תמורה ח ע"א

א איתיביה [הקשה עליו] עוד רבא על רב נחמן הסבור שבזמן שבית המקדש קיים, אין לכהן זכות בבכור תם כשהוא חי, ממה ששנינו בברייתא: אף שבבכור אין דין פדיון (שאין הוא יוצא מידי קדושתו על ידי פדיונו) וכפי שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" (במדבר יח, יז), ומכל מקום נמכר הוא על ידי הכהן לכהן אחר שאוכלו כדין בכור. ונדון: במאי עסקינן [במה, באיזה זמן, עוסקים אנו] בברייתא זו? אילימא [אם נאמר] שמדובר בה בזמן הזה שלאחר חורבן המקדש — אימא סיפא [אמור את סופו] של אותו הכתוב "ואת דמם תזרק על המזבח", וכי בזמן הזה שלאחר חורבן הבית מי איכא [האם יש] מזבח?! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בזמן שבית המקדש קיים.

ועוד: ובמאי [ובמה, באיזה בכור] מדובר בכתוב זה? אילימא [אם נאמר] שמדובר בבכור בעל מום — ודאי אינו כן, שכן אימא סיפא [אמור את סופו] של הפסוק "ואת דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר", ומי חזי [והאם ראוי] בכור בעל מום להקרבה על המזבח?! אלא לאו [האם לא] מדובר בבכור שהוא תם (שאינו בעל מום), וקתני [ושנינו] בברייתא זו בדינו שנמכר הוא. אלמא אית להו [הרי איפוא יש להם] לכהן זכייה בגויה [בו, בבכור תם בעודו חי], וקשה לשיטת רב נחמן!

ודחה רב נחמן: מידי איריא [וכי הדברים מכוונים] שכל חלקי הפסוק יהיה עניינם אחד?! אפשר לחלק ולומר כי רישא [ההתחלה] של הפסוק, ממנו למדנו שאין לבכור פדיון אבל יש לו מכירה — עוסקת בבכור בעל מום, שאינו ראוי להקרבה, ונמכר. ואילו סיפא [סוף] הפסוק שעניינו דיני הקרבת דמו וחלביו של הבכור — עוסק בבכור שהוא תם הראוי להקרבה, וזה אינו נמכר.

ב ומקשים עוד על שיטתו זו של רב נחמן. מתיב [מקשה] רב משרשיא ממה ששנינו במשנה: כהנת (אשת כהן) שנתערבה ולדה בולד שפחתה, ואין ידוע מיהו בן הכהן ומיהו עבדו של הכהן. הרי כאשר הגדילו התערובות הללו — משחררין (כותבים שטר שחרור מעבדות) זה את זה. וכל עוד לא שחררו זה את זה, אף שכל אחד מהם ספק, אם הוא כהן או עבד, מכל מקום שניהם אוכלין בתרומה, שכן שניהם זכאים לאכול מן התרומה, שהרי אף עבדו של הכהן אוכל בתרומת אדוניו, וכן נוהגים שניהם (מן הספק) בדיני הכהנים: חולקין (זכאים לקבל) רק חלק אחד מן התרומה הניתנת לכהן על הגורן, שהרי מבין שניהם רק אחד כהן הוא. ובכורן של כל אחד מהם, מה דינו? שהרי הבכור התם צריך להקריב את אמוריו, והכהן המקריבו זכאי לאכול את בשרו, שאין הבכור התם נאכל אלא לכהנים, ולא לישראל. ושני אלה, שאין ידוע מי מהם הוא הכהן — דינם של הבכורות הנולדים להם שירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום), שכן משנפל בהם מום מותרים הם באכילה אף לישראל, ויאכלו לשניהם במומן.

ויש לברר את דברי המשנה: במאי עסקינן [במה, באיזה זמן אנו עוסקים] במשנה זו? אילימא [אם נאמר] שמדובר בזמן הזה שלאחר חורבן הבית — יש לשאול: מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו [מה שונה דין הבכור שלנו, הנולד לישראל ודאי, ומה שונה דין הבכור שלהם]? הרי בבכורות דידן נמי [שלנו גם כן] מומין בעינן [צריכים אנו] על מנת להתיר אכילתם. אלא לאו [האם לא] נסיק שמדובר במשנה בזמן שבית המקדש היה קיים. ומשמיעתנו המשנה, שאף שבזמן המקדש בכור תם הנולד לישראל ניתן לכהן להקריבו ולאוכלו, מכל מקום במקרה זה של התערובת, אין הבכור של אחד מהם, ניתן לאחד מהם, שהרי יתכן ואינו כהן ואסור בעבודת הקרבנות ובאכילת הבכור. ומכאן נסיק: אי אמרת בשלמא אית להו [זה נוח אם אתה אומר שיש להם] לכהן זכייה בגוויה [בתוכו, בבכור] — שפיר [יפה, מובן דין זה] שמחזיקים שני אלה בבכורות שנולדו להם, מכח הטענה שאולי הוא כהן, אלא אי אמרת לית ליה [אם אתה אומר שאין לו] לכהן זכות בבכור — מדוע מניחים אנו להם להשאיר בידיהם את הבכורות? ליתי [שיבוא] הגזבר של המקדש ולישקלא [ויקחנו] את הבכור מידיהם כדי להקריבו! והרי זו איפוא ראיה כנגד שיטת רב נחמן האומר שלכהן אין זכות בבכור התם, בזמן בית המקדש.

ודוחים: לעולם נאמר שמדובר במשנה בזמן הזה, ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך מאי שנא דידן ומאי שנא דידהו [מה שונה דין בכור שלנו ומה שונה דין בכור שלהם], והרי אף אנו ממתינים עד שיפול בבכור מום כדי שיותר באכילה? — ההבדל הוא בכך, כי אנן [אנחנו], בדין בכור הרגיל — יהבינן ליה [נותנים אנו את הבכור לו] לכהן במומייהו [במומם], שמשעה שנפל בו מום, אסור לנו לעכב את הבכור בידינו. שאף שהוא בעל מום ומותר לזרים — רכוש הכהן הוא, והמחזיק בבכור ואינו מוסרו לכהן — הריהו גוזל את הכהן. ואילו אינהו [הם], במקרה מסויים זה של תערובת הכהן והעבד — כיון דאיכא בהו [שיש בהם, בכל אחד מהם], מצד הספק, מקצת כהן — מפקע ליה [מפקיע כל אחד מהם אותו, את הבכור שבידו] מליתנו לכהנים, שהרי הוא משיב לכל כהן הבא לתבוע ממנו את הבכור, שהוא עצמו כהן והוא שזכה בבכור.

ג לישנא אחרינא [לשון אחר] בקושיית רב משרשיא על רב נחמן: אם תאמר שהמשנה עוסקת בזמן הזה שאין בית המקדש קיים — יש לשאול: מאי איריא [מדוע דווקא] בבכורות דהלין [של אלו] שני הספיקות (המסופקים מיהם) השמיעתנו המשנה שדינם של הבכורות הנולדים להם שירעו עד שיפול בהם מום, והרי דין זה אפילו בבכורות דידן נמי [שלנו, ישראלים רגילים, שאין בהם ספק כהן, גם כן] הדין הוא שירעו עד שיפול בהם מום! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר במשנה בזמן שבית המקדש קיים. ומעתה נוסיף ונשאל: באיזה בכור עוסקת המשנה? אי [ואם] המדובר בבכור בעל מום — מה מקום יש לומר במשנה בענין הבכורות הללו "ירעו עד שיסתאבו" (יפול בהם מום)? הא [הרי] הם מסואבין וקיימין [ועומדים]! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר במשנה בתמין, והכי [וכך] הוא דווקא דינם של אלה בני התערובת דלא מזבני [שהם אינם מוכרים] את הבכורות שלהם, שהרי כל אחד מהם הוא ספק ישראל, ואפשר שחייב הוא מכח זה לתתו לכהן. ואולם אם היו אלה כהנים ודאי — מותר היה להם למכור את הבכור שלהם, אף בזמן בית המקדש ואף שהוא תם חי. והרי זו איפוא ראיה נגד שיטת רב נחמן!

ומשיבים: לעולם לשיטת רב נחמן יש לומר שהמשנה עוסקת בזמן הזה, מאי קשיא [מה שהיה קשה] לך, שאם כן בזמן הזה אפילו בכורות דילן נמי [שלנו, אצל ישראלים רגילים, גם כן] דינם הוא שירעו עד שיסתאבו ורק אז מותר למוכרם? התשובה לכך היא שיש הבדל בין דיננו לדינם של התערובות הללו. שכן אנחנו לא מצינו מדחית ליה [איננו יכולים לדחות אותו] את הכהן הבא לקחת את הבכור מידינו, משום שלא אית [שאין] כאן אצלנו ספק כהונה, ואין אנו יכולים לעכב את הבכור בידינו. ואילו הני [אלו] הספיקות — מדחו [יכולים לדחות] את הכהן הבא לקחת מידיהם את הבכור, שכן כל חד וחד אמר ליה [אחד ואחד מהם אומר לו] לכהן: לא אתן לך, כיון דאנא [שאני] עצמי הריני כהן, וכן השני אומר: לא אתן כי אנא [אני] כהן.

ד מיתיבי [מקשים] עוד על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בדינה של עיר הנדחת, שממיתים את כל החיים בה, אדם ובהמה, ושורפים את כל הנמצא בה. ר' שמעון אומר: לשון "בהמתה" באה למעט: שלה ולא של גבוה, פרט לבהמת בכור ולבהמת מעשר שבה, שאינן נהרגות. וכן הלשון "שללה" (שלה ולא של גבוה) באה לומר ששורפים את כל שלל העיר, פרט לכסף מעשר שני שבה, ודנים בדבריו:

במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], באיזו תקופה עוסקים דברי ר' שמעון אלה? אילימא [אם נאמר] שמדובר בזמן הזה לאחר חורבן הבית — מי איכא [האם יש, נוהג] בימינו דין עיר הנדחת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין עושין (קובעים דינה) של עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואין בית דין שכזה לאחר החורבן! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בזמן שבית המקדש קיים. ונוסיף ונשאל עוד:

במאי [במה, באיזה בכור המדובר]? אי נימא [אם נאמר] שמדובר בבכור בעל מום שהוא רכוש הבעלים — מדוע אין ממיתים אף אותו בכלל בהמות אנשי העיר, והרי היינו [זהו] בכלל "בהמתה" האמורה בפרשה זו, שהרי הוא רכוש הכהן ולא ממון גבוה! אלא פשיטא [פשוט] הוא שמדובר בבכור תם שעומד להקרבה. ומעתה נדון בדבר: אי אמרת בשלמא אית ליה [זה נוח אם אתה אומר שיש לו] לכהן זכייה בגוייה [בתוכו] של הבכור התם בזמן שבית המקדש קיים — שפיר [יפה, מובן] דינו של ר' שמעון, שאין בכור זה הנמצא בעיר הנדחת נחשב בכלל "בהמתה" של אנשי העיר, אף שהוא רכוש פרטי. אלא אי אמרת לית ליה [אם אתה אומר שאין לו] זכייה בבכור התם — למה לי ללמוד מכתוב זה שבענין הבהמה ("בהמתה"), תיפוק ליה [תצא, תילמד, לו] שאין ממיתים את הבכור מהכתוב "שללה", שנדרש: דווקא שלל העיר הוא שנשרף, ולא שלל שמים. נמצא שלכהן יש זכייה בבכור התם בזמן הבית, וקשה לשיטת רב נחמן!

ומשיבים: לעולם מדובר בדברי ר' שמעון בבכור בעל מום, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך כי היינו [זהו] בכלל "בהמתה", וראוי להיות מומת, כשאר בהמות אנשי העיר — על כך יש להשיב: אין בעל החיים הנהרג בעיר הנדחת אלא מי שנאכל בתורת "בהמתה", באכילה רגילה של בהמת חולין, יצאו מכלל הגדרה זו הבכור והמעשר — שאינו בכלל הנאכלים בתורת "בהמתה", כלומר, באכילה רגילה אף בהיותם בעלי מום,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל פסולי המוקדשין (קדשים שנפל בהם מום, ונפסלו מהקרבה) והריהם נפדים, והרווח ממכירתם הריהו להקדש, ומשום כך, כדי שההקדש לא יפסיד, הריהם נמכרין באיטליז, בבית המטבחיים שבמקום השוק, שם מרובים הקונים, ומחירם גבוה, ואין אומרים שיש בזה זלזול בקדשים. וכן הריהם נשחטין באיטליז. וכן כשמוכרים את בשרם, הריהם נשקלין בליטרא (במשקל), כדרך ששוקלים בשר רגיל. חוץ מן הבכור ומן בהמת המעשר, שכשנפל בהם מום והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ואינם נשחטים אלא בתוך ביתו, ואינם נשקלים בליטרא אלא באומד, כיון שהנאתן אינה אלא לבעלים (הבכור — לכהן, והמעשר — לבעליו) ולא להקדש, שהרי אין להם פדייה. והואיל ואין להקדש רווח בכך — אין נוהגים בהם מנהג חולין.

ה עוד מיתיבי [מקשים] על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בדין שבועת הפקדון, הכופר בפקדון, שטען חבירו שהפקיד בידו פקדון, וכפר בכך, ונשבע על כך לשקר, שצריך להוסיף חומש על הפקדון, ולהביא קרבן אשם. כאמור: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד.... ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה" (ויקרא ה, כא—כב), שבאה לשון זו "מעל בה'", אף שענין הפרשה הוא בין אדם לחבירו ("וכחש בעמיתו") — לרבות אף את הנשבע לשקר על פקדון קדשים קלים שהפקיד חבירו בידו, שכן קדשים קלים הן ממון בעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

בן עזאי אומר: בא כתוב זה לרבות רק את קרבן שלמים שהפקיד חבירו בידו, ונשבע על כך לשקר. אבא יוסי בן דוסאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא כך: לא בכל הקדשים הקלים נוהגת שבועת הפקדון, אלא בבכור בלבד.

ויש לדון בדברי ברייתא זו: במאי עסקינן [במה, באיזו תקופה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בזמן הזה שלאחר חורבן הבית — הא [הרי] את דין הקדשים הקלים והבכור לענין שבועת הפקדון דומיא [בדומה, בהקשר] לדינם בקרבן השלמים קתני [שנינו] בברייתא, והרי בזמן הזה אין נוהגים השלמים! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בברייתא זו בזמן שבית המקדש היה קיים. ונדון עוד:

במאי עסקינן [במה, באיזה בכור עוסקים אנו] בברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר בה בבכור בעל מום — הא דומיא [הרי בדומה] לשלמים קתני [שנינו], ובשלמים אין הבדל אם הם תמימים או בעלי מומים (שהרי בכל אופן הריהם של בעליהם)! אלא לאו [האם לא] נאמר שמדובר בבכור תם, ושמע מינה [ולמד ממנה] — אית ליה [יש לו] לכהן זכייה בגוויה [בתוכו, בבכור] בעודו חי. וקשה לרב נחמן!

§ Rava raised an objection to the statement of Rav Naḥman from a baraita: With regard to a firstborn offering, it is stated: “But the firstling of an ox, or the firstling of a sheep, or the firstling of a goat, you shall not redeem; they are holy: And you shall sprinkle their blood against the altar” (Numbers 18:17). But it may be sold to another priest for consumption after its sacrifice. What era are we dealing with in this baraita? If we say it is in the present, say the latter clause of the verse: “And you shall sprinkle their blood against the altar.” Is there an altar in the present? Rather, it is obvious that it is referring to the time when the Temple is standing.

And what sort of animal are we dealing with here? If we say that it is referring to a blemished animal, say the latter clause of the verse: “And you shall sprinkle their blood against the altar, and burn their fat.” Is a blemished animal fit for sacrifice? Rather, is it not referring to an unblemished animal? And the baraita teaches that it may be sold. Evidently, the priest has the right of acquisition to an unblemished firstborn offering even when the Temple is standing and the animal must be sacrificed.

Rav Naḥman responds: Are the two clauses of the verse comparable? The first clause is stated with regard to a blemished animal, and it is teaching that it may be sold, and the latter clause is stated with regard to an unblemished animal, and it teaches that it is sacrificed as an offering. Unblemished animals may not be sold when the Temple is standing.

§ Rav Mesharshiyya raises an objection from a mishna (Yevamot 99a): In the case of a priestess’s offspring who was comingled with her maidservant’s offspring, when the comingled children have grown up, they free each other, and therefore whichever one was a slave will be emancipated. And even beforehand, they both may partake of teruma, as both a priest and the slave of a priest may partake of teruma. And they receive one share of teruma in the granary, because the slave of a priest receives no share. And their firstborn animals must graze until they become unfit for sacrifice by virtue of a blemish, and then they may be eaten with their blemish.

What era are we dealing with in this mishna? If we say it is in the present, what is different about our firstborn offerings, i.e., those of Israelites, and what is different about their firstborn offerings, those of priests? Ours also require that they have blemishes before they may be eaten. Why is the halakha stated specifically with regard to priests? Rather, is it not speaking of the time when the Temple is standing? Granted, if you say that the priest has the right of acquisition to an unblemished firstborn offering when the Temple is standing, it is well. But if you say that a priest does not have the right of acquisition, let the Temple treasurer [gizbar] come and take the firstborn offerings for sacrifice. Why are they left in the offspring’s possession until they develop blemishes?

The Gemara answers: Actually, the mishna is speaking of the present. And as for that which is difficult for you: What is different about our firstborn offerings and what is different about their firstborn offerings, there is in fact a difference, as we must give ours to a priest once they are blemished. Although it is permitted for Israelites to eat blemished firstborn offerings, they are still required to give them to priests. By contrast, they, the offspring mentioned in the mishna, are different, since there is part of a priest in each of them due to the uncertainty of their parentage. And this is sufficient to dislodge the claims of all other priests to the animal.

The Gemara presents an alternative version of the previous discussion: If the mishna is referring to the present, why specifically discuss the firstborn offerings of these cases of uncertain parentage? Even our firstborn offerings should be left to graze until they are blemished. Rather, it is obvious that the mishna is referring to the time when the Temple is standing. And if the mishna is speaking of a blemished animal, does it make sense to say: They should graze until they become unfit for sacrifice? They are already unfit. Rather, it is obvious that the mishna is referring to unblemished animals, and it is only in a case such as this, when the owners might not be priests, that they definitely may not sell the animal. One can infer that a priest may sell an unblemished firstborn offering when the Temple is standing.

The Gemara explains: Actually, the mishna is referring to the present. What is difficult for you, the fact that even our firstborn offerings should graze until they are blemished? We Israelites are unable to deny the priest who claims the firstborn offering, as there is no member of the priesthood, however uncertain, here among the owners of the animal. By contrast, in these cases of uncertain parentage described in the mishna, they can deny the priest, as both of them can say to the priest: I am a priest, and I am a priest. Since the burden of proof rests upon the claimant, both may keep their animals until they are blemished.

§ The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta, Sanhedrin 4:5): A verse discussing an idolatrous city states: “You shall smite the inhabitants of that city with the edge of the sword, destroying it utterly, and all that is therein and its animals, with the edge of the sword. And you shall gather all its spoil into the midst of the broad place thereof, and shall burn with fire the city, and all the spoil thereof” (Deuteronomy 13:16–17). Rabbi Shimon says: The term “its animals” serves to exclude firstborn kosher animals and the animal tithe that are in the city, as they are sacred. The term “its spoil” serves to exclude money used to redeem the second tithe that is found in the city, as it too is sacred.

What era are we dealing with in this baraita? If we say it is in the present, can there be an idolatrous city in the present day? But didn’t we learn in a mishna (Sanhedrin 2a): A city may be designated as an idolatrous city only in accordance with the ruling of a court of seventy-one judges, i.e., the Great Sanhedrin? Rather, it is obvious that the mishna is referring to the period when the Temple is standing.

And to what type of animal is the baraita referring? If you say that it is referring to a blemished firstborn animal, which belongs to its owners, this is included in the term “its animals,” which one is commanded to destroy. Rather, it is obvious that the baraita is referring to an unblemished firstborn offering. And granted, if you say that the priest has the right of acquisition to an unblemished firstborn offering when the Temple is standing, it is well, as although it belongs to an individual, the Torah nevertheless exempts it from destruction. But if you say that a priest does not have the right of acquisition, why do I need to derive its exemption from the term “its animals”? One should derive its exemption from the term “its spoil,” from which one can infer: But not the spoils of Heaven.

The Gemara answers: Actually, the baraita is speaking of a blemished animal. And as for that which is difficult for you, that this is considered “its animals,” one can answer that this term includes only that which is eaten in the manner of its animals, without additional restrictions. This excludes even a blemished firstborn offering and animal tithe offering, which is not included in the category of “its animals.”

And which restrictions apply to the consumption of blemished firstborn animals? The restrictions are as we learned in a mishna (Bekhorot 31a): All disqualified consecrated animals are redeemed and then sold in the butchers’ market [ba’itliz], where they fetch a higher price, in order to benefit the Temple treasury. And they are slaughtered in the butchers’ market, and their meat is weighed and sold by the litra, as is done with non-sacred meat, with the exception of a firstborn offering and animal tithe offering, as their benefit is accrued to their owners. The money will benefit their owners rather than the Temple treasury, and private individuals may not disgrace disqualified offerings by treating them as one would non-sacred meat.

§ The Gemara raises an objection from a baraita: If one takes an oath falsely denying possession of another’s property, he must pay the value of that property and an additional one-fifth to the owner. The passage stating this halakha begins: “If anyone sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery” (Leviticus 5:21). By stating: “And commit a trespass against the Lord,” the verse serves to include one who denies possession of offerings of lesser sanctity belonging to another, as they are the property of their owner, who has the right to consume their meat after the sacrifice. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.

Ben Azzai says: The verse serves to include only one who denies possession of a peace offering of another, not other offerings of lesser sanctity. Abba Yosei ben Dosai says: Ben Azzai stated his halakha only with regard to a firstborn offering, that it is considered the property of the owner, i.e., the priest, but not with regard to other offerings of lesser sanctity.

What era are we dealing with in this baraita? If we say it is in the present, doesn’t the baraita teach the halakha of a firstborn offering as similar to the halakha of a peace offering? Peace offerings are not a relevant category in the present day. Rather, it is obvious that the baraita is referring to the period when the Temple is standing.

And what type of animal are we dealing with? If we say that the baraita is referring specifically to a blemished animal, doesn’t it teach the halakha of a firstborn offering as similar to the halakha of a peace offering? Peace offerings are the property of their owners even when they are unblemished. Rather, is it not referring even to an unblemished firstborn animal? And the baraita teaches that this animal is the property of its owner. Learn from it that the priest has the right of acquisition to an unblemished firstborn offering when the Temple is standing.