תמורה יג ע"א

שלש שדות, שהן שדה זה שנחרש, ועוד שני שדות הנמצאים בכיוון החרישה שנעשתה בשדה זה: כגון שאם חרש בשדה זה מדרום לצפון — השדה הדרומי והשדה הצפוני, הצמודים לשדה זה, אף הם בכלל בית הפרס. ואולם בעוד שהשדה שנחרש הריהו נחשב כולו בית הפרס, שני השדות שלצידו הריהם נחשבים בית הפרס רק בתחום ששיעורו הוא שתי מענות, לאמר, מענה (שיעור תלם הנחרש בחרישה אחת) לצד זה של השדה ומענה לצד זה של השדה. ומסבירים: וכמה הוא שיעור זה של "מלא מענה" — מאה אמה. כדתניא [כמו ששנויה הלכה]: החורש את הקבר — עושה בית הפרס מלא מענה, מאה אמה.

א ועוד שנינו במשנתנו שאין תרומה אחר תרומה. ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? ומשיבים: כשיטת ר' עקיבא היא. דתנן [שכן שנינו במשנה ובתוספתא]: השותפין בפירותיהם, שתרמו מפירות אלה, זה אחר זה, שתרם אחד מהם, ובא חבירו ותרם אף הוא, ר' אליעזר אומר: תרומת שניהם — תרומה, שהרי מה שהפריש כל אחד מהם, מחלקו הפריש.

ואילו ר' עקיבא אומר: אין תרומת שניהם תרומה, לא תרומתו של השותף הראשון, שכן תרומתו של השותף השני מלמדת שלא נוח לו בתרומת הראשון, ונמצא שתרומתו היא בגדר התורם שלא מדעת חבירו, שאינה תרומה, ואף לא תרומת השני מאותו הטעם. וחכמים אומרים: אם תרם הראשון כשיעור הראוי לתרומה (אחד מחמישים) — נפטרו הפירות מחיוב התרומה, ולכן אין תרומת השני תרומה, ואם הראשון לא תרם כשיעור הראוי לתרומה, וכגון שתרם בעין רעה (אחד מששים) — תרומת השותף השני הריהי תרומה.

ב ועוד שנינו במשנתנו שאין הבהמה שהתקדשה כתמורה עושה בהמה אחרת שתתקדש בתמורה. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדין לכך בתורה]? שכן אמר קרא [הכתוב] בדין התמורה: "ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י) — ללמדנו שדין התמורה חל רק על בהמת ההקדש ותמורתה, ולא בתמורת תמורתו.

ג ועוד שנינו במשנתנו שאין הולד עושה תמורה. והסבר הדבר, שכן אמר קרא [הכתוב] "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" — והרי זה לשון מיעוט: דוקא הוא (בהמת ההקדש) עושה תמורה, ולא ולד.

ד ועוד שנינו במשנתנו שר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה. והסבר הדבר: שכן אמר קרא [הכתוב] "יהיה קודש" שהוא לשון ריבוי — לרבות את הולד. ורבנן [וחכמים] הסבורים שאין הולד עושה תמורה, מה הם לומדים מריבוי זה? — לרבות בדין התמורה את הממיר בשוגג כדין הממיר במזיד, שבשניהם חל דין התמורה.

ה משנה העופות (תורים, בני יונה) שהוקדשו לקרבן הבא מן העוף, והמנחות הבאות כקרבן מסולת חיטים או סולת שעורים — אין עושין בהם תמורה, וטעם הדבר: משום שנאמר "ואם המר ימיר בהמה בבהמה" (ויקרא כז, י), הרי שלא נאמר שנוהג דין התמורה אלא בבהמה של הקדש. ועוד בדיני הקרבנות שמתקיים בהם דין התמורה: בהמות הקדש של הציבור וכן של השותפין — אין עושין בהן תמורה, שאם המירו עליהם בהמה של חולין — אין היא מתקדשת בכך. וטעם הדבר: משום שנאמר בפרשת התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אותו" (ויקרא כז, י) — והרי לשון יחיד זה מורה שדווקא קרבנו של יחיד עושה תמורה, ואין קרבנות הצבור והשותפין עושין תמורה. ועוד בדינים אלה של התמורה: קדשי בדק הבית — אין עושין תמורה, שאין ממירים אלא בבהמת הקדש הקדושה בקדושת הגוף.

אמר ר' שמעון בטעם הדבר: והרי מעשר בהמה בכלל כל הקרבנות היה, ואם כן יש לשאול: למה יצא מכלל זה, שחזר הכתוב ואמר בו (בלשון דומה) "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'.

לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז לב—לג) — לומר לך מתוך ההיקש למעשר בהמה: מה מעשר בהמה — הריהו דווקא קרבן יחיד (שהרי השותפים פטורים ממעשר בהמה), אף כל הקרבנות שממירים בהם, הריהם קרבן יחיד. יצאו מכלל דין התמורה קרבנות צבור וקרבנות השותפים. ועוד נלמד מהיקש זה: מה מעשר בהמה — הריהו קדוש בקדושת הגוף, שהרי הוא קרבן הקרב על המזבח, אף כל הקרבנות שממירים בהם הריהם הקדושים בקדושת הגוף, ומכאן שיצאו מכלל דין התמורה קרבנות (קדשי) בדק הבית.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי אין קדשי בדק הבית עושים תמורה. ומביאים עוד בענין זה את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: יכול יהו אף קדשי בדק הבית עושין תמורה? — תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "קרבן" ("ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'... לא יחליפנו ולא ימיר אותו" וגו' ויקרא כז, ט—י), שאין דין התמורה אלא במי שנקראו בכתוב "קרבן", יצאו מכלל זה קדשי בדק הבית — שלא נקראו בכתוב "קרבן".

ושואלים: וכי קדשי בדק הבית לא נקראו "קרבן"? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדין השוחט קדשים מחוץ למקדש ("שחוטי חוץ"), שאמרה בו התורה: "...או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'" (ויקרא יז, ג—ד). ודנים: אי [אם] נכללים באיסור שחיטת חוץ כל הקדשים הנקראים בכתוב "קרבן" — שומע אני כי בכלל איסור זה אפילו קדשי בדק הבית, שהרי אף הם נקראו בכתוב "קרבן". כענין שנאמר בשלל המלחמה שנלקח ממדין: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה...

לכפר על נפשותינו" (במדבר לא, נ), שהיו אלה קדשי בדק הבית — לכך תלמוד לומר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" — לומר שדווקא כל קרבן הבא (הראוי לבוא) אל פתח אהל מועד (להיקרב על המזבח), הוא שחייבין עליו משום איסור שחוטי חוץ. ואילו כל קודש שאינו בא לפתח אהל מועד (שאינו ראוי להיקרב על המזבח) — אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ. אלמא [מכאן] ממה שהוצרך הכתוב ללימוד מיוחד ("ואל פתח אהל מועד לא הביאו") כדי למעט קדשי בדק הבית, נלמד שבדרך כלל קדשי בדק הבית איקרו [נקראו] בכתוב "קרבן"!

אמר ר' חנינא בתשובה: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו, השניה] שבדין שחוטי חוץ — היא כשיטת ר' שמעון, ואילו הא [זו] הברייתא שבדין תמורה — היא כשיטת רבנן [חכמים]. ומפרש את דבריו: לשיטת ר' שמעון במשנתנו, שלמד שאין קדשי בדק הבית בכלל דין התמורה מהיקש למעשר בהמה, ולא למד דין זה מן הכתוב בפרשת התמורה "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'..." — אכן קדשי בדק הבית איקרי [נקראים] "קרבן". ואולם לשיטת רבנן [חכמים] הלמדים שאין קדשי בדק הבית בכלל דין התמורה מהכתוב "קרבן לה'" — לא איקרי [אינם נקראים] "קרבן".

ושואלים על שיטת חכמים: והאם לא נקראו קדשי בדק הבית "קרבן"? והכתיב [והרי נאמר] בהם "ונקרב את קרבן ה'"! ומשיבים: "קרבן ה'"— איקרי [הם נקראים], ואולם "קרבן לה'"שמשמעו דבר הקרב בעצמו על גבי המזבח — לא איקרי [אינם נקראים].

ז עוד שנינו במשנתנו שאין בכלל דין התמורה קרבן ציבור וקרבן השותפים. ומביאים עוד בענין זה את מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על האמור במעשר בהמה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, לג), יש לשאול: למה נאמר ענין התמורה במעשר בהמה? והלא כבר נאמר לפני כן, איסור התמורה בכלל בהמות ההקדש, ככתוב: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר... והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז, י)!

ומשיבים: לפי שנאמר בפרשת התמורה "לא יחליפנו ולא ימיר אתו" — והרי משמע לשון זה כולל הן קרבן יחיד, והן קרבן צבור, והן קרבן מזבח, וקרבן בדק הבית, לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב במעשר בהמה): "לא יבקר" — שאין קרבן הציבור והשותפים בכלל דין התמורה. וכיצד מקרא זה הכתוב במעשר בהמה מלמדנו?

