תמורה ח ע"ב

בדחיית קושיה זו לשיטת רב נחמן אמר אביי: לא, מכאן אין להקשות, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר בברייתא זו בזמן שבית המקדש היה קיים, ובבכור תם, ואולם מדובר בבכור בחוצה לארץ. שכיון שמן הסתם אינו עומד להקרבה זוכה בו הכהן, ואולם בבכור בארץ ישראל אין לו כל זכות. וכשיטת ר' שמעון היא ברייתא זו, שאמר שאם באו בכורות תמימין מחוצה לארץ לבית המקדש — הרי אלו יקרבו על המזבח. ומדבריו משמע שאין חובה להביאם להקרבה בבית המקדש, ומשום כך, סתם בכור בחוצה לארץ, גם בזמן המקדש, אינו עומד להקרבה, ויש לכהן זכייה בו.

א מיתיבי [מקשים] עוד על שיטת רב נחמן ממה ששנינו במשנתנו בדין התמורה שעשו כהנים בבכור שקיבלו מישראל, שלדעת ר' עקיבא אין בכך כלום, שאין הכהן ממיר בבכור. ולמד את דינו זה מחטאת ואשם, שכשם שבחטאת ואשם אין הכהנים ממירים, אף בבכור אינם ממירים. ואמר לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא בדחיית ראייתו זו: מה לי (במה זו) ראיה, שהרי אם הכהן אינו מימר בחטאת ואשם — הרי זה משום שאין הכהנים זכין בהן (בבשרם) בחייהן של הקרבנות הללו, אלא רק לאחר שהוקטרו אימוריהם על המזבח, תאמר שכן הדין אף בקרבן הבכור — שזכין בו הכהנים אף בחייו?! ומעתה נדון בדברים הללו. במאי עסקינן [במה, באיזה בכור, עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בבכור בעל מום — הא דומיא [הרי בדומה] לחטאת ואשם קאמר [הוא אמר, נשנה במשנתנו], וחטאת ואשם אלו הריהם תמימים, שהרי הכהנים אינם זוכים בהם אלא לאחר שנזרק דמם, ואין זה אלא בחטאת ואשם תמימים הראויים להקרבה. אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שמדובר בבכור תם, וקתני [ושנינו] בו שזכין בו הכהנים בחייו. והרי זה איפוא שלא כשיטת רב נחמן!

אמר רבינא: הא נמי [משנתנו זו גם כן], עוסקת בבכור בחוצה לארץ, ור' שמעון היא, שאמר: אם באו תמימים — יקרבו. וכמו שהעמדנו לפני כן את דברי הברייתא בדין שבועת הפקדון, וכאשר נתבאר מקודם.

ב ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר כי שיטת רב נחמן במחלוקת תנאים] היא שנויה. שכן שנינו: בכור, בהיותו בבית הבעלים הישראליים, טרם שניתן לכהן — הרי הם עושין בו תמורה, ואולם בהיותו כבר בבית הכהן — אין עושין בו תמורה. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: כיון שבא לידי כהן — אין עושין תמורה.

ויש לשאול: הרי דעת ר' שמעון בן אלעזר היינו [זוהי] לכאורה דעת התנא קמא [הראשון], שלכאורה אין הבדל ביניהם. מאי לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא, התנא הראשון, אומר]: משעה שנמצא הבכור בבית הכהן — הוא הכהן עושה תמורה, ואין הבעל הישראלי עושה תמורה. ואילו ר' שמעון בן אלעזר חולק ואומר שמשעה שהגיע הבכור לידי הכהן — שוב אין שניהם עושים בו תמורה, לא הבעלים הראשונים ואף לא הכהן. אלמא [הרי איפוא] נוכל להסיק כי התנא קמא סבור כי אית ליה [יש לו] לכהן זכייה בגוויה [בתוכו, בבכור], ולכן הוא ממיר עליו, והרי זה שלא כדעת רב נחמן. ואילו ר' שמעון בן אלעזר סבור שאין לכהן זכייה בבכור, ולכן אינו ממיר עליו, וכדעת רב נחמן!

