תמורה יג ע"ב

ודבר שאינו בא בשותפות.

א ועוד באותו ענין. רבי אומר: למה יצאת (יצא) מעשר בהמה מכלל כל הקדשים שחזר הכתוב ואמר בה את דין התמורה, מעתה, לאחר שכבר נאמרה פרשת התמורה בכלל הקדשים? — לידון (ללמדנו דין) מיוחד במעשר הבהמה, שהוא "תמורת שמו" (כלומר, אם בשעת יציאת הצאן מן הדיר להתעשר, טעה המונה וקרא לעשירי "תשיעי" ולאחד עשר "עשירי" — שניהם קדושים. זה שיצא עשירי קדוש בקדושת מעשר בהמה, לפי שיצא עשירי, וזה שיצא אחד עשר קדוש בקדושת שלמים, לפי שקרא לו "עשירי"). ומתוך שנלמד בו דין מיוחד של "תמורת שמו", יש צורך ללמוד שחל בו גם הדין הכללי של "תמורת גופו" היא התמורה האמורה בכל הקרבנות (ונקראת "תמורת גופו" להבדיל מ"תמורת שמו").

ובענין זה של תמורת שמו ותמורת גופו, הנוהגות שתיהן במעשר בהמה, יש לומר לך (להשמיעך) כמה וכמה הלכות במעשר בהמה שבהן נבדל דין תמורת שמו מדין תמורת גופו. ואלו הן: זו הבהמה שהינה תמורת שמו של מעשר בהמה — הריהי קריבה על המזבח (כשלמים), ואילו זו שהיא תמורת גופו — אינה קריבה על המזבח כלל (ושלא כשאר בהמות חולין שהומרו בבהמות הקדש, שחלה עליהן קדושת זו שהמירו בה, והריהן קרבות כמותה). ועוד הבדל, שתמורת שמו של מעשר בהמה — נגאלת, נפדית, לכשיפול בה מום, כדין קרבן השלמים, שדמיה להקדש והיא יוצאת לחולין, ואילו לתמורת גופו — אינה נגאלת כאמור במעשר בהמה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל" (ויקרא כז, לג).

והבדל נוסף, שקדושת תמורת גופו במעשר בהמה — חלה הן על דבר הראוי להקרבה על גבי המזבח, והן על דבר שאינו ראוי להקרבה, וכגון בעל מום (שהרי קדושת מעשר בהמה חלה אף על בהמת בעלת מום), ואילו תמורת שמו — אינה חלה אלא על דבר הראוי להקרבה בלבד. שאילו היתה זו הבהמה שנקראה בטעות "עשירי" בעלת מום — אין היא קדושה בכך, כשאר קדשים שאינם מתקדשים בהיותם בעלי מומים. ונפנים עתה לדון בדברי רבי אלו.

אמרי [אומרים] בתמיהה על כך: וכי משום דרבי רחמנא דאית ביה [שריבה הכתוב את מעשר בהמה שיש בו] דין מיוחד זה של תמורת שמו, לכן איגרועי איגרע [נגרע, הוקל דינו] של מעשר בהמה, שלא ינהג בו דין התמורה הרגיל, כבשאר הקדשים, שלכך נצרך הכתוב לשוב ולהשמיענו שנוהג בו דין התמורה? ומשיבים: אין [כן], משום דאמרינן [שאומרים אנו] ככלל: מאי דרבי [מה שריבה] הכתוב — רבי [ריבה], ומאי [ומה] שלא רבי [ריבה] הכתוב — לא רבי [ריבה], והיה מקום לומר שבדין מעשר בהמה, ינהג רק דין תמורת שמו, ולא דין תמורת גופו. ולכך נצרכים אנו ללימוד מיוחד, שאף תמורת גופו נוהג בו.

ושואלים: והא מהיכא תיתי [ודבר זה מהיכן תבוא, תעלה על הדעת להיאמר]? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: משום דהוה [שדין מעשר בהמה הינו] בכלל ההגדרה של דבר הבא לידון בדבר החדש (שכן מיוחד הוא בדין "תמורת שמו") — וכלל הוא שכל דבר הבא לידון בדבר החדש, אין לך בו אלא חידושו בלבד, ואין מוסיפים בו חידושים אחרים. לכך הוצרכה התורה לכתוב מיוחד להשמיענו שנוהג אף במעשר בהמה דין "תמורת גופו" הרגיל בשאר הקדשים.

