תמורה יא ע"א

דחה ר' זירא את קושיתו זו של ר' ירמיה: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת לשון המשנה] באומרה "מקדישין אברין ועוברין, אבל לא ממירין" — מקדישין איברין מסויימים בבהמה, וכיון שאין הקדושה חלה באותם אברים בלבד אלא מתפשטת בכל הבהמה, הרי זה כאילו הקדיש את הבהמה כולה, ומשום כך ממירין בהן בבהמות הללו (אף שמתחילה רק אברים מסויימים הוקדשו בהן). אבל לא ממירין אברים של בהמת חולין בהן (בבהמות הקדש הללו) לא בשלמות וכל שכן שלא באבר מאיבריהן. לפי שאין הקדושה מתפשטת מן האבר לכל הבהמה בקדושה הבאה על ידי תמורה. ובאשר לעוברים, אותם שקדשו במעי אמן (מכח קדושת אמם) — אין ממירין בהן כל זמן שהם במעי אמם.

חזר ושאל ר' ירמיה את ר' זירא: אם המדובר במשנתנו בולדי קדשים, נוכל לדייק מכאן: דווקא בהיותם במעי אמן — הוא דלא עבדין [שאין עושים] תמורה, הא אבראי [הרי, נלמד מכאן שבהיותם בחוץ, משנולדו] — הריהם עבדי [עושים] תמורה? ואולם הרי זה קשה, שכן הא תנן [הרי שנינו] במפורש במשנה הבאה שאין הוולדות של בהמת הקדש עושין תמורה! והשיב ר' זירא: הא מני [זו המשנה כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא החולק על חכמים, וסובר שהולדות עושים תמורה.

חזר ושאל ר' ירמיה את ר' זירא על כך: אי [אם] המשנה היא כשיטת ר' יהודה, יש לשאול: אברין מי קדשי [האם מתקדשים], הא [הרי] לדעת ר' יהודה הוא הרי לית ליה [אין לו, אינו סבור] בדינו של האומר "רגלה של זו תהא עולה" שמתפשטת הקדושה בכולה וכולה עולה, והרי שלדעתו אין משמעות כלשהי בהקדשת אבר אחד!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה בתשובה לשאלתו זו: משנתנו אכן כשיטת ר' יהודה היא, ואולם לא אמר ר' יהודה את שיטתו שהמקדיש אבר אין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה אלא באבר כזה שאין נטילתו מהבהמה עושה אותה בכך ל"טריפה" (העומדת למות תוך פרק זמן של שנים עשר חודש), אבל באבר שנטילתו מהבהמה עושה אותה לטריפה — אף ר' יהודה סבור שבמקדיש אבר כזה הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, ואף הכא במאי עסקינן [כאן, במשנה זו, במה אנו עוסקים] — בדבר העושה אותה בנטילתו לטרפה. ונמצא איפוא שלא נדחתה שיטת בר פדא.

א ושבים למחלוקתם של בר פדא ור' יוחנן, בדין המקדיש את העוברים, ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שמחלוקתם הריהי כמחלוקת תנאים] בענין אחר. ששנינו במקרה זה של השוחט את הבהמה הדקה המעוברת, שהוקדשה לחטאת, וזמן העיבור (עד ללידה) של הבהמה הדקה הריהו חמישה חודשים, ומצא בה עובר נקיבה שהוא בן ארבע חודשים, שאף שטרם הסתיים משך עיבורו, הריהו חי. ונחלקו בדינו של עובר זה שתי ברייתות, קתני חדא [שנויה ברייתא אחת]: עובר זה נוהגים בו כבדיני החטאת, שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, ואינה נאכלת אלא במקדש לפנים מן הקלעים (בתוך חצר המקדש), ואינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת בדינה של נקיבה זו שנוהגים בה כבהמת חולין, ולכן הריהי נאכלת לכל אדם ולא רק לכהנים, ונאכלין בכל מקום מחוץ למקדש, ואולם אינן נאכלין בעזרה, שאסור לאוכלה בעזרה, כדין החולין. מאי לאו תנאי [האם לא נאמר כי מחלוקת בר פדא ור' יוחנן כמחלוקת תנאים] זו היא? דמר סבר [שחכם זה, הברייתא הראשונה שהובאה, סבור] שקדושה חלה על עוברין, וכדעת ר' יוחנן. ומר סבר [וחכם זה, הברייתא השניה, סבור] שאין קדושה חלה על עוברין, כדעת בר פדא!

ודוחים: לא בכך נחלקו שתי הברייתות הללו, אלא הני תנאי, בהא קא מיפלגי [תנאים אלו, בזה הם נחלקים], בשאלה מתי מתקדשים ולדות הקדשים, האם רק בלידתם הם מתקדשים, או כבר בהיותם במעי אמן הם מתקדשים. דמר סבר [שחכם זה, הברייתא השניה, סבור] כי ולדות קדשים — רק בהוייתן בלידתם, בהיותם הם לעצמם הן קדושים, וכיון שעובר זה שנמצא במעי אמו לא נולד — אין הוא קדוש. ומר סבר [חכם זה, הברייתא הראשונה, סבור] כי ולדי קדשים — כבר בהיותם במעי אמן הן קדושים, ולכן חלים כל דיני החטאת על עובר זה אף שלא נולד.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאין הברייתות חלוקות וחד תנא [תנא אחד] הוא ששנה את שתיהן, ולשיטת ר' יוחנן הסבור כי חלה קדושה על עוברים, אלא חדא מהלין מתנייתא [אחת מאלו הברייתות, הברייתא השניה] — עוסקת במקרה של מקדיש בהמה לחטאת, ורק אחר כך נתעברה, ושחטה בהיות העובר בן ארבעה חודשים, וכיון שלא הוקדש העובר עצמו, וגם אינו יכול להיות קדוש מקדושת אמו, וגם לא נולד — אין הוא קדוש. וחדא מנהון [ואחת מהן, הברייתא הראשונה] — עוסקת במקרה שהקדישה את הבהמה כשהיא כבר מעוברת, ומשום כך, אף העובר שבמעיה קדוש מכח קדושתה.

ב ודנים עוד בשיטות בר פדא ור' יוחנן. תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: הכלאים (בעל החיים הנולד מזיווגם של שתי בהמות ממינים שונים), והטרפה (בעל חיים שכתוצאה מפגיעה חיצונית או ממחלה אינו עתיד לחיות שנים עשר חודש), ויוצא דופן (הנולד שלא דרך הרחם, ומוצא בניתוח), והטומטום (זה שסימני המין שלו מכוסים, ומשום כך אין הוא מוגדר למינו), ואנדרוגינוס (שיש בו איברי זכר ונקיבה כאחד) — לא קדושין ולא מקדישין. ואמר שמואל בפירוש דבריו אלה של ר' אליעזר: כוונת אומרו לא קדושין — שאין הם מתקדשים בדרך התמורה, כלומר, שאם היו פסולי הקרבה אלה של חולין, והמיר בהמת הקדש בהם — לא חלה קדושה עליהם. וכוונת אומרו לא מקדישין — לעשות תמורה על ידם, שאם היו פסולי ההקרבה אלה של הקדש, והמיר אותם בבהמת חולין — לא חלה עליה קדושה.

ותניא [ושנויה ברייתא אחרת] הדנה בדברי ר' אליעזר אלו, אמר ר' מאיר: למה לו לר' אליעזר לומר שאין פסולים אלו מקדישים בתמורה, והרי מאחר שאמר בראשית דבריו שהם אינן קדושין (מתקדשים) על ידי תמורה, היאך (באיזה אופן) ישנה אפשרות לומר שהם מקדישין את האחרים בתמורה? ויש להשיב כי אי (אין) אתה מוצא אפשרות זו שיהיו פסולי ההקרבה הללו מתקדשים, אלא במקרים מסויימים: טריפה — במקרה של אדם המקדיש בהמה ואחר כך היא נטרפה. יוצא דופן — במקרה של אדם המקדיש ולד, ויצא [דרך] דופן. אלמא [הרי איפוא] עולה מדברי ר' מאיר אלה שקדיש [מתקדש] ולד, והרי זה שלא כשיטת בר פדא!

אמרי [אומרים בתשובה]: יש להגדיר אחרת את מחלוקת בר פדא ור' יוחנן בדין המקדיש את העובר, שכן בעובר שהוא תם (שאינו בעל מום) הנמצא במעי בהמה שהיא תמימה — אפילו בר פדא נמי מודי דקדיש [גם כן מודה שמתקדש] העובר. ולא נחלקו בר פדא ור' יוחנן אלא באדם המקדיש את העובר התם הנמצא במעי בעלת מום. ובזאת נחלקו: בר פדא סבר [סבור], כיון דאימיה [שאת אמו] לא מקדישין קדושת הגוף, שהרי בעלת מום היא — הוא נמי [גם כן] לא קדיש [מתקדש] בקדושת הגוף. ואילו ר' יוחנן סבר [סבור] כי הני [שני אלו, האם ועוברה] — כשתי בהמות נפרדות נינהו [הן], ועל כן יש גם להפריד בדינן: אימיה [אמו] — היא זו שלא מיקדשא [מתקדשת], אבל הוא העובר — קדוש [מתקדש].

ג לישנא אחרינא [לשון אחרת] בהצעת הראיה מדינם של פסולי ההקרבה. למדנו למעלה שדברי ר' אליעזר שפסולי ההקרבה אין מקדשים בהמת חולין בתמורה (אף שהם עצמם קדושים) מתקיימים בטריפה וביוצא דופן. אבל הכלאים והטומטום והאנדרוגינוס של חולין שהמיר בהמת קודש בהם — אי (אין) אתה מוצא אפשרות זו שיתקדשו אלא בולדי קדשים, בבהמה שהוקדשה ולאחר מכן התעברה מבעל חיים אחר שאינו בן מינה, או שעוברה טומטום או אנדרוגינוס.

וסבור ר' אליעזר כשיטת ר' יהודה, שהיה אומר: הולד הנולד לבהמת הקדש עושה תמורה, ובא ר' אליעזר ללמד שולדות פסולי הקרבה אלה, אינם עושים תמורה. ומכאן נדייק לענייננו: דווקא הלין [אלו, פסולי הקרבה] הוא שאין עושים תמורה, וסיבת הדבר: משום שלא קדשי גופייהו [התקדש גופם, שהרי הם פסולי הקרבה], אבל ולדות שאינם פסולי הקרבה וכן עוברין אחרים, שאינם פסולים — הריהם קדושין, והרי זה איפוא שלא כשיטת בר פדא!

אמר אביי בתשובה: יש להגדיר אחרת את מחלוקת בר פדא ור' יוחנן, ולומר שבמקרה של עובר תם במעי תמימה — לדברי הכל קדיש גופיה [מתקדש גופו], אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] בר פדא ור' יוחנן — הרי זה במקדיש עובר תם הנמצא במעי בעלת מום. ובזאת נחלקו: שבר פדא סבר [סבור] כי כיון דאימיה נמי לא קדיש גופה [שאמו גם כן אינה מתקדשת בעצמה], אלא לדמיה, שהרי היא בעלת מום — איהו נמי לא קדיש [הוא גם כן אינו מתקדש] אלא לדמי [לקדושת דמים, ולא לקדושת הגוף]. ואילו ר' יוחנן סבר [סבור] כי עובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא נחשב, אלא הריהו יצור לעצמו, ומשום כך, אף על גב דאימיה לא קדשה [אף על פי שאמו אינה מתקדשת] לקדושת גופה, אלא רק לקדושת דמים — הולד מיהא קדיש לגופיה [לפחות מתקדש לקדושת גופו].

ד ושבים לבירור הנאמר במשנתנו. שנינו בה שנחלקו חכמים בדין הממיר אברים של בהמות חולין בבהמות שלמות של הקדש, שלדעת חכמים אין התמורה חלה, ואילו לדעת ר' יוסי חלה התמורה בדרך זו, שכשאומר "הרי רגל בהמה זו תמורת בהמת הקדש זו" — חלה קדושת תמורה על הרגל, ומתפשטת ממנה על כל בהמת החולין. ואמר ר' יוסי בהסבר שיטתו זו: והלא במוקדשין (באדם המקדיש בהמה) האומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה, והוא הדין אם כן בתמורה.

Rabbi Zeira answered that this is what the mishna is saying: One consecrates certain animal’s limbs, and the sanctity extends to the entire animal. And therefore, one substitutes these animals despite the fact that he initially consecrated only the limbs. But one does not substitute the limbs alone of non-sacred animals for consecrated animals or their limbs, since sanctity cannot be transferred to a limb through substitution. And as for fetuses that were consecrated in their mother’s womb through consecration of the mother, one does not substitute for them as long as they are in their mother’s womb. In other words, the clause of this mishna that refers to consecration is not referring to fetuses at all.

Rabbi Yirmeya objected: If the mishna is referring to the offspring of sacrificial animals, and it is teaching that it is only when they are in their mother’s womb that one may not render a substitute for them, one can infer that once they are outside their mother’s womb, one can render a substitute for them. But didn’t we learn in the next mishna that the offspring born of a consecrated animal do not render a non-sacred animal exchanged for them a substitute? Rabbi Zeira answered: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who disagrees and maintains that one can substitute for the offspring.

Rabbi Yirmeya objected: If the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, one encounters a difficulty. According to Rabbi Yehuda, are limbs consecrated in this manner, in that the sanctity extends to the whole animal? But Rabbi Yehuda does not accept that if one says: The hind leg of this animal is a burnt offering, the entire animal is a burnt offering.

Rabbi Zeira said to him: What are we dealing with here? We are dealing with an item whose removal renders it a tereifa, i.e., will cause it to die within twelve months. Rabbi Yehuda’s ruling that the consecration of a limb does not extend to the entire animal applies only to limbs whose removal would not render the animal a tereifa. He concedes that the consecration of limbs which would render an animal tereifa were they removed does extend to the whole animal. In sum, bar Padda’s opinion that fetuses cannot be consecrated has not been refuted.

§ The Gemara suggests. Let us say that the dispute between bar Padda and Rabbi Yoḥanan is parallel to a dispute between tanna’im, as we learned: If one slaughtered a pregnant animal that was consecrated as a sin offering, and he found inside it a female fetus four months old, which is alive, despite the fact that the mother usually carries its young for five months, one baraita teaches: This animal is treated as a sin offering, and therefore it is eaten only by the males of the priesthood, and it is eaten only within the hangings, i.e., within the Temple courtyard, and it is eaten only for one day and night.

And it is taught in another baraita that it is treated as a non-sacred animal, which means it is eaten by any person, not only priests, and such animals may be eaten anywhere outside the Temple courtyard, but they may not be eaten in the Temple courtyard. What, is it not correct that the dispute between bar Padda and Rabbi Yoḥanan is a dispute between tanna’im, as one Sage, the tanna of the first baraita, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, that fetuses are imbued with sanctity, and one Sage, the tanna of the second baraita, holds that fetuses are not imbued with sanctity, as maintained by bar Padda?

The Gemara responds: No, the tanna’im of both baraitot agree that sanctity can apply to fetuses if the animal was consecrated while pregnant. Rather, the baraitot are dealing with an animal that was consecrated and then became pregnant, and these tanna’im disagree about this, as one Sage, in the second baraita, holds that with regard to the offspring of sacrificial animals, only when they come into being, at the time of their birth, are they sanctified. Since this fetus was never born, it is not sacred. And one Sage, in the first baraita, holds that the offspring of sacrificial animals are sanctified already in their mother’s womb, and therefore all the halakhot of a sin offering apply to the fetus immediately.

And if you wish, say instead that there is no contradiction between these two baraitot at all, and it is one tanna who taught both of them, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan that fetuses are imbued with sanctity. And the second one of these baraitot is referring to a case where one consecrates an animal as a sin offering and it became pregnant only afterward. Since the fetus did not exist at the moment of consecration, it is not sacred. And the first one of the baraitot is referring to a case where he consecrated the animal when it was already pregnant, and therefore its fetus is imbued with its sanctity.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: An animal crossbred from diverse kinds, and a tereifa, and an animal born by caesarean section, and an animal whose sexual organs are indeterminate [tumtum], and an animal that is a hermaphrodite [ve’androginos] are neither sacred nor do they sanctify another animal. And Shmuel says, in explanation of the baraita: These animals are not sacred as a substitute, i.e., if one of these was non-sacred it cannot be consecrated as a substitute for a sacred animal. And they do not sanctify another animal to render it a substitute; that is, if one of these animals was sacred, no non-sacred animal can be consecrated as a substitute for them.

And it is taught in another baraita that Rabbi Meir said: Why is it necessary for Rabbi Eliezer to state that one cannot substitute for these animals? After all, since he has already said that they are not sanctified, how could they sanctify another animal exchanged for them? Rabbi Meir himself responded: You find that these animals can be sacred, but only in specific situations, for example, where one consecrated an animal and subsequently it became a tereifa, or where one consecrated an animal’s offspring and it was then born by caesarean section. One can infer from Rabbi Meir’s statement that evidently an offspring can be sanctified while in the womb, contrary to the opinion of bar Padda.

The Sages say in response: In the case of an unblemished animal in the womb of an unblemished mother, even bar Padda concedes that it can be consecrated. Bar Padda and Rabbi Yoḥanan disagree only with regard to an unblemished animal in the womb of a blemished mother. Bar Padda maintains that since its mother cannot be consecrated with inherent sanctity, its offspring is not consecrated either. And Rabbi Yoḥanan maintains: These are considered as two separate animals; it is its mother alone that is not consecrated, but the fetus itself is consecrated.

The Gemara cites another version of the above discussion, which cites the continuation of Rabbi Meir’s statement: But with regard to an animal born of diverse kinds, and a tumtum, and a hermaphrodite, you find that they can be consecrated only when they are offspring of sacrificial animals, i.e., a consecrated animal impregnated by an animal of a different species, or whose fetus was a tumtum or a hermaphrodite.

Rabbi Meir adds: And Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who would say that the offspring of a consecrated animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute. These offspring are exceptions, as they are disqualified for the altar. The Gemara infers: It is only for these disqualified offspring that one cannot substitute, as they cannot have inherent sanctity, but other offspring that are fit for the altar, and likewise other fetuses, can be consecrated, contrary to the opinion of bar Padda.

Abaye said: In the case of an unblemished animal in the womb of an unblemished mother, everyone agrees that the fetus can have inherent sanctity. Rather, when bar Padda and Rabbi Yoḥanan disagree, it is with regard to an unblemished animal in the womb of a blemished mother. As bar Padda maintains: Since even its mother cannot have inherent sanctity, the offspring too can be consecrated only for its value. And Rabbi Yoḥanan maintains: A fetus is considered not the thigh of its mother but a separate entity, and therefore even though its mother’s sanctity is not inherent, the sanctity of its offspring can still be inherent.

§ The mishna teaches that according to the Rabbis, one cannot substitute non-sacred limbs for whole consecrated animals, but Rabbi Yosei said that one can substitute in this manner. He claims: But isn’t it so with regard to sacrificial animals, that if one says: The hind leg of this animal is a burnt offering, the entire animal is a burnt offering? The same should apply to substitution.