תמורה יא ע"ב

ועוד במחלוקת תנאים זו בדין הממיר אברים של חולין בשלמים של קודש. תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יהיה הדין במקרה של האומר "רגלה של זו עולה", שתתפשט הקדושה מהרגל על כל הבהמה, ותהא כולה עולה? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (ויקרא כז, ט), והרי זה בא לדייק: כל אבר שניתן ממנו (מבעל החיים) לה' הוא שיהיה קודש, ולא בעל החיים כולו יהיה קודש לה'.

ומבררים עוד, יכול יהיה הדין במקרה זה שתיפדה הבהמה ותצא לחולין? — לכך תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה קדש", ללמדנו שאותו אבר שהוקדש, הריהו עומד בקדושתו, ואינו נפדה. ומעתה יש לשאול: הא [הרי] כיצד ינהג בבהמה זו? — תמכר הבהמה לצרכי (לנצרכי, לטובת אלו החייבים) להקריב עולות, ודמיה הריהם חולין, חוץ מדמי (ממחיר) אותו אבר שבה שהוקדש. אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו

ר' יוסי וכן ר' שמעון אומר: מנין לאומר "רגלה של זו עולה", שהתפשטה הקדושה בכל הבהמה, וכולה עומדת בקדושת עולה? — שכן כיון שנאמר "כל אשר יתן ממנו לה'", היה איפוא די בכתוב זה ללמד שאותו אבר הריהו קדוש ("כל אשר יתן ממנו — לה'". כשהוא הפסוק ממשיך ואומר "יהיה קדש" — הרי זה בא ללמד: לרבות את כולה, שמתפשטת הקדושה בכולה.

א ודנים עתה בברייתא זו. אמר מר [החכם, ר' מאיר ור' יהודה]: תמכר הבהמה לצרכי עולות, ושואלים: והא קמייתי [והרי הקונה את הבהמה הזו מביא] בעולתו בהמה שאינה כולה עולתו, שהרי היא מחוסרת אותו אבר שהוקדש על ידי בעליה הקודמים של בהמה זו, ואותו אבר קרב לעולתו של זה המקדיש! אמר רבא: לא אמרו ר' מאיר ור' יהודה שתימכר בהמה זו לכל אדם שחייב להביא קרבן עולה, אלא רק באדם האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה בחייה (בכל האברים שבהם תלויים חייה של הבהמה". ורגל אינה בכלל אברים אלה. ומשום כן, אף שרגלה של בהמה זו נחשבת לעולתו של המקדיש הראשון, אינה נחשבת כמחוסרת אבר לקונה המביא את העולה. ובהגדרת שיטתם של ר' מאיר ור' יהודה נחלקו חכמים.

אמר רב חסדא: אף שר' מאיר ור' יהודה סבורים שבמקדיש אבר של בהמה, לא פשטה קדושה בכולה, מכל מקום מודה ר' יהודה ור' מאיר, במקדיש דבר (אבר) שאם יינטל מהבהמה הריהו עושה אותה בכך לטרפה (מי שאינה חיה שנים עשר חודש, ואסורה באכילה), שפשטה הקדושה בכל הבהמה. ואילו רבא אמר: אף במקדיש אבר שבהינטלו עושה את הבהמה טריפה סבורים ר' מאיר ור' יהודה שלא פשטה בכך הקדושה בכל הבהמה, ואולם הריהם מודים שפשטה קדושה בכל הבהמה בדבר שעושה אותה בהילקחו לנבילה (שאינה יכולה לחיות כלל ואסורה באכילה משום נבילה). ואילו רב ששת אמר: אין ר' יהודה ור' מאיר מודים שפשטה הקדושה בכל הבהמה אלא רק במקדיש דבר שאם יינטל מהבהמה היא מייד מתה. ומבררים את הדעות הללו.

מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין הסברו של רב חסדא להסברו של רבא? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בשאלה האם בהמה המוגדרת כטרפה, חיה (יכולה לחיות). שרב חסדא סבר לה כמאן דאמר [הריהו סבור כמי שאומר] טרפה אינה חיה, אלא ברור שתמות בקרוב, ולכן, המקדיש אבר בגוף הבהמה שאם יינטל ממנה הריהי טרפה, אף ר' יהודה ור' מאיר מודים שפשטה קדושה בכל הבהמה. ואילו רבא סבר לה כמאן דאמר [הריהו סבור כמי שאומר] טרפה חיה (יכולה לחיות), ולכן במקדיש אבר שבהינטלו הריהי נעשית טריפה אין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, אלא רק במקדיש אבר שבהינטלו היא נקראת נבילה.

ומאי איכא [מה, איזה הבדל מעשי יש] בין הסברו של רבא להסברו של רב ששת? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה שהקדיש את הירך והחלל של הבהמה ובדינו של ר' אלעזר בכגון זה. שכן אמר ר' אלעזר: ניטלה הירך והחלל שלה — בהמה זו נחשבת כנבילה. שרבא סבר לה [הריהו סבור] כר' אלעזר, ולכן לדעתו גם במקדיש ירך וחלל — הכל אומרים שפשטה קדושה בכולה. ואילו רב ששת לא סבר לה [אינו סבור] כר' אלעזר, ולכן הוא סבור שאף ר' מאיר ור' יהודה מודים שבמקדיש ירך וחלל שלה — לא פשטה קדושה בכולה.

מיתיבי [מקשים] על דבריהם של חכמים אלה ממה ששנינו, אמר רבי: במחלוקת ר' יהודה ור' יוסי נראין (מסתברים, מתקבלים) דברי ר' יהודה שאין הקדושה מתפשטת בכל הבהמה — במקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו, ואילו דבריו ר' יוסי, שהקדושה מתפשטת בכל הבהמה, נראים — במקדיש דבר שהנשמה תלויה בו. ונדייק בדברי רבי: לאו [האם לא] מכלל הדברים נסיק דפליג עליה [שר' יוסי חולק עליו] על ר' יהודה באבר שהנשמה תלויה בו ובאבר שאין הנשמה תלויה בו, ובא רבי והכריע בכל מקרה לגופו.

ויש לשאול: בשלמא [זה נוח] מה שהכריע רבי במחלוקתם ואמר שנראין דברי ר' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו — מכלל הדברים נסיק דפליג עליה [שר' יהודה חולק עליו] על ר' יוסי הסבור שאף במקרה זה הקדושה מתפשטת בכל הגוף. אלא מה שהכריע רבי ואמר שנראין דברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו, לאו [האם לא] מכלל הדברים נסיק דפליג עליה [שר' יוסי חולק עליו] על ר' יהודה, הסבור איפוא שאף במקרה זה לא פשטה הקדושה בכל הבהמה. והרי זו תיובתא דכולהו [קושיה חמורה על כולם, רב חסדא ורבא ורב ששת] הסבורים כולם שבמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו, מודה ר' יהודה שפשטה הקדושה בכל הבהמה!

ומשיבים: לא, אין להקשות מדברי רבי על החכמים הללו, משום שאין אלו דברי רבי המדוייקים, שכן חסורי מיחסרא [חסרים] דברים בתוך דברי רבי, והכי קתני [וכך הוא, הנוסח השלם שנוי]: נראין דברי ר' יוסי שהקדושה מתפשטת בכל הבהמה לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו, שכן אף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל בדבר שהנשמה תלויה בו — מודי ליה [מודה ר' יהודה לו, לר' יוסי].