ב ושבים לדון בשיטת ר' שמעון. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: לשיטת ר' שמעון דאמר [האומר] כי דין התמורה נוהג בדבר הבא בחובה, האם נסיק מכאן שרק עולת חובה — היא דעבדה [שעושה] תמורה, הא [הרי] שעולת נדבה — לא עושה תמורה? אמר ליה [לו] בתשובה: עולת נדבה נמי [גם כן] עושה תמורה, שכיון שקבלה עליה [עליו] להביא עולת נדבה, נחשב הדבר כחובה עליו, ועבדה [עושה] תמורה.

ולא נצרכה הלכה זו של ר' שמעון אלא לדין תמורה בעולה הבאה מן המותרות, כגון מי שהפריש סכום כסף מסויים לצורך קרבן חטאת או אשם, ולאחר שקנה בהמה לקרבנו נותר מן המעות, שהדין הוא שמביא קרבן עולה. ובקרבן זה, אין נוהג דין תמורה. ומקשים על הסבר זה ממה ששנינו, שנחלקו חכמים (לקמן כ,ב) באופן השימוש במותר מעות אלו. שיש הסבורים שקונים בהן עולת ציבור, ויש הסבורים שמביאים בהן הבעלים עולה (לשם נדבה).

ומעתה יש לשאול: מאי קסבר [מה הוא, ר' שמעון, סבור] אי קסבר לה כמאן דאמר [אם הוא סבור כמי שאומר] מותרות לנדבת צבור אזלי [הולכים] — אין הכתוב צריך להשמיענו שאין תמורה בעולה הבאה מן המותרות, שהרי פשיטא [פשוט הדבר] שהיא לא עבדה [עושה] תמורה, הא [שהרי] שנינו במפורש שאין תמורה בקרבן הצבור!

אלא יש לומר כי ר' שמעון סבירא ליה כמאן דאמר [סבור הוא כמי שאומר] מותרות לנדבת יחיד של הבעלים אזלי [הולכים]. ואולם אף זה קשה, שהרי מאן שמעת ליה האי סברא [מי הוא ששמעת אותו שהוא סובר סברה זו] — ר' אליעזר, והוא הא שמעינן ליה בהדיא דעבדה [הרי שמענו אותו במפורש שלדעתו עולה הבאה מן המותרות עושה] תמורה! דתניא [שכן שנויה ברייתא], עולה הבאה מן המותרות — עושה תמורה, אלו דברי ר' אליעזר!

ומשיבים: ר' שמעון סבר לה כותיה בחדא [סבור הוא כמותו, כר' אליעזר, בדבר אחד], בדמי המותרות, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בדבר אחד]. שכן ר' אליעזר סבר [סבור] שעולה הבאה מן המותרות — עושה תמורה, ואילו איהו סבר [הוא, ר' שמעון, סבור] שאין עושה תמורה.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאלה זו דבעיא [ששאל] ר' אבין, ונידונה בהרחבה למעלה (דף ט, א—ב) בבירור הסברו של ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, שקרבן שהמירו עליו פעם אחת, שוב אין חוזרים וממירים עליו. ושאלתו היתה במי שהפריש בהמה אחת לקרבן אשם להתכפר בו, ולאחר מכן המיר בו בהמת חולין, וחלה קדושה על בהמה זו. ואחר כך נפל מום בראשון וחיללו על בהמה אחרת ואבד הקרבן השני, והפריש קרבן אחר, שלישי, לאשם, ונתכפר באשם האחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן השני, והרי דינו שניתק (נעתק) זה השני לעולה (והריהו איפוא בכלל "עולה הבאה מן המותרות"), מהו דינו של קרבן זה לענין שיחזור וימיר בו?

ומעתה יש לשאול: אליבא דמאן [לשיטת מי] שאל ר' אבין את שאלתו זו, אילימא אליבא [אם תאמר לשיטת] ר' שמעון — הא [הרי] אמרת שר' שמעון סבירא ליה [הריהו סבור] שעולה הבאה מן המותרות אין עושה תמורה!

ומסבירים: ר' אבין הכי קמיבעיא ליה [כך נשאלה לו]: אי משכחת [אם מוצא אתה] תנא דקאי [העומד, הסבור] כשיטת ר' שמעון שאמר שאין ממירין וחוזרין וממירין, ואותו תנא סבירא ליה [סבור הוא] מצד אחר כשיטת ר' אליעזר שאמר שעולה הבאה מן המותרות עושה תמורה, מהו הדין במקרה זה לענין שיחזור וימיר בו, בקרבן זה שניתק לעולה? ושתי בעיות הן, הבאות זו מתוך זו.

שבתחילה שאל ר' אבין במקרה זה שיש בו שני גופין וקדושה אחת, וכגון שהפריש בהמה לאשם, והמירה על בהמה אחרת, ונפל מום בראשון, וחיללו על בהמה אחרת, ואבד הקרבן השני, והקריב קרבן אחר. ולאחר מכן נמצא הקרבן השני. והשאלה מתייחסת לקרבן השני, האם ממירים עליו או לא. מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר שכיון שגוף אחר הוא — ימירו עליו. או שקדושה אחת, קדושת השני, של אשם, נאצלת מהראשון — ולא ימירו בו?

והוסיף ושאל: ואף אם תימצא לומר שאין חוזרים וממירים, כיון שקדושה אחת היא (או לא), אלא במקרה של שתי קדושות וגוף אחד, וכגון שאבד הקרבן הראשון, ונתכפר בקרבן אחר, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון, וניתק לעולה. ומעתה הרי אלו שתי קדושות, בתחילה של אשם ולאחר מכן של עולה, מאי [מה] הדין, האם חוזרים וממירים בו? וצדדי השאלה: הרי זה גוף אחד — ואין חוזרים וממירים, או ששתי קדושות הן — וחוזרים וממירים. ומסכמים: אכן, לשיטת תנא זו תיבעי

and it must be an item that is not brought in partnership.

Rabbi Yehuda HaNasi says: Why was the animal tithe singled out of all offerings as subject to substitution now, after the halakha of substitution was stated in general? It serves to discuss a special halakha with regard to the animal tithe, that of substitution of its name. If, when the animals emerge from the pen to be tithed, the one counting them errs and calls the tenth animal the ninth and the eleventh the tenth, they are both sanctified. The animal that actually emerges tenth is the animal tithe, while the eleventh animal is consecrated as a peace offering. And since this halakha of a substitution of its name applies only to the animal tithe, it is necessary to teach that the general halakha of the substitution of its body, i.e., regular substitution, applies to it as well.

Furthermore, the verse tells you other halakhot unique to the animal tithe: An animal that is the substitute of the name of an animal tithe is sacrificed upon the altar as a peace offering, whereas the substitute of its body is not sacrificed at all. But for all other offerings, substitutes hold the same status as the animal for which they were substituted. Another difference is that the substitute of the name of an animal tithe is redeemed when it develops a blemish, like a peace offering, and the proceeds of the sale belong to the Temple treasury, whereas the substitute of its body is not redeemed, as it is stated with regard to the animal tithe: “Then both it and that for which it is substituted shall be sacred; it shall not be redeemed” (Leviticus 27:33).

Finally, the sanctity of the substitution of the body of an animal tithe takes effect upon both an item that is fit for sacrifice upon the altar and upon an item that is unfit for sacrifice, e.g., a blemished animal, as the sanctity of the animal tithe can apply even to a blemished animal, but the substitution of its name takes effect only upon an item that is fit for sacrifice. If the animal that was mistakenly called the tenth is blemished, it is not consecrated.

The Sages say in response to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi: Simply because the Merciful One includes a unique halakha with regard to the animal tithe, that it has the substitution of its name, would one assume that it is diminished, and the halakha of regular substitution does not apply to it? The Gemara answers: Yes, one can make such a claim, as we say: That which the verse included with regard to a particular halakha, it included, and that which it did not include, it did not include. Since the passage initially addresses substitution of name solely with regard to the animal tithe, one could assume that this is the only substitution that applies to it.

The Gemara asks: And from where would this be derived, that in this case we should assume only that which is specifically mentioned? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This is derived since this is a case of a matter, i.e., the animal tithe, where the Torah comes to discuss a novel matter, i.e., substitution of name, and as a rule, in such cases the object of discussion has only its novelty, and one cannot infer the applicability of additional principles. It was therefore necessary for a verse to teach that substitution of body, which applies to all other offerings, applies to the animal tithe as well.

§ Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: According to the opinion of Rabbi Shimon, who said earlier that the halakha of substitution applies only to offerings that come as an obligation, should one conclude that it is only an obligatory burnt offering that renders an animal exchanged for it a substitute, but a voluntary burnt offering does not? Rava said to him: A voluntary burnt offering also falls under the category of obligatory offerings. Since he accepted upon himself to bring a voluntary burnt offering, it is considered an obligation for him, and therefore it renders an animal exchanged for it a substitute.

Rava adds: And this qualification mentioned by Rabbi Shimon is necessary only to exclude a burnt offering that came from surplus funds. For example, if one set aside a certain sum of money for a sin offering or a guilt offering, and after purchasing his animal some of the money remained, he must purchase a burnt offering with that money. The halakha of substitution does not apply to such an animal.

The Gemara raises a difficulty: The Sages disputed the use of surplus money. Some say that it must go toward the purchase of communal burnt offerings, whereas Rabbi Eliezer maintains that the owner himself must purchase a voluntary burnt offering. What does Rabbi Shimon hold in this regard? If he holds in accordance with the one who said that these surplus funds go toward communal gift offerings, then it is obvious that this offering does not render a substitute, as it is explicitly taught that there is no substitution with regard to a communal offering. Rabbi Shimon’s statement would then be redundant.

Rather, say that Rabbi Shimon holds in accordance with the one who said that these surplus funds go toward the voluntary burnt offering of an individual. But this too is problematic, as whom did you hear who holds this reasoning? It is Rabbi Eliezer, but we heard that Rabbi Eliezer explicitly stated that such an animal renders an animal exchanged for it a substitute. As it is taught in a baraita: A burnt offering that came from surplus funds renders a non-sacred animal that is exchanged for it consecrated as a substitute. This is the statement of Rabbi Eliezer.

The Gemara answers: Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer with regard to one matter, that surplus funds go toward an individual voluntary burnt offering, and disagrees with him with regard to another matter, as Rabbi Eliezer maintains that a burnt offering that came from surplus funds renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, and he, Rabbi Shimon, maintains that it does not render it a substitute.

The Gemara objects: If so, consider that dilemma raised by Rabbi Avin: If one separated an animal as a guilt offering by which to achieve atonement, and he effected substitution for it, and then that original guilt offering developed a blemish and he redeemed it with another animal, which he subsequently lost, and the owner achieved atonement by bringing yet another animal as a guilt offering; and then this lost animal was found and consigned to be sacrificed as a burnt offering, what is the halakha as to whether he can again effect substitution for it? In this case, the animal in question is a burnt offering that came from surplus funds.

In accordance with whose opinion was this dilemma raised? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, you said that Rabbi Shimon maintains that a burnt offering that came from surplus funds does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute. There would therefore be no dilemma at all. This is problematic, because the dilemma assumes that one cannot effect substitution twice for the same animal, which is the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara explains that this is the dilemma that Rabbi Avin was raising: If a tanna is found who holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one cannot effect substitution once and again effect substitution for the same consecrated animal, and he also holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that a burnt offering that came from surplus funds renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, what is his opinion as to whether one can again effect substitution with the animal in question?

As explained earlier (9b), Rabbi Avin’s dilemma was first posed with regard to two bodies, i.e., two different animals, and one type of sanctity, e.g., in a case where one separated an animal as a guilt offering, and he effected substitution for it, and the animal he separated as a guilt offering developed a blemish and he redeemed it with another animal, which assumed the same status of a guilt offering. What is the halakha as to whether one can substitute for this replacement? Do we say that since it is a different animal from the one for which he initially effected substitution, the second substitution is effective? Or perhaps, since it possesses the same sanctity as the original animal, one cannot effect substitution for it.

And then Rabbi Avin further asked: If you say that in the above case one cannot effect substitution for the animal, perhaps this is only because the two animals possess one sanctity. But in a case of two sanctities and one body, what is the halakha? For example, if one consecrated a guilt offering and effected substitution for it, and he subsequently lost it and atoned using another animal, and he then found it again, such that the original animal must now be consigned to be sacrificed as a burnt offering, does one say that since the animal now possesses a different sanctity he can effect further substitution for it? The Gemara concludes: According to that tanna, the dilemma remains unresolved [tiba’ei].