו שתירצנו]. שכך השיב לו רב אשי לרב אחא בנו של רבא בתשובה לשאלתו במה נחלקו אביי ורבא — בדינה של רבית קצוצה, אם היא יוצאת בבית דין. ובזה נחלקו: לדעת אביי — המלוה לא מהדר [אינו מתחייב בבית דין להחזיר] את הרבית שלקח, שכן הועילו מעשיו, אף שעבר על איסור התורה. ואילו לדעת רבא — לא הועילו מעשיו של המלוה בריבית, כיון שעבר על איסור תורה, ולכן מהדר [מחזיר] את הרבית שלקח.

ושואלים: והא [והרי] אביי נמי סבר מפקינן [גם כן סבור שמוציאים אנו] מהמלוה את הריבית הקצוצה בדיינין (על ידי בית דין)! שכן אמר אביי: הדין דמסיק בחבריה [זה שנושה כספים של ריבית בחבירו שלווה ממנו] ותובע ממנו סכום של ארבע זוזי בריביתא [ארבעה זוזים בריבית], ויהביה ליה [ונתן לו] הלווה שהוא בעל חנות למלוה בחנותיה [בחנותו] בפרעון חובו גלימא דשוי חמשא [גלימה ששווה חמישה זוזים] כאילו היא שווה ארבעה זוזים — כי מפקינן מיניה [כאשר מוציאים אנו ממנו, מן המלוה] את הריבית — ארבעה זוזים מפקינן מיניה מוציאים אנו ממנו], ואולם האי זוזא [זוז זה], החמישי שבשוויה של הגלימה שניתנה לו — אין אנו מוציאים ממנו, כי במתנה הוא דיהב ליה [שנתן לו] אותו, ולא כריבית. ורבא אמר: חמשא מפקינן מיניה [חמישה זוזים מוציאים אנו ממנו] כמלוא שוויה של הגלימה שניתנה לו, מאי טעמא [מה הטעם] — כל הגלימה כולה בתורת ריביתא קאתי לידיה [ריבית באה לידו]. הרי שאי אפשר לומר שאביי ורבא חלוקים בדין ריבית קצוצה, שהרי אף אביי סבור שריבית קצוצה יוצאת בבית דין!

אלא, יש לחזור מתירוץ זה, ולומר (כפי שנאמר למעלה) כי קא מיפלגי [כאשר נחלקו] אביי ורבא — הרי זה בשאלה העקרונית האם שינוי קונה, וכמוסבר למעלה.

ב למעלה הובא עניינו של המקדיש בעלי מומים למזבח, ודנים עוד בדין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת בעלי המומים הפסולים להקרבה (ויקרא כב, יז-כו) "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם" (שם כ). ודנים בדבר: מה תלמוד לומר (בא ללמדנו) כתוב זה ("לא תקריבו")? אם להעמיד באיסור "לא תשחטו" את בעלי המום שהוקדשו להקרבה על המזבח — הרי כבר אמור הדבר למטה (בהמשך) הפרשה, כאשר יתבאר להלן! אלא מה תלמוד לומר "בל תקריבו"? — בל תקדישו את בעלי המומים לקרבן. מכאן אמרו חכמים: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, ולאחר מכן העלם על גבי המזבח כקרבן עולה — הרי זה עובר משום חמשה שמות (איסורים נפרדים), והריהם:

משום "בל תקריבו" שמשמעו הוא "בל תקדישו אותו להקרבה", ומשום "בל תשחטו", ומשום "בל תזרקו את דמו על המזבח", ומשום "בל תקטירו כולו על המזבח", שאם מעלה עולה למזבח הריהו עובר על כך. ומשום "בל תקטירו מקצתו", בשאר קרבנות שמעלה רק מקצתם (אימורים) למזבח. משום (בשם) ר' יוסי בר' יהודה אמרו חכמים שעובר על איסור נוסף: אף על קבלת הדם של קרבן זה.

ג ומעתה באים להסביר ברייתא זו. אמר מר [החכם] בברייתא: מה בא הכתוב "לא תקריבו" ללמדנו, שאם בא ללמד את איסור "בל תשחטו" את בעל המום לקרבן — הרי דבר זה כבר אמור למטה (בהמשך). ומבררים: היכן איסור זה של שחיטה אמור בהמשך? — דתניא [שכן שנויה ברייתא], בפרשת בעלי מומים לקרבן נאמר לשון איסור זה שלש פעמים: "כל אשר בו מום לא תקריבו..." (ויקרא כב, כ), "עורת או שבור... לא תקריבו" (שם כב), "ומעוך וכתות... לא תקריבו" (שם כד). ומאחר שלשון "לא תקריבו" היא לשון כללית שיש במשמעה כמה דברים, יש לשאול: "לא תקריבו" האמור בפעם השניה בפרשה, ברשימת המומים "עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה' ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'" (שם כב) מה תלמוד לומר (בא ללמדנו), מה משמעה? — אם להשמיענו איסור "בל תקדישו", שאסור להקדיש למזבח בעלי מומים — הרי כבר אמור הדבר למעלה (מקודם), בכתוב "לא תקריבו" (פסוק כ)! אלא מה תלמוד לומר "בל תקריבו" — בל תשחטו, שאסור לשחוט בעלי מומים אלו לשם קרבן.

ועוד נאמר בכתוב זה "ואשה לא תתנו מהם" — אלו אשים, שנאסרו איבריהם של קרבנות שיש בהם מום להיות מוקטרים על אש המזבח. ועדיין יש לשאול: אין לי לכאורה מכתוב זה לאסור אלא הקטרת כולן, איסור הקטרת אף מקצתן מנין לנו? — תלמוד לומר: "לא תקריבו מהם", שאף חלק מהם אין להקריב.

ועדיין יש לשאול: אין לי מכתוב זה אלא רק איסור ההקטרה של איברי הקרבן שהוא בעל מום, אבל איסור זריקת דמים על המזבח של בעלי מומים מנין לנו? — תלמוד לומר: "לא תתנו מהם על המזבח" — לאסור כל דרכי הנתינה של בעל המום על המזבח, בין איבריו ובין דמו. והאמור בסוף הפסוק "לא תתנו מהם על המזבח לה'"(ויקרא פסוק כב) מלמדנו — לרבות לאיסור אף את המקדיש בעל מום לשעיר המשתלח ביום הכיפורים.

ושואלים על לימוד זה: והאם שימוש הלשון "לה'" לרבות הוא בא? והתניא [והרי שנויה ברייתא], נאמר בעניינו של המקריב קדשים מחוץ למקדש: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" (ויקרא יז,ד), ומן המילים "להקריב קרבן לה'" דרשו חכמים שבא למעט את השוחט חולין בפנים (המקדש), שאינו חייב משום שחיטת חוץ. ודנים: אי [או] שמא מן המלה "קרבן" שומע אני שדין שחיטת חוץ אמור אף בקדשי בדק הבית, שהרי גם הם נקראו "קרבן", כענין שנאמר בשלל מלחמת מדין "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ), והם הרי בודאי קדשי בדק הבית, וקורא אותם הכתוב "קרבן"!

לכך תלמוד לומר (מלמדנו) הכתוב בדין הקרבת חוץ: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" — רק הקרבן הראוי לבוא אל פתח אהל מועד (להקריבו על המזבח) הוא שחייבין עליו משום שוחטי חוץ. ואילו הקרבן שאין ראוי לפתח אהל מועד, כגון קדשי בדק הבית — אין חייבין עליו משום שוחטי חוץ.

ודנים עוד בדבר: אוציא אני מכלל החייבים על שחיטת חוץ את אלו (קדשי בדק הבית), ולא אוציא פרת חטאת (פרה אדומה) ושעיר המשתלח, שהשוחט את פרת החטאת מחוץ למקום הראוי לשחיטתה, וכן השוחט את השעיר המשתלח מחוץ למקדש, יתחייב, משום שהן ראויין לפתח אהל מועד — תלמוד לומר "להקריב קרבן לה'"— אין חייבים בהקרבת חוץ אלא במי שמיוחדין אך ורק להקרבה לה', יצאו אלו (פרה אדומה ושעיר המשתלח) שאין מיוחדין להקרבה לה'. הרי שמהמלה "לה'" דורשים למעט ולא לרבות!

אמר רבא בתשובה: דרשת המלה "לה'", אם לרבות או למעט, אינו קבוע, ומשתנה מענין לענין. התם מעניינא דקרא [שם, בדין הקרבת חוץ, מענין הכתוב], כיון שהכתוב הקודם "ואל פתח אהל מועד" בא לרבות (שכל הראויים לבוא אל פתח אהל מועד הריהם בכלל איסור הקרבת חוץ), בא הכתוב שאחריו "לה'"— להוציא (למעט) מכלל אלה שהתרבו. ואילו הכא [כאן] בעניינם של הקרבנות בעלי המום, כיון שהכתוב "ו אשה לא תתנו מהם על המזבח" בא להוציא (למעט), ומשמעו — שרק דבר העולה על אש המזבח חייב עליו אם הקדישו כשהוא בעל מום לקרבן, ואין חייב המקדיש בעל מום דבר שאינו עולה לאש המזבח. לכך בא הכתוב אחריו "לה'"— לרבות באיסור אף את המקדיש בעל מום לשעיר המשתלח.

ד ומרחיבים דברים בענין זה. שנינו שבאה המלה "לה'" שבפרשת איסור הקדשת בעלי מום להקרבה להשמיענו שאף שעיר המשתלח בכלל זה. ודנים בדבר: מעתה אפשר לדייק ולומר: טעמא [הטעם] שאסור להקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, הוא משום שכתב קרא [המקרא] "לה'"והוא המלמדנו דלא מייתי [שאין מביאים] בעל מום לשעיר המשתלח, הא [הרי] אם לא רבי קרא [לא היה מרבה הכתוב] במלה זו "לה'" הוה אמינא [הייתי אומר] כי שעיר המשתלח בעל מום — שפיר דמי [נחשב ראוי] להבאה. ומעתה מכדי [והרי], אין הגורל קבוע (קובע) מי מבין שני השעירים העומדים לפני הכהן ישמש לה' (לעבודת יום הכיפורים במקדש) ומי ישולח לעזאזל, ומאחר וכך הוא אין לשעירים להיות אלא בדבר הראוי להקרבה בבית המקדש, ולפיכך חייבים שניהם להיות תמימים, ומדוע אם כן יש צורך בלימוד מן הכתוב "לה'"?

אמר רב יוסף בתשובה לשאלה זו: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת חנן המצרי היא, שאמר שאפילו אם כבר נשחט שעיר יום הכיפורים, והדם שלו כבר נמצא בתוך הכוס, ומת בן זוגו (השעיר המשתלח לעזאזל), ובאותה שעה לא ניתן לזרוק את הדם — אין הדם נדחה בכך, אלא מביא חבירו (שעיר אחר) ומזווג (ומצרף) ליה [לו] שישמש כשעיר המשתלח לעזאזל. הרי שלדעת חנן המצרי, יש שעיר הנשלח לעזאזל בלא הגרלה, והיה מקום לחשוב ששעיר שכזה, יהיה מותר אף שהוא בעל מום.

ודוחים: אף לשיטתו זו של חנן המצרי, אין לומר כן, שהרי נהי דשמעת ליה [אם אכן שמעת אותו] את חנן המצרי — רק שלא הוי [נהיה] דיחוי, שאין הדם של השעיר לה' נדחה מלשמש לעבודה אם מת השעיר לעזאזל הראשון, והובא אחר תחתיו שמעת אותו שאומר. אבל שלא צריך הגרלה שתיעשה שוב, מי [האם] שמעת ליה [אותו]? דילמא מייתי [שמא לדעת חנן המצרי מביא] שני שעירים, ומגריל על שניהם מי מהם יחליף את השעיר המת. ואם כן חוזרת איפוא השאלה מדוע יש צורך בלימוד מהכתוב "לה'".

אלא אמר רב יוסף: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' שמעון היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מת אחד מהן משני השעירים — מביא חבירו במקומו בלא הגרלה, אלו דברי ר' שמעון.

רבא אמר תירוץ אחר בהסבר הברייתא: לא נצרכא [לא נצרכה] דרשת המלה "לה'" לענין הקדשת בעל מום לשעיר המשתלח אלא למקרה כגון שהומם (שנפל מום) בשעיר המשתלח בו ביום (ביום הכיפורים), לאחר שהוגרלו שני השעירים, לה' ולעזאזל, ועמד הכהן וחיללו על חבירו, על שעיר אחר שאף הוא בעל מום, ואין בחילול זה הגרלה. והשמיענו הכתוב "לה'" שאף בכגון זה עבר על איסור הקדשת בעל מום.

If a debtor paid a hint of interest and petitions the court to have it returned to him, it is not repossessed from the creditor by the judges of the court. And Rabbi Yoḥanan says: Even fixed interest is not repossessed by the judges. Abaye holds that transgressions are effective, and the interest now belongs to the creditor and cannot be repossessed, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. Therefore, the judges do not appropriate it. Rava holds that transgressions are not effective, and the creditor is in unlawful possession of the interest. Therefore, the judges repossess it, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.

Rav Aḥa said to Rav Ashi: There, in the dispute concerning fixed interest, do Rabbi Elazar and Rabbi Yoḥanan disagree with regard to logical reasoning, i.e., the principle of whether transgressions are effective? Not so; rather, they disagree there with regard to the interpretation of the verses, as Rabbi Yitzḥak said: What is the reasoning of Rabbi Yoḥanan? The verse states: “[He] has given forth upon interest, and has taken increase; shall he then live? He shall not live; he has done all these abominations; he shall be put to death; his blood shall be upon him” (Ezekiel 18:13). Apparently, a usurer is subject to divine punishment for his life, but the interest is not subject to returning. This is the source for the opinion of Rabbi Yoḥanan.

Rav Aḥa bar Adda said that the source for the opinion of Rabbi Yoḥanan is from here: “Take no interest of him or increase, but fear your God, that your brother may live with you. You shall not give him your money upon interest, nor give him your provisions for increase; I am the Lord” (Leviticus 25:36–38). In effect, God is saying: I have made a usurer subject to punishment for insufficient fear of Me, but the interest is not subject to returning.

Rava said that the source for the opinion of Rabbi Yoḥanan is from here: “Has lent at advance interest, or exacted accrued interest; shall he live? He shall not live! He has done all these abominations; he shall be put to death; his blood shall be upon him” (Ezekiel 18:13). And an earlier verse states: “If he fathers a son that is a robber, a shedder of blood” (Ezekiel 18:10). Usurers are thereby juxtaposed to shedders of blood, i.e., murderers: Just as the sins of shedders of blood cannot be undone, so too, the sins of usurers cannot be undone.

And Rav Naḥman bar Yitzḥak said: What is the reasoning of Rabbi Elazar? As the verse states: “Take no interest of him or increase; but fear your God, that your brother may live with you” (Leviticus 25:36). The verse teaches that one must return the interest to the debtor so that he will be able to live together with you.

The Gemara asks: But if this matter is not a consequence of the dispute of Abaye and Rava, with regard to what case do Abaye and Rava disagree? The Gemara answers: There is perhaps no practical dispute between them, and they disagree only with regard to the theoretical question of whether deviation from what is stated in the Torah is effective. According to the opinion of Abaye, if there is no verse teaching otherwise, a transgression is presumed to be effective. According to the opinion of Rava, it is presumed to be not effective. They, therefore, disagree as to which halakhot reflect the rule and which are exceptions.

§ The Gemara presents an alternative version of the answer to this question: In accordance with the answers we answered above, Abaye and Rava disagree with regard to fixed interest. According to the opinion of Abaye that transgressions are effective, the creditor does not need to return the interest, as he has acquired it. But according to the opinion of Rava that transgressions are not effective, the creditor must return the interest, as it still belongs to the debtor.

The Gemara objects: But Abaye also holds that we repossess fixed interest by the authority of the judges, as Abaye said: In the event that this one, who was collecting a debt from another, demanded that he pay four dinars as interest, and the debtor gave to the creditor, in his store, a cloak that was worth five dinars in place of the four dinars of interest, the halakha is that when we repossess the interest from the creditor, we repossess only four dinars from him. And as for that additional one dinar, one presumes the debtor gave it to him as a gift. And Rava said: We repossess all five dinars from him. What is the reason? All of it came into his possession by virtue of a payment of interest. In any event, it is clear that Abaye holds that fixed interest is repossessed by the court.

The Gemara concludes as earlier: Rather, there may be no practical dispute between them, as when Abaye and Rava disagree, it is only with regard to the theoretical question of whether deviation from what is stated in the Torah is effective.

§ The Gemara returns to the topic of blemished animals. The Sages taught in a baraita: Why must the verse state: “But whatever has a blemish, you shall not offer; for it shall not be acceptable for you” (Leviticus 22:20)? If it serves to teach that you may not slaughter a blemished animal as a sacrifice even if it has been consecrated, that is already stated below, later on in the passage, as the Gemara will soon explain. Rather, why must the verse state that you may not offer a blemished animal? This serves to teach that you may not consecrate it. From here, the Sages stated (Tosefta 1:10): One who consecrates blemished animals for sacrifice on the altar violates five separate categories of prohibition.

He is liable for violating the prohibitions: You may not offer a blemished animal as an offering, i.e., you may not consecrate it; you may not slaughter it; and for the prohibition: You may not sprinkle its blood; and for the prohibition: You may not burn all of it on the altar; and for the prohibition: You may not burn part of it. The Sages said in the name of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda: One also violates a prohibition against the collection of the blood.

The Gemara interjects: The Master said above: If one suggests that the prohibition in Leviticus 22:20 teaches that you may not slaughter a blemished animal as an offering, that is already stated below, later on in the passage. The Gemara asks: Where is it stated? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: Why must the verse state: “Blind, or broken, or maimed, or having a cyst, or scabbed, or scurvy, you shall not offer” (Leviticus 22:22)? If this serves to teach that you may not consecrate them, that is already stated above, in verse 20. Rather, why must the verse state that you may not offer these animals? This serves to teach that you may not slaughter them if they have been consecrated.

The baraita continues: The verse states: “Nor make an offering by fire of them upon the altar unto the Lord” (Leviticus 22:22). These words teach that one may not burn a blemished animal in the fires of the altar. I have derived only that it is prohibited to burn all of the animal. From where is it derived that it is prohibited to burn some portions of the animal? The verse states: “Of them,” which prohibits the burning of even part of them.

From where is it derived that sprinkling the blood of a blemished animal is prohibited? The verse states: “Upon the altar,” thereby indicating that one may not sacrifice any part of it, even its blood, on the altar. The verse continues: “Unto the Lord,” which serves to include the scapegoat of Yom Kippur in this prohibition, that it may not be blemished even though it is not sacrificed on the altar.

The Gemara interjects: And does the term: “Unto the Lord,” serve to include the scapegoat? But isn’t it taught in a baraita: The Torah condemns one who slaughters an offering outside the Temple “and has not brought it unto the door of the Tent of Meeting, to present it as an offering unto the Lord” (Leviticus 17:4)? If the verse had stated only “offering,” I would derive that one is liable even for slaughtering animals consecrated for Temple maintenance outside the Temple, for they are also called an offering, as it is stated: “And we have brought the Lord’s offering, what every man has found: Articles of gold” (Numbers 31:50).

Therefore, the verse states: “And has not brought it to the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:4). This teaches that one is liable only for sacrificing an animal fit to be sacrificed within the entrance of the Tent of Meeting or the Temple due to the prohibition of slaughtering offerings outside the Temple. But one is not liable for sacrificing an animal not fit to be sacrificed within the entrance of the Tent of Meeting due to the prohibition of slaughtering offerings outside the Temple.

I might exclude these animals consecrated for Temple maintenance, but not exclude the red heifer of purification, whose ashes are used to purge the impurity imparted by a corpse, and the scapegoat, despite the fact that neither are sacrificed on the altar, as they are unblemished and therefore fit to come to the entrance of the Tent of Meeting. Therefore, the verse states: “Unto the Lord,” to teach that one is liable only for those animals that are exclusively the Lord’s as offerings. These, the red heifer of purification and the scapegoat, are excluded, as they are not exclusively the Lord’s as offerings, but rather they serve unique ritual functions. In any event, the term “unto the Lord” is interpreted as excluding, rather than including, the scapegoat.

Rava said: There, in the baraita discussing offerings slaughtered outside the Temple, the halakha is derived from the context of the verse. The verse states: “And has not brought it to the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:4), which serves to include any unblemished animal. Therefore, the following term: “Unto the Lord,” serves to exclude certain exceptions to the rule. Here, where the verse states “fire” (Leviticus 22:22), which serves to exclude animals not burned on the altar from the prohibition, the term: “Unto the Lord,” serves to include exceptions to that principle.

The Gemara objects: The baraita indicates that the reason why a blemished animal may not be brought as the scapegoat is that the verse writes: “Unto the Lord.” One may infer that had the verse not included the scapegoat by employing the term: “Unto the Lord,” I would say that it is permitted to sacrifice a blemished scapegoat. Now, of the two goats of the Yom Kippur service, one is selected as the scapegoat and one as an offering by lottery. As a rule, the lottery can establish the animals in their respective roles only if each is fit for either role. Given that a blemished animal cannot be sacrificed as an offering, it cannot be designated as the scapegoat either. The term “unto the Lord” therefore seems unnecessary.

Rav Yosef said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Ḥanan the Egyptian, who said that if the scapegoat dies before being sent to the wilderness, even if the other goat has already been slaughtered and its blood collected in the cup, the slaughtered goat is nevertheless a fit offering, and the priest brings another goat and pairs it with the slaughtered goat to serve as the scapegoat. This new scapegoat is thereby designated without a lottery, and one might therefore suppose it can be blemished. The term “unto the Lord” is therefore needed to teach that it must be unblemished.

The Gemara challenges: Granted that you learn from the statement of Ḥanan the Egyptian that he holds that there is no deferral of the second goat once it has already been slaughtered. But do you learn from him that the new scapegoat need not be designated by a lottery? Perhaps the priest brings two potential scapegoats and performs a lottery to decide between them. Therefore, the question again arises: What need is there for the term “unto the Lord”?

Rather, Rav Yosef said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita: If one of the two goats dies, the priest brings another goat without another lottery; this is the statement of Rabbi Shimon. It is this scapegoat that, absent the term “unto the Lord,” could have been blemished.

Rava said: No, the term in the verse is necessary for a case where the scapegoat became blemished on that day of Yom Kippur, after it had been designated, and then the priest desacralized it by transferring its sanctity onto another blemished goat.