תמורה יב ע"א

א''ל מי קרינא ביה {דברים יב-כא} כי ירחק ממך המקום וזבחת בעי מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מחייב עליה משום שחוטי חוץ או לא א''ל מי קרינא ביה {ויקרא יז-ה} והביאום לה' ל''א א''ל ראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ:
מתני' אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ואין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן אפר ואין בית הפרס עושין בית הפרס ואין תרומה אחר תרומה ואין תמורה עושה תמורה ולא הולד עושה תמורה ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה אמרו לו הקדש עושה תמורה ואין הולד עושה תמורה:
גמ' מאן תנא א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן דלא כרבי אליעזר דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רבי אליעזר אומר מדמע כתרומה ודאי (שאני אומר סאה שנפלה היא שעלתה וחכ''א אינה מדמעת אלא לפי חשבון שבה: ואין המחומץ מחמץ כו': אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן מתניתין דלא כרבי אליעזר דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ולא בזה כדי להחמיץ ולא בזה כדי להחמיץ ונצטרפו וחימצו רבי אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל איסור לכתחילה ובין שנפל איסור בסוף לעולם אין אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ: ואין המים שאובין פוסלין את המקוה: מאן תנא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן רבי אליעזר בן יעקב היא דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף תשע עשרה סאה ופותקן למקוה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

אמר ליה רב יוסי לאביי: אינו חייב. כי מי קרינא ביה, האם על כך אמרה התורה [דברים יב] "כי ירחק ממך המקום, וזבחת"?! הרי רק מדברי הכתוב הללו למדנו את האיסור לשחוט חולין בעזרה. והרי באופנים הללו אינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה, מחמת האם, שהיא שלמים. וכיון שחייב לשוחטה בעזרה, אינו עובר על איסור חולין בעזרה.

ושאל אביי את רב יוסף איבעיא נוספת בענין "שחוטי חוץ". והוא האיסור לשחוט קדשים מחוץ לעזרה, מקום שחיטתן. והשוחט או העושה שאר עבודת הקרבנות בחוץ חייב כרת.

בעי מיניה אביי מרב יוסף: באופן שהאם היא חולין והקדיש ולדה לשלמים, למאן דאמר "קדושה חלה על העוברין", ^[566] ושחטה לאם בחוץ - מהו? מי מיחייב עליו, האם חייב כרת על הולד משום שחוטי חוץ, או לא? אמר ליה רב יוסף: מי קרינא ביה, האם על כך אמרה התורה בפרשת שחוטי חוץ [ויקרא יז] "והביאום לה"'?! הרי התורה חייבה על הבאה בחוץ כרת רק על הבאת קרבן שהיה לו להביאו בעזרה, והביאו בחוץ. אבל עובר זה, הרי אינו ראוי להקרב לקרבן?!

לישנא אחרינא, ^[567] אמר ליה רב יוסף: אמרה תורה [שם] "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה', ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". הילכך: ראוי לפתח אוהל מועד, חייבין עליו, כששוחטו בחוץ. ושאין ^[568] ראוי לאוהל מועד, כגון ולד שלמים זה, אין חייבין עליו בחוץ.

מתניתין:

במשנה שלפנינו יתבארו כמה הלכות, בעניני תרומה, מקואות, טומאות ותמורה. ונשנו כאן אגב הסיפא בענין תמורה. ^[569]

איסורים רגילים בטלים בששים היתר. אבל התרומה "עולה" [מתבטלת] רק ביחס של אחד למאה. כיצד? סאה תרומה שנפלה למאה סאה של חולין [מין במינו], ונתערב הכל, מפריש מן הכל סאה אחת, ונותנה לכהן, והשאר מותר לזרים. נפלה סאה תרומה לפחות ממאה, נעשה הכל "מדומע", וימכר הכל לכהנים בדמי תרומה [כלומר, בזול, מפני שאין לה אוכלים מרובים], חוץ מדמי אותה סאה ^[570].

המשנה דנה בתרומה שנתערבה בחולין ואין בחולין מאה כנגדה להעלותה, ומתוך אותה תערובת נפלה סאה לתוך חולין אחרים - בכמה תתבטל אותה סאה, האם צריך מאה סאין מחולין להעלותה, או שמספיק שיעור מאה לבטל כמות התרומה המעורבת בה. ובהמשך יבואר.

"דימוע" - היינו: חולין שנאסרו לזר מחמת תערובת תרומה, ואין בחולין שיעור מאה ואחד כדי ל"העלותה" [או אפילו כשיש בהן מאה אלא שעדיין לא העלו ממנה סאה ליתנה לכהן ^[571]].

"העלאה" - היינו: ביטול תערובת תרומה [ונקרא כן, לפי שאף על פי שנתבטל צריך להעלות כשיעור התרומה שנפל ולתתה לכהן].

"אסור" - לגבי תרומה, פירושו: אסור לזרים.

אין המדומע מדמע את החולין, בשיעור מאה נגד כל הסאה של ה"דימוע", אלא לפי חשבון תרומה שבה, לפי מה שיש בה ב"מדומע" מן התרומה - כך צריך להיות שיעור מאה חולין כנגדה.

כגון: אם נפלה בתחילה סאה של תרומה לתוך עשרים ושלש ^[572] סאין של חולין, נדמעו - וכל העשרים וארבע סאים אסורים. ועתה, אם נפלה סאה מאותה תערובת ["דימוע"] לתוך חולין - לא צריך מאה סאין של חולין כדי להעלותה, אלא שבעים ושבעה לוגין [סאה = 24 לוגין]. ואם נפלה לשבעים ושבעה לוגים, מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר.

כיצד: כשנפלה בתחילה סאה של תרומה לתוך עשרים ושלש סאים של חולין, ונתערבו יפה, נמצא שבכל סאה יש בו תערובת לוג [1/24 של סאה] של תרומה ועשרים ושלשה לוגין של חולין. ועתה - כשתפול לתוך שבעים ושבעה לוגין יש בסך הכל מאה לוגין של חולין להעלות את הלוג של תרומה.

מה ששנינו שתרומה בטילה במאה - היינו בתבואה ופירות שנתערבו מין במינו. אבל ה"מחמץ", והוא: שאור של תרומה שנפל לעיסה של חולין, מין במינו - אינו בטל כל זמן ש"יש בו כדי לחמץ", אף על פי שיש מאה בהיתר נגד התרומה, כמו ששנינו במסכת ערלה [פרק שני משנה ד - ו].

ואומרת המשנה: כשם ששאר דימוע אינו מדמע אלא לפי חשבון, כן ב"מחמץ".

ואין המחומץ, עיסת חולין שנחמצה בשאור של תרומה - מחמץ, עיסה אחרת, אלא לפי חשבון, התרומה שיש בה.

כגון: עיסה של חולין שנחמצה בשאור של תרומה, הרי כולה אסורה, כמבואר. ואם נפלה חתיכה מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין, וחימצתה - אינה אוסרת אותה אלא לפי חשבון התרומה המעורב בה.

