תמורה יב ע"ב

ובכך הן, כל ארבעים הסאה שבמימי המקוה, טהורין (כשרים לטהר). וטעם הדבר, משום שהשאיבה (המים השאובים) מטהרת ברבייה (ברוב) של המים הכשרים לשמש כמי מקוה, ובדרך של המשכה (הזרמה) של המים השאובים אל המקוה. וזו כוונת דברי המשנה שאין המים השאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון — שמחשבים את כמות המים השאובים הנמשכים אל המקוה, שרק אם הם רוב (עשרים ואחד סאים מתוך ארבעים) בתוך כלל מי המקוה — המקוה פסול.

ותוהים: מכלל דברי ר' יוחנן שהעמיד את משנתנו כשיטת ר' אליעזר בן יעקב עולה דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שבאופן זה, ברבייה ובהמשכה, לא כשר המקוה? אם כן יש לשאול: אלא מעתה הלכה זו דכי אתא [שכאשר בא] החכם רבין מארץ ישראל לבבל אמר אותה בשם ר' יוחנן: שאובה (מים שאובים) שהמשיכוה כולה (כל הארבעים סאה שבמימי המקוה) — הריהי טהורה, מני [כשיטת מי היא הלכה זו]? שהרי לפי העמדה זו של המשנה, היא לא כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שהמשכה אינה מועילה כלל למים שאובים, ולא כשיטת ר' אליעזר הסבור שהמשכה מועילה למים שאובים רק אם הם מיעוט מכלל מי המקוה!

אלא אמר רבה: כוונת דברי המשנה שאין המים השאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון אינה בדרך המשכה, אלא לפי חשבון (מספר) הכלים שמהם נשפכו במישרין (שלא בדרך המשכה) המים השאובים אל המקוה. וכשיטת יוסף בן חוני היא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מקוה חסר שאין בו מים כשרים בשיעור ארבעים סאה, ונפלו לתוכו שלושה לוגים מים שאובים — פסלוהו. ונחלקו בהלכה זו, שחכמים אומרים: שלשת לוגין מים שאובין שנפלו למים שבמקוה החסר בשנים ושלשה כלים (ונמצא איפוא שבכל כלי היה לפחות לוג מים שאובים), ואפילו בארבעה וחמשה כלים (שבכל כלי היה פחות מלוג מים) — הריהם פוסלים את המקוה. ואילו יוסף בן חוני אומר: רק אם היו המים השאובים בשנים ושלשה כלים, שיש בכל כלי לפחות לוג שלם — פוסל את המקוה. אבל אם היו המים השאובים בארבעה וחמשה כלים, שלא היה בכל כלי לוג שלם של מים שאובים — אין פוסלין את המקוה. וזו כוונת דברי המשנה שהמים השאובים פוסלים לפי חשבון — לפי מספר הכלים שנשפכו מתוכם.

א ועוד שנינו במשנתנו שאין מי חטאת נעשה מי חטאת אלא בנתינת אפר הפרה האדומה על המים החיים הנמצאים כבר בכלי, ומבררים: מאן [מיהו] התנא ששנה הלכה זו שבמשנתנו? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: משנתנו הריהי שלא כשיטת ר' שמעון.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין עשייתם של המים מהם שותה האשה הסוטה (הנחשדת על ידי בעלה בזנות). נאמר בתורה: "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה, יז). הרי שתחילה נותן את המים בכלי, ולאחר מכן נותן עליהם מן העפר. ואולם אם עבר והקדים את נתינת העפר לכלי, לנתינת המים — הרי זה פסול. ואילו ר' שמעון מכשיר את המים הללו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטתו זו של ר' שמעון? — דכתיב [שכן נאמר] בפרשת פרה אדומה: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז). ותניא [ושנויה ברייתא] הדנה בכתוב זה, ר' שמעון אומר: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא!

אלא לא שינה הכתוב ממשמעו (מ"אפר" ל"עפר") אלא כדי לדון (ללמוד דין) הימנו (מדין מי חטאת) בדרך הלימוד של גזירה שוה למי הסוטה. וכך היא גזירה שווה זו: נאמר כאן (במי חטאת) "עפר", ונאמר להלן (במי סוטה) "עפר". מה להלן, בדין מי סוטה — דרך עשייתם היא במתן העפר על גבי המים, אף כאן, בדין מי חטאת — דרך העשייה היא במתן העפר (אפר) על גבי המים. ומה כאן, במי חטאת, אם הקדים את נתינת העפר (אפר) לנתינת המים — כשר, אף כאן במי סוטה, אם הקדים את נתינת העפר למים — כשר.

ומבררים עוד: והכא מנלן [וכאן, במי חטאת מנין לנו] שאם הקדים את נתינת האפר לנתינת המים, שהוא כשר? — שכן בפסוק זה שבמי חטאת "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי", תרי קראי כתיבי [שני מקראות, שני חלקי פסוק, נאמרו], והמילים "ונתן עליו" הכתובים באמצע הפסוק משמען לכאן ולכאן. שמה שנאמר בתחילה "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו" — אלמא [מכאן] שהאפר הוא שניתן ברישא [בתחילה] בכלי, ולאחר מכן ניתנים המים. ואולם הדר כתיב [חזר ואמר] הכתוב "ונתן עליו מים חיים אל כלי", ומכתוב זה יש ללמוד שבתחילה ניתנים בכלי המים. ומעתה יש לשאול: הא [זו] כיצד ניישבה? אלא אם רצה — נותן את העפר (אפר הפרה) למטה (בתחילה), ועליו ניתנים אחר כך המים, ואם רצה — נותן בתחילה את המים, ולאחר מכן נותן את העפר למעלה (עליהם).

ושואלים: והתנא דידן [שלנו, של משנתנו] הסבור שאם נתן תחילה את אפר הפרה ולאחר מכן את המים — הרי זה פסול, מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה לשיטתו]? ומתרצים: אמר [יכול לומר] לך בהסבר מקור שיטתו, שסיפיה דקרא [סופו של הכתוב], "מים חיים אל כלי" הוא בדוקא, לומר שרק כך יש לנהוג בסדר עשיית מי החטאת, שקודם ינתנו המים בכלי ומעליהם יתן את האפר. ואילו ראשית הכתוב "מעפר שרפת החטאת ונתן עליו" בא ללמדנו דין נוסף בעשיית מי החטאת, שלאחר שנתן את האפר על המים, יש לערבן את המים והאפר, באופן שהמים ישובו ויכסו את האפר.

ושואלים על הסבר זה: מאי חזית דאמרת סיפיה דקרא [מה ראית, העדפת לומר שסופו של הכתוב] ממנו למדים שיש לתת את המים תחילה הוא זה שבדוקא, דלמא רישא [שמא תחילתו] של הפסוק, ממנו למדים שהאפר ניתן תחילה, היא בדוקא? ומשיבים: לא מצית אמרת [אינך יכול לומר כן], שכן מה מצינו (מצאנו) בכל מקום שהדבר המכשיר הוא הניתן למעלה (על הדבר הקודם לו בנתינה), כגון עפר המשכן הניתן על המים, במי סוטה. אף כאן במי חטאת — הדבר המכשיר (האפר) צריך להינתן למעלה (לאחר שניתנו המים).

ב ועוד שנינו במשנתנו שאין בית הפרס (שדה שהיה בו קבר, ונחרש, והריהו מטמא) עושה בית הפרס אחר, שאם חזר וחרש מתוך בית הפרס לשטח אחר — אין אותו מקום נחשב כבית הפרס. ומסבירים: מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כשיטת ר' אליעזר. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: בית הפרס שנחרש ממנו והלאה — הרי חרישה זו עושה אף את כל השדות הסמוכים (ראה עיונים) שייחשבו כבית הפרס. ושואלים: לשיטת

רבנן [חכמים], החולקים על ר' אליעזר, עד כמה (מהו תחום) בית הפרס? ובתשובה לכך, מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, מסר שכך אמר ריש לקיש, אמר ר' שמעון בר אבא:

and in this manner all forty se’a are ritually pure. The reason is that drawn water is purified by a majority of fit water that was already present in the ritual bath and by the drawn water flowing into the ritual bath. This is the meaning of the mishna’s statement that drawn water invalidates the ritual bath only according to calculation: One calculates the amount of drawn water that flowed into the ritual bath, as the ritual bath is invalid only if most of the forty se’a is of that drawn water.

The Gemara asks: If this is the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov alone, one must conclude by inference that the Rabbis hold that the ritual bath is not fit even by a majority of fit water and by the flowing of the drawn water. But if so, consider that which Ravin said when he came from Eretz Yisrael to Babylonia, namely, that Rabbi Yoḥanan said: A ritual bath that consists in its entirety of drawn water that one made flow into it is pure. In accordance with whose opinion is this? It is not in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that drawn water invalidates the ritual bath even if it flowed into it, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who holds that drawn water invalidates the ritual bath if it constitutes a majority of the forty se’a.

Rather, Rabba says: The mishna’s ruling, that drawn water invalidates the ritual bath only according to calculation, is not referring to drawn water that flowed. Instead, it means according to the calculation of the number of vessels from which the drawn water was directly poured into the ritual bath, and this is in accordance with the opinion of Yosef ben Ḥoni.

As it is taught in a baraita: If three log of drawn water fell into the water of a ritual bath that lacked the requisite measure, from two or three vessels, with each containing at least one log of drawn water, or even from four or five vessels, where no whole log fell in at once, it invalidates the ritual bath. Yosef ben Ḥoni says: It is only if the drawn water was in two or three vessels that the water invalidates the ritual bath. But if the drawn water was in four or five vessels, the water does not invalidate the ritual bath. This is what the mishna means.

§ The mishna teaches: And the water of purification of the red heifer becomes water of purification only with the placement of the ashes into the water, but not by the placement of water onto the ashes. The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is reflected in this ruling? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said that it is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

As it is taught in a baraita: A sota, a woman suspected of unfaithfulness by her husband, must drink bitter waters prepared in the Temple. The verse states: “And the priest shall take holy water in an earthen vessel; and of the dust that is on the floor of the Tabernacle the priest shall take and put it into the water” (Numbers 5:17). This verse teaches that the water must be placed in the vessel first, and the dust is placed on top of it. If one places the dust in the vessel before the water, the mixture is unfit, but Rabbi Shimon deems it fit.

The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Shimon? As it is written with regard to the red heifer: “And for the impure they shall take of the dust of the burning of the purification from sin, and place on it flowing water in a vessel” (Numbers 19:17). And it is taught in a baraita that Rabbi Shimon said: But is it dust [afar] that is taken? Isn’t it really ashes [efer]?

Evidently the verse altered its standard usage and referred to ashes as dust in order to derive a verbal analogy from it: “Dust” is stated in the verse here, and “dust” is stated there, with regard to the sota. Just as there, in the case of the sota, the verse teaches that the dust must be placed on top of the water, so too here, with regard to the red heifer, the dust, i.e., ashes, must be placed on top of the water. And likewise, just as here, with regard to the red heifer, if one places the dust in the vessel before the water, it is fit after the fact, so too there, in the case of the sota, if one places the dust in the vessel before the water, it is fit after the fact.

The Gemara asks: And here, with regard to the red heifer, from where do we derive that the mixture is fit even if the dust is placed first? Two phrases are written. First it is written: “They shall take of the dust of the burning of the purification from sin and place on it.” Apparently, the ashes should be placed in the vessel first and the water afterward. And then it is written: “Running water in a vessel,” indicating that the water should be placed in the vessel first, while it is still empty. How can these texts be reconciled? They can be reconciled by concluding that if he desires to place the dust, i.e., the ashes of the red heifer, below, and put water on top, he may do so; and if he desires he may place the water first and then place the dust above the water.

And the tanna of our mishna, who deems the mixture unfit if the ashes are placed first, what is his reasoning? He could say to you that the last clause of the verse: “Running water in a vessel,” is meant specifically, i.e., the water must be placed first. And when the verse states beforehand: “They shall take of the dust of the burning of the purification from sin and place on it,” this teaches only that after placing the ashes upon the water one is required to mix the ashes with the water, so that the water covers the ashes.

The Gemara objects: But one could just as easily say the opposite. What did you see that led you to say that the last clause of the verse is meant specifically? Perhaps the first clause of the verse is meant specifically. The Gemara answers: You cannot say so, as just as we find in every instance that the facilitating item goes above, e.g., in the case of a sota the dust, which enables the water to be used, goes on top of the water, so too here, in the case of the red heifer, the facilitating item must go above. The water must be placed first, and only then the ashes.

§ The mishna further teaches: And one beit haperas does not create another beit haperas. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna (Oholot 17:2) that Rabbi Eliezer says: One beit haperas creates another beit haperas. If one plowed from a beit haperas into another field, that field is also ritually impure.

The Gemara asks: And according to the Rabbis, who disagree with Rabbi Eliezer, how far does a beit haperas extend? When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Reish Lakish said that Rabbi Shimon bar Abba said: