תמורה יד ע"א

א משנה יש הלכות הנוהגות בקרבנות היחיד שאין נוהגות בקרבנות הציבור. ויש הלכות הנוהגות בקרבנות הציבור שאין נוהגות בקרבנות היחיד. ואלו הנוהגות בקרבן יחיד ואינן נוהגות בקרבן ציבור: שקרבנות היחיד עושין תמורה, ואין קרבנות הציבור עושין תמורה.

ועוד הבדל: שקרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות, ואילו קרבנות הציבור אין נוהגין אלא בזכרים. ועוד: שקרבנות היחיד חייבין הבעלים באחריותן, שאם לא הובאו בזמנם הראוי, חייבים להביאם אחר כך, ובאחריות נסכיהם (היין והמנחה הנלווים לקרבן) של הקרבנות. ואילו בקרבנות הציבור אין חייבין לא באחריותן ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין באחריות נסכיהן מאחר שקרב הזבח בזמנו. שאם קרב הזבח בזמנו ולא באו עמו נסכיו — צריכים להביא את נסכיו, אף לאחר כמה ימים.

ומן הצד האחר, יש הלכות הנוהגות בקרבנות הציבור מה שאין כמותן בקרבנות יחיד. ואלו הן: שקרבנות הציבור דוחין את השבת, שקרבים אף בשבת, וכן דוחים את הטומאה, שקרבים אף כשהכהנים טמאים בטומאת מת. ואילו קרבנות היחיד אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה.

אמר על כך ר' מאיר: והלא חביתי (מנחה הנעשית במחבת) של כהן גדול שאותה הוא מביא בכל יום, ופר של כהן גדול שמביא ביום הכפורים, קרבנות היחיד הן — ובכל זאת, הריהם דוחין את השבת ואת הטומאה! אלא כך יש לומר את הכלל: כל קרבן (בין של ציבור, בין של יחיד) שזמנו קבוע — דוחה את השבת ואת הטומאה. אבל קרבן שאין זמנו קבוע, בין של יחיד בין של ציבור — אינו דוחה את השבת ואת הטומאה.

ב גמרא שנינו במשנה כי קרבן יחיד עושה תמורה ואין קרבן הציבור עושה תמורה. ושואלים: וכי כללא [כלל] הוא זה, שכל קרבן יחיד עושה תמורה? והרי קרבנות החטאת והעולה הבאים מן העופות (תורים ובני יונה) שקרבן יחיד הם — ואין עושה תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] כלל זה — הרי בבהמה דווקא קתני [שנינו].

ושואלים על כך: והרי ולד הקדשים שהריהו קדוש ועולה למזבח כאמו. שקרבן יחיד הבא מן הבהמה הוא, ובכל זאת דינו שאין עושה תמורה! ומשיבים: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר כי הולד עושה תמורה.

ושואלים עוד: והרי תמורה עצמה, שקרבן יחיד היא — והלכה היא שאין תמורה עושה תמורה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנינו] במשנתנו כלל זה, שכל קרבנות היחיד עושים תמורה — הרי זה דווקא בעיקר זיבחא קתני [בעיקר הזבח הוא ששנינו], בקרבן המקורי, ולא בתמורה הבאה מכוחו.

ומציעים: השתא דאתית להכי [עתה שבאת לכך], להגדרה זו שבעיקר הזבח הוא ששנינו, אין צורך להעמיד את משנתנו דווקא כשיטת ר' יהודה, אלא אפילו אם תימא רבנן [תאמר שהיא כשיטת חכמים] הסוברים שאין הולד עושה תמורה, ואולם במשנה בעיקר זיבחא קתני [בעיקר הזבח בלבד שנינו], ולא בולד הבא מכוחו.

ג עוד שנינו במשנתנו, שקרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות, ואילו קרבנות הציבור אינם נוהגים אלא בזכרים בלבד. ושואלים על כך: וכי כללא [כלל] הוא זה? והרי קרבן עולה, כאשר הוא קרבן יחיד — וממין הזכר הוא אתיא [בא], וממין הנקבה הוא לא אתיא [בא]!

ומשיבים: אף שקרבן עולה הבא מן הבהמה אינו אלא מן הזכרים, אבל האיכא [הרי יש] קרבן עולת העוף שהוא בא בין מן הזכרים בין מן הנקבות, דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדינו של קרבן העולה: מה שנאמר בתורה בקרבנות העולה, שיהיו בכלל תמות (שלא יהיה בהם מום) וזכרות (שיהיו זכרים) — לא נאמר אלא בעולה הבאה מן הבהמה, ואין דין תמות וזכרות נוהג בעופות, ומשנתנו אם כן עוסקת בעולה זו.

ושואלים עוד: והרי קרבן חטאת, שקרבן יחיד היא, וממין הנקבה היא אתיא [באה], וממין הזכר היא לא אתיא [באה]? ומשיבים: אמנם חטאת יחיד באה מן הנקיבה, ואולם האיכא [הרי יש], גם קרבן שעיר נשיא, שקרבן חטאת יחיד הוא, ודינו דמייתי [שהוא בא] ממין הזכר.

ושואלים שוב: והאיכא [והרי יש] קרבן אשם יחיד — שממין הזכר הוא אתי [בא], וממין הנקבה לא אתי [בא]? ומשיבים: כי קאמרי רבנן [כאשר אמרו חכמים] במשנתנו את הכלל שקרבנות היחיד באים מן הזכרים ומן הנקיבות — הכוונה דווקא לקרבן דשוי [השווה] בין ביחיד בין בציבור, ואילו קרבן אשם — רק ביחיד הוא איתיה [ישנו], ואולם בצבור הוא ליתיה [אינו] כלל, שהרי אין ציבור מביא קרבן אשם. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלה זו: מי קתני [האם שנינו] במשנתנו "כל קרבנות", והלא "יש בקרבנות" קתני [שנינו], שיש מכלל קרבנות היחיד שנוהג בין בזכרים בין בנקבות, ומאי ניהו [ומה הם]? — קרבן השלמים. ואי בעי [ואם רוצה] הבעלים — נקבה מייתי [מביא], ואי בעי [ואם רוצה] — זכר מייתי [מביא].

ד שנינו במשנה שקרבנות יחיד חייבין הבעלים באחריותן, שאם לא הוקרבו בזמנם צריך להקריבם אף לאחר מכן, ואילו קרבנות הציבור אין חייבים באחריותם. ומסבירים: מנא לן [מנין לנו] שכך הוא הדין, שאם לא קרבו בזמנם הראוי, שוב אין מביאים אותם לאחר זמנם?

— דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הנאמר בפרשת המוספים הבאים במועדים (שהם קרבנות ציבור): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כג, לז), והכתוב "דבר יום" מלמד שכל היום כולו כשר להקרבת קרבנות המוספין, ואילו הכתוב "ביומו" מלמד שאם עבר היום המיועד להקרבת המוספים ולא הביאן — שוב אינו חייב באחריותן, ואין הוא מקריבם לאחר זמן.

ודנים עוד: יכול לא יהא חייב אף באחריות נסכיהם, להביאם לאחר זמן, ואף על פי שכבר קרב הזבח, וכגון באופן שלא היו לו מנחות ונסכים בשעה שקרב הקרבן? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו) כתוב אחר האמור בפרשת פינחס בדין מוספי הקרבנות "מנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט" (במדבר כט, כד) שמשמעו, שמכל מקום מביא את המנחות והנסכים — שאם לא הקריבם ביום, הריהם קרבים אף בלילה. ועוד חזר ונאמר בפרשה זו: "מנחתם ונסכיהם לפר לאיל ולכבשים במספרם כמשפט" (במדבר כט לז) — ללמדנו, שאם לא הקריבם ביום הקרבת הקרבן, הריהם קרבים למחר (לאחר יום זה).

ריש לקיש אמר שיש ללמוד דין זה מהכא [מכאן], מן הכתוב בקרבנות המוספים הבאים במועדים: "...עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. מלבד שבתת ה'..."(ויקרא כג, לז—לח). והרי מסמיכות הכתובים נראה שמדובר ביום טוב הסמוך לאותן שבתות שהוזכר קודם לכן, ומכאן אנו למדים כי מביאים את המנחות והנסכים ביום טוב, ואף את המנחות והנסכים של השבת שלא הוקרבו אתמול.

ומסבירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני הכתובים הללו (שבפרשת אמור ובפרשת פינחס) המלמדים שהמנחות והנסכים קרבים אף לאחר זמן, משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק את האמור בפרשת אמור "דבר יום ביומו. מלבד שבתת ה'", הוה אמינא [הייתי אומר] כי ביום של החג שחל למחרת השבת — אין [כן] נוהג דין זה, שמקריבים בו את המנחה והנסכים של אתמול, ואולם בלילה — לא נוהג דין זה, וכדרך שאין מקריבים קרבנות בלילה, אלא ביום בלבד. לכן חזר ואמר קרא [המקרא] בפרשת פינחס "ומנחתם ונסכיהם" ללמדנו שהריהם קרבים אף בלילה. ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה חוזרת וכותבת התורה] רק את הכתוב "מנחתם ונסכיהם" ולא כתב [ולא היתה כותבת] גם את הכתוב "מלבד שבתת ה'", הוה אמינא [הייתי אומר] כי בלילה שלאחר יום הקרבת הקרבן (בלא מנחותיו ונסכיו) — אין [כן] מקריבים את המנחות והנסכים, אבל ביממא [ביום] שלאחריו — לא מביאים אותם.

ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחד] הוא הלילה, שיביאו בו ולא ביום שלאחריו? — משום שכלל הוא שבקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו, לכך בא הכתוב בפרשת אמור המלמדנו שאף ביום שלאחריו הריהם באים. משום כך צריכי [צריכים] היו להיאמר שני הכתובים הללו.

ה ושואלים: ונסכים מי קרבי [האם קרבים] בלילה? והתנן [והרי שנינו] בברייתא בדינם של הדברים העולים על המזבח בלילה: אין לי שקרבים בלילה אלא דברים שדרכן ליקרב (שרגילות היא שיהיו קרבים) בלילה, כגון אברים של קרבן העולה ופדרים (חלבים) של כל הקרבנות, שמקריבין אותם על המזבח מזמן בוא (שקיעת) השמש, והריהם מתעכלין והולכין כל הלילה כולו.

ואולם דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הקומץ מקרבן המנחה שבהקטרתו על המזבח הריהו מתיר את המנחה לכהנים, והלבונה המוקטרת עם קומץ המנחה, ומנחת נסכים (היין והסולת הבאים עם הקרבן) שהריהו מעלן על המזבח מזמן בוא השמש. ולפני שסיימו להביא את דברי הברייתא במלואה, תוהים חכמים על הנאמר: "מבוא השמש" (משקיעת השמש) סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! והאמרת [והרי אמרת] כי דברים שדרכן ליקרב ביום נינהו [הם]! אלא יש לתקן את הנוסח, ולגרוס בברייתא במקום "מבוא השמש" "עם בא השמש" (ביום, בזמן הסמוך לשקיעת השמש). וממשיכים בדברי הברייתא: שאף דינם שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין לנו? תלמוד לומר האמור בקרבן העולה: "זאת תורת העלה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו, ב), שבכך ריבה הכתוב את כל העולים על המזבח, שהריהם הולכים ומתעכלים על גבי המזבח כל הלילה, ואף אלו בכלל.

ומעתה נדון בדבר: קתני מיהא [שנינו על כל פנים] בדברי הברייתא כי זמן מנחת הנסכים הוא ביום ולא בלילה, וכיצד נלמד איפוא מהכתוב "מנחתם ונסכיהם" כי זמן מנחת נסכים הוא אף בלילה? אמר רמי בר חמא בתשובה: לא קשיא [אין זה קשה], שכן כאן (הכתוב "מנחתם ונסכיהם" המלמדנו כי זמנם הוא אף בלילה) — הריהו לענין ליקדש [שיתקדשו] בלבד: שאם ניתנה מנחת הנסכים בכלי שרת, בלילה — הריהי קדושה בכך, ואינה יוצאת לחולין. ואילו כאן (הכתוב המלמדנו כי זמנם הוא ביום) — הריהו לענין ליקרב [שיוקרבו] ביום דווקא, שאף אם התקדשו בלילה, אין הם קרבים אלא ביום.

אמר ליה [לו] רבא לרמי בר חמא בשאלה: אי מיקדש קדשי [אם להתקדש הם התקדשו] בלילה — אף קרובי מיקרבי [ליקרב הם מוקרבים] בלילה, שאין להפריד בענין זה בין ההקרבה וההתקדשות, שכן והא תניא [והרי שנויה ברייתא] שכך היא המידה: זה הכלל, כל קרבן הקרב ביום — אין קדוש אלא ביום. וכל הקרב בלילה — קדוש בלילה. וכל הקרב בין ביום בין בלילה — קדוש בין ביום בין בלילה! אלא אמר רב יוסף: דין מנחת נסכים שהיא קרבה בלילה, ובאשר לברייתא בה היא נזכרת בין הדברים הקרבים ביום, אכן סמי [הסר, הוצא] את הלשון "מנחת נסכים" מהא מתניתא [מברייתא זו].

ו בעקבות דבריו אלה של רב יוסף, כי יש להסיר מהברייתא את הלשון "מנחת נסכים", מסופר: כי סליק [כאשר עלה] רב דימי מבבל לארץ ישראל, אשכחיה [מצא, פגש, את] רב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה [שיושב ואומר בשמו] של ר' יהושע בן לוי: מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קריבין אלא ביום? — תלמוד לומר האמור בפרשת קרבנות המועדים שבפרשת פינחס "אלה תעשו לה' במועדיכם... ולנסכיכם ולשלמיכם" (במדבר כט, לט), ומהשוואה זו שבין הנסכים לשלמים למדים אנו: מה שלמים — קרבים דווקא ביום ולא בלילה, אף נסכים — קרבים ביום ולא בלילה.

אמר רב דימי: אי אשכחיה דכתיב איגרתא, שלחי ליה [אם אמצא מי שיכתוב איגרת, אשלח לו] לרב יוסף בבבל איגרת בה אכתוב לו את הדברים הללו ששמעתי מרב ירמיה.

MISHNA: There are halakhot in effect with regard to offerings of an individual that are not in effect with regard to communal offerings; and there are halakhot in effect with regard to communal offerings that are not in effect with regard to offerings of an individual. The mishna elaborates: There are halakhot in effect with regard to offerings of an individual that are not in effect with regard to communal offerings, as offerings of an individual render a non-sacred animal exchanged for the offering a substitute, and communal offerings do not render a non-sacred animal exchanged for the offering a substitute.

Offerings of an individual apply to, i.e., can be brought from, both males and females, but communal offerings apply only to males. If offerings of an individual were not brought at the appropriate time, one is obligated to bring their compensation and compensation for their accompanying meal offering and libations at a later date, but if communal offerings were not brought at the appropriate time, one is obligated to bring neither their compensation nor compensation for their accompanying meal offering and libations at a later date. But one is obligated to bring compensation for their accompanying meal offering and libations once the offering is sacrificed.

There are halakhot in effect with regard to communal offerings that are not in effect with regard to offerings of an individual, as communal offerings override Shabbat, in that they are sacrificed on Shabbat, and they override ritual impurity, i.e., they are sacrificed even if the priests are impure with impurity imparted by a corpse; and offerings of an individual override neither Shabbat nor ritual impurity.

Rabbi Meir said: But aren’t the High Priest’s griddle-cake offerings and the bull of Yom Kippur offerings of an individual, and yet they override Shabbat and ritual impurity. Rather, this is the principle: Any offering, individual or communal, whose time is fixed overrides Shabbat and ritual impurity, whereas any offering, individual or communal, whose time is not fixed overrides neither Shabbat nor ritual impurity.

GEMARA: The mishna teaches that offerings of an individual render a non-sacred animal exchanged for the offering a substitute. The Gemara asks: And is this an established principle? Does every offering of an individual render a non-sacred animal exchanged for it a substitute? But what about birds, i.e., a dove or a pigeon, which are brought as an offering of an individual, but they do not render a non-sacred animal exchanged for them a substitute? The Gemara answers: When the mishna teaches that offerings of an individual render a non-sacred animal exchanged for the offering a substitute, it is teaching this only with regard to an animal offering, not a bird offering.

The Gemara objects: But what about the offspring of a sanctified animal, which is brought and sacrificed on the altar as an offering of an individual of the same type as its mother, and yet it does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute? The Gemara explains: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that the offspring of a sanctified animal renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute.

The Gemara objects: But what about a substitute itself, which is brought and sacrificed on the altar as an offering of an individual, and yet a substitute does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute? The Gemara answers: When the mishna teaches that an offering of an individual renders a non-sacred animal exchanged for it a substitute, it is teaching this only with regard to the primary offering, not a substitute of an offering.

The Gemara comments: Now that you have arrived at this answer, you can even say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda and maintain that the offspring of an offering does not render a non-sacred animal exchanged for it a substitute. The reason is that one can explain that the mishna is teaching its halakha only with regard to the primary offering, not the offspring of an offering.

§ The mishna teaches: Offerings of an individual apply to, i.e., can be brought from, both males and females. The Gemara asks: Is this an established principle, that all offerings of an individual may be brought from either a male or female animal? But what about a burnt offering, which is an offering of an individual, and yet it comes as a male animal but does not come as a female animal.

The Gemara answers that there is a bird burnt offering, i.e., there is a type of burnt offering that can be either a female or male bird. As it is taught in a baraita: The requirement of unblemished status and the requirement of male status both apply to a sacrificial animal brought as a burnt offering, but the requirement of unblemished status and the requirement of male status do not apply to sacrificial birds brought as burnt offerings.

The Gemara objects: But what about a sin offering, which is an offering of an individual, and yet comes as a female animal but does not come as a male animal. The Gemara explains: Although burnt offerings of an individual must be female, there is the goat sin offering of a king, which is sacrificed by a specific individual and is brought specifically as a male animal.

The Gemara further objects: But there is the individual guilt offering, which comes as a male animal but does not come as a female animal. The Gemara explains: When the Sages stated this halakha in the mishna they were referring only to an offering that is equivalent, i.e., which is brought both as an offering of an individual and as a communal offering, whereas a guilt offering is brought as an offering of an individual but is not brought as a communal offering. And if you wish, say instead an alternative explanation: Does the mishna teach: All offerings may be brought as either male or female? It does not. Rather, the mishna teaches: There are offerings of an individual that may be brought as male or female; and what are they? Peace offerings; and in the case of such an offering, if one wants he brings a female animal and if he wants he brings a male animal.

§ The mishna teaches: If offerings of an individual were not brought at the appropriate time, one is obligated to bring their compensation and compensation for their accompanying meal offering and libations at a later date, whereas if communal offerings were not brought at the appropriate time, one is obligated to bring neither their compensation nor compensation for their accompanying meal offering and libations at a later date. The Gemara asks: From where do we derive this halakha, that if a communal offering was not sacrificed at the appropriate time it is not brought at a later stage?

The Gemara answers: As the Sages taught in a baraita: The verse states in the section of the Torah dealing with additional offerings: “These are the appointed seasons of the Lord, which you shall proclaim to be holy convocations, to bring an offering made by fire to the Lord, a burnt offering, and a meal offering, a sacrifice, and libations, each day on its own day” (Leviticus 23:37). This teaches that the entire day is fit for bringing the additional offerings. The term: “On its own day,” teaches that if the day has passed and the priests did not bring the additional offerings, one is not obligated to bring their compensation, and the offering cannot be brought at a later date.

The baraita continues: One might have thought that one should not be obligated to bring compensation for their accompanying libations at a later date even if the additional offering has been sacrificed, e.g., if there were no meal offerings or libations available at that time. Therefore, the verse states, in the chapter dealing with the additional offerings of the Festivals: “Their meal offerings and their libations” (Numbers 29:37). It is derived from here that the meal offerings and libations which are brought with the additional animal offerings of the Festivals can be sacrificed even in the night after the animal offering. The phrase “their meal offerings and their libations” further teaches that these meal offerings and libations can be sacrificed even on the following day.

Reish Lakish said that the source is from the following verse: “These are the appointed seasons of the Lord, which you shall proclaim to be holy convocations, to bring an offering made by fire unto the Lord…each on its own day; beside the Shabbatot of the Lord” (Leviticus 23:37–38). The verse is expounded as speaking of a Festival that occurred on a Sunday, and therefore it is teaching that the meal offerings and libations for the additional offerings of the previous Shabbat may be brought on the following Festival day.

And the Gemara notes that both verses are necessary, as if the Merciful One had written only the verse: “Beside the Shabbatot of the Lord,” I would say that on the day following Shabbat, yes, one may bring the offerings, but on the night after Shabbat, no, one may not bring them, just as the offering itself could not have been brought at night. Therefore, the verse states: “And their meal offerings and their libations.” And if the Merciful One had written only: “Their meal offerings and their libations,” and not written: “Beside the Shabbatot of the Lord,” I would say that at night, yes, the offerings may be brought, but on the following day they may not be brought.

The Gemara asks: And in what way is the night different from the day, that one might have thought the outstanding meal offerings and libations may be brought only at night but not during the day? The Gemara explains that one might have thought so because with regard to sacrificial animals and offerings the night follows the day. Therefore, the Torah had to teach that the meal offering and libations may be brought even the following day. The Gemara concludes that indeed both verses are necessary.

The Gemara asks: And libations, may they be sacrificed at night? Didn’t we learn in a baraita: I have derived only with regard to items that are normally sacrificed at night, for example, the limbs of a burnt offering and the fats of burnt offerings and other offerings, that one sacrifices them after sunset and they are consumed throughout the entire night. This is derived from the verse: “This is the law of the burnt offering: It is that which goes up on its firewood upon the altar all night unto the morning” (Leviticus 6:2).

The baraita continues: But with regard to items that are normally sacrificed in the day, for example the handful of the meal offering, and the frankincense, and the meal offering that accompanies the libations, from where is it derived that one may bring them up and burn them after sunset? The Gemara asks: Would it enter your mind that they may be burned after sunset? But didn’t you say that these are items that are normally sacrificed in the day? Rather, the question of the baraita is as follows: From where is it derived that these items may be sacrificed with sunset, i.e., just before sunset, in which case they are consumed throughout the entire night and not during the day? The verse states: “This is the law of the burnt offering” (Leviticus 6:2), a phrase that included everything sacrificed on the altar.

The Gemara reiterates its previous difficulty: In any event, the baraita teaches that the meal offering that accompanies the libations is brought only in the day, not at night. Rami bar Ḥama said that this is not difficult. Here, where the verse states: “Their meal offerings and libations,” it is referring to consecrating the offering if one placed it in a consecrated utensil at night. The offering becomes consecrated and may not be used for non-sacred purposes. There, in the verse cited by the baraita as teaching that it may be brought only in the day and not at night, it is referring to sacrificing the offering on the altar. Even if an offering was consecrated at night, it may not be sacrificed until the following morning.

Rava said to Rami bar Ḥama: If the meal offering accompanying the libations can be consecrated at night, it should also be fit to be sacrificed at night. No distinction can be made between consecrating and sacrificing, as isn’t it taught in a baraita: This is the principle: Any offering that is sacrificed in the day is consecrated only in the day; and any offering that is sacrificed at night is consecrated only at night; and any offering that is sacrificed both in the day and at night is consecrated both in the day and at night. Rather, Rav Yosef said: The meal offering accompanying the libations may be sacrificed at night, and therefore one should delete from this baraita the item: Meal offering that accompanies the libations, from the list of the offerings that may not be brought at night.

With regard to Rav Yosef’s claim that the item: Meal offering that accompanies the libations, should be removed from the baraita, the Gemara states: When Rav Dimi ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he found Rav Yirmeya sitting and saying in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi: From where is it derived that libations that come with an animal offering may be sacrificed only in the day? The verse states: “These you shall offer to the Lord in your appointed seasons, beside your vows, and your voluntary offerings, and your burnt offerings, and your meal offerings, and your libations, and your peace offerings” (Numbers 29:39). The juxtaposition of these two items teaches that just as peace offerings may be sacrificed only during the day, so too libations may be sacrificed only during the day.

Rav Dimi said to Rav Yirmeya: If I find someone who can write this opinion in a letter, I will send it to Rav Yosef in Babylonia,