כלומר, אם החתיכה מהעיסה הראשונה גדולה כל כך, שהחלק של תרומה המעורב בה יכול להחמיץ עיסה זו השניה בלי סיוע של החלק החולין המעורב בה - נאסרת העיסה השניה - אבל אם אין בחלק התרומה בלבד להחמיץ את השניה, אלא שחימצתה בסיוע של חלק חולין המעורב עמה, ונמצא שהתרומה בלבד לא החמיצה - לא נאסרה.

וכמבואר, שכל זה אמור, כשיש מאה בעיסה השניה נגד חלק הכמותי של התרומה המעורב בחתיכה שנפלה מן הראשונה.

ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ויבואר בגמרא ^[573].

ואין מי חטאת [המים שנותנין עליו אפר הפרה לטהר הנטמא טומאת מת - נקראין "מי חטאת"] נעשים ^[574] "מי חטאת" - אלא עם מתן האפר. ועם נתינתו נעשה "מי חטאת". הלכך יתן תחילה את המים ואחר כך האפר -

אבל אם יתן תחלה את האפר ואחר כך המים, פסול. ועם מתן האפר לא נהיה "מי חטאת" משום שאין שם מים, ואילו אחר כך, כשיתן מים, אין נתינת אפר. ^[575]

הדין הבא הוא בענין "בית הפרס", ^[576]. והוא שדה שיש בה ספק טומאת מת.

אחד מאופני בית הפרס הוא, שדה שהיה בה קבר, ונחרש הקבר. ואמרו חכמים שכל השדה מטמאה במגע ובמשא [ואינה מטמאה בטומאת אהל]. כלומר, אדם ההולך בשדה, או הנוגע או הנושא עפרה, הרי הוא טמא, שמא הוליכה המחרשה עצמות מן המת עם העפר.

שיעור מקום הטומאה הוא בית ארבעה סאים סביבות המקום שהיה בו הקבר. היינו, כל בית סאה הוא מאה אמה על מאה אמה. כזה:

לפי שכך שיערו חכמים, שעד מאה אמה יכולה המחרשה להוליך עצמות המת.

במה דברים אמורים? כשחרש כל אותו המקום, ואז אינו טמא יותר מבית ארבעה סאה, אבל אם חרש רק מקצת מקום זה - אינו נעשה "בית הפרס" אלא עד מקום שחרש בו.

חרש בית הפרס, וממנו המשיך לחרוש בתוך שדות שמסביבותיו, דנה המשנה אם גם אותן השדות נעשין בית הפרס, מחמת החשש שמא הוליכה שם המחרשה עצמות המת.

ואין בית הפרס עושה ^[577] בית הפרס, אלא כפי השיעור המבואר בגמרא.

ואין תרומה אחר תרומה, אם תרם וחזר ותרם, אין השניה ^[578] תרומה.

ואין תמורה, בהמה של חולין שהומרה בבהמת קרבן עושה תמורה על בהמת חולין אחרת. והטעם יבואר בגמרא.

ולא הולד, ולדות קדשים, עושה תמורה.

רבי יהודה אומר: הולד עושה תמורה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: הקדש, בהמת קדשים, עושה תמורה, ולא הולד ולא תמורה ^[579] עושהתמורה. ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.

גמרא:

שנינו במשנתנו: אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון.

ודנה הגמרא: מאן תנא, מי הוא התנא של המשנה?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דלא כרבי אליעזר!

דתנן, שנינו משנה במסכת תרומות [פרק ה משנה ו]: סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה סאין של חולין, ונדמעו, ונפל מן המדומע למקום אחר של חולין - רבי אליעזר אומר: מדמע כאילו היתה תרומה ודאי, ואם נפל סאה מן המדומע לפחות ממאה סאין של חולין - אוסרתן, ואין מחשבים לפי חשבון התרומה המעורב באותה סאה. מפני שאני ^[580] אומר: סאה תרומה שנפלה [- בנפילה ראשונה] לתוך הדימוע - היא סאה שעלתה ממנה, וכל כולה תרומה, והיא חזרה ונפלה [- בנפילה שניה] לתוך החולין.

וחכמים אומרים: אינה מדמעת אלא לפי חשבון ^[581], כמבואר במשנה.

ומשנתנו נשנית כחכמים ולא כרבי אליעזר.

שנינו במשנתנו: ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון.

אמר רבי חייא בר אבא ^[582] אמר רבי יוחנן: מתניתין, ששנינו, שעיסת חולין שנתחמצה בשאור שחלקה תרומה וחלקה חולין - לא נאסרה עד שיהא בתרומה בלבד כדי להחמיצה, ואין החולין מצטרף לתרומה לאסור עיסה השניה -

דלא כרבי אליעזר! הסובר שהחולין מצטרף לתרומה, וכששניהם יחדיו החמיצו - נאסרת העיסה.

דתנן, ששנינו במסכת ערלה [שם משנה יא]: שאור של חולין ושאור של תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ^[583] ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו -

רבי אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא, ואם התרומה נפלה באחרונה - אסורה. ואמר אביי [פסחים כז א] שאם נפלה התרומה בתחילה, ואחר כך החולין, שלכאורה משמע מדברי רבי אליעזר שהיא מותרת - אין הדברים אמורים אלא כאשר קדם וסילק את התרומה לפני שהספיקה להחמיץ. ואם לא קדם וסילק את התרומה, ושניהם החמיצוה - אסורה העיסה, בין שנפלה התרומה בתחילה ובין שנפלה בסוף. כי החולין מצטרף להתרומה להחמיץ ולאסור את העיסה, ורבי אליעזר סובר "זה וזה גורם - אסור".

וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחילה ובין שנפל בסוף, לעולם אין אסור עד שיהא בו באיסור בלבד, כדי להחמיץ.

ומשנתנו אינה סוברת כרבי אליעזר אלא כחכמים.

שנינו במשנתנו: ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון.

ודנה הגמרא: מאן תנא, משנתו של מי היא?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משנת רבי אליעזר בן יעקב היא!

דתניא, מקוה שיש בו ארבעים סאה מי גשמים, כשר לטהרת כל הטמאים, חוץ מזב שטהרתו היא טבילה במי מעין נובעים, הנקראים "מים חיים", בלבד.

מקוה שנתמלא במי גשמים פחות מארבעים סאה, אפילו משהו, ונפלו לתוכו שלשה לוגים מים שאובין, פסלו חכמים את המקוה, ונחשבים כל המים כשאובים. אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה מי גשמים, ושאב בדלי ושפך לתוכו אפילו כל היום כולו - כשר.

הברייתא דנה במקוה שאין בו ארבעים סאה, ולא שפך לתוכו מים מן הדלי, אלא ב"המשכה", שעושה חריץ וגומא במרחק מן המקוה, ושופך מן הדלי לתוך אותו גומא, ומשם מקלחים המים לתוך המקוה. ^[584]

ושנינו: רבי אליעזר בן יעקב אומר: מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה [שהם רוב מתוך ארבעים סאה] מי גשמים, ממלא בכתף [מים בדלי הנישא בכתף, והיינו מים שאובין] תשע עשרה סאה, ופותקן [זורקן ^[585]], דהיינו מביאן ב"המשכה", למקוה והן טהורין, כלומר, המקוה כשר לטבול בו, מפני שהשאובה ^[586] מטהרת ברבייה, כשהרוב הם מי גשמים שנפלו מעצמן לתוכו, ובהמשכה.