ב ובשיטת ר' יוסי שבמקדיש אבר אחד בבהמה, הקדושה מתפשטת בכל הבהמה, בעי [שאל] רבא: בעוף הראוי להקרבה מהו הדין לשיטה זו? וצדדי השאלה: האם דווקא במקדיש אבר בבהמה אמר כך ר' יוסי, לפי שלמד זאת ר' יוסי מן הכתוב "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש", כמובא לעיל, והרי בראש פסוק זה "בהמה" אמר רחמנא [אמרה התורה], והא לאו [וזה, עוף, לא] בכלל "בהמה" היא. או דלמא [שמא] נאמר כי באותו כתוב "קרבן" אמר רחמנא [אמרה תורה] — והאי נמי [וזה העוף, גם כן] בכלל "קרבן" הוא? ומסכמים: לא נמצא פתרון לשאלה זו, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ג ועוד בעי [שאל] רבא בשיטת ר' יוסי: אם הקדיש אבר בגוף הבהמה לקדושת דמיו (שתימכר הבהמה, ויביאו בדמי אותו אבר, עולה), מהו דינו לענין זה דתיחות ליה [שתרד לו, שתחול על הבהמה כולה] קדושת הגוף? וצדדי השאלה: מי אמר [האם אומרים] כי כיון דנחתא ליה [שירדה לה, חלה] קדושת דמים על אותו אבר — מתוך כך נחתא ליה נמי [ירדה לה גם כן] קדושת הגוף על אותו אבר, ומדאקדשיה לחד אבר [ומתוך שהקדישו לאבר אחד] — אקדשיה [הקדישה] לכולה ותהיה כולה קדושה בקדושת הגוף. או דלמא [שמא] נאמר: חד מגו [אחד "מתוך"] — אמר [אומרים], שמתוך שחלה קדושת דמים על אותו אבר, חלה גם קדושת הגוף עליו. אבל להוסיף על כך עוד "מגו" שמתוך שחלה על אבר אחד קדושת הגוף, תחול על כל הגוף כולו, והרי אלה תרי מגו [שני "מתוך"] — לא אמר [אין אומרים].

ומשיבים על דברי רבא: תפשוט ליה מדידיה [תיפתר לו, לרבא שאלתו זו, משלו], ממה שהוא עצמו אמר, שכן האמר [הרי אמר] רבא: הקדיש איל זכר לדמיו, שימכר ויביאו בדמיו עולה — כיון שהוא עצמו ראוי להיקרב לעולה (שהרי זכר הוא), הריהו קדוש קדושת הגוף אף שמעיקרו הוקדש רק לדמיו, ואף כאן כיון שחלה הקדושה על האבר הריהי חלה בכל הבהמה, ומתוך שחלה בכולה קדושת דמים, תחול עליה אף קדושת הגוף!

ודוחים: אין להביא ראיה משם, כי התם [שם] — התקדש בקדושת הגוף, משום דאקדשיה לכוליה [שהקדיש את כולו], ואין זה אלא "מתוך" אחד (מתוך שחלה עליו קדושת דמים, חלה עליו קדושת הגוף), ואילו הכא [כאן] בבעייתו של רבא דאקדשיה חד אבר [שהקדיש אבר אחד], שנדרשים אנו לשני "מיגו" כדי שיקדש כולו בקדושת הגוף, יש מקום לשאול: מאי [מה] הדין? ומסכמים: לא נפתרה השאלה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ד ומביאים שאלה בבירור שיטת ר' יהודה. בעי מיניה [שאל אחד החכמים ממנו] מרבא שאלה זו: אם הקדיש בקדושת הגוף חד אבר [אבר אחד] בבהמה, מהו דינו של אותו אבר באיסור גיזה של הצמר שעליו? והשיב לו: תפשוט (תפתור) לך שאלתך זו מהא דתניא [מברייתא זו ששנינו] על הכתוב באיסור גיזה בבכור "ו לא תגז בכור צאנך" (דברים טו, יט): לשון "צאנך" שהיא לשון מיעוט באה ללמדנו שאיסור גיזה נוהג דווקא בדבר שהוא כולו של הבעלים, אבל אתה גוזז (מותר בגזיזה) בבכור שהוא בשותפות שלך ושל אחרים (גויים). ואף כאן, הרי בהמה זו היא בשותפות הקדש וחולין, ותהיה כולה (ואף אותו אבר שהוקדש) איפוא מותרת בגיזה.

השיב אותו חכם לרבא: אין להביא ראיה משם, שכן התם [שם, בבכור שהוא בשותפות גוי], כיון שיש לגוי שותפות בו לא נחתא ליה [ירדה לה, חלה] עליו קדושה כלל, אף לא לחלקו של הישראלי. ואילו הכא [כאן] — הרי נחתא ליה [ירדה לה, חלה] קדושה על אותו האבר שהוקדש, ושמא יש מקום לאסור גיזה בו. לישנא אחרינא [לשון אחר] בדחיית הראיה מהיתר הגיזה בבכור ששותף בו גוי, שכן התם [שם] בבכור שהוא בשותפות עם גוי — אף אם ירצה הישראלי, אין בידו להקדישו את חלקו בבכור, מחמת השותפות של הגוי בבכור זה, ולכן לא שייך איסור גיזה בחלק הישראלי. אבל הכא [כאן], במקדיש אבר אחד — יש בידו של הבעלים להקדישו לאבר אחד, וחלה עליו קדושה. ולכן יש מקום לשאול מה דינו של אותו אבר לגיזת צמרו. ודנים עוד באיסור עבודה.

בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבא: מי שהקדיש את עורה של הבהמה בלבד, מהו דינה של בהמה זו בעבודה? השיב לו רבא: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: האומר על בהמה מעוברת "מה שבמעיה של בהמה זו הריהו לקרבן עולה" — מותרת הבהמה בגיזה, ואסורה בעבודה. וטעם הדבר: מותרת בגיזה — מפני שאין העובר שבמעיה נחסר בכך, ואסורה בעבודה — מפני כחוש (החלשת) העובר שבה. ונלמד מכאן, שאף בהמה שהוקדשה לעורה בלבד אסורה בעבודה משום הפגיעה בערך העור.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אין להביא ראיה מברייתא זו, שכן כי קתני [כאשר שנו] בברייתא זו שהבהמה המעוברת אסורה בעבודה — הכוונה היא שאסורה מדרבנן [מדברי חכמים] בלבד, ואני שאלתי ביחס לאיסור עבודה מדין תורה. אמר לו רבא: אם הברייתא עוסקת באיסור מדברי חכמים בלבד, אי הכי [אם כך], מדוע נאסרה רק העבודה, אפילו בגיזה נמי תיתסר [גם כן תיאסר] הבהמה! אמר ליה [לו] אביי בתשובה: יש להבדיל בין עבודה וגיזה, שכן דווקא בעבודה, דמיכחשא [שמכחישה, מרזה ומחלישה את הבהמה] — גזרי [גזרו] בה רבנן [חכמים], אבל גיזה — שאינה מכחישה את הבהמה לא גזרי [גזרו] בה רבנן [חכמים]. ונשארה איפוא שאלתו של אביי ללא פתרון.

ה ועוד בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרב יוסף: הקדיש אדם בהמה מעוברת לקרבן שלמים חוץ מעוברה, ונמצא שהיא, הבהמה המעוברת, קדושה לשלמים ואולם ולדה הוא חולין, ושחטה בפנים (בעזרה במקדש, כדין שחיטת השלמים), מהו הדין? ומסביר אביי את שאלתו: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שולדי קדשים רק בשעת הוייתן (בהיותם הם עצמם, בלידתם) הן קדושין, אם כן ולדות אלה שבמעי אמם, שטרם נולדו, לא התקדשו עדיין, ועדיין יש לשאול: מי הוי [האם הריהם] בכלל איסור שחיטת חולין בעזרה (שכן הם חולין), או לא (שהרי הם עצמם לא נשחטו)?

The Sages taught: One might have thought that if one says: The leg of this animal is a burnt offering, the sanctity should extend to the whole animal and all of the animal will be a burnt offering. Therefore, the verse states: “And if it is an animal of those that they bring as an offering to the Lord, anything of it that one gives to the Lord, it shall be sacred” (Leviticus 27:9). The verse indicates that the part of it that one gives will be sacred unto the Lord, and not all of the animal will be sacred unto the Lord.

If so, one might have thought that the consecrated limb may be redeemed and thereby transferred to non-sacred status. Therefore the verse states: “Shall be sacred,” teaching that the limb remains consecrated. How is this possible, i.e., what should one do with the animal? The animal should be sold for the needs of burnt offerings to an individual who will sacrifice the entire animal as a burnt offering, and the payment received for the animal will be non-sacred, except for the payment received in exchange for the limb of the animal that was consecrated. This is the statement of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda.

But Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: From where is it derived in the case of one who says: The leg of this animal is a burnt offering, that all of it becomes a burnt offering? Since it is stated: “All that any man give of such to the Lord shall be sacred” (Leviticus 27:9), one might have thought that individual limbs can be consecrated. When it says: “Shall be sacred,” this phrase serves to include all of the animal, indicating that it all becomes sacred.

The Gemara objects: The Master said: The animal should be sold for the needs of burnt offerings. But it is as though the purchaser is bringing an animal that lacks that limb that was consecrated by the previous owner, as his share in the offering consists only of the balance of the animal. Rava says: The baraita does not mean that the animal should be sold to anyone obligated to bring a burnt offering, but specifically to one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering with all the limbs upon which its life depends. Since the consecrated limb is not one of these, it does not detract from the purchaser’s vow.

The Gemara cites a dispute between amora’im: Rav Ḥisda says that Rabbi Yehuda and Rabbi Meir concede with regard to a limb whose removal renders the animal a tereifa. If one consecrated such a limb, the sanctity extends throughout the entire animal. Rava says: Even in such a case, Rabbi Meir and Rabbi Yehuda maintain that the sanctity does not extend throughout the entire animal. Yet, they concede with regard to a limb whose removal renders it an animal carcass, i.e., without which the animal would die so soon that it assumes the status of a carcass. And Rav Sheshet says: They conceded only with regard to a limb whose removal would cause it to die immediately.

The Gemara explains: What difference is there between the opinion of Rav Ḥisda and that of Rava? The difference between them is with regard to the issue of whether a tereifa can survive. Rav Ḥisda holds in accordance with the opinion of the one who said that a tereifa cannot survive but will shortly die. Therefore, Rabbi Meir and Rabbi Yehuda concede that if one consecrates a limb whose removal would render an animal a tereifa, the sanctity applies to the whole animal, since it is a vital organ. And Rava holds in accordance with the opinion of the one who says that a tereifa can survive, and consequently the consecration of such a limb does not extend to the entire animal.

The Gemara further explains: And what difference is there between the opinion of Rava and the opinion of Rav Sheshet? The difference between them is with regard to the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: If the thigh, i.e., the hind leg of the animal, and its recess were removed, the animal is considered a carcass and imparts ritual impurity even while still alive. Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and therefore he maintains that according to Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, if one consecrates its thigh and its recess the sanctity extends throughout the animal, as it is a vital limb. But Rav Sheshet does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and therefore the sanctity in such a case does not extend to the entire animal.

The Gemara raises an objection: Rabbi Yehuda HaNasi said: With regard to the dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, the statement of Rabbi Yehuda, that the sanctity does not extend to the whole animal, appears correct with regard to a limb upon which the animal’s life does not depend, and the statement of Rabbi Yosei appears correct with regard to a limb upon which the animal’s life depends. May one not conclude by inference from the statement of Rabbi Yehuda HaNasi that Rabbi Yosei disagrees with Rabbi Yehuda even with regard to a limb upon which the animal’s life depends, contrary to the statements of the amora’im above?

Granted, Rabbi Yehuda HaNasi’s comment: The statement of Rabbi Yehuda appears correct with regard to a limb upon which the animal’s life does not depend, is not difficult, as one learns by inference only that Rabbi Yehuda disagrees with Rabbi Yosei with regard to such a case. But when he says that the statement of Rabbi Yosei appears correct with regard to a limb upon which the animal’s life depends, must one not conclude by inference that Rabbi Yosei disagrees with Rabbi Yehuda with regard to this case as well? And this is apparently a conclusive refutation of all the opinions of the amora’im cited above, who maintain that Rabbi Yehuda concedes with regard to vital organs.

The Gemara answers: No, the baraita citing Rabbi Yehuda HaNasi’s statement is incomplete, and this is what it is teaching: The statement of Rabbi Yosei appears correct to Rabbi Yehuda in the case of a limb upon which the animal’s life depends, as even Rabbi Yehuda disagreed with Rabbi Yosei only with regard to a limb upon which the animal’s life does not depend. But with regard to a limb upon which the animal’s life depends, Rabbi Yehuda concedes to him that the sanctity extends to the entire animal.

§ According to Rabbi Yosei, if one consecrates one limb of an animal the sanctity extends to the entire animal. Rava raises a dilemma: With regard to a bird that is fit for sacrifice, what is the halakha according to this opinion? Since this halakha is derived, as stated above, from the verse: “And if it is an animal of those that they bring as an offering to the Lord, anything of it that one gives to the Lord, it shall be sacred” (Leviticus 27:9), one can contend that the Merciful One states “animal,” and this bird is not considered an animal. Or perhaps one should stress that the Merciful One states “offering,” and this bird is also considered an offering. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rava raises another dilemma: According to Rabbi Yosei, if one consecrated a limb with the intention of selling it and purchasing an offering with its payment, what is the halakha as to whether the entire animal is imbued with inherent sanctity? Does one say that since it is imbued with sanctity that inheres in its value, it is likewise imbued with inherent sanctity, and then furthermore, from the fact that he consecrated one limb he has consecrated the entire animal? Or perhaps one says a claim using the logic that begins with: Since, only once, but one does not say two claims together using the logic that begins with: Since, i.e., one cannot make both of the suggested expansions simultaneously.

The Gemara suggests: Resolve the dilemma by citing Rava’s own statement. As, didn’t Rava say: If one consecrated a male ram for its value, since the ram is fit for sacrifice, it is automatically consecrated with inherent sanctity? The same reasoning should apply here: Although the limb was consecrated for its value, since the animal is fit for sacrifice, once the entire animal is consecrated for its value it should automatically assume inherent sanctity.

The Gemara responds that this is not a proof: There, where he initially consecrated all of it, the whole animal assumes inherent sanctity. Here, Rava is referring to a case where he consecrated only one limb at the outset, and one must invoke two separate expansions to apply inherent sanctity to the whole animal. The question stands: What is the halakha? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ According to Rabbi Yehuda, if one consecrates a limb, the sanctity does not extend to the entire animal. A Sage posed a dilemma to Rava: If one consecrated one limb, what is the halakha with regard to shearing the wool of that limb? Rava replied: You can resolve the dilemma from that which is taught in a baraita: The verse states: “Nor shear the firstborn of your flock” (Deuteronomy 15:19). This verse indicates that the prohibition against shearing applies only to an animal belonging entirely to you, but you may shear the wool of a firstborn that belongs both to you and to others, i.e., gentiles. Here too, since the animal is jointly owned by the Temple and by the one who consecrated it, the prohibition against shearing should not apply at all.

The Sage responded that this is not a proof: There, a firstborn animal owned partly by a gentile was not imbued with sanctity at all, whereas here it was at least partly imbued with sanctity, and therefore it is possible that the limb is prohibited with respect to shearing. The Gemara cites another version of this answer: There, in the case of a firstborn animal owned partly by a gentile, it is not in the Jew’s power to consecrate his share. Therefore, the prohibition against shearing does not apply. But here it is in his power to consecrate one limb, and sanctity applies to it. Therefore, one can claim that the limb should be prohibited with respect to shearing.

Abaye posed a dilemma to Rava: If one consecrated only the skin of an animal, what is the halakha as to whether it may be used for labor? Rava responded: Come and hear a baraita: In the case of one who says: That which is in the womb of this animal is a burnt offering, it is permitted for the mother to be shorn but it is prohibited to use the animal for labor, due to the inevitable weakening of the fetus inside it. The same should apply to an animal whose skin alone was consecrated, as performing labor with the animal would reduce the value of its skin.

Abaye said to Rava: When that baraita teaches that it is prohibited to use the mother for labor, this applies by rabbinic law. I was asking whether it is prohibited by Torah law. Rava responded: If so, that the baraita is referring to rabbinic law, then even shearing it should be prohibited. Abaye said to him: With regard to labor, which weakens the animal, the Sages issued a decree rendering it prohibited; with regard to shearing, which does not weaken the animal, the Sages did not issue a decree rendering it prohibited.

Abaye posed a dilemma to Rav Yosef: If one consecrates a pregnant animal as a peace offering but excludes its fetus, and as a result it is sanctified as a peace offering and its offspring is non-sacred, and he slaughtered the pregnant animal inside the Temple courtyard as appropriate for a peace offering, what is the halakha? Or, if one consecrates an animal and it subsequently becomes pregnant, then according to the one who said that the offspring of sacrificial animals are sanctified only when they come into being, i.e., at the time of their birth, are offspring such as this subject to the prohibition against slaughtering non-sacred animals in the Temple courtyard, since they are not yet born? Or are they not subject to the prohibition, since they themselves were not slaughtered?