תמורה י ע"ב

לעוברה גופיה [כשלעצמו, בלא שהוקדשה אמו], ומשום כך יש מקום לומר שהתקדש העובר בכך, אבל הכא, דאקדשיה לאימיה [כאן, במקרה זה שהקדישה את אמו המעוברת, ולא את העובר עצמו] — היה מקום לומר כי הא [זה] העובר בכלל אימיה [אמו] לא קדוש [התקדש].

ומצד שני אי אשמעינן בתרייתא [אם היה משמיענו ר' יוחנן רק את ההלכה האחרונה, במקדיש את האם המעוברת] — הייתי אומר כי דווקא התם [שם] כך הוא שמתקדש העובר שבמעיה, משום דאקדיש לה [שהמקדיש הקדיש אותה] ואת כל דאית [שיש] בה, ובכלל זה העובר. אבל הכא, דאקדשיה ליה [כאן, שהקדיש אותו כשלעצמו], כיון דליתיה אבראי [שהעובר אינו נמצא מבחוץ למעי אמו, שטרם נולד], יש מקום לומר שהעובר לא קדיש [התקדש]. לכן צריכא [צריך] שתיאמרנה שתי הלכותיו אלה של ר' יוחנן.

א לישנא אחרינא [לשון אחרת] ודיון בדברי ר' יוחנן שהמקדיש בהמה מעוברת לחטאת, וילדה, אם רצה — מתכפר בה, ואם רצה — מתכפר בולדה. שואלים: מאי קא משמע לן [מה, איזה חידוש דין, הוא משמיע לנו] בדבריו אלו, שאם שיירו הבעלים לעובר, וכגון שאמר על בהמה מעוברת: "הרי זו לחטאת ועוברה חולין" — הריהו אכן משוייר מן הקדושה, וטעם הדבר: משום שעובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא נחשב, אלא כגוף לעצמו. ואולם עדיין יש לשאול: תרתי [שתיים, פעמיים] למה לי, מדוע נצרך ר' יוחנן להשמיע דבר זה, הן במקדיש בהמה מעוברת והן במקדיש עוברים (שקדושה חלה עליהם, כיון שגוף לעצמם הם)?

ומשיבים: צריכא [צריך]. שתיאמרנה שתי ההלכות הללו. משום דאי אתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזה, במקדיש בהמה מעוברת] — הייתי אומר בהסבר הדבר שהעובר מתקדש משום דאימיה חזיא לגופיה [שאמו ראויה להתקדש לגופה, כשלעצמה], ומגו דנחתא [מתוך שירדה, שחלה] קדושה לה — נחתא נמי [ירדה, חלה גם כן] לולד. אבל אידך [במקרה האחר, במקדיש עוברים עצמם] — לא יתקדשו. לכן קא משמע לן הדא [הוא משמיע לנו גם את זאת, את דין המקדיש עוברים].