הערות

^[566] אליבא דרבי יוחנן, ולבר פדא בתם במעי תמימה. חק נתן.

^[567] וכתב הרב מתן בסתר שאין נפקא מינה בין הלשונות, ועיין בחידושי הגרי"ז.

^[568] גירסת השיטה מקובצת.

^[569] כן כתבו הרב קול הרמ"ז והתפארת ישראל. ובספר הון עשיר מפרש שהוא המשך לדברי רבי יוסי במשנה הקודמת, הסובר שהקדושה מתפשטת ממקצתה על כולה, לפיכך, אמרה המשנה שבתרומה ושאר דיני המשנה - אינו כן, ואינם מתחשבים אלא לפי חשבוו. והרב בית דוד מפרש, שהוא המשך למשנה הקודמת, ששנינו בה דין איברים, לא ממירין אותם ולא ממירין עליהן, מפני שאין חשיבות לחלקים, לפיכך, אמרה המשנה שבתרומה אינו כן, ומחשיבים חלק התרומה בתוך בתערובת.

^[570] מתוך לשון הרמב"ם [פרק יג מהלכות תרומות הלכה אב].

^[571] תוס'.

^[572] מתוקן על פי הצאן קדשים. וכן כתבו שם [במסכת תרומות] הר"ש והרא"ש.

^[573] הרע"ב מפרש שני הפירושים בגמרא. והקשה עליו הרש"ש: הלא את הפירוש הראשון הפריכה הגמרא, ומי יכול לקיים מה שהפריכה הגמרא? וקושיא זו קשה גם על התפארת ישראל. ועיין לקמן בשפת אמת.

^[574] גירסת רש"י והשיטה מקובצת. ולדבריהם צריך ביאור: מה השייכות של הלכה זו לכאן? אבל הגר"א גורס: אין מי חטאת "עושין" מי חטאת אלא עם נתינת האפר. פירוש: אם לקח מי חטאת שכבר הוקדשו על ידי אפר הפרה כהלכתו ועירבם במים אחרים - אינם נעשים מי חטאת כלל, כי אינם קדושים אלא בנתינת אפר. וכנראה, כוונתו לבאר השייכות לשאר דיני המשנה, שמים אלו שהוקדשו במים אחרים - אינם מטהרים אפילו "לפי חשבון", כלומר, אף על פי שמעורב בהן מים קדושים, [והרי אין שיעור להזאה ואפילו כל שהוא מטהר, רמב"ם הלכות פרה פרק י הלכה ח] בכל זאת אינם מטהרים דבטל ברוב. וכן מבואר השייכות להלכות הבאות, שכמו כן אין בית הפרס עושה בית הפרס אפילו "לפי חשבון". ויש להעיר, שדין "מי חטאת" אינו נוגע דוקא לענין טהרת הטמאים, אלא אף לענין טומאה לגבי הנושא מי חטאת. על פי פירוש המשנה להרמב"ם.

^[575] על פי גירסת השיטה מקובצת ברש"י.

^[576] "בית הפרס" מלשון "פרוסה", כלומר, ששם מוטלות עצמות שבורות ופרוסות. רש"י. הרמב"ם מפרש מלשון "התפשטות" כמו שנאמר [שמות מ] "ויפרוש את האוהל", כלומר, שהטומאה מתפשטת על כל השדה. והתוס' [נדה נז א] מביאין פירוש אחר, שהוא מלשון "פרסה", כלומר, שאנשים נמנעים מלדרוך שם מפני הטומאה.

^[577] גירסת השיטה מקובצת.

^[578] כן כתוב ברש"י שלפנינו. אבל החק נתן גורס ברש"י "אין תרומת שניהם תרומה", כמבואר בגמרא.

^[579] גירסת המשנה ושיטה מקובצת.

^[580] במשנה שם לא כתוב "שאני אומר" וכו', אלא הוא הוספת הגמרא על פי המבואר שם בתחילת הפרק, עיין שם. מלאכת שלמה.

^[581] גירסת השיטה מקובצת.

^[582] גירסת השיטה מקובצת.

^[583] גירסת השיטה מקובצת.

^[584] ביאור הגדרת המשכה כתב היראים [סימן כו]: ולי נראה, דלא אמר רבי יוחנן אלא שהמשיכה על גבי קרקע מקום שהמים ראויות להבלע. וטעמא: כיון שראויות להבלע נתבטלו אגב קרקע וכשזוחלות לגומא נעשות כאלו באות מתמצית לחלוחית הקרקע כי נתבטלו משם שאובים. אבל שיטת הרמב"ם [פרק ד מהלכות מקוואות הלכה ח] דאין צריך קרקע הראוי לבלוע, ונקראת המשכה בכל דבר שאינו כלי. ועיין בשולחן ערוך [סימן רא סעיף מו]. הגרי"ז מבאר מחלוקת הראשונים, שנחלקו אם פסול מים שאובין הוא פסול בעצם המים [ובודאי לשיטת הראשונים שפסול שאובין הוא מן התורה, כמבואר באריכות בהלכות מקוואות]. על כן, בכדי לבטל מהם פסלותן צריך שימשיכן על גבי קרקע ממש, כמבואר בשם היראים כדי לבטל מהם שם ופסלות שאובין ולהוות אותם מחדש כאילו באו מתמצית הקרקע. אבל אם פסול שאובין הוא מחמת נפילת המים מכלי, והיינו בעצם שאיבתן [ובודאי שכן הוא לשיטה הסוברת "שאיבה מדרבנן"], לפיכך, אין צריך על גבי קרקע ממש, והעיקר שלא יפלו מכלי, ומכל דבר המוגדר ככלי. וכן היתה גזירת חכמים, כשם שגזרו לפסול דוקא משלשה כלים ולא יותר, וכדומה. ועל פי דברים אלו, מבאר הגרי"ז מחלוקת אחרת בענין שיעור המשכה. דהבית יוסף הביא תשובת הריב"ש [סימן פג] הסובר שהמשכה צריכה להיות בשיעור שלשה טפחים כלומר, שהמים ימשכו לא פחות משיעור זה, דכל שהוא פחות מכן נחשב כלבוד. וכן סוברים עוד ראשונים. אבל הרשב"א [שו"ת חלק ה סימן ס] סובר שאין לה שיעור, ואפילו בכל שהוא נחשב להמשכה. והביאור הוא: הרשב"א סובר שטעם המשכה הוא כדי שיבוטל מהם שם שאובין על ידי שיחשב שבאו מתמצית הקרקע. על כן, לא צריך שיעור מסויים, והעיקר שיתמצו מתמצית הקרקע. אבל שאר הראשונים סוברים שעיקר טעם המשכה הוא כדי שלא יחשב שנפלו המים מן הכלי למקוה. על כן, אם יישפכו סמוך למקוה בשיעור לבוד - הרי הוא כאילו נשפכו מן הכלי למקוה. ולפי זה, מחדש הגרי"ז שאין צריך שכל השלשה טפחים יהיו מקרקע ממש, ואם תהיה המשכת המים במרחק שלשה טפחים על גבי רצפה וכדומה [שאינה קרקע ואינה כלי] ובסוף שלשה טפחים יהיה משהו קרקע - די בכך לכל השיטות, וממה נפשך נעשה המשכה, אי משום מרחק שלשה טפחים אי משום שמתמצה על גבי קרקע.

^[585] על פי התוס' יום טוב [תרומות פרק ה משנה ו].

^[586] גירסת הגאון יעב"ץ וכן בכל הסוגיא.

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי בפתרון שאלתו זו: אין בשחיטה זו משום איסור שחיטת חולין בעזרה, שהרי מי קרינא ביה [האם קוראים אנו בו, מתקיים במקרה זה] הכתוב "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשים שמו שם וזבחת" (דברים יב, כא), שממנו נלמד איסור שחיטת חולין בעזרה? שדרשו חכמים: דווקא בריחוק מקום מהמקדש אתה שוחט חולין, ואין אתה שוחט חולין במקדש. שלא אסרה תורה שחיטת חולין בעזרה אלא בדבר שיכול היה להישחט מחוץ לעזרה, ואולם במקרה זה, הרי חייב הוא לשחוט את האם (המעוברת) בעזרה, בהיותה קרבן שלמים.

א ועוד בעי מיניה [שאל ממנו] אביי מרב יוסף שאלה הפוכה מזו הקודמת: לשיטת ר' יוחנן האומר שמקדישים עוברים, אם הקדיש את העובר שבמעי אמו לשלמים, ונמצא שהיא (הבהמה המעוברת) הינה חולין וולדה הינו שלמים. ושחטה בחוץ (למקדש, כשחיטת חולין רגילים), מהו דינו, מי מחייב עליה [האם מתחייב עליו], על עובר זה משום איסור שחוטי חוץ, או לא?

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי בתשובה לשאלתו זו: מי קרינא ביה [האם קוראים אנו בו, מתקיים במקרה זה] הכתוב "איש איש מבית ישראל אשר ישחט... במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא... למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד..." (ויקרא יז, ג—ה), המלמד את איסור שחיטת הקדשים מחוץ למקדש? שהרי לא נאסר להישחט בחוץ אלא הראוי להישחט בפנים, ואילו עובר זה כל עוד לא נולד אינו ראוי להישחט כלל!

לישנא אחרינא [לשון אחר] בהצעת תשובתו של רב יוסף לבעייתו זו של אביי. שכך אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: אמר הכתוב באיסור שחיטת קדשים בחוץ "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" — ללמדנו שרק על זה הראוי לבוא לפתח אהל מועד (להיות מוקרב במקדש) הוא שחייבין עליו, על שחיטתו, בחוץ, ועובר זה כל עוד לא נולד אינו ראוי לבא לפתח אהל מועד.

ב משנה פירות תרומה שנפלו לפירות חולין, ונתערבו עד שאי אפשר לזהות את פירות התרומה שבתוך התערובת, אם שיעור פירות החולין לא היה פי מאה משיעור פירות התרומה — לא התבטלה בתוכם התרומה, וממילא נאסרו ("נדמעו") כל הפירות למי שאסור באכילת תרומה. ואם לאחר מכן חזרה ונפלה מאותה תערובת סאה פירות לתוך פירות חולין אחרים, אין המדומע כבר מדמע שנית אלא לפי חשבון (חישוב). שאנו מניחים שהתרומה שבתערובת הראשונה מעורבת היטב, ויש בה רק אחוז מסויים של תרומה, לפי חשבון התרומה שנפלה.

ויש צורך לבטל בתערובת השניה רק כנגד חלק זה של אותה תרומה ובדומה לכך, גם אין המחומץ, כלומר, עיסה של חולין שהחמיצה בנתינת שאור של תרומה לתוכה, ודינה של עיסה זו שהיא אסורה כולה באכילה למי שאסור באכילת תרומה, אם נפל לאחר מכן חלק ממנה לתוך עיסה אחרת של חולין — אין אותו חלק מחמץ את העיסה השניה אלא לפי חשבון התרומה שבו. ובדומה לכך, בדין המקוה, שמקוה כשר צריך שיהיו בו מים (שאינם שאובים) בשיעור ארבעים סאה. ואולם מקוה שאין בו ארבעים סאה מים כשרים אם נפלו לתוכו שלשה לוגים מים שאובים והשלימוהו לארבעים — הריהו נפסל בכך. ואומרת המשנה: אין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כפי שיבואר בגמרא.

ואין מי חטאת (מי אפר פרה אדומה), עושין (נעשים) מי חטאת אלא עם מתן האפר עליהם. אבל אם נתן בכלי את האפר תחילה, ולאחר מכן את המים — אין אלו מי חטאת כשרים. ועוד הלכה בענין בית הפרס, שהוא שדה שהיה בו קבר ונחרש, והרי יש עתה בתחום הנחרש ספק טומאה שמא עם החרישה נגררה עצם מהמת, וקבעו חכמים שספק הטומאה זה הוא בתחום מאה אמה סביב הקבר. ואמר שאין בית הפרס עושין בית הפרס אחר, שאם חזר וחרש מתחום מאה אמה אלו לשטח אחר — אין הוא טמא. ואין תרומה אחר תרומה, שאם הפריש תרומה מפירות החייבים בתרומה, וחזר והפריש מהם שוב תרומה — אין זו תרומה.

וכן אין התמורה, בהמת חולין שהמירו אותה בבהמת הקדש, ונעשתה אף היא הקדש, עושה תמורה. שאם המירו בהמת חולין אחרת בבהמת תמורה זו — לא חל דין התמורה על בהמת החולין השניה, ואינה מתקדשת בכך. וכן לא הולד הנולד מבהמת הקדש אך לא הוקדש בעצמו עושה תמורה, שאם המירו בהמת חולין עליו — לא חל דין התמורה. ואילו ר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה. אמרו לו חכמים לר' יהודה: אין הלכה כדבריך, אלא רק הקדש — הוא העושה תמורה, ואין הולד עושה תמורה.

ג גמרא במשנה, שנינו שאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ושואלים: מאן [מיהו] התנא של משנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: משנתנו היא שלא כשיטת ר' אליעזר,

דתנן [שכן שנינו במשנה]: סאה של תרומה שנפלה לתוך פחות ממאה סאים פירות של חולין, ונדמעו בכך, אם לאחר מכן חזר ונפל מן המדומע למקום אחר, לתוך פירות חולין אחרים, ר' אליעזר אומר: שיעור זה שנפל לתערובת השניה מדמע כתרומה ודאי, וכל עוד אין שיעור מאה חולין כנגדו — אף התערובת השניה אסורה. וטעם הדבר: שאני אומר מן הספק שהסאה שנפלה לתערובת הראשונה, היא זו שעלתה, שיצאה ממנה בשלמות ונפלה לתערובת השניה.

וחכמים אומרים: אינה מדמעת אלא לפי חשבון שבה. שלדעתם מניחים אנו שכל סאה שבתערובת הראשונה נחשבת כמעורבת היטב ויש בה רק אחוז מסויים של תרומה לפי חשבון התרומה שנפלה, ולכן אין התערובת השניה מדמעת אלא כנגד אחוז זה של התרומה.

ד ועוד שנינו במשנתנו שאין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. ומבררים כשיטת מי היא. אמר ר' אבא, אמר ר' יוחנן: מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו שניהם לתוך העיסה, ולא בזה כשלעצמו יש שיעור כדי להחמיץ את העיסה, ולא בזה כשלעצמו יש שיעור כדי להחמיץ את העיסה, ונצטרפו שניהם וחימצו את העיסה. שר' אליעזר אומר: אחר (על פי) השאור האחרון שניתן בעיסה, והוא זה שגרם לה שתתחמץ אני בא (קובע) מה דינה של העיסה. שאם היה של חולין — הריהי מותרת באכילה לכל ואם השאור האחרון היה של תרומה — העיסה אסורה באכילה למי שאסור באכילת תרומה. ואילו חכמים אומרים: בין שנפל שאור האיסור (של התרומה) לכתחילה (בתחלה, לפני שאור החולין), ובין שנפלה שאור האיסור בסוף (לאחר שאור החולין) — לעולם אין אסור באכילת העיסה מי שאינו מותר באכילת תרומה, עד שיהא בו בשאור של התרומה כדי להחמיץ כשלעצמו.

ה ועוד שנינו במשנתנו שאין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ואף בזאת מבררים: מאן [מיהו] התנא של משנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: ר' אליעזר בן יעקב היא, דתנן [שכן שנינו] בתוספתא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, שהם רוב שיעורו של המקוה הכשר (שהוא בארבעים סאה), מה עושה כדי להכשירו? — ממלא (שואב מים) בדלי הנישא על כתף (והרי אלו "מים שאובים") בשיעור תשע עשרה סאה, וממלאם בבור הסמוך למקוה ופותקן (ומזרימם) דרך תעלה העוברת מהבור לתוך המקוה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Yosef said to Abaye: Slaughtering a pregnant peace offering containing a non-sacred fetus is not subject to the prohibition against slaughtering non-sacred animals in the Temple courtyard. Do we read the verse: “If the place which the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:21), as applying to such a case? This verse prohibits the slaughter of non-sacred animals in the Temple, but only those that could be slaughtered elsewhere. But here, he had no choice but to slaughter the pregnant mother in the Temple, since it was a peace offering.

Abaye posed the opposite dilemma to Rav Yosef: According to the opinion of Rabbi Yoḥanan that fetuses can be consecrated, if one consecrated the fetus, but not its mother, as a peace offering, such that it, the mother, is non-sacred, and its offspring is a peace offering, and he slaughtered it outside the Temple courtyard as a non-sacred animal, what is the halakha? Is one liable for it due to the prohibition against slaughtering offerings outside the Temple courtyard, or not?

Rav Yosef said to Abaye: Do we read the verse: “That they may bring them to the Lord” (Leviticus 17:5), as applying to this case? The full passage reads: “Any man of the house of Israel who shall slaughter a bull, or a lamb, or a goat…and has not brought it to the entrance to the Tent of Meeting…that man shall be cut off from among his people. To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they sacrifice in the open field, even that they may bring them to the Lord, to the door of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:3–5). The passage indicates that the prohibition against slaughtering offerings outside the Temple applies only to those offerings that are fit to be slaughtered inside. But this fetus is not fit to be slaughtered at all until it is born.

The Gemara cites another version of this answer. Rav Yosef said to Abaye: The verse states: “And has not brought it to the entrance to the Tent of Meeting.” This teaches that one is liable for slaughtering an offering outside the Temple only if it is fit to come through the entrance to the Tent of Meeting, i.e., to be sacrificed in the Temple. This fetus is not yet fit.

MISHNA: If teruma, the portion of the produce designated for the priest, was intermingled with non-sacred produce, and it is impossible to distinguish between them, if the ratio of non-sacred produce to teruma was less than one hundred to one, the teruma is not nullified and all the produce is forbidden to those for whom teruma is forbidden. If the mixture was then intermingled with other non-sacred produce, that mixture renders it a mixture of teruma only according to the calculation of the percentage of the original teruma produce in the entire mixture.

And dough that was leavened with a teruma leavening agent is forbidden to those for whom teruma is forbidden even if the ratio between the non-sacred and the teruma is greater than one hundred to one. If a portion of that dough was intermingled with non-sacred dough, it leavens only according to the calculation of the percentage of the original leavening agent in the entire dough, and the second dough is forbidden only if the quantity of the original teruma leavening agent inside it is sufficient to leaven it. And if three log of drawn water were poured into a ritual bath with less than forty se’a to complete the requisite forty se’a, the ritual bath is invalidated. But drawn water invalidates the ritual bath only according to calculation, as explained in the Gemara.

And the water of purification of the red heifer becomes water of purification only with the placement of the ashes into the water, but not by placement of water onto the ashes. And one beit haperas does not create another beit haperas. The Sages decreed ritual impurity on a field in which a grave was plowed, scattering the bones throughout the field. This field is called a beit haperas. That impurity extends to the area of one hundred cubits surrounding the grave. Nevertheless, they did not decree impurity on the second field if one plowed from that field into another field. And there is no teruma after teruma. Once one designates produce from his crop as teruma, if he then designates additional produce from that crop as teruma, it is not teruma.

And a substitute animal that was consecrated when it was substituted for a consecrated animal does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute; rather, it remains non-sacred. And the offspring born of a consecrated animal that was not consecrated itself does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute. Rabbi Yehuda says: The offspring renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute. The Sages said to him: A consecrated animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, but the offspring does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute.

GEMARA: The mishna teaches that if a mixture of teruma produce and non-sacred produce was intermingled with other non-sacred produce, that mixture is prohibited only according to the calculation of the percentage of the original teruma produce in the entire mixture. The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is reflected in this ruling? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This ruling is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

As we learned in a mishna (Terumot 5:6): If a se’a of teruma fell into less than one hundred se’a of non-sacred produce and thereby caused it to become a prohibited mixture, since the amount of teruma is too great to be nullified by the non-sacred produce, and a se’a from the mixture subsequently fell into a different place with non-sacred produce, Rabbi Eliezer says: The se’a from the original mixture renders it a prohibited mixture as definite teruma would, in the same ratio, since I say: It is possible that the same se’a of teruma that fell into the first mixture was not mixed evenly throughout, and it all came out of it intact and fell into the second mixture. Therefore, it requires nullification as if it were unadulterated teruma.

And the Rabbis say: The se’a from the original prohibited mixture renders the derivative mixture prohibited only according to the calculation of actual teruma in the entire mixture, calculated as if the teruma were evenly distributed throughout the first mixture. The mishna evidently follows the opinion of the Rabbis.

§ The mishna teaches: And if a portion of dough that was leavened with a teruma leavening agent was intermingled with non-sacred dough, it leavens only according to the calculation. Rabbi Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

As we learned in a mishna (Orla 2:11): In a case of non-sacred leaven and leaven of teruma that fell together into a non-sacred batch of dough, and this one alone was not potent enough to cause the dough to become leavened, and that one alone was not potent enough to cause the dough to become leavened, and they combined and caused the dough to become leavened, Rabbi Eliezer says: I follow the final element to fall into the dough. If the teruma fell in last, the dough is prohibited to non-priests. And the Rabbis say: Whether the forbidden item, i.e., the teruma, fell in first or the forbidden item fell in last, it is prohibited only if there is enough of the prohibited leaven itself to cause the dough to leaven.

§ The mishna further teaches: And drawn water invalidates the ritual bath only according to calculation. The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is reflected in this ruling? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: It is Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as we learned in a baraita (Tosefta, Mikvaot 4:3) that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If a ritual bath contains twenty-one se’a of rainwater, the majority of a valid ritual bath of forty se’a, what can one do to render it valid? One fills drawn water in a bucket carried on the shoulder in the amount of nineteen se’a, and with it fills a pit adjacent to the ritual bath, and one lets the water flow [ufotekan] through a passage from the pit into the ritual bath,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וולדה שלמים. עוברה מי מיחייב בעובר משום שחוטי חוץ מי קרינא ביה בעובר והביאום לה' הא לאו בר הבאה הוא ופטור:

ל"א ראוי לפתח אהל להביא חייבין עליו בחוץ והא כיון דחולין הוא אינה ראויה לפתח אהל מועד דמה שלי בשלכם אסור אף שלכם בשלי חולין בפנים אסור לשחוט הילכך פטור:

ושחטה בפנים מהו מי מיחייב משום עובר:

(ע"כ שייך לעמוד הקודם) א"ל מי קרינא ביה (והביאום לה') כי ירחק ממך המקום וזבחת [כלומר] מה שאתה זובח ברחוק מקום בחוץ אתה אוכל חולין ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקרוב מקום כלומר חולין שנשחטו בפנים דהא לאו בר זביחה הוא:

אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שיש בה כדמפרש בגמ' סאה של תרומה שנפל לפחות ממאה כגון שנפלה בעשרים סאין של חולין. לפי שדין התרומה הוא שאם נפלה במאה חולין שמתבטלת ועכשו נפלה בפחות ממאה כמו שנפלה בעשרים סאין של חולין והלך מן אותו דימוע ונפל למקום אחר כגון שחזר ונפל סאה מן אותו דימוע בשמונים סאין של חולין:

ר' אליעזר אמר מדמע כתרומה ודאי כלומר אותה סאה של דימוע שנפלה לכ' חולין נחשוב אותו סאה של דימוע כמו אם היתה סאה תרומה ודאית ואינה מתבטלת באותן כ' של חולין שאני אומר סאה של תרומה שנפלה לאותן פחות ממאה היא סאה עצמה שעלתה וחזרה ונפלה למקום אחר לאותן פ' של חולין ואינה מתבטלת בפ' חולין:

וחכ"א אינה מדמעת אלא לפי חשבון. כלומר לא נחשוב אותה היא סאה שנפלה היא שעלתה אלא אין באותה סאה אלא אחד מעשרים בתרומה ושאר חולין ועכשו כי נפלה לפ' של חולין הרי נדמעה במאה חולין ומתבטלת והיינו אלא לפי חשבון דקאמר מתניתין ודלא כר' אליעזר:

אין המחומץ של [שאור] (איסור) מחמץ אלא לפי חשבון. כדמפרש שאור של חולין ושאור של תרומה דהיינו של איסור:

ר' אליעזר אומר אחר האחרון אני בא כלומר אם נפל אותו של היתר בסוף ביטל הראשון של איסור והוי כמו הכל של היתר ואם של איסור נפל בסוף ביטל אותו ראשון של היתר ורואין כמו כולו של איסור. וחכ"א בין שנפל [איסור תחלה בין שנפל בסוף] אין אסור עד שיהא (באיסור עצמו כדי לחמץ) [בו באיסור כדי חשבון לחמץ] בפני עצמו בלא אותו של חולין והיינו אלא לפי חשבון דאמר במתניתין ודלא כר' אליעזר:

אין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. כדמפרש אם לא יהיו רובן [של] שאובין כדתנן מקוה שיש בו כ"א סאה [מי גשמים דמי גשמין ראויין הן לטבילה לכל בעלי טבילה חוץ מזבין ממלא בכתף מן השאובין י"ט סאה] ופותקן למקוה וזורקן בחוץ [אצל] המקוה ועושה (כמין) [בהן] חריץ [כעין צינור] ופותקן היינו שמושכן למקוה דרך אותו צינור:

במשנה ואין מי חטאת נעשין מ"ח כו' ואין בה"פ עושה ב"פ. כצ"ל:

גמרא ארחב"א אריו"ח ראב"י היא כו'. וקיים דבריו הרע"ב בפי' הא' וסיים כ"נ פי' משנה זו וכ"פ במס' תרומות כו'. ותמיהני כיון דהגמרא דחי ליה מפני מימרא דרבין אריו"ח מאן ספין כו' לקיימו:

תד"ה אין המדומע. ואם יש בשניה שיעור כדי לבטל כו'. מלשון זה משמע דהחולין שבמדומע לא מצטרפי לבטלו וכדעת הרמב"ם שהבאתי שם בתרומות ודלא כפרש"י:

תד"ה ואין המחומץ. לכן נל"פ כגון כזית שאור כו'. כצ"ל:

גמ' (בריש העמוד) וכי ירחק וכו' כצ"ל:

במתני' ואין בית הפרס עושין. צ"ל עושה:

רש"י ד"ה (במתני') ואין בית וכו' דלימא שהמחרישה כצ"ל:

(יב א משנה) ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון.—בתלמוד מוקמינן לה בתרי גווני: חדא "ראב"י היא" ואידך "לפי חשבון כלים" (ועי' בפי' רש"י שם). אבל שני האופנים אינם כפשטות לשון המשנה, דודאי לשון "לפי חשבון" שוה בשלשתן, דהיינו במדומע מחומץ ושאובין. ועוד שבמס' תרומות (פ"ה מ"ו) נמי שנויים שלשה דברים הללו, אבל שאר הדברים המנויים כאן נשמטו שם, משום שאינם שוים לאלו השלשה ששנינו בהם "לפי חשבון". וזה מראה, שביאור "לפי חשבון" בשלשה אלו שוה בכולם.

לכן נראה לבאר לשון המשנה כפשוטה^*וכ"ה דעת רמב"ן מובאת בר"נ על הרי"ף חולין ספ"ח, והר"נ השיג עליו שם מסוגיא שלפנינו (ע"ש). ע"פ מה דתני בתוספתא מקואות פ"ג ה"ה: "שתי ברכות של ארבעים ארבעים סאה זו על גב זו ונפלו ג' לוגין מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו ארבעים סאה עד שלא ירדו שלשת לוגין". והעתיק זה הר"ש שם ברפ"ג וביאר: "שתי ברכות של ארבעים ארבעים סאה" היינו עם הג' לוגין שנפלו, דמקוה שלם אין מים שאובין פוסלין אותו, וארבעים דקתני היינו עם הג' לוגין שנפלו "שאני אומר שלמו", כלומר כשנפלו ג' לוגין לעליונה וירדו מיד לתחתונה לא אמרינן, דהיינו אותם ג' לוגין עצמן השאובין הן נינהו דירדו לתחתונה, דאי אפשר שלא יתערבו מעט במי הבריכה העליונה, ונמצא שהשלימו ארבעים סאה של תחתונה קודם שירדו לה כל השלשת לוגין. ע"כ. וגירסת הגר"א שם: שתי ברכות של עשרים עשרים סאה זו ע"ג זו וכו'. ולפי גירסא זו אף לאחר שירדו עשרים סאה שלמות מעליונה לתחתונה אומרים שעדיין לא ירדו כל הג' לוגין שאובין למטה. וטעמו של דבר משום שאין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, ובכל סאה וסאה מעשרים סאין הללו שיורדים למקוה אין בה אלא חלק אחד מעשרים מן הג' לוגין שאובין ופחות משהו, וגם לאחר שירדו כל הכ' סאין וג' לוגין פחות משהו למקוה עדיין אין בברכה שלמטה ג' לוגין מים שאובין, והבריכה כבר הוכשרה, שכבר יש בה מ' סאה שלמות מים כשרים, מפני שאני אומר שלמו מ' סאה מים כשרים, והמשהו שנשאר הוא מהשאובין, שתולין לקולא מדרבנן. ולפי גירסא שלנו ופירוש הר"ש ניחא יותר^*בין כך ובין כך נראה מתוספתא זו, שאין השאיבה מיטהרת ברבייה והמשכה, דאם לא כן אפי' ירדו ג' לוגין קודם ששלמו מ' סאה כשר והרי זה שלא כשיטת התלמוד כאן לפי' רש"י, דרבנן דראב"י הם לקולא..

ולפ"ז הא דתנן במקואות (שם מ"ב); "הבור שבחצר ונפלו לו ג' לוגין לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד", וזה מוכיח דחשבינן כל המים כשאובין, נראה שאין זה אלא במים שבאותו בור שנפלו בו השאובין, אבל אם המשיך המים מבור זה למקום אחר אינו פוסל אלא לפי חשבון, וכמו שביארנו. והנה לרבנן החולקים על ראב"י וסברי, דשאובה שהמשיכוה כולה טהורה אין שייך כלל לומר "לפי חשבון"; אבל לראב"י דשאיבה מיטהרת ברבייה והמשכה שפיר משכחינן "לפי חשבון" דומיא דמדומע, כגון שהיה מקוה אחד כשר של עשרים סאה ופתק לתוכו י"ט סאין מים שאובין, ועוד יש מקוה אחר של כ' סאה כשרין, ונפלה בו סאה אחת מים שאובין, וממקוה זה המשיך סאה אחת למקוה ראשון, ולפי חשבון אין בסאה זו אלא חלק מעשרים ואחד מים שאובין, לפיכך המקוה הראשון כשר, שהרי יש בו רוב מים כשרים, והשאובים באו בו בהמשכה, והנה המשנה נקטה "ואין המים שאובין פוסלין", ולא נקטה 'השאובין פוסלין', לאשמועינן דאינן נעשין כאילו כולן שאובין, כדין המים המעורבין בג' לוגין שאובין באותו בור עצמו שנפלו בו, וכמו שכתבנו.

ואל תתפלא על הביאור החדש שחידשנו במשנה זו, כי גם הגר"א בחדושי משניות שלו כתב כאן: "דלפי פשטות לשון המשנה י"ל דאתי כר' יהושע ברפ"ג דמקואות, דמקוה שאין בו מ' סאה שנפלו לו ג' לוגין וחסר קורטוב כשר"^*ועי' עוד כמו אלה בשנות אליהו פ"ד מ"א (תפילת הערב אין לה קבע) ופ"ז מ"ג ואליהו רבא מכשירין פ"ו מ"ג ובתפארת ישראל שם.. ועי' בהקדמת ר' מנשה מאיליא לספרו "בינת מקרא" שכתב בשם הגר"א, דכשם שדרך חז"ל לבאר את הכתובים דרך פשט ודרש, כמו כן יש במשנה דרש ופשט, וחז"ל תפסו פעמים את הדרש והניחו את הפשט, כי סמכו את הדינים וההלכות, שהיו מקובלים אצלם, על דברי המשנה אשר היתה שגורה על פיהם, וכמו שסמכו גם הלכות מקובלות על הכתובים.

ודע שלפי ביאורנו כאן נראה דענין מה ששנינו כאן "אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון" הוא כפי' רש"י, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ תרומות שם, ודלא כמו שביאר הרמב"ם בפיה"מ כאן, שהוא כפי' התוס' כאן.

(שם) ואין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן אפר.—בסדר המשנה הנוסח "ואין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן האפר", וכן העתיק בפי' רש"י כאן [וכן הוגה ע"י שמ"ק]. בין כך ובין כך עניינו, שמי חטאת (דהיינו המים שנתקדשו באפר) אינם יכולים לעשות מי חטאת אחרים ע"י שיקח מעט מן המים הללו ויתנם במים אחרים כדי שיתקדשו, שאין המים מתקדשים עם מים מקודשים אלא אם כן נותן עליהם אפר בלבד. וכן פירש בתפארת ישראל. ולכן שנינו כאן דין מי חטאת, שהוא דומה לשאר הדברים שנשנו כאן. והיינו נמי דאמרינן עלה בתלמוד: מתני' דלא כר"ש דמכשיר בהקדים אפר למים, דע"כ דסבר מי חטאת עושין מי חטאת, דהרי הוא יכול לשפוך על האפר כמה מים שירצה, והרי מים ראשונים ששפך על האפר עושים את המים שמוסיף עליהם ג"כ למי חטאת, דלא מסתבר לומר שאינו יכול ליתן על האפר אלא קילוח אחד של מים בלבד.

מי קרינא ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת. דמהתם נפקא לן דאסור לשחוט חולין בעזרה דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום בעזרה בפרק שני דקדושין (דף נז:) והכא מי קרינא ביה הכי הא אינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה שהרי שלמים היא: היא חולין וולדה שלמים. ואליבא דמ''ד קדושה חלה על העוברין ושחטה לאם בחוץ מי חייב כרת אעובר משום שחוטי חוץ: מי קרינא ביה והביאום לה'. דלא מחייב משום שחוטי חוץ אלא באותן דראויין לקרבן והאי עובר לא חזי השתא לקרבן: והביאום לה'. גבי שחוטי חוץ כתיב: מתני' אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. מפרש בגמרא: ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחימצתה אינה אוסרתה אלא לפי חשבון שאור תרומה שמעורב בה כלומר אם נפל בעיסה אחרונה מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיהא בו משאור של תרומה שנתחמצה ממנו כדי לחמץ את האחרונה אסורה אף האחרונה ואם בין הכל מה שנפל מן הראשונה לתוך האחרונה אין בו אלא כדי לחמץ אחרונה מותרת האחרונה שלא נפל בה מן התרומה כדי לחמץ: מים שאובים. מפרש בגמרא: ואין מי חטאת נעשית מי חטאת אלא עם מתן האפר. בשעה שנותן את האפר נעשין מי חטאת הלכך בעינן שיהו מים תחילה בכלי ואח''כ אפר אבל נתן אפר תחילה ואח''כ מים פסול דהא עם מתן אפר לעשות מי חטאת לא הוי שם מים ותו לא עבדי מי חטאת: ואין בית הפרס עושה בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר לשון דבר פרוסה אם חזר וחרש בית הפרס ושדות שסביבותיו לא מחזקינן לשאר שדות כבית הפרס דילמא שהמחרישה הוליכה העצמות לשדות שסביבותיה דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כפי שיעור דמפרש בגמרא: ואין תרומה אחר תרומה. שאם תרם וחזר ותרם אין השניה תרומה: גמ' מאן תנא. דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון: מדמעת כתרומה ודאי. שאם נפלה סאה מן הדימוע למקום אחר ואין שם מאה סאין לבד סאה זו כולן אסורין: שאני אומר סאה שנפלה. לתוך הדימוע היא סאה שעלתה וחזרה ונפלה לתוך האחרים: אלא לפי חשבון שבה. לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דימוע בעינן מאה שיעורין מן החולין אבל מאה סאין לא בעינן כגון אם נפלה תחילה סאה של תרומה לתוך כ' וארבע סאין של חולין נדמעו ועכשיו כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מכ''ד שבו תרומה והיינו לוג תרומה בכל סאה וסאה אם חזרה ונפלה סאה מאותו דימוע לתוך חולין אחרים אם יש שם שבעים ושבעה לוגין אחרים של חולין מצטרפין עם עשרים וארבע לוגין חולין שבסאה זו ומבטלין את לוג התרומה: ואין המחומץ מחמץ כו' דלא כרבי אליעזר. דר' אליעזר לא בעי שיהא שם מן האיסור כדי לחמץ אלא האיסור וההיתר מצטרפין לאיסור: אחר אחרון אני בא. שהוא גורם את החימוץ ואם נפל האיסור בסוף אסורה ומתני' אע''ג דלא נפל מעיסה ראשונה לתוך האחרונה אלא כדי חימוץ ונמצא שרוב החימוץ חולין היה אפילו הכי קאסר ליה רבי אליעזר דסבירא ליה זה וזה גורם אסור ואחר אחרון דקאמר רבי אליעזר לאו דוקא דאי נמי נפל האיסור תחילה ואח''כ ההיתר אם לא קדם וסילק את האיסור אלא הניח וחימצוה בין שניהם אסורה דזה וזה גורם אסור אית ליה לרבי אליעזר בפרק קמא דבכורות (דף ז.) וכן בכל דוכתא והכי שני לה אביי בפסחים בפרק כל שעה (דף כז.) לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא קדם וסילק אסור ואף על גב דפרכינן לה התם בהא מילתא סוף סוף מסקנא דשמעתא היא דסבירא ליה לרבי אליעזר דזה וזה גורם אסור: מי גשמים. כשרים לטבילה דלא בעינן מים חיים אלא לזב בלבד: ממלא בכתף. מים שאובין תשעה עשר סאה: ופותקן למקוה. שלא יערה מן הדלי לתוך המקוה דאפי' בשלשה לוגין מיפסיל למקוה בכי האי גוונא אבל יעשה חריץ וגומא למרחוק ויערה מן הדלי לתוך הגומא ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה והיינו המשכה:

אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון. כדמפרש בגמרא כגון סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה של חולין ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר דאינה מדמעת השניה אלא לפי חשבון תרומה שבה ואם יש בשניה שיעור כדי לבטל שיעור מן התרומה שנפל בה בטילה אע''ג דאין בראשונה כדי לבטל שיעור התרומה שנפל בה והיינו כחכמים דגמרא ולא כדברי ר' אליעזר דאמר מדמע כתרומה והוא הדין דמלתא דרבי אליעזר הויא אפילו אם יש (בשניה) מאה כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה אחת מהן קודם שנפל בשניה וצריך להעלות מפני גזל השבט: ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון. פרש''י עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה כולה אסורה ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה אינה אוסרתה אלא לפי חשבון שאור התרומה שמעורב בה כלומר שאם נפל בעיסה אחרונה מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיהא בו משאור של תרומה שנתחמצה ממנו כדי לחמץ האחרונה אסורה אף האחרונה ואם בין הכל מה שנפל מן הראשונה לתוך האחרונה אין בו אלא כדי לחמץ האחרונה מותרת האחרונה כיון שלא נפל מן התרומה כדי לחמץ עכ''ל רש''י ולא נראה דאם כן כי אמר בגמרא עלה [דלא] כרבי אליעזר דתנן שאור של חולין ושל תרומה כו' למה צריך לאתויי דלא כרבי אליעזר [ממתני' דשאור] אלא מההיא משנה שהביא גבי מדומע דמינה מצי לאוכוחי שפיר דלא כר' אליעזר לכן נראה לפרש כגון כזית שאור של תרומה וכזית שאור של חולין שניהם בעין ונפלו לתוך עיסה של חולין וחימצו ואין בכל אחד לבדה כדי לחמץ דאינה אסורה והיינו לפי חשבון כדי לחמץ בשאור של תרומה לבדה וזהו ממש כי ההיא משנה דמייתי עלה בגמרא וחכמים אומרים כו' דסבר זה וזה גורם אסור: ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון [וכו'] רבי אליעזר בן יעקב היא דתנן כו'. שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה והיינו לפי חשבון שאין השאובין פוסלין אלא אם כן יש בהן כהכשרים דהיינו כ' סאה מן השאובין וכ' סאה מן הכשרים אבל אם לא המשיך מן השאובין כי אם תשעה עשר לתוך כ''א הכשרים כשר: אלא אמר רב פפא לפי חשבון הכלים כלומר שנפל בשלשה כלים כנגד חשבון הלוגין ויוסף בן חוני היא ולפי זה רבנן לקולא פליגי והא דכי אתי רבין רבנן היא ומתניתין לאו בהכי מיירי דתימא רבי אליעזר היא ורבנן לחומרא פליגי כן פרש''י והקשה ה''ר שמואל מלוני''ל דאין זה שיטת הש''ס דמעיקרא לדברי רבי חייא בר אבא רבי אליעזר לקולא ורבנן לחומרא ולדברי רבינא רבי אליעזר לחומרא ורבנן לקולא סברת אמוראי הפוכה כזה לא מצינו