ודוחים: לא קשיא [לא קשה] מדעת התנא קמא שבברייתא זו על רב נחמן. כיון שמדובר בברייתא זו בבכור בחוצה לארץ, ובבכור זה ודאי שלכהן יש זכייה בו. ונחלקו בברייתא במחלוקת העקרונית של ר' יוחנן בן נורי ור' עקיבא במשנתנו, אם הכהנים ממירים בבכור. ומעתה נאמר: הא [זה], דעת התנא קמא שבברייתא זו, שהכהן ממיר בהיות הבכור בבית הכהן — הריהי כדעת ר' יוחנן בן נורי, שהכהנים ממירים על הבכור. ואילו הא [זה], דעת ר' שמעון בן אלעזר, שאין הכהן ממיר אף בהיות הבכור בבית הכהן — הריהי כדעת ר' עקיבא.

ג שנינו למעלה (ז,ב) בתחילת הסוגיה כי "בכור מוכרין אותו תם — חי, ובעל מום — חי ושחוט", אמר רב חסדא: לא שנו שמותר לכהן למכור את הבכור התם כשהוא חי, אלא רק בכהן המוכר לכהן אחר, אבל כהן לישראל — אסור למכור את הבכור. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — גזרו חכמים כן, בשל החשש דלמא אזיל [שמא ילך] הישראל הקונה את הבכור מן הכהן, ושדי ביה מומא [ויטיל בו, בבכור מום], המתירו מאיסור אכילת קדשים מחוץ למקומם, וממטי [ומביא] אותו לחכם (שאין מתירים לשחוט ולאכול את הבכור שנפל בו מום אלא על פי חכם המתיר בכורות), ואומר לו הישראל לחכם: "בכור זה נתן לי כהן כשהוא במומו". ועל סמך דבריו אלה יתיר לו החכם את הבכור, שלא כדין.

ושואלים: ומי שרי [והאם מתיר] חכם הכי [כך], על סמך דבריו של הקונה הישראלי לבדו? והא [והרי] אמר רב: אין החכמים רואין בכור לישראל לבודקו ולהתירו בשחיטה אלא אם כן היה כהן עמו שיקבל בכור זה, שמא ישחטנו הישראל ויקחנו לעצמו!

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע הסבר אחר בדברי רב חסדא, היינו טעמא [זהו הטעם] שלכהן מותר למכור רק לכהן אחר, ואילו לישראל אסור לו למכור — מפני שנראה כהן זה המוכר לישראל, ככהן המסייע לבעלים בעבודת התבואה בהיותה בבית הגרנות (מקום זרייתה ברוח), כדי שעבור זה תינתנה לו התרומות מתבואה זו, דבר שאסרוהו חכמים. ואף הכהן המוכר את הבכור שברשותו לישראל (ובדרך כלל, מחירו של הבכור התם, הריהו נמוך ביותר, שהרי צריך הקונה להמתין עד שיפול בו מום, כדי שיוכל לאוכלו), נראה הדבר שמכר לו הכהן במחיר נמוך, על מנת שיתן לו להבא מבכורותיו.

ד ובענין זה של מכירת בכור לישראל, מסופר כי החכם מר זוטרא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי. אמרו ליה [לו] בני הבית בהזמנה לסעודה: לטעום מר מידי [יטעום אדוננו דבר]. אייתו לקמיה בישרא [הביאו לפניו בשר]. אמרו ליה [לו]: ליכול מר, דמיברי [יאכל אדוננו, שמבריא], בשר זה במיוחד, משום דבוכרא [שבשר בכור] הוא! שאל אותם מר זוטרא: מנא לכו הא [מנין לכם בשר זה], שהרי הבכור של הכהן הוא! אמרו ליה [לו]: דזבן לן [שמכר לנו] פלוני כהן.

אמר להו [להם]: וכי לא סבירא לכו הא [אין אתם סבורים הלכה זו] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שאין הכהן רשאי למכור את הבכור לישראל, מפני שנראה הדבר ככהן המסייע בבית הגרנות? אמרו ליה [לו]: לא סבירא לן [אין אנו סבורים] כך, כי במקרה שלנו אין לחשוש, משום דאנן מיזבן קא זבנינן [שאנו קנינו] את הבכור י הכהן במחיר מלא, ולא קיבלנוהו במתנה.

אמר להו [להם] מר זוטרא: ולא ;;;סבירא לכו [ואין אתם סבורים] הדתנן [הלכה זו ששנינו במשנה]: עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור (לגדלו, קודם שימסרנו לכהן)? בבהמה דקה (כבשים ועזים) — שלשים יום, ובבהמה גסה (בקר) — חמשים יום. ואם אמר לו הכהן לישראל בתוך זמן זה: "תנהו לי בתוך זמנו שאטפל בו אני" — הרי זה לא יתננו לו. ואמר רב ששת מה טעם אין נותן את הבכור לכהן המבקש בתוך הזמן? — מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות!

אמרו ליה [לו] בני ביתו של רב אשי למר זוטרא: התם [שם, בכהן המציע לקחת את הבכור בתוך תקופת הטיפול בו] — אסור הדבר כי מוכחא מילתא [מוכח הדבר], שהרי בעצם לקיחתו את הבכור בתוך תקופת הטיפול בו — הריהו מסייע לבעלים, וניכר שעושה כן על מנת שיקבל את הבכור. ואילו הכא [כאן, בקניית בכור מהכהן] — אין זה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שהרי מזבן קא זבנינן [לקנות קנינו], ושילמנו לכהן את מלוא דמיו.

ה לשון אחר בדין ודברים שבין מר זוטרא ובני ביתו של רב אשי. אמרו ליה [לו] בתשובה: אין הדברים דומים שכן הכא [כאן, בכהן המציע לטפל בבכור] — הבעלים הישראל לא יהיב דמי [אינו נותן לו על כך דמים, כסף], ולכן יש לחשוש שמא בתמורה לטירחת הכהן חושב הבעלים לתת לו את הבכור עצמו, ובכך דומה הדבר לכהן המסייע בבית הגרנות, ואולם הכא [כאן, במכירת בכור לישראל] — הלא קא יהיב דמי [הוא נותן דמים]. מאי [מה, איזו] טענה אמרת [יש בידך לומר], שיכול מר זוטרא לומר כי יש לחשוש שנראה המחיר הנמוך ששולם עבור הבכור כאילו מוזיל הכהן גביה [אצלו, לישראל], משום דסבר [שחושב] הכהן, שכדאי לו להוזיל במחיר, דכי הוי ליה [שכאשר יהיה לו, לישראל זה] בכור אחרינא [אחר] — יהיב ניהליה [יתננו לו], ולא לכהן אחר, והרי זה ככהן המסייע בבית הגרנות — על כך ישד להשיב: לא, דמסיק אדעתיה [שמעלה הכהן על דעתו] שלא כדאי לו לוותר על דבר הנמצא בידו (הבכור), למען דבר שיכול להיות בעתיד (בכור אחר).

Abaye says: No, actually, the baraita is referring to an unblemished animal when the Temple is standing, but it is speaking of a firstborn offering outside of Eretz Yisrael, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: If unblemished firstborn offerings came from outside of Eretz Yisrael, they may be sacrificed on the altar. This language indicates that there is no obligation to sacrifice such an animal, as people did not generally bring their firstborn offerings from outside Eretz Yisrael. Therefore, a priest is able to acquire it even when it is unblemished. Firstborn offerings from Eretz Yisrael, by contrast, cannot be acquired by the priests.

§ The Gemara raises an objection from the mishna: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to him: What is this comparison for me? If a priest does not substitute for a sin offering and a guilt offering, which priests do not acquire during the animals’ lifetimes, will you say the same with regard to a firstborn, which priests acquire during the animal’s lifetime? What are we dealing with in the mishna? If we say that it is referring to a blemished animal, isn’t the mishna saying that the firstborn offering is similar to a sin offering and a guilt offering, which the priests acquire only unblemished? Rather, is it not referring to unblemished animals? And it nevertheless teaches: Which priests acquire during the animal’s lifetime.

Ravina said: This mishna too is referring to a firstborn offering outside of Eretz Yisrael, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: If unblemished firstborn offerings came from outside of Eretz Yisrael, they may be sacrificed on the altar. The priests do not acquire firstborn offerings from Eretz Yisrael.

The Gemara suggests: Let us say that acquisition of the firstborn offerings by the priests is the subject of a dispute between tanna’im. The baraita states: In the case of a firstborn offering, when it is in the house of its owner, who did not yet give it to a priest, its owner can render another animal a substitute for it. Once it is in the house of the priest, its owner cannot render a substitute for it. Rabbi Shimon ben Elazar says: Once it has entered the possession of the priest, its owner cannot render a substitute for it.

Apparently, the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar is identical to that of the first tanna. What is their dispute? What, is it not correct that this is what the first tanna is saying: Once it is in the house, i.e., possession, of the priest, the priest can render a substitute for it, but the owner cannot render a substitute for it, as the priest has acquired it; while Rabbi Shimon ben Elazar holds that once it enters the possession of the priest, neither of them can render a substitute with it. Apparently, the first tanna holds that the priest has the right of acquisition to an unblemished firstborn offering when the Temple is standing.

The Gemara explains: The opinion of the first tanna is not difficult; one can say that the dispute in the baraita concerns a firstborn offering outside of Eretz Yisrael, while those from Eretz Yisrael are not acquired by the priests. And this opinion of the first tanna accords with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri in the mishna above, and that opinion of Rabbi Shimon ben Elazar accords with the opinion of Rabbi Akiva in that mishna.

§ The Gemara earlier (7b) cited a mishna (Ma’aser Sheni 1:2) which states that a firstborn offering may be sold unblemished only while it is alive. Rav Ḥisda says: The Sages taught this halakha only with regard to a priest selling to a priest, but with regard to a priest selling it to an Israelite, it is prohibited even when the animal is alive. What is the reason? Since an Israelite can consume a firstborn animal only if it is blemished, there is a concern that perhaps the Israelite will go and inflict a blemish on the firstborn offering and bring it to a halakhic authority to attain permission to eat it, and he will say to him: A priest gave me this firstborn offering when it was already blemished.

The Gemara asks: And may a halakhic authority permit the animal in a case such as this? But didn’t Rav say: A halakhic authority may not look at a firstborn offering brought by an Israelite to determine if it has the type of permanent blemish allowing it to be slaughtered unless a priest is with him, out of concern that the Israelite will keep the blemished animal for himself without performing the mitzva of giving it to a priest? If so, one can demand that the priest who sold him the animal must be present, and this should prevent the Israelite from lying about the blemish.

Rav Huna, son of Rabbi Yehoshua, said: This is the reason why it is prohibited for a priest to sell an unblemished firstborn offering to an Israelite: Because this looks like a priest who assists at the threshing floor in order to receive teruma from an Israelite. Unblemished firstborn offerings have a low purchase price, as the owner must wait for it to become blemished before eating it. It might appear that the priest sold the animal to an Israelite at a discount in order to receive future firstborns from him.

The Gemara relates: Mar Zutra arrived at the home of Rav Ashi. Those present said to him: Let the Master taste some food. They brought meat before him. The one who placed the meat before him said: Let the Master eat, as this meat is particularly healthful, because it is a firstborn. Mar Zutra asked: From where did you receive this firstborn animal? They said to him: It is an animal that so-and-so the priest sold to us.

Mar Zutra said to them: Do you not hold like that which Rav Huna, son of Rabbi Yehoshua, said, that Israelites may not receive an unblemished firstborn offering from a priest because it looks like a priest who assists at the threshing floor? They said to Mar Zutra: We hold that this is not a concern, as we purchased it for its fair market value, and did not receive it at a discount. Therefore, there is no appearance of impropriety.

Mar Zutra said to them: But do you not hold like that which we learned in a mishna (Bekhorot 26b): Until when is an Israelite obligated to tend to a firstborn animal before giving it to the priest? In the case of a small animal, a sheep or goat, thirty days, and in the case of a large animal, one of a herd of cattle, fifty days. And if the priest said to the owner: Give it to me within its period, the owner may not give it to him. And Rav Sheshet says: What is the reason for this? Because it looks like a priest who assists at the threshing floor, as the priest is assisting the Israelite by assuming the responsibility of tending to the firstborn.

They said to Mar Zutra: There the circumstances of the matter prove that the priest accepted responsibility to care for the animal in return for some benefit, and it has the appearance of impropriety. Here, we purchased it for its fair market value, and there is no appearance of impropriety.

The Gemara presents an alternative version of this final response. They said to Mar Zutra: There the Israelite does not give payment to the priest for accepting responsibility to care for the animal. Here, the Israelite gives payment to the priest, as we purchased the animal. And what would you say to this claim? Would you say that perhaps the priest lowered the price of the animal for us, as the priest thinks that when we have another firstborn offering we will give it to him, and therefore it has the appearance of impropriety? This is not a concern, as he thinks: