תמורה ט ע"א

שהרי האמרה הרווחת בפי העם: בוצינא טב מקרא [קישוא שכבר בשל כעת, למרות קוטנו, טוב מדלעת גדולה שתבשיל לאחר זמן].

א משנה נאמר בתורה בדין התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י), ומפרטים עתה באלו בהמות של הקדש על אלו בהמות של חולין מתקיים דין זה. ממירין מבהמת הקדש שהיא מן הצאן (בהמה דקה, כגון כבשים ואילים) של קודש על הבקר (בהמה גסה, כגון שור ופרה) של חולין. וכן ממירים מן הבקר על הצאן. וממירים אף בין הצאן עצמם מן הכבשים על העזים, וכן מן העזים על הכבשים. וממירים מן הזכרים על הנקבות, וכן מן הנקבות על הזכרים. שכל אלה בכלל "בהמה". וממירים מן בהמות הקדש התמימים (שאין בהם מום) על בהמות חולין שהן בעלי מומין, וכן ממירים מן בעלי מומין על התמימים.

וטעמה של הלכה זו — שכן אף שנאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" — ובהמה שאין בה מום הריהי בכלל "טוב" וזו שיש בה מום הריהי בכלל "רע". ו"טוב ברע" הוא איפוא תמים של חולין בבעל מום של קודש, ו"רע בטוב" הוא בעל מום של חולין בתמים של קודש — מכל מקום נאמר בכתוב: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ומגדירים: איזהו (מיהו) בעל מום ("רע"). זה שנאמר בו "טוב ברע" — אלו בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן, כלומר, שלאחר שהוקדשו נפל בהם מום. ורק בהמת הקדש בעלת מום שכזה, ממירים ממנה על בהמת חולין. ואולם בהמה בעלת מום שהוקדשה לאחר שנפל בה מום — אינה עושה תמורה. ואם המיר בה בהמת חולין — לא חל עליה דין תמורה.

ב גמרא שנינו במשנתנו אלו הן הבהמות (של ההקדש ושל החולין) שמתקיים בהן דין התמורה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — מכאן שממירין מן הצאן על הבקר, ומן הבקר על הצאן. וכן ממירים מן הכבשים על העזים, ומן העזים על הכבשים. וכן מן הזכרים על הנקבות, ומן הנקבות על הזכרים. ומן בעלי מומין על התמימים, ומן התמימים על בעלי מומין שכל אלה בכלל "בהמה".

ויש לברר: יכול נוהג דין זה שממירים מבהמת הקדש בעלת מום אפילו אם קדם המום להקדישן, ולא רק זו שנפל בה מום אחר כך? — תלמוד לומר (משמיענו הכתוב) בפסוק זה: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב", ואיזהו האופן בו מתקיים המרת "טוב ברע"? — אלו בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן.

ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד, כיצד נלמד הדבר מהכתוב]? אמר אביי בהסבר הדרשה: נימא קרא [יאמר הכתוב] "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בו", ויובן הדבר שהכוונה להמרת רע בטוב, ומעתה יש לשאול: המלה "בטוב" אחרינא [האחרת, הנוספת] למה לי (מה היא מלמדת)? שמע מינה [למד ממנה] כי לא כל קרבן שהוא בגדר "טוב" הריהו בכלל דין התמורה, אלא דווקא זה המוגדר כטוב מעיקרו, שלא היה בו מום מתחילתו, אלא שנפל בו לאחר שהקדישו — הוא זה שעושה בהמת חולין תמורה. אבל קרבן המוגדר כרע מעיקרו, שהיה בו מום מתחילתו — אין עושה תמורה.

רבא אמר הסבר אחר בדרשה זו: תרווייהו [שניהם] שתי המילים "טוב" הכתובות בפסוק זה הריהן ייתורי מייתרי [מיותרות], וללמד באו. שהרי אם אין שני הכתובים הללו משמיעים חידוש דין, אם כן, נכתוב קרא [די שתכתוב התורה] "לא יחליפנו ולא ימיר אותו ברע או רע בו", ויהיה מובן הדבר כי המלה "אותו" (שבכתוב "אותו ברע") הריהי ניגודו של הרע, וכן המלה "בו" (שבכתוב "או רע בו"). ולמה לי למכתב תרוייהו [לכתוב את שתי] המילים "טוב"? — להשמיענו שני דברים: חד [כתוב אחד] "טוב" מלמדנו שאפילו זה הממיר טוב בטוב, כלומר, בהמת קודש תמימה בבהמת חולין תמימה נמי [גם כן], כי [כאשר] הוא ממיר — הריהו לקי [לוקה] על כך. ואידך [והאחר, ה"טוב" הנוסף] מלמדנו כי דווקא קרבן שהוא טוב מעיקרו, שלא היה בו מום בתחילתו, ורק לאחר הקדשו נפל בו מום — הוא זה שעושה תמורה, אבל זה שהוא רע מעיקרו כשנולד בעל מום — אין עושה תמורה.