ומצד שני, אי אתמר בהא [אם היה נאמר רק בזה, במקדיש עוברים] — הייתי אומר בטעם הדבר משום דקא [שהוא, המקדיש] מפרש (אומר במפורש) שתחול קדושה על הולד, ולכן הוא מתקדש. אבל ההלכה ההיא (במקדיש בהמה מעוברת], שלא אמר במפורש שתחול קדושה על העובר — לא יתקדש העובר. לכן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ב ומסופר: יתיב [ישב] ר' זירא וקאמר להא שמעתא [והיה אומר את השמועה, המחלוקת הזו שבין בר פדא לר' יוחנן בדין המקדיש עוברים]. איתיביה [הקשה עליו] ר' ירמיה לר' זירא ממה ששנינו במשנה (לקמן כד,ב): כיצד מערימין על קרבן הבכור להימנע מלתיתו לכהן? — בעוד שהבהמה המבכרת (שטרם ילדה, והולד שיוולד לה אמור להתקדש בקדושת בכור) כל זמן שהיתה עדיין מעוברת, אומר הבעלים: "מה שבמעיה של זו, אם הוא זכר — הריהו מוקדש לקרבן עולה". ומעתה אם אכן ילדה זכר — הרי זו, הולד, מוקדש לעולה, ואינו קדוש בקדושת בכור. אלמא [הרי איפוא] נסיק מכאן שקדוש [מתקדש] עובר, והרי זו איפוא ראיה לשיטת ר' יוחנן וקושיה על שיטת בר פדא!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה: אין ממשנה זו קושיה על שיטת בר פדא, שלשיטתו יש לומר: כי מתניא ההיא [כאשר נשנתה אותה משנה] — הרי זה דווקא במקדיש את העובר של המבכרת בקדושת דמים (שימכר הולד, ויביאו בדמיו קרבן עולה), ובאופן זה אכן חלה הקדושה על העובר, אבל קדושת הגוף (שהוא עצמו יקרב עולה) אינה חלה במקדיש את העובר. חזר ושאל ר' ירמיה את ר' זירא: מי אלימא [האם כה חזקה] היא קדושת דמים דקא מפקעא ליה [שהיא מפקיעה אותו, את העובר] מן הבכורה?

אמר ליה [לו]: אין [כן], והתנן [והרי שנינו כמו כן במשנה]: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן, שהקדישם בהיותם בעלי מום, ומתחילה לא נתקדשו כקרבן, אלא כדי למוכרם ולהביא בדמיהם קרבן (הקדוש רק קדושת דמים), ונפדו — הריהם חייבין בבכורה אם היו נקבות וילדו בכור כדין בהמות חולין, ובמתנות (זרוע לחיים וקיבה), כפי שנותנים לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה. ונדייק בדברים: טעמא [כל הטעם] הוא משום שמדובר לאחר שנפדו, ויצאו לגמרי לחולין, ולכן הם חייבין בבכורה ובמתנות, אבל קודם שנפדו אף שאינם קדושים אלא בקדושת דמים — פטורין מן הבכורה ומן המתנות. [אלמא [מכאן]] דאלימא [שחזקה] היא קדושת דמים, דמפקע ליה [שמפקיעה אותו] מבכורה.

איתיביה [הקשה עליו] עוד ר' ירמיה לר' זירא ממה ששנינו בברייתא: הבעלים האומר על הבהמה המעוברת העומדת לפניו "מה שבמעיה של זו יהיה קדוש בקדושת עולה" — בהמה זו (האם) מותרת בגיזה של צמרה, כשאר בהמות חולין, ואולם אסורה בעבודה, וטעם הדבר — משום שבעבודה בה נגרם כחוש (החלשה, הפחתת ערך) לעובר שבה. הרי שהעובר קדוש ומקדישים עוברים, ושלא כשיטת בר פדא! אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה: הא נמי [זו הברייתא גם כן] מדברת במקדיש את העובר בקדושת דמים (שבדמי העובר ייקנה קרבן עולה), ובכגון זה מודה בר פדא שחלה קדושה על העובר, שאל עוד ר' ירמיה את ר' זירא:

ומי אלימא [והאם כה חזקה] היא קדושת דמים של העובר דאסירא ליה [שאוסרת היא אותה, את האם] בעבודה? אמר ליה [לו]: אין [כן], והתנן [והרי שנינו כמו כן במשנה] כי כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם, ונפדו — הריהם יוצאין לחולין, הן לענין שמותרים ליגזז את צמרם, והן לענין שמותרים ליעבד (לעבוד) בהם. ויש לדייק בלשון המשנה: טעמא [הטעם] להלכה זו — הריהו דווקא משום שנפדו, ופקעה קדושתם, הא [הרי] מכאן נלמד, שקודם שנפדו ועדיין הם בקדושתם — הריהם אסורין בעבודה, אלמא [הרי איפוא] שקדושת דמים אסורין ליה [אוסרת אותו] בעבודה.