— אמר ר' שמעון: והרי מעשר בהמה בכלל כל בהמות ההקדש האמורות בפרשת התמורה היה, ולמה יצא מכללם, להיכתב בו שוב איסור התמורה? — להקישו לפרשת התמורה, ולומר לך: מה מעשר בהמה הריהו קרבן של יחיד, והריהו קרבן מזבח (הקרב על המזבח), והריהו דבר שבא בחובה ולא בנדבה, והריהו דבר שאינו בא בשותפות אלא רק ביחיד — אף כל הכלולים בדין התמורה הריהם קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא בחובה

A beit haperas extends over three fields, the field that was plowed and the two adjacent fields in the direction it was plowed. For example, if one plowed the field from north to south, each of the fields adjacent to it on the north and south is also considered a beit haperas. But whereas the plowed field is a beit haperas in its entirety, the two adjacent fields are a beit haperas only to the extent of two furrows, one furrow on each side. And how much is the full length of a furrow [ma’ana]? It is one hundred cubits, as it is taught in a mishna (Oholot 17:1): One who plows a field containing a grave, and who may have strewn the bones throughout the field, renders the field a beit haperas up to the full length of a furrow, which is one hundred cubits.

§ The mishna teaches: And there is no teruma after teruma. Once one designates produce from his crop as teruma, if he then designates additional produce from that crop as teruma, it is not teruma. The Gemara explains: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Akiva, as we learned in a mishna (Terumot 3:3): In the case of joint owners of produce who separated teruma one after the other, Rabbi Eliezer says: The teruma of both of them is teruma, as each is considered to have separated from his share of the produce.

Rabbi Akiva says: The teruma of neither of them is teruma. Since each separated teruma independently, it is clear that neither accepts the separation of the other, and therefore neither is valid. And the Rabbis say: If the first one separated teruma of the correct measure, i.e., one-fiftieth of the produce, the produce is thereby tithed, and therefore the teruma of the second is not teruma; but if the first did not separate teruma of the correct measure, and he separated too little, the teruma of the second is teruma.

§ The mishna teaches: And a substitute animal that was consecrated when it was substituted for a consecrated animal does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute; rather, it remains non-sacred. The Gemara explains: What is the reason, i.e., the source for this halakha in the Torah? The verse states: “And if he substitutes an animal for an animal, then both it and that for which it is substituted shall be sacred” (Leviticus 27:10). The verse teaches that the halakha of substitution applies only to a consecrated animal and its substitute, but not the substitute of its substitute.

§ The mishna teaches: And the offspring born of a consecrated animal that was not consecrated itself does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute. The Gemara explains: The reason for this is that the verse states: “Then both it and that for which it is substituted shall be sacred” (Leviticus 27:10), which teaches that only it, a consecrated animal, but not its offspring, renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: The offspring renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute. The Gemara explains that Rabbi Yehuda reasons that when the verse states: “Shall be sacred,” this serves to include the offspring. The Gemara adds: And as for the Rabbis, who hold that one cannot substitute for the offspring of a consecrated animal, they maintain that this phrase serves to include one who substitutes unwittingly, so that the substitution is valid as if he had done so intentionally.

MISHNA: The birds sacrificed as offerings, i.e., doves and pigeons, and the meal offerings do not render non-sacred items exchanged for them substitutes, as only the term “an animal” is stated with regard to substitution, in the verse: “And if he substitutes an animal for an animal” (Leviticus 27:10). A consecrated animal belonging to the community or to partners does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute, as it is stated in the same verse: “He shall neither exchange it nor substitute it.” One derives from the singular pronoun in the verse that an individual renders a non-sacred animal a substitute, but the community and partners do not render a non-sacred animal a substitute. Items consecrated for Temple maintenance do not render non-sacred items exchanged for them substitutes.

Rabbi Shimon said: The fact that animals belonging to the community or partners do not render animals exchanged for them substitutes is derived as follows: The animal tithe was included in the category of all offerings, and why was it singled out in the verse: “And all the tithe of the herd or the flock, whatever passes under the rod, the tenth shall be sacred unto the Lord. He shall not inquire whether it is good or bad, neither shall he substitute for it; and if he substitutes it, then both it and that for which it is substituted shall be sacred” (Leviticus 27:32–33)?

Rabbi Shimon explains: It was singled out to juxtapose substitution to the animal tithe, to tell you: Just as the animal tithe is brought exclusively as an individual offering, so too, all offerings that render their substitutes sacred are individual offerings, excluding communal offerings and the offerings of partners from the halakha of substitution. And just as the animal tithe is an offering sacrificed on the altar, so too, all offerings that render their substitutes sacred are offerings sacrificed on the altar, excluding items consecrated for Temple maintenance from the halakha of substitution.

GEMARA: According to the mishna, items consecrated for Temple maintenance do not render non-sacred items exchanged for them substitutes. The Sages taught in a baraita: One might have thought that items consecrated for Temple maintenance render non-sacred items exchanged for them substitutes. Therefore, the verse states: “And if it is an animal of which men bring an offering to the Lord…he shall not alter it, nor substitute it, good for bad” (Leviticus 27:9–10). This teaches that the halakha of substitution applies to that which is called an offering, excluding items consecrated for Temple maintenance, which are not called an offering.

The Gemara asks: And are items consecrated for Temple maintenance not called offerings? But isn’t it taught in a baraita: The verse states with regard to sacrificial animals: “Or who slaughters it outside the camp, and has not brought it to the entrance to the Tent of Meeting to present it as an offering to the Lord before the Tabernacle of the Lord” (Leviticus 17:3–4). If the verse had mentioned just the word “offering,” I would derive that the prohibition against slaughtering outside the Temple applies even to items consecrated for Temple maintenance, as they too are called offerings, as is stated in the matter of the spoils of the war against Midian: “And we have brought the Lord’s offering, what every man has gotten, of jewels of gold, armlets, and bracelets, signet rings, earrings, and girdles, to make atonement for our souls before the Lord” (Numbers 31:50). These were certainly not items consecrated for the altar.

The baraita continues: Therefore the verse states: “And to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it” (Leviticus 17:4), to teach that for any item that is fit to come to the entrance of the Tent of Meeting, i.e., that is fit to be sacrificed, one is liable for it due to the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard. And by contrast, for any animal that is not fit to come to the entrance of the Tent of Meeting, one is not liable for it due to the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard. Evidently, as a verse is necessary to exclude items consecrated for Temple maintenance, such items are generally called an offering, contrary to the first baraita cited.

Rabbi Ḥanina said: This is not difficult. This second baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, whereas that first baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis. According to the opinion of Rabbi Shimon, items consecrated for Temple maintenance are in fact called an offering, and therefore in the mishna he derives that items consecrated for Temple maintenance are excluded from the halakhot of substitution from the juxtaposition with the animal tithe, not from word “offering.” According to the opinion of the Rabbis, items consecrated for Temple maintenance are not called an offering, and they therefore derive the halakha from the word “offering.”

The Gemara asks: And according to the opinion of the Rabbis, are items consecrated for Temple maintenance not called an offering? But isn’t it written: “And we have brought the Lord’s offering” (Numbers 31:50)? The Gemara answers: These items are called: “The Lord’s offering,” but they are not called: “An offering to the Lord,” which is used only with regard to offerings sacrificed upon the altar.

§ The mishna teaches that consecrated animals belonging to the community or to partners are not included in the halakha of substitution. The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the animal tithe: “He shall not inquire whether it is good or bad, neither shall he substitute it; and if he substitute it at all, then both it and that for which it is substituted shall be sacred; it shall not be redeemed” (Leviticus 27:33). Why is the issue of substitution stated here in connection to the animal tithe? Isn’t it already stated earlier: “He shall not alter it, nor substitute it, good for bad, or bad for good, and if he substitutes an animal for an animal, then both it and that for which it is substituted shall be sacred” (Leviticus 27:10)?

Since it is stated: “He shall not alter it, nor substitute it,” the verse apparently indicates that all types of offering are included, whether an individual offering or a communal offering, and whether it is an offering sacrificed on the altar or an offering consecrated for Temple maintenance. Therefore, the verse states with regard to the animal tithe: “He shall not inquire.”

Rabbi Shimon said in explanation: The animal tithe was included in the category of all offerings, and why was it singled out? It is to tell you: Just as the animal tithe is an individual offering, and an offering sacrificed on the altar, and it is an item that comes only as an obligation, not as a gift offering, and it is an item that is not brought in partnership, but only by an individual, so too, all offerings that render their substitutes sacred must be an individual offering, and an offering sacrificed on the altar, and it must be an item that comes only as an obligation,