ושואלים: ולשיטת אביי שאין בכתוב זה אלא "טוב" אחד מיותר, המלמד לענין המרה מבעלת מום שלא היה המום בבהמה מתחילתה, מנין לו שגם הממיר טוב בטוב לוקה על כך? אמר אביי: אין צורך לדרשת כתוב מיוחדת להשמיענו זאת, שהרי קל וחומר הוא המלמדנו זאת. ובאופן זה: ומה הממיר טוב ברע, כלומר, בהמה תמימה של חולין ("טוב") במקום בהמה בעלת מום של קודש ("רע") דעלויי קא מעלי ליה [שלהעלות הוא מעלה אותו], שהרי את בהמת הקודש לא היה יכול להקריב ואילו את תמורתה כן — הריהו לקי [לוקה] על כך. זה הממיר טוב בטוב, דכי הדדי נינהו [שכמו שווים הם זה לזה], שהרי שניהם טובים ואין תועלת כלשהי במעשהו — לא כל שכן דלקי [שלוקה] על כך!

וחוזרים ושואלים: ורבא הסבור שיש כתוב מיוחד המלמדנו שלוקה הממיר טוב בטוב, מדוע לא נלמד הדבר מקל וחומר זה? ומשיבים: אין דינו של הממיר טוב בטוב יכול להילמד מקל וחומר, כי כלל הוא: אין עונשין מן הדין (על סמך מידת קל וחומר בלבד), ועל מנת להענישו נדרש כתוב מיוחד. ושואלים: ואביי שלמד שלוקה הממיר טוב בטוב מקל וחומר, מה הוא משיב לטענה זו? ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך אביי בתשובה: הא [דין זה] שלוקה הממיר טוב בטוב — לאו דינא [לא נלמד מן הדין, מקל וחומר] הוא. אלא מן הסברה הפשוטה, שכן מי גרע [האם גרוע] הממיר טוב של הקדש מזה הממיר רע של הקדש?! וכשם שלוקה הממיר מרע על הטוב, כן לוקה הממיר מטוב על טוב.

ג ועוד בדיני התמורה הנלמדים מפסוק זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: "לא יחליפנו" — זו התמורה בבהמתם של אחרים, "ולא ימיר אתו" — זו התמורה בבהמה של עצמו. שבשני המקרים אסור לו להמיר, ואם המיר הרי זו תמורה. ושואלים: ולכתוב [ותכתוב] התורה רק "לא יחליפנו", ולא בעי [ולא צריך] לכתוב גם "ולא ימיר אתו", ואנו נדע שאף הממיר בשל עצמו לוקה, שהרי אין חמור זה הממיר בשל אחרים מזה הממיר בשל עצמו!

ומשיבים: אי כתב הכי [אם היה כתוב כך, "לא יחליפנו" בלבד] — הוה אמינא [הייתי אומר]: כי רק זה הממיר באופן שאומר "תצא זו בהמת ההקדש מקדושתה לחולין ותכנס זו בהמת החולין במקומה" הוא דתילקי [שלוקה] על המרתו, כיון שהתכוון להוציא הקדש לחולין. אבל זה הממיר באופן שאומר "זו תמורת זו", דתרווייהו קא מקדיש להו [שבדרך זו את שתיהן הוא מקדיש אותן], ולא התכוון להוציא את בהמת ההקדש לחולין — אימא [אמור] שלא לקי [אינו לוקה] על כך. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב "ולא ימיר אותו", שאף באופן זה הריהו לוקה.

ד ודנים עתה בגופם של דברים. מהכתוב "לא יחליפנו" למדים לענין התמורה בבהמתם של אחרים. ומבררים: האי [מקרה זה] של תמורה בבהמתם של אחרים, היכי דמי [כיצד בדיוק המדובר]? אי נימא [אם נאמר] שמדובר במקרה שהבהמה של ההקדש, היא דידיה [שלו] של הממיר, ובהמת החולין בה הוא ממיר, היא דעלמא [של העולם, אנשים אחרים], הרי נמצא שמקדיש בהמה של אחרים, ועל כך יש לתהות: מי מצי מקדיש [האם יכול הוא להקדיש], והרי "איש כי יקדש את ביתו קדש לה'"(ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולמדנו מכתוב זה כלל לענין ההקדשות: מה ביתו — הריהו ברשותו של המקדיש, אף כל דבר שהוא מקדיש — צריך להיות ברשותו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו! ואלא תאמר שמדובר במקרה שהבהמה של ההקדש היא דעלמא [של האחרים], ובהמת החולין היא דידיה [שלו] — אף על כך יש לתהות: מי [האם] אדם מתפיס (מחיל) קדושה לבהמת החולין שלו מדבר שאינו שלו.

ומשיבים: לעולם מדובר בבהמה של ההקדש שהיא דעלמא [של האחרים], ובהמת החולין שהיא דידיה [שלו], ואשר לשאלה כיצד הוא מתפיס מדבר שאינו שלו, יש להשיב כי מדובר כגון שאמר מריה [הבעלים] של הבהמה של ההקדש שכל הרוצה להמיר בבהמתו — יבא וימיר. ובדרך זה, יכול אדם להתפיס אף בדבר שאינו שלו.

ה משנה ממירין בהמה אחד של חולין בשנים של הקדש, וכגון שאמר "הרי בהמה זו תחת בהמות אלו". וכן שנים של חולין ממירים באחד של הקדש. וכן ממירים אחד של חולין במאה של הקדש, וכן מאה של חולין באחד של הקדש. ר' שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד של חולין באחד של הקדש, שכן נאמר: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כז, י). ומה משמעו של לשון "הוא" — זה המיוחד, שדובר בבהמה אחת בלבד, אף היא (בהמת התמורה) — מיוחדת, ומכאן שאין ממירים אלא בהמה אחת בבהמה אחת.

ו גמרא לענין מחלוקתם של חכמים ור' שמעון שואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים, מהו מקור השיטות הללו]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: נאמר בדין התמורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ומכאן למדים אנו שממירין אף אחד בשנים, וכן שנים באחד, ואפילו אחד במאה, ומאה באחד. שבכל דרך מועילה התמורה. ר' שמעון אומר: אין ממירין אלא אחד באחד, שכן נאמר בכתוב זה "בהמה בבהמה" בלשון יחיד, לומר שאין ממירים אלא אחד באחד, ולא בהמה בבהמות, ולא בהמות בבהמה.

אמר לו החולק עליו (חכמים): והרי מצינו (מצאנו) במקרא בבהמות רבות שאף הן קרויה "בהמה", בלשון יחיד, שכן נאמר "ובהמה רבה" (יונה ד, יא)! ושואלים: ור' שמעון שלמד מכתוב זה שאין הכוונה אלא לבהמה אחת, מה הוא משיב על טענה זו? ומשיבים: בהמות רבות — בלשון "בהמה רבה" איקרי [נקראת], אבל בלשון "בהמה" סתם — לא איקרי [אינה נקראת].

ושואלים: והאם טעמא [הטעם, המקור לשיטתו] של ר' שמעון משום שנאמר "בהמה" בלשון יחיד הוא? והא טעמא [והרי הטעם] של ר' שמעון משום הנאמר בכתוב זה "והיה הוא ותמורתו", שדרש בו: מה הוא בהמת ההקדש — מיוחד, אף בהמת התמורה מיוחדת!

ומשיבים: מעיקרא [מלכתחילה] אמר להן ר' שמעון לחכמים שמקור שיטתו הוא מן הכתוב "והיה הוא ותמורתו" (כמובא במשנתנו), ואולם כי חזא דדרשי רבנן [כאשר ראה שדורשים חכמים] החולקים עליו את דינם מהכתוב "בהמה בבהמה" (כמובא בברייתא זו) אמר להם איהו [הוא]: מהתם נמי מצינן למילף טעמא דידי [משם, מהכתוב "בהמה בבהמה", גם כן יכולים אנו ללמוד את הטעם שלי, המקור לשיטתי].

ז אמר ריש לקיש: אף שאין ממירים לדעת ר' שמעון אלא בהמה אחת של חולין בבהמה אחת של הקדש, מכל מקום מודה ר' שמעון שממירין בהמת חולין על בהמה אחת של הקדש, וחוזרין וממירין שוב בהמה אחרת של חולין על אותה בהמה של הקדש, מאי טעמא [מה הטעם] — שכן קדושה ראשונה של בהמת ההקדש להיכן הלכה?! שהרי אף שהמירו עליה בפעם הראשונה וחלה קדושה על בהמת החולין, קדושת בהמת ההקדש במקומה עומדת, ולכן אפשר שוב להמיר עליה. ואילו ר' יוחנן אמר בשיטת ר' שמעון שכשם שאין ממירין שנים באחד — כן אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא אחת כשיטתו] של ר' יוחנן, וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא אחרת כשיטתו] של ריש לקיש. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: כשם שאין ממירין אחד בשנים — כך אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש. תניא כוותיה [שנויה ברייתא אחרת כשיטתו] של ריש לקיש: יכול כשם שאמר ר' שמעון שאין ממירין שנים באחד, כך סבור הוא שאף אין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש — תלמוד לומר: "והיה הוא ותמורתו" — אפילו במאה של בהמות חולין, בכל פעם המיר אחת באחת.

ח בעי [שאל] ר' אבין: לדברי ר' יוחנן האומר בשיטת ר' שמעון שאין ממירין וחוזרין וממירין על אותה בהמת הקדש, אם הפריש אדם בהמה לקרבן אשם כדי להתכפר בו ולאחר מכן המיר בו בהמת חולין,

A zucchini now is better than the possibility of a gourd later. There is no reason to give up an animal now for the hope of receiving another later.

MISHNA: It is written: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good; and if he substitutes an animal for an animal, then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10). The mishna enumerates the consecrated and non-sacred animals this verse applies to. One substitutes for consecrated animals from the flock of sheep or goats, and the sanctity takes effect upon animals from the herd of cattle, and one substitutes from the herd and the sanctity takes effect upon animals from the flock. And one substitutes from the sheep and the sanctity takes effect upon the goats, and from the goats upon the sheep; and from the males upon the females, and from the females upon the males; and from the unblemished animals upon the blemished animals, and from the blemished animals upon the unblemished animals.

The source for this is as it is stated: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good” (Leviticus 27:10). And which is the case of good for bad where the substitution takes effect? It is a case where one substitutes for blemished animals whose consecration preceded their blemish. But if an animal was consecrated after it was blemished, substitution for it does not take effect.

GEMARA: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita: The verse states: “And if he substitutes an animal for an animal, then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10). When the verse states: “An animal for an animal,” from here it is derived that one substitutes for consecrated animals from the flock and the sanctity takes effect upon animals from the herd, and one likewise substitutes from the herd upon animals from the flock; and one substitutes from the sheep and the sanctity takes effect upon the goats, and from the goats upon the sheep; and from the males upon the females and from the females upon the males; and from the blemished animals upon the unblemished animals and from the unblemished animals upon the blemished animals.

One might have thought that this is the halakha even for animals whose blemish preceded their consecration. Therefore, the verse states: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good” (Leviticus 27:10), and which is the case of good for bad where the substitution takes effect? It is a case of blemished animals whose consecration preceded their blemish. If an animal was consecrated after it was blemished, substitution for it does not take effect.

The Gemara discusses the second half of the baraita: What is the biblical derivation that leads to this conclusion? Abaye said that the verse should have stated: He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for it. Why do I need another instance of the term “for good”? Learn from this repetition that if the animal is good, i.e., unblemished, from its beginning, before it was consecrated, one can render a substitute for it, but if it is bad from its beginning, one cannot render a substitute for it.

Rava said: Both instances of the word “good” in the verse are superfluous. If so, let the verse write: He shall neither exchange it, nor substitute it for bad, or bad for it. Why do I need the verse to write both instances of the word “good”? One instance of the word “good” teaches that even if one substitutes a good animal for a good animal, when he effects substitution he is flogged. And the other instance teaches that if the animal is good from its beginning one can render a substitute for it, but if it is bad from its beginning one cannot render a substitute for it.

And Abaye said: The first derivation of Rava is unnecessary, as that halakha is already derived by an a fortiori inference, as follows: Just as one who substitutes a good animal for a bad blemished one, where he seeks to improve the standing of the consecrated animal by making it fit for sacrifice, is nevertheless flogged, is it not all the more so the case that one who substitutes a good animal for a good animal, which are equivalent to each other, should be flogged?

And Rava would respond that an a fortiori inference is not sufficient, as one does not administer punishment based on an a fortiori inference. Punishment with lashes can be based only on the explicit wording of a verse. And Abaye could say to you that this is not a mere logical derivation, but it is included in the language of the verse, as, is substituting a good, unblemished, animal less of an act of substitution than substituting a bad one? The prohibition stated in the verse clearly applies in either case.

§ The Sages taught in a baraita that when the verse states: “He shall neither exchange it,” this is referring to substituting one’s animal for that of others. The phrase “nor substitute it” is referring to substituting one’s non-sacred animal for his own sacred one. The Gemara objects: But let the verse write simply: “He shall not exchange it,” and there will be no need to write: “Nor substitute it,” as the prohibition against substituting for one’s own animal can be inferred a fortiori from the prohibition against substituting for another’s animal.

The Gemara explains: If the verse had written the prohibition in that manner, I would say that one is flogged only if he stated: This consecrated animal should leave its consecrated status and this non-sacred animal should enter in its stead. But if one effects substitution by simply stating: This is a substitute for that, as he has consecrated both of the animals, I would say that he is not flogged. The additional phrase in the verse teaches us that he is flogged in this case as well.

The Gemara explains: What are the circumstances of substituting his animal for that of others? If we say that the consecrated animal is his and the non-sacred animal belongs to others, is he able to consecrate an animal in this manner? The Merciful One states in the Torah: “When a man shall consecrate his house to be sacred unto the Lord” (Leviticus 27:14), which teaches that just as his house is in his possession, so too, any item one desires to consecrate must be in his possession. One cannot consecrate another’s animal. But rather, if we say that the consecrated animal belongs to others, and the non-sacred animal is his, can one effect substitution for an item that is not his?

The Gemara explains: Actually, the baraita is referring to a consecrated animal of others and his non-sacred animal, and it is a case where the owner of the consecrated animal said that whoever wants to effect substitution for his animal can come and effect substitution. In this case, one can effect substitution even for a consecrated item that is not his.

MISHNA: One substitutes one non-sacred animal for two consecrated animals and two non-sacred animals for one consecrated animal, and one substitutes one non-sacred animal for one hundred consecrated animals and one hundred non-sacred animals for one consecrated animal. Rabbi Shimon says: One substitutes only one non-sacred animal for one consecrated animal, as it is stated: “Then both it and its substitute shall be sacred” (Leviticus 27:10). Just as “it” indicates one specific animal, so too, its substitute can be only one specific animal.

GEMARA: With regard to the dispute between the first tanna and Rabbi Shimon, the Gemara explains: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verse states: “An animal for an animal” (Leviticus 27:10). From here it is derived that one substitutes one non-sacred animal for two consecrated animals and two non-sacred animals for one consecrated animal, and one non-sacred animal for one hundred consecrated animals and one hundred non-sacred animals for one consecrated animal. Rabbi Shimon says: One substitutes only one non-sacred animal for one consecrated animal, as it is stated: “An animal [behema] for an animal,” and it is not stated: An animal for animals [bivehemot], nor: Animals for an animal.

The first tanna said to Rabbi Shimon: We have found that a group of animals is called by the singular term behema, as it is stated: “And many animals [uvhema rabba]” (Jonah 4:11). The Gemara notes: And Rabbi Shimon could respond that many animals are indeed called “behema rabba,” but they are not called “behema” without further specification.

The Gemara asks: And is the reason of Rabbi Shimon really due to the verse’s phrase “an animal for an animal”? But isn’t the reason of Rabbi Shimon, as explained in the mishna, due to the word “it” in the verse? Just as “it” indicates one specific animal, so too, its substitute can be only one specific animal.

The Gemara answers: Initially, Rabbi Shimon stated his opinion to the Sages by drawing support from the phrase: “Then both it and its substitute.” But when he saw that the Rabbis taught their opinion drawing support from the phrase “an animal for an animal,” he said to them: You can learn the reason for my opinion from there too.

Reish Lakish says: Although he holds that one cannot substitute two animals for one, Rabbi Shimon concedes that one can effect substitution once and then effect substitution again for the same consecrated animal. What is the reason for this? The reason is that one can ask: Where has the initial consecration of the consecrated animal gone? Even after one effects substitution, it remains consecrated as it was before. And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Shimon maintains that just as one cannot substitute two animals for one, so too, one cannot effect substitution and then effect substitution again using the same consecrated animal.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, and it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Reish Lakish. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Just as one cannot substitute one animal for two, so too, one cannot effect substitution and then effect substitution again. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Reish Lakish: One might have thought that just as Rabbi Shimon said that one cannot substitute two animals for one, so too, one cannot effect substitution and then effect substitution again. Therefore, the verse states: “Then both it and its substitute” (Leviticus 27:10), which teaches that one can effect substitution with even one hundred non-sacred animals.

Rabbi Avin raises a dilemma: According to the statement of the one who says that one cannot effect substitution once and then effect substitution again, if one designated an animal as a guilt offering with which to atone and effected substitution for it,