איתיביה [הקשה עליו] עוד ר' ירמיה לר' זירא, ממה ששנינו במשנתנו: אין ממירין לא אברין של חולין בעוברין של הקדש, ולא בממיר עוברין של חולין באברין של הקדש. ולא עוברים ואברים בשלימים, ולא שלימים בעוברים. ונדייק מכאן: דווקא הקדשה באופן מסויים זה של אימורי [תמורה] מעוברים של הקדש לשלימים של חולין הוא דלא מימר [שאין ממירים], שכן אמרה התורה בדין התמורה "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" (ויקרא כז, י), ואין העובר בכלל ההגדרה "בהמה". הא מיקדש [הרי נלמד כי לענין להקדיש] עוברים במישרין שלא בדרך תמורה — הריהם קדשי [מתקדשים], וקשה אם כן על שיטת בר פדא!

אמר ליה [לו] ר' זירא בדחיית דבריו: אין להביא ראיה כנגד שיטת בר פדא ממשנתנו זו, משום שבולדי קדשים הוא שמדובר כאן, וכגון שהתעברה הבהמה לאחר שהוקדשה, דקדישי וקיימי [שקדושים ועומדים הם הולדות בקדושתם] מכח אמם, ולא שהקדיש את העוברים.

על תירוץ זה של ר' זירא מקשה ר' ירמיה: אי [אם] המדובר במשנתנו בולד קדשים, ולמדתנו המשנה כי אין ממירים בהם, שכן אין הם בכלל "בהמה", מכאן יש לדייק: דווקא בהיותם במעי אמן הוא דלא עבדין [שאין עושים] בהם תמורה, הא אבראי [הרי שבהיותם מחוץ למעי אמן, לכשיוולדו] — עבדין [עושים] תמורה, ואולם אין לומר כך, שכן הא תניא [הרי שנויה הלכה במשנה הבאה] שאין הולד של בהמת הקדש עושה תמורה על בהמת חולין! ומתרץ ר' זירא: משנתנו זו אכן עוסקת בולדות קדשים, ואמנם יש לדייק ממנה כי בהיות הולדות מחוץ למעי אמם הריהם עושים תמורה.

ואולם אשר לשאלה מן השנוי במשנה הבאה שאין ולד בהמת הקדש עושה תמורה על בהמת חולין — אין להקשות, ויש לומר כי הא מני [זו משנתנו, כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, שחולק על חכמים במשנה הבאה, והוא אמר כי הולד עושה תמורה.

הקשה ר' ירמיה על תירוצו זה של ר' זירא: אי [אם] משנתנו זו כשיטת ר' יהודה היא, והרי אפשר לדייק ממשנתנו כי דווקא תמורה הוא דלא עבדי [שאין עושים] אברים של הקדש, הא מקדש [הרי שלהתקדש] — קדשי [מתקדשים], ואולם האמר [הרי אמר] ר' יהודה שאברין לא קדשי [אינם מתקדשים], ואי אפשר איפוא להעמיד את משנתנו כשיטתו! אמר לו ר' זירא בדחיית דבריו: לא אמר ר' יהודה את שיטתו זו, שאין איברים מתקדשים, אלא באיברים שאין הנשמה תלויה בהם, אבל באיברים שהנשמה תלויה בהם — אף ר' יהודה סובר שמתקדשים, והכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו זו, במה אנו עוסקים] — במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו.

איתיביה [הקשה עליו] עוד ר' ירמיה לר' זירא ממה ששנינו במשנה בפרק הבא בדברים שיש בדיני הקדשים חומרה שאין בדיני התמורה, ובכלל הדברים אף שמקדישין אברין ומקדישים עוברין, אבל לא ממירין אברים ועוברים. הרי איפוא שנינו במפורש כי מקדישים עוברים, ושלא כשיטת בר פדא! ותירץ ר' זירא: הכא נמי [כאן גם כן] אין המדובר בהקדשת עוברים במישרין, אלא בולדי קדשים, שהקדיש בהמה מעוברת וילדה.

שאל אותו ר' ירמיה על תירוצו זה: אי [אם] המדובר במשנה זו בולדי קדשים, מאי [מה פירוש] הלשון "מקדישין עוברין", הא קדישי וקיימי [והרי מקודשים ועומדים הם] מכח קדושת אמם!

the fetus itself. But here, where he consecrated its pregnant mother, not the fetus itself, one might think that this fetus is not consecrated along with its mother.

And if Rabbi Yoḥanan had taught us only this last case, of one who consecrates a pregnant animal, I might have said that it is only there that its fetus is sacred, as he consecrated the animal and all that is inside it, including the fetus. But here, where he consecrated the fetus itself, since the object of the consecration is not outside its mother, as it has yet to be born, one might say that it is not consecrated. Therefore, it was necessary for Rabbi Yoḥanan to state both halakhot.

§ The Gemara cites another version of the discussion: What is Rabbi Yoḥanan teaching us when he says above that one may atone with either the mother or the offspring? He is evidently saying that if he explicitly excluded the fetus from his consecration, it is excluded, and only the mother is consecrated. And the reason is that a fetus is not considered the thigh of its mother but a separate entity that can possess a different status. But if so, why do I need two halakhot to teach me this, both with regard to one who consecrates a pregnant animal and with regard to one who consecrates the fetus alone?

The Gemara answers: Both halakhot are necessary, as, if it was stated only with regard to that case of one who consecrates a pregnant animal, I would say that the fetus is consecrated because its mother is fit to be consecrated itself, and since sanctity applies to her, it likewise applies to the offspring. But in the other case of one who consecrates a fetus alone, perhaps it is not consecrated. Therefore, Rabbi Yoḥanan teaches us this case as well.

And if it was stated only with regard to this case of one who consecrates a fetus, one might say that the fetus is sanctified because he expressly states that sanctity should apply to the offspring. But with regard to that case of one who consecrates a pregnant animal, where he does not explicitly mention the fetus, perhaps is it not consecrated. Therefore, both statements are necessary.

§ Rabbi Zeira sat and stated this halakha of the dispute between bar Padda and Rabbi Yoḥanan with regard to the consecration of fetuses. Rabbi Yirmeya raised an objection to Rabbi Zeira from a mishna (24b): How may one employ artifice to circumvent the obligation to give the firstborn to the priest and use the animal instead to fulfill a different obligation? He may approach an animal that is going to give birth to its firstborn but which is still pregnant, and say: That which is in the womb of this animal, if it is male, is designated as a burnt offering. If he did so, and the animal gave birth to a male, it will be sacrificed as a burnt offering, and it is not consecrated as a firstborn. Evidently, a fetus can be consecrated, contrary to the opinion of bar Padda.

Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: Bar Padda can answer that when that mishna is taught, it is referring to one who consecrates the fetus for sanctity that inheres in its value, i.e., that the offspring should be sold and a burnt offering brought with the proceeds. This form of sanctity does apply to a fetus, but inherent sanctity rendering it obligated to be sacrificed itself does not. Rabbi Yirmeya again asked Rabbi Zeira: Is sanctity that inheres in the animal’s value so strong that it removes the firstborn status from an animal?

Rabbi Zeira said to him: Yes, and so we learned in a mishna in tractate Bekhorot (14a): All sacrificial animals in which a permanent blemish preceded their consecration assume not inherent sanctity but sanctity of value, and once they are redeemed they are obligated, i.e., subject to, accounting their offspring a firstborn, and one is obligated to give the gifts of the foreleg, the jaw, and the maw to a priest as for any non-sacred slaughtered animal. One can infer from the mishna that the reason that these animals are obligated is that they have already been redeemed. But before they are redeemed, they are exempt from the obligation of the firstborn and the gifts, despite the fact that only their value is sacred. Evidently, sanctity that inheres in the animal’s value is strong enough to remove firstborn status from an animal.

Rabbi Yirmeya raised another objection to bar Padda’s opinion from a baraita: If one says: That which is in the womb of this animal is a burnt offering, it is permitted for the mother to be shorn but it is prohibited to use it for labor, due to the inevitable weakening and consequent reduction in value of the fetus that is inside it. This indicates that fetuses are imbued with sanctity, contrary to the opinion of bar Padda. Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: This baraita is also referring to one who consecrates the fetus for sanctity that inheres in its value, and bar Padda concedes that this sanctity applies to the fetus.

Rabbi Yirmeya objected: But is sanctity that inheres in the animal’s value so strong that it renders the mother prohibited for labor? Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: Yes, and so we learned in the mishna cited previously, that blemished animals that were consecrated for their value and redeemed emerge from their sacred status and assume complete non-sacred status and may be shorn and used for labor. Apparently, the reason they may be used for labor is that they were redeemed. One may infer that before they are redeemed, they are prohibited for labor. Evidently, sanctity that inheres in the animal’s value renders the mother of the fetus prohibited for labor.

Rabbi Yirmeya raised another objection to bar Padda’s opinion from the mishna: One does not substitute non-sacred limbs for consecrated fetuses, and likewise one does not substitute non-sacred fetuses for consecrated limbs, or non-sacred limbs or fetuses for whole consecrated animals, or non-sacred whole animals for consecrated limbs or fetuses. One may infer from the mishna that it is a substitution of fetuses that one cannot effect, as the Torah states with regard to substitution: “And if he substitutes an animal for an animal” (Leviticus 27:10), and a fetus is not classified as an animal. But if one consecrates fetuses directly, not in the manner of substitution, they are consecrated, contrary to the opinion of bar Padda.

Rabbi Zeira said to him: The mishna is referring to the offspring of sacrificial animals that became pregnant after they were consecrated. That case is different, as they are already consecrated through their mothers. It does not indicate that one can consecrate a fetus directly.

Rabbi Yirmeya objected: If the mishna is referring to the offspring of sacrificial animals, and it is teaching that one does not substitute them because fetuses are not considered animals, one can infer that it is only when they are in their mother’s womb that one cannot effect substitution with them. But once they are outside their mother’s womb, i.e., once they are born, one can effect substitution with them. But this is not the case, as isn’t it taught in the next mishna (12a) that the offspring born of a consecrated animal that was not itself consecrated does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute?

Rabbi Zeira answered: In accordance with whose opinion is this first mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who disagreed with that ruling in the next mishna and said that the offspring renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute.

Rabbi Yirmeya objected: If this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, one encounters another difficulty. The mishna indicates that it is substitution that one cannot perform with consecrated limbs, as the sanctity of substitution does not extend to the entire animal. Consequently, if one consecrates limbs directly, they are consecrated and the sanctity extends to the whole animal. But doesn’t Rabbi Yehuda say that limbs are not consecrated in this manner, that the sanctity extends to the whole animal? Rabbi Zeira said him: What are we dealing with here? With a limb upon which the animal’s life depends. Rabbi Yehuda’s ruling that limbs cannot be consecrated applies only to non-vital organs, e.g., legs. He concedes that vital organs are consecrated and the consecration extends to the entire animal.

Rabbi Yirmeya raised another objection to bar Padda’s opinion: A later mishna (16b) lists stringencies that apply to sacrificial animals but not to substitutes: One consecrates an animal’s limbs and fetuses in utero, but one does not substitute non-sacred animals for them. This contradicts bar Padda’s opinion that one cannot consecrate fetuses. Rabbi Zeira answered: Here too, the mishna is referring to the offspring of sacrificial animals that became pregnant after they were consecrated.

Rabbi Yirmeya objected: If the mishna is referring to the offspring of sacrificial animals, what is the meaning of the term: One consecrates? After all, these offspring are already consecrated through their